רקע
ישראל כהן
יעקב הורוביץ (על ספרו "כי האדם אינו כוזב”)

 

א    🔗

ספרו של יעקב הורוביץ "כי האדם אינו כוזב, מכיל סיפורים ומחזות, שנכתבו בתקופה בת שלושים שנה. לפני תקופה זו ובתוכה פרסם המחבר ספרים גדולים וקטנים, שיריעתם רחבה ומנומרת ושנושאיהם לקוחים מן העבר הרחוק והקרוב ומן ההווה, וגם כאלה החצובים ממחצב האוטופיה, מן העתיד הנחזה והכסף, ספרים אלה שיחודם מצד התוכן והטכניקה בולט לעין, שיכללו את דמותו של יעקב הורוביץ כמספר וקבעו לו מקום נכבד בספרות העברית. לא תמיד ולא הכל עמדו על טיבו כהלכה, והיו שהכניסוהו למדור “הבלתי מובנים” כדי להפיס את דעתם ולשמור על היהירות העצמית שלא תיפגע. כך עושים בדרך כלל לכל מי שאינו הולך בעקבי אחרים ואינו דורך ביקבי אחרים; מכריזים עליו שהוא יוצא דופן – וחסל. אולם שר-הספרות העברית, שהוא בעל נסיון ובעל בינה יתרה, שכבר ראה הרבה “יוצאי דופן” שביקשו לגנזם או למחקם או להשכיחם, לא ינום ולא יישן ושומר על אלה מכל משמר. שכן הוא מיטיב לדעת מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.

ספר הסיפורים והמחזות החדש של הורוביץ לא זו בלבד שאיננו יוצא דופן, אלא להיפך, הוא חוליה בשלשלת הדור, פרק מפרקי הימים האלה. חוטים מחוטי השתי והערב של מסכת זמננו, אבר מן החי. בקראנו שוב סיפורים אלה אנו משתוממים למראה חזונו היצירי של הורוביץ, שהקדים לראות מעמדי-נפש ומאורעות-סביבה ולבטי יחיד וחברה – ולעצמם עיצוב אמנותי. הוא תפס את גרעיני התמורה הנפשית של האדם בדור המיכון, את עוברי-הגלגולים הרוחניים של תרבות אירופה, שנתרקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. כדרך שירד לבאר הזוועות העמוקה והמפליצה של הגיהינום שקלגסי היטלר ערכו לעם היהודים ולעמים אחרים בעולם הזה, ודלה משם נפשות בוערות והגות מלובנת, האופייני שבדבר הוא, שחוט סיקרא אחד מחבר את כל הסיפורים והמחזות, שנכתבו במועדים שונים ומרוחקים זה מזה, יש בהם לא רק רציפות של זמן אלא גם רציפות של חזון, אף על פי ששלושים שנה נתמשכה כתיבה זו והיו אתנחתאות בין זוועה לזוועה, בין חורבן לחורבן. עינו של הסופר לא טעתה. העיקר לא נעלם ממנה בכל הזמנים. לפיכך יש בספר הזה מעין תערובה תמציתית של יצירת הורוביץ והמעיין בה כמעיין בכל המסכת שלו.

 

ב    🔗

כמדומה לי שניתנה רשות לומר, כי יצירתו הסיפורית של הורוביץ שרויה במזל מאדים, הצבע האדום אינו מש מעיניך כל שעת הקריאה ואף לא אחריה. הצל אדום והאור אדום; דם הנרצח אדום ודם המתאבד אדום; הרגשות אדומים וההרהורים אדומים; האהבה אדומה והשנאה אדומה; היאוש אדום ואף התקווה אדומה. הצבעים האחרים, המבצבצים ועולים לפניך לפרקים, אינם באים אלא להדגיש את הסומק, שהוא מושל בכיפה, כדרך שעוֹנוֹת –השלום הקצרות מבליטות את המלחמה הארוכה ומחריפות אותה. אכן, מאדים אל-המלחמה, שורר בסיפוריו ביד רמה, הכלל “הקרב הוא אבי הכל” מגולם בהם כראוי. הם מתארים מלחמת עם בעם, מלחמת גזע בגזע, מלחמת מין בשאינו מינו, מלחמת מין במינו, מלחמת אשה בבעלה, מלחמת בן באביו, מלחמת ידיד בידידו, ובעיקר – מלחמת האדם בנפשו. האדם בעצמו מתפצל, כביכול, לכמה רשויות ניצות זו עם זו. נפש האדם משמשת זירה לשני אויבים המאיימים לכלות זה את זה. מה שאחד מתיר יריבו אוסר ומה שהאחד אהב האחר שנא. ולפי ששני לבבות אינם יכולים לדור בגוף אחד מתפוצץ אותו גוף בידי אחרים או בידי עצמו.

