א    🔗

מבין כל ראשי המדברים בתקופת ה“השכלה” ותקופת הלאומיות — שתי תקופות, שלילינבלום היה אחד מראשי הפועלים בהן והמשפיעים עליהן — הצטיין, או יותר נכון הסתיים, לילינבלום בזה, שלא היה “מדבר” כלל. אין בדבריו מאותו זרם הלשון הכביר, מאותו פתוס, שאנו רגילים למצא אצל כל נביא של רעיון חדש. דבריו של לילינבלום היו תמיד פשוטים. אין בהם שטף ומטרות-עוז ו“קול הרעם בגלגל” לא נשמע בהם. אין בהם גם מראות של ברקים ולפידים, הנלוים תמיד אל חזיון של קבלת תורה חדשה. אדרבה, חד-גוני היה האיש תמיד ומונוטוני: לא צבע יפה ולא מראה נשגב, רק עוז של סלע קשה וכבד.

לילינבלום בהבעת פניו הרחבים, הגלוים והקפואים, עושה עלינו רושם, לא כיוצר של רעיון חדש, הפורץ לו דרך בחזקה מפנימיות הלב אל אור עולם ומפכה ונובע בלי חשבון ומטרה דרך כל הצנורות, אלא כשליח, כאחד ה“שליחים” הקדמונים, שקבלו על עצמם את שליחותו של רעיון ושמו להם זאת למטרת חייהם. הם עברו בשמו של הרעיון ימים ומדבריות, באו למענו באש ובמים, ולא נטו מדרכם שבחרו להם.

לילינבלום לא היה בעצם מחדש רעיונות ובורא עולמות חדשים — רעיון ה“השכלה” נולד שנים רבות קודם שנולד לילנבלום, ומקום מולדתו היה ברלין שבאשכנז, לא קידן שבליטה, והרעיון הלאומי העברי בודאי שאינו רעיון חדש ולילינבלום גם לא החיה את רעיון ה“תחיה”, — אבל בכובד-ראש ללא גבול התיחס לילינבלום אל הרעיונות שסיגל לעצמו ובעקביות רבה פתח אותם, הסיק את כל המסקנות, שיש להסיק מהם, והוציא מהם את כל התוצאות.

הקו העיקרי בתכונתו של לילינבלום הוא קו זה של כובד-הראש, שהוא נגש בו לכל ענין וענין, זה של האחריות הגדולה שהוא מקבל על כל מעשה ומעשה ועל כל דבור ודבור. ועל-כן דבריו של לילינבלום כאילו עושים עלינו רושם דוקא בפשטות שלהם, דוקא בצמצומם הרב, דוקא על-ידי כך, שהם חסרים את המעוף ואת השטף הגדול. כי דוקא על-ידי כך מתגלה לנו כל כובד-הראש שבהם. אנו באים על-ידי כך לידי הוכחה, כי התנועה של הסופר אינה תנועה קלה, אלא תנועת הסלע הכבד, שאינו נעקר כל-כך מהר ממקומו ואינו מתנועע בנקל כל-כך; אולם כל תנועה ותנועה שלו היא עמוקה ועושה רושם שאינו נמחה.

