א 🔗
בראשית שנת 1920, בעצם העליה השלישית והרביעית, שהצעידה את בנין הארץ קדימה, נתלקטה בדרכים מופלאות ברוסיה הסובייטית “חבורה צעירה של סופרים עברים” שחוללו נס בספרות העברית. אנשי חבורה זו, שביניהם היה בתחילה גם אליעזר שטיינמן, היו אברהם קריב, י. סערוני, משה חיוג, גרשון חנוביץ, יעקב בורוכין, גרשון פריד, יצחק בובוביטש ועוד, שכל אחד מהם היה בעל פרצוף-פנים משלו, הבשילו במהפכת אוקטובר. להבשלה זו היו שתי פנים: כיהודים, שנתחנכו על ברכי המסורת של יהדות רוסיה הגדולה, שאפו להגשים את חלומם על המשך יצירה ספרותית עברית ונאמנות ללשון העברית, ומאידך, כעדים חיים למהפכה הבולשביסטית, שהשתתפו בה בפועל ממש ואף קיוו ממנה שינוי סדרי עולם – התאמצו בכל כוחם להיות נאמנים למשטר הסובייטי החדש ולטרוח בבנייתו. למטבע שלהם היו, איפוא, שני צדדים: עברי מכאן ומהפכן מכאן. ולפי שכפילות זו היתה מנוגדת להשקפתה של הכת הייבסקית ולמהפכה, וכל המדברים בשמן לא גרסו כך ואף התנגדו לתפיסה זו, היתה לכך גם תוצאה כפולה: בנפשם של סופרים עברים צעירים אלה נתהוותה סתירה חריפה, שאכלה את לבם ומוחם, תחילה בשתיקה ובלי שהביאו את הדבר לידי תודעה ברורה, ואחר כך תוך התלבטות פנימית נואשת. והתוצאה השניה היתה: החשדה מתמדת מצד השלטון הסובייטי, שבלש אותם וירד לחייהם בחקירות ובעינויים, עד שנמנע מהם לבסוף להגשים את האידיאל הכפול, וכל אחד כילה את חייו וחלומותיו כפי שכילה.
אין באפשרותי עכשיו, כמובן, לעקוב אחרי מה שאירע לכל אחד מהם, ואעמוד בקצרה על צבי פרייגרסון, מפני ייחודו האישי והספרותי. בו, כנקודת-מוקד, נתרכזו מאורעות, מעשים, ארחות-התנהגות, יצירה ספרותית, תקוות ואכזבות, מאמצים עליונים וגילויים טרגיים, שנפלו בחלקם של השאר, והוא המשמש בבואה לכל החבורה הזאת.
ב 🔗
פרייגרסון זכה בחינוך ציוני עברי בבית אבא שלו. בהיותו בן 13 שלחוהו הוריו ללמוד לגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב. כשנסע בחופשת הקיץ לבקר את משפחתו ברוסיה, כבר נשתקע בה מחמת מלחמת העולם הראשונה. אבל שהייתו בארץ ולימודיו בה ייחדוהו מן השאר. הכרתו הציונית נתעמקה, חיבתו לציון נשתרשה עמוק בנפשו, ולשונו העברית היתה חיה וניזונה כל ימיו לא רק ממקורות התרבות והספרות העברית, אלא גם מחוויותיו בארץ. חיוּת זו היתה מורגשת בדיבורו, בסיפוריו, בזכרונותיו, ובכל יצירתו הספרותית, אך קודם כל בעמידתו האיתנה. על דרך זו אנו רואים את פרייגרסון חי וקיים ויוצר כיהודי נאמן, כציוני וכסופר עברי גם לאחר שנתפוגגה בקרבו האשליה הוורודה בדבר אפשרות לחיות חיים כפולים ולשמור על נאמנות כפולה לעם היהודי וללשונו העברית וגם למהפכת אוקטובר. “האוקטובראים העברים”, כפי שכינה אותם יהושע גלבוע ז"ל, נאלצו להשיל מעל עצמם את האור האוקטורבאי החיצוני ולהסתפק באור העברי הפנימי שלא כבה ולא יכבה. לא כולם הצליחו להשתחרר מן האוטופיה ליצירת תרבות עברית אדומה במידה שווה ובקלות שווה, והיו שהיססו להתפכח והתלבטו קשה ועשו את מעשיהם למחצה, לשליש ולרביע; לא כן צבי פרייגרסון.