בסיפור “בין זיק לאשתו” אומר זיק:

“תדע לך כי לא אחד אני אלא אחדים. וגם אתה אם תזכה והיית כמוני, אבל תדע לך, כי לא הכל אני, ואף על פי שלא תרד מיד לסוף כוונתי, תהפוך בדברי לכאן ולכאן ולכל הפנים ורמז אל רמז תלקט, כי העולם נבנה מרמז רמיזה, המתלבנים ומתאחדים לפגם ופגפגים, תגים ותגתגים, כתרי כתרים וכתרתרים וסתרי סתרים, והנה הם שוב מתפרדים ומתמרקים ומתפרקים כדי לשוב אל מקור קדמותם… אין בי היש ושלמותו. אבל אחדים תמצא בי – ואחדים זה פחות מאחד. ורבים זה פחות מיחיד. אני רק השורש והגבעול”.

ומי גרם לכך? ריבוי הדעת כמים לים מכסים, עודף ההכרה, גילוי האדם לעצמו, חשיפת כוחות הטבע וכוחות הנפש, שפע הכלים והמכונות, המשמשים את האדם. מעולם לא היתה ההשכלה מרובה כבימינו ומעולם לא ידע האדם יותר מאשר בימינו, ולכן הוא מכיר ויודע גם את הטרגדיה שלו בעומק וברוחב לא-ישוערו. הוא למד את חכמת הניתוח כהלכה, ומנתח את נפשו ואת שכלו, את מניעי רצונו ואת מניעותיו. הוא מפרק כל חזיון לחוליותיו ומצמיד את איזמלו לכל דבר. מכאן תלישותו מן המחובר, מן השלם הקדמוני, ומכאן התחדדות הרגשתו. בן דורנו סובל בכל נימי נפשו, יסוריו עמוקים ודקים עד לשגע. ואמנם הוא נמצא על סף הטירוף. המעבר ממציאות להזיה הוא כחוט השערה, מתיחה אחת יתרה לצדדין – והריהו שרוי מעבר לתחום. שכל באיו לא ישובון. כזהו איציק בסיפור “עד דכא”. מתוך הזיותיו הוא מגלה לנו את נקודת טירופו. שכן לנפש נכנס לא “דיבוק” רוח זרה, אלא גוף זר, ברזל המכונה שהיא סמל התקופה הזאת, המאבנת את הנפש ועושה אותה מבודדת ומיותרת. אולם צעקת הכאב שלו היא אולי היחידה המעידה שעדיין קשור הוא בטבורו לעולם האדם, שסימנו הראשי הוא הרגשת צעד התקוממות עליו ועל גורמיו. “כי הנה דור בא, דור חדש וזומם המאמין בברזל במכונה. רק פטיש אל פטיש יהלום ומכונה במכונה תתנקש באור החשמל הכחלחל. גשרי פלד יסיחו על הכאב הגדול ורעש אוירונים מלמעלה, משרוקיות ענקיות תצפצפנה את הימנון הזיעה והסרחון אל הפיח המרחף באויר; פיח, פיח משחיר הכל, רעש הכל, צווח הכל התא לתא יגיד רעדה בפעול האלקטרופור הגדול, שפופרת איומה תשיר בלי הרף בקולות רדיו באוקינוס האווירי”. (“עד דכא”, ע' 217).

הורוביץ מתאר את האדם ואת היהודי, הנתונים ראשם ורובם בתוך ההווייה המודרנית. מבחינת עיצוב הסיפור ואופיו קרוב הוא לברנר ולגנסין, אך בעוד שהם תיארו את היהודי הגלותי, המתלבט בעיירתו בחבלי כניסה לחיים המודרניים, נתן לנו הורוביץ את עצם החיים המודרניים הלוהטים, שהנפשות פועלות בהם. נכוות אף נשרפות בשלהבתם.