כי דוקא בלילינבלום, המתקומם כנגד המסורה והנלחם על שנויים ותקונים בדת, לא היה מן המשנה והמתקן. בלילינבלום לא היה כלום מן הריבולוציונר, מזה הקם עם שחר חדש ומתחיל הכל מחדש. לילינבלום היה על-פי טבעו הכבד קונסרוטור גדול (הוא מעיד פעמים אחדות על-עצמו, ב“חטאת נעורים” וב“דרך תשובה”, כי הוא על-פי טבעו “קונסירוואטיף מאד”, והוא מספר על-אודות עצמו, כי עוד בשנת תרכ“ח, אחרי שהיה כבר מפורסם בעירו ובערי הסביבה לאפיקורוס גדול ואחרי שהדפיס את מאמרו על-דבר תקונים אחדים בדת, היה מדייק לשאת ביום השבת תחת מעילו את שירי יל”ג, שקבל אז מאת המשורר במתנה, דוקא פחות-פחות מארבע אמות). הוא גם לא היה על-פי טבעו שולל כלל, אלא מחייב, אדם שהיה חפץ רק זאת, שמה שיש בידו יהיה “יש” גמור, דבר שיש לו משקל אמת וקיום נכון, ולא דבר שאפשר לשלול אותו, לבטל אותו ולראותו כאילו אינו. על-ידי החיוב הזה בא לידי שלילה. הוא דרש אז “תקונים בדת”, כי היה חפץ שיסירו מן הדת את הדברים שאין בהם מן החיוב האמתי ובטיחותם אינה אפוא גדולה, וישארו אותם הדברים המחויבים באמת וה“בטוחים”. לילינבלום לא היה אדם חפשי בטבעו ומפני-זה נמשך דרך ה“השכלה” שלו והשלילה הרבה הרבה. גם בדרשו כבר “תקונים בדת” לא דרש במאמרו הראשון, ב“ארחות התלמוד” שלו, אלא תקונים בדברים שנוסדו על יסוד אגדות תלמודיות, כי כיון שחדל אז להאמין, כי אגדות התלמוד גם הן נתנו מפי הגבורה בסיני, נעשו לו ממילא ההלכות, שנוסדו על יסוד האגדות האלה, להררים התלוים בשערה. ב“נוספות” למאמר זה צעד צעד אחד הלאה ודרש תקונים יותר רחבים. אחר-כך דרש גם תקונים במצוות התלויות בארץ, כגון מצוות יבום וחליצה, שהתורה תלתה אותן בנחלה, וכן הלאה. זה לא היה ריבולוציונר דתי ושולל דתי, אלא איש הצועד לאט-לאט בדרכו, צעד אחר צעד, למצא את החיוב, את ה“יש”, את הנכון, איתן ובטוח, עד שהוא מגיע לגבול ה“אין”. בהיותו אדם בעל כובד-ראש גדול ובעל אחריות גדולה, הוא מחפּש ועמל למצא בכל דבר את ה“תוך”, את האמת הפנימית שלו, והנה הוא מסיר לכתחלה מן המסורה הדתית את הקליפה הראשונה שלה ומדמה, כי מתחתה ימצא בודאי את הגרעין, את ה“תוך” האמתי, שיהיה בטוח בו, והנה, לתמהונו, מצא מתחת לקליפה זו עוד קליפה אחרת; הוא מסיר גם קליפה זו והוא מדמה, שמעתה ימצא בודאי את הגרעין, אולם לתמהונו הגדול, אין בטיחות גם בגרעין זה, כי אחרי בדיקה ארוכה מתגלה לו, כי גם הפעם יש לפניו דבר הקרוב יותר להיות קליפה מאשר גרעין. וכך קלף קליפה אחר קליפה, עד שלא היה עוד בידו כלום, ואז צעק בכל כחו, בפרק האחרון מ“חטאת נעורים”: “הנה לבי ריק והנני כקרח הנורא וכאלון בשלכת. הוי, חרדת אלהים!”

ב    🔗

לילנבלום היה בעל כובד-הראש היותר גדול בין המשכילים ואיש-החיוב היותר גדול ביניהם. הוא אחז בכל פעם בדבר, שהיה בטוח בו ברגע זה, בכל כחו והיה מדמה, כי לא ירפה עוד ממנו. לפי-שעה אמר לשלול רק את הדבר שאינו בטוח בו כל-צרכו, שאין בו עוד משום חיוב-המציאות. לפיכך כשעורר בראשונה את שאלת התקונים בדת, היה מדבר בהתלהבות גדולה על הדת עצמה וקנא קנאה גדולה לכבודה. הוא פנה אז (ב“ארחות התלמוד”) אל הרבנים בדברים האלה, היוצאים מן הלב:

“שאו-נא עיניכם וראו היכלות בנויים כמו רמים לעם ועם, בהם יעריץ ויקדיש איש את אמונתו; שימו עיניכם על החנויות הסגורות ביום חג שכנינו וראו, כי כבוד תנחל כל אמונה מאת בניה; לכו למדינות צרפת ואיטליה, ארצות החופש, ופתחו פיכם לחרף שם אחד מקדושי אמונתם, אם לא בבתי-כלאים ישימוכם ואחריתכם תהיה מרה כלענה; — ומדוע תגרע אמונתנו מאמונת עם אחר, כי כל רועה-רוח יכסה קלון פניה? ראו כל עובדי הזמן, המסירים לב נערי עמנו מאחרי תורתנו, הלא אם כל העמים ינחילו כבוד לדתם, אשר גם בלעדיה לא יכחד עצמם, כי ארצם בידם, שפתם אתם ומלכם בראשם; אף כי אנחנו, זרע ישרון, הנפוצים בארבע כנפות הארץ, אשר רק אמונתנו מקור חיי לאומנו: הלא אך בשלשה אלה יודע עם בקרב לאומים ושמו ינון עלי תבל: בממשלתו, בשפתו ובאמונתו; ואנחנו, אשר השתים הראשונות אבדו ממנו בפשע מהרסינו ומחריבינו, אשר גם המה ממנו יצאו, בימי שוממות בית קדשנו השני, הלא אך באמונתנו נחיה לעתות אלה, ואם גם נרה ידעך — הלא גם שם ישראל לא יזכר עוד!!” (כל כתבי מל“ל, כרך א', עמוד כ”ה).

הנה דבריו של לילינבלום על-דבר הדת, בשעה שהוא בא לתקן ו“להפך” אותה. וכך אנו רואים אותו במשך כל ימי חייו אוחז בדבר שהוא בטוח בו לפי-שעה בכל כחו, אבל כיון שהוא חפץ להיות בטוח בו יותר מדי, הוא מתחיל לבדוק אחריו ולחטט בו ולהעמידו על הבחינה של האמת-לאמתה ושל הבטחון היותר קיצוני, ומובן, ש“רק המות הוא בטוח” — כמו שאמר ברנה. וכך הוא בא מאי-חיוב לאי-חיוב, משלילה לשלילה, עד שנשאר ריק ונקי מכל “יש”.

לילינבלום נעשה על-ידי כך לאדם טרגי, לנפש היותר טרגית שבספרות ההשכלה. הטרגדיה היא גדולה ורבה כאן בזה, שנפשות כאלה אינן יכולות על-פי טבען להיות טרגיות, “שליח” כזה, שעליו לשאת את דגל האמת שלו ביד רמה כנשא גבור-הצבא את דגל המחנה, אינו יכול להיות מסופק; אדם כזה אי-אפשר לו שיהיה טוען טענת שמא, כי עליו להיות תובע ועל התובע לטעון רק טענת ברי. הדבר הזה, מה שאי-אפשר לאדם כמוהו להיות טרגי, מגדיל עוד יותר את הטרגדיה שלו. הספר “חטאת נעורים”, האבטוביאוגרפיה של לילינבלום, הוא מטעם זה אחד הספרים היותר טרגיים אשר בספרות העברית החדשה, אחד הספרים הגדולים ביותר בכאבם הנאמן ובעצבם. מתגוללת לפנינו טרגדיה אמתית של איש, החפץ וצריך להיות בטוח בכל, והנה לבו מלא ספקות, ספקות וספקות, של איש המבקש את ה“יש” האמתי והנה לבו מלא אין. רואים אנו לפנינו סלע גדול ומוצק, הצריך יסוד איתן, והנה מכובד משאו נחרב היסוד ונשמט הקרקע מתחתיו והוא תלוי באויר ועוד מעט ויפול לעינינו לעומק התהום. יש ואנו קוראים בספר הזה ושערות ראשנו תסמרנה מפחד. הנה כותב לילינבלום ב“חטאת נעורים, (כל כתבי מל“ל, כרך ב', עמוד ת”ד): “כל ימי עברו בהבל ובתוהו, לא היה לי עונג… אבל היה לי עונג רב בשעה שהתנשאה רוחי למרום בתפלה והודיה. מתנגד אני בחנוכי ותפלתי בכלל לא הצטיינה בהתלהבות כתפלת החסידים. אף-על-פי-כן פעמים שנתעוררה בי דבקות נלהבה בתפלתי, וביחוד בתפלת ראש-השנה ויום-הכפורים, שאין ערוך לעונג לבי שהיה לי באמירתי תפלת “ובכן תן פחדך”, “ובכן יתקדש שמך”, פיוטים