דווקא הוא, שבתחילת שנות שלושים יצא לו שם של מומחה בהשבחת פחם והתחיל תופס מקום חשוב באוניברסיטת מוסקבה ובחיי המשק הסובייטי, דווקא הוא, שאפילו לאחר שהתגייס לצבא ושיחררוהו מחמת בריאותו הלקויה ונתנו לו להמשיך במחקרו במקצועו החשוב, אם כי באווירה של בלישה בלתי פוסקת מצד חברו סאשה – לא נתפתה לשום דבר וראה את האמת הבהירה, ונאמנותו ליעודו כסופר עברי נתגברה בו עשרת מונים. ואמנם חברו של פרייגרסון, חיוֹג, כתב לאברהם קריב לאחר עזבו את רוסיה, כי “בנימין ידידנו” (הלא הוא פרייגרסון), “המאושר שלנו אינו נפרד ממוּזתוֹ כל הזמן. אין לך יום שלא ירשום לכל-הפחות מספר שורות”. אז כתב גם את החלק הראשון של הרומאן “אש התמיד” בחתימת א. צפוני.
ג 🔗
ועל מה כתב? המאורעות והרדיפות הקשים שעברו עליו, לא צמצמו את אופקו, אלא להיפך הרחיבו אותו. מעיינות זכרונו נפתחו לפניו והוא כתב על העיירה היהודית ברוסיה לפני המהפכה הבולשביסטית, ופרש יריעה רחבה ותיאר אותה בצביונה ובקומתה ובכל הצבעים. מבחינה זו הוא חבר נלווה למנדלי ולש. בן-ציון. מהם למד ואותם עיכל והוסיף נופך משלו. הוא הדין בכתבו על חיי ההווה של היהודים ברוסיה הסובייטית. ידוע הדבר, כתב, כי בארצנו, ארץ הסובייטים, נחרבה העיירה היהודית חורבן לא יתוקן. סער ה“פיטילטקה” לחך את שארית הפליטה מימות הפרעות". הוא גם הציץ לתוך נסיונות ההסתגלות של יהודים צעירים אל נוסח-החיים הסובייטי, שהיתה בו שלילה מראש של ההווייה היהודית המסורתית.
ואיך כתב? קשה לנחש, שסופר זה, שהיה מוקף סוכני בולשת, ונאסר, והיה בצבא, ולא היתה לו מנוחת הנפש, כתב כפי שכתב. בעט-אמונים הוא כתב את האמת. ויש בספרו חטיבות של תיאור אמנותי, חדירה לנפשות ותפישה כוללת. ועל אף ההווייה האיומה שתיאר, היה מבשם את תיאורו בהומור, בבדיחות דעת, בבת-שחוק ואף בהיתול ובלעג, והקורא שאינו יודע מי הוא הכותב, יכול לחשוב, שהסופר יושב על איזה אולימפוס בשלוות נפש. אמנם, הסיפורים עצמם הם קודרים ומעציבים ומכאיבים, שהרי במציאות של חורבן ונישול וחוסר פרנסה ושקיעה תרבותית הוא כותב. כדבריו:
“בעיירות ישראל עברתי, ועיני ראו את כל הדלדול הרב, וללבבי חדרה חלודת השממון, שהשתטחה בקהילות-הקודש עד אפס מקום”. אף על פי כן, הכתיבה עצמה תמה ושלמה ולא חסרים בה תבליני כתיבה של מי שרואה את הדברים ממרחק מסויים. אבל הוא ראה את הדברים מקרוב מאד. לאחר ביקור בברדיצ’ב כתב" “והנה שוטטתי בערב חשוון בחוצות ברדיצ’ב – – האזנתי אל העוברים ושבים – ונרעדתי מאד. אזלה מלה יהודית מברדיצ’ב! – – – אפסו יהודים מברדיצ’ב, וי וי, אל אלוהי אברהם! הכלה אתה עושה את עמך?”
כך אין כותב סופר ששתי נאמנויות לו, אלא נאמנות יסודות אחת, נאמנות לעמו, לשפתו העברית וליצירה העברית. כך כותב סופר עברי נאמן ואמן.
“החברה הצעירה של סופרים עבריים”, היתה חבורה של גיבורי חיים ויצירה, שראויים לכינוי המסורתי “קדושים”, שכן חייהם היו קודש להגשמת האידיאל שלהן במסירות נפש ממש. קריב קרא ליצירתה של חבורת סופרים עברים זו, “הענף הטראגי וההרואי ביותר של ספרותנו”, וצבי פרייגרסון עמד בראשו של ענף זה, ובזה ייחודו וחשיבותו הלאומית והספרותית.
-
הדברים הושמעו במועדון “מלוא” ב–1.5.81 ונתפרסמו ב“על משמר” ב– 31.7.81. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.