הורוביץ מתאר ביד אמן דקה את המערבולת האיומה, מערבולת החיים והיצרים, שדורנו נתון בה לאונסו. ב“מזמור הנקמה”, שהוא מן המשוכללים ביותר מבחינת מבנהו הסיפורי, אנו רואים אדם בארץ, של תג ותג בפרשת לידתו וחייו זר ומוזר, מופלא ומפליא. היו לו לאותו אדם אב ואם אך הוא עצמו הנהו (לפי ניחושו) פרי זיווגין בלתי כשרים בין אמו וטאטארי, אם בימי הפרעות או כתוצאה של הערב-רב שהיה מבקר בבית אביו היהודי לרגל עסקים שונים. הוא נתגדל בתוך תרבוכה זו של חיי משפחה רופפים וחיי סביבה אכזריים ומבוהמים, ששיאם רצח האם המזדקנת ע"י פורעים ועליתו ארצה מתוך תאוות נקם משונה ומטורפת, המסתיימת בהתאבדות. “אמי היתה לעשתורת ואני לאל-הנקמה” – כך סיים את סיפורו האיש הטראגי הזה.

לעינינו עוברת חטיבת הווי, שידענוה יפה, אלא שהורוביץ מתארה בחריפות מזעזעת. חטיבה זו משתלבת בתוך הספר הזה, שנושאיו שונים אבל תכונתם אחת.

כנגדה ראוי לקרוא את הסיפור “מוסיקה מודרנית”, שהאימה שליטה גם בו, אלא שכאן הנושא הוא המחבר עצמו. שלא כב“מזמור הנקמה,, שגיבורו בן-כלאיים, פסול-משפחה שגדל ללא אהבה וללא ידידים הרי המחבר הוא בר-אבהן, מגזע תרשישים, נצר ממשפחת השל”ה, ואביו הגיש לו תפילין של רבנו תם, שקיבל מאביו, ואביו מאביו, והוריו ראו בו לא רק המשך קיום המין אלא גם המשך קיום הרוח והמורשת. אולם ברכת אביו ותקוותו שראה ימים טובים מן ההווה שלו לא נתקיימו. לא שפר חלקו של דור המחבר, חילות הנאצים העלו על המוקד את אביו והוא ראה בעיני רוחו הבוכיות את שורות הקדושים בתוך נוף-התופת. “הנה הם מובילים אותו, את אבי, את כל האבות, בדרך אל התחנה האחרונה, והרי זה לא רק אבי, לא רק האבות, זה גם אני וגם אתה, כולנו! צוארנו רזה ופיקת גרגרתנו סולדת ובוכה חרש”.

אין הורוביץ מצדיק את הדין. הוא כולו מרי ומרד. אולם כסופר ישראלי אמיתי שמורשת אבותיו בעורקיו, הרי הוא מצרף להטחתו כלפי שמיא גם דבר ניחומים ואמונה לעצמו ולדורו:

“ואני אינני נופל ארצה ואינני אומר: ערום יצאתי מבטן אמי! אני קם ומטיח כלפי מעלה וכלפי מטה: לא נכון! כי אנכי יצאתי ברכוש גדול, כי שלשלת האבות לפני. שלשלת מדור דור, כי אבי, אבי לא עזבני”.

מי שדמות יוקנו של אביו מרחפת לפניו תמיד, לא ימעד.

 

ג    🔗

הנפשות הפועלות בסיפורי הורוביץ הן יהודיות, ארץ ישראליות, בני-ברית ושאינם בני-ברית, בארץ וברחבי תבל. הוא מביא את גיבוריו מקרוב ומרחוק, מן הרחוק כגון “שלוש מיתות של נעור-הרוח” ומן הקרוב ביותר, מעצמו ובשרו. לכן יש שהוא מתאר בלשון אני ואתה והוא. אולם יהי הנושא מה שיהיה, המגמה היא אחת: לעצב בדרך הסיפור האמנותי את חיי דורנו, הצעירים והקשישים לא לפי שהם נראים ביום חג ומועד, או מתוך אשליה להווריד את הדברים, או מתוך הנטייה לשכחה עצמית – אלא כפי שהם נראים לאחד אמודאי, הצולל למעמקי הנפש היחידית והקיבוצית. ורואה אותה בכל עירומה. הורוביץ מפצל פצלות ושולף חטיבות מן ההוייה האנושית האפלה, ומעלה אותן לאור, אין הוא נרתע מן המסתורי והאכזרי, מן המוכאב והשותת דם. הוא רואה את השלם בהתפצלותו את המפוצל בתוך מערך השלמות, את האדם הממוכן ואת המכונה הממלאת את מקום האדם, את יצרי-הבראשית כשהם פורצים לתוך התרבות ואת התרבות כשהיא נדחקת מפני הכוחות ההיוליים.

