לוגו
בכור שיטרית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

שיטרית היה ענף לעץ-אבות, נצר למשפחת-רבנים ספרדית, שעלתה ארצה במאה הקודמת. לידתו בטבריה, וחינוכו הרוחני והציבורי היה שרשי: למד בחדר, בבית הספר של “אליאנס”, בתלמוד תורה ובישיבה של טבריה. קנה לו תורה והשכלה בכרך אחד, עד שהוסמך להיות תחילה שופט שלום ואחר כך שופט ראשי “בסמכות שופט בריטי” לתל-אביב ולמחוז.

רבים הם התפקידים שמילא מאז צעירותו, כשהיה בין מייסדי אגודת “התחיה” הציונית בטבריה. הוא הרגיש קירבה נפשית וחברית לאנשי דגניה, הצטרף ל“הפועל הצעיר”, שימש מורה בטבריה ובמנחמיה, ועסק בעסקי ציבור שונים באמונה. תפקידים נכבדים מילא עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, בשלוט התורכים בארץ; נסיונו זה עמד לו גם ביחסיו עם השלטון המנדאטורי, כשנתמנה למפקד המשטרה בגליל התחתון. במשרתו זו נתאפשר לו להכניס לשירות המשטרה צעירים יהודים, דבר, שהיה לו ערך לאומי וישובי כביר באותה תקופה.

עבודתו בקרב העדה הספרדית היתה מיוחדת במגמתה. מצד אחד טיפח את כבודו של השבט הספרדי ושקד על התקדמותו מבחינה רוחנית ותרבותית, אך מצד שני לא גרס מחיצות עדתיות והיה עושה תמיד למען מיזוג העדות לעם אחד. ואמנם הוא זכה להוקרתו של כל העם בציון בכל ימי פעילותו בארץ, במפלגה ובהסתדרות, וביחוד עם קום המדינה, כשנבחר לחבר הממשלה והיה שר-המשטרה. החל מן הכנסת השניה הוא נבחר מטעם מפא"י, ובכהונה זו כיהן עד לפני שלושה שבועות, כשפרש מרצונו תוך כבוד והערכה כלליים.

בכור שיטרית היה מוכתר בסגולות רבות, שצירופן יצר אותה אישיות מגוונת, שהיתה כובשת את לב מכיריו. הוא כבש במיבטאו העברי, בהגיונו החותך, ביושרו האינטלקטואלי, בהליכותיו הנעימות, בבת-שחוקו הטובה, ועל הכל באמון שהיה מעורר בפגישה פרטית או בהופעה ציבורית. לא היה בין הנדחקים לראש התור. הוא הגיע אליו באורח טבעי, בהסכמת הכלל. וסופו מעיד על תחילתו. כשהרגיש, שהגיעה שעתו לפרוש מכהונתו כשר-המשטרה, פרש כמעט בחשאי, ללא אומר ודברים. ודאי היו לו לבטי נפש, אולם הוא לא שיתף את הקהל הרחב בהם ולא רצה להפוך את תחושת-מכאובו הפרטית לנושא ציבורי. ומה נלבב היה המעמד הצנוע בישיבת מזכירות המפלגה, לפני כמה שבועות, שבו נאמרו לכבודו דברי הערכה ושבו הוא השיב למברכיו. אצילותו נתגלתה דוקא בשעה כזאת, שעת ירידתו מעל הבמה, כשרבים הצטערו על סיבת פרישתו.

יסוריו שלפני מותו והידיעה על פטירתו הישרו אבל כבד על הכל. כי גדולה האבדה ואין תמורה לה.


  1. נדפס ב“הפועל הצעיר”, כ' בשבט תשכ"ז (12.1.1967).  ↩