בסיפורו “דוביקו הצעיר ובני גילו”, שבו פותח המחבר את הספר, מגלה הורוביץ את חין-סגולתו לתאר מעמדי-אושר ותיאורים אידיליים של חיי נער ונערה בארץ. אין הוא משלה אותנו שאלה הם מצבי-קבע או הוויה מתמדת. בכשרון רב הוא מעתיקנו עד מהרה מעלם התום והחום המדומים להשתלשלות מזורזת של תמורה שרשית. המציאות החיה והמוכרחת לופתת אותם בכוח גדול ומפקיעה אותם מספירת ההתבססות העצמית ושכרון הבחרות. אולם בהחשיבו את עידן-הנעורים ועדן-הנעורים כמקורות השראה והבראה לאדם בכל הגילים, הריהו עושה להם עטרה. שכן בני-הנעורים חולפים, אך הנעורים הם נצחיים ומרמזים תמיד ומעוררים תמיד להתחדשות ולהתנערות. מפני זה לא המשיך המחבר בתיאור דוביקו לאחר גיל-הבחרות כדי שלא יהיה אנוס להחליף את עורם ואת אורם:

“עצרתי בדיוק כשדוביקו הגיע לגיל י”ז, כשרחל הגיעה לגיל ט“ז”. “הפעם רוצה אני לעצור דוקא כאן, אני מעמיד את הסוסים ביער עבות ורענן, המלא צמיחה בעולם בראשיתי.. כאן אני יורד מהעגלה, עגלת רגשותי, ומטייל לי לתומי ביער קדומים זה ונושא את עיני אל האמירים הרחוקים ושואף מלוא נחירי את ריח האדמה”…

 

ד    🔗

גם במחזותיו: “גשר הלצים”, “לא רוחמה”, “הגיעה השעה”, “אני רוצה לשלוט”, מגולמות האהבה והקנאה המעבירות את האדם על דעתו ועל מוסרו. תו הזמן וזוועותיו טבוע בהם כמו בסיפורים, אלא שצורתם הטכנית אחרת. החשוב שבהם וכן השלם שבהם הוא בלי ספק המחזה “אני רוצה לשלוט”, המתאר קבוצת אנשים ונשים שנמלטו מחמת זוועת הנאצים. בקבוצה אב ובנו, בת בכירה וצעירה, איש-מדע, קברניט, שני מלחים וטבח צולע וכן תוכי. כל אחד מהם ממלא תפקיד נכבד, לרבות התוכי הממלמל מלים שמרמזות על אופים של כמה מבני הקבוצה. בין הקברניט והטבח פרצה מריבת-דמים לאחר שהקברניט זרק את התוכי הימה והטבח רצח את הקברניט והשתלט בעריצותו על כל הספינה ואף על הבת הצעירה האוהבת איש אחר. אולם הזוג הצעיר אינו נכנע ואינו חדל לקוות שיחזרו לעולם חיים כבני-חורין.

המחזה בנוי הדר ויש בו הד מבעית של מאורעות ימינו, אך עם זה שופע אמונה בטוב ובוז לעריצות שהיא בת-חלוף. שאר המחזות אין בהם אותה שלמות, חיצונית ופנימית. אך מבחינת רוחם ומגמתם הם מצטרפים יפה לספר הזה. ראוי לציין, שהמחזה “לא רוחמה” מפליג לימי חורבן הבית השני, ועלילתו – אשה עבריה מסוג חנה ושבעת בניה, שבחרה לשתות רעל ולא להכנע לתאוותו השפלה של קצין רומאי. ואילו המחזה “גשר הליצים” הוא גירסה מקורית של האגדה הקלטית “טריסטן ואיזולדה”. המחבר אף לא הצניע עובדה זו ושנים מגבוריו נקראים בשם איזוטה וטריסטראם.

נראה שהמספר, שחומר-חיים רב ודמויות שונות הומים בקרבו ודורשים את גילומם, ביקש לתת להם תיקון אמנותי בדרך ההמחזה, אך הצורה הדרמתית יש בה חירות מכאן והגבלה מכאן. המספר יכול על ידי השיחה הישירה, שהיא יסודו של מחזה, להבליט את אופים של טיפוסי אדם שונים בצורה מוחשית יותר, אך במקום שאתה מוצא שבחה של התבנית הדרמתית אתה מוצא חולשתה, שכן היא מצמצמת את חופש ביטוייו של היוצר ומקפחת תיאורם של מעמדים, ונראה לי, שהורוביץ המספר זקוק לחירות גדולה של תיאור, של סטיות ושל מקרי-ביניים, מה שאין המחזה יכול לאפשר לו. לפי-כך מושלמות הדמויות שבסיפוריו יותר מאשר במחזותיו, והאוירה האופפת אותן צלולה יותר. ביחוד בולט ההבדל בספירת ההומור. הורוביץ מזלף הומור בסיפוריו ע"י הערות דקות ותיאורי-אגב. ואילו במחזותיו מתקפחת אפשרות זו.

סיפורי הורוביץ מלאים הגות הנובעת מהסתכלותו המיוחדת בעולם ובאדם. הגות זו רווית עצבות שרק ההומור מרככה, כגון בסיפור “אחד גנרל”, אך עצבות איננה יאוש. אדרבה, העצבות מולידה תקוה ומשמרת את בעליה מפני תמימות ורודה ומסוכנת. כשאדם עצוב הריהו מהרהר ונזהר, כשאדם שטוף שמחה, הריהו שיכור וכל העולם לו כמישור, וסופו שנופל בסכנה. הורוביץ מגיע אל האופטימיזם דרך שערי הספקנות והכפירה.

אף הוא חולם על עולם טוב יותר ועל ידידות נשגבה ועל חיים של טוהר ויופי, אולם חלומו נצרף בכור הצער והעצב. גיבוריו אינם אוכלים את משיחם במשתאות ובמזמוטין, אלא מזקקים עצמם במצרף היסורים ומעלים אותו מתוכם; אין הם רוקמים את הטוב והיפה בחדר הילדים, שאומנתם מספרת להם אגדות על בת מלכה בן מלך, אלא שאיפתם לתיקון החיים ואמונתם באדם המתוקן מתחשלת בין הפטיש והסדן. כיהודי אמיתי הוא מחבב את היסורין ועושה אותם מרכבה לטוב.

ענין רב יש משום כך בשמות ספריו וסיפוריו. “אור זרוע”, “חתולותי הלבנות”, “עולם שלא נחרב עדיין” ואף שם הספר הנידון הוא “כי האדם אינו כוזב”. לכאורה סותרים שמות אלה את תוכנם הזועף; אך אין זה אלא לכאורה. שכן בחינה מעמיקה יותר תוכיח שהשם האופטימיסטי ממצה לא רק את מגמת המחבר, אלא גם את תוכנו ואת משמעותו של הספר, הנחה זו מוכחת גם מתוך הסיפורים עצמם. יתרה מזו: היא מתנגנת ועולה משורותיהם. לעתים קרובות עושה המחבר אתנחתא ואומר זאת בפה מלא ובשפה ברורה תא ושמע:

“רוצה הייתי לשאת כאן את קולי בשיר מזמור לצדיקי הדור, לשלומי אמונים, שלא נפל רוחם בין הריסות עולם שעודם מוסיפים להאמין בתכונות הטובות של האדם ובעתיד הטוב הנשקף לדור הגאולים. הרימו כוס, שכנים, לזכרם, כבדום בקימה, ואתם, משוררים ברוכי עליון פצחו ברינה כיאות לכבוד גיבורים נושאי שלטים ברמה. עד יבוא יום ואאדיר קולי גם אני, אם יתברך יחונני בנעים זמירות ויעניק לי כלים הראויים לנושא. ואם לא אצליח אני, בטוחני יעשה זאת תחתי דביקו, הוא אשר הביאני לשפיכת היגןיים דלעיל. הוא אשר חיפש את תיקונו המלא, והוליכני על כרחי בעקבתיו בכל העקלתונים של חייו” (דוביקו הצעיר ובני גילו").

פיסקאות כאלו מרובות. ואף על פי שהן משובצות שלא לפי תורת הספרות ולא לפי חוקי כתיבת סיפור, אין הן באות מתוך חולשה ואי-ידיעה אלא במחשבה תחילה. אלו הן סטיות מכוונות מן המקובל כדי לסייע לגיבושה של מגמה חיונית וכדי לבטא בדרך זו מה שאינו ניתן לביטוי בטכניקה הסיפורית השגורה.

שכן לא סיפורי מעשיות הם מענינו של הורוביץ, ולא פאבולה חלקלקה לפי מַתכוֹן מסויים מבקש הוא לכתוב, אלא סיפורי-גורל צורבים ועלילות נפש מוכאבת. הוא שולף לבּות-אש מתוך הר הגעש של החיים ונותנן לפנינו. על כן מעטה הסטיליזאציה בסיפוריו, אף על פי שהוא הוכיח את יכלתו גם בתחום זה.

ספרו החדש של יעקב הורוביץ “האדם אינו כוזב” לא הכזיב אותנו. זוהי אחת האספקלריות שבהן משתקפים פני הדור, ומבחינה זו הריהו בן ביתה של הספרות העברית החדשה.

*סיפורים ומחזות מאת יעקב הורוביץ, הוצאת “עיינות”, תל-אביב, תשט"ו.

אדר, תשי"ז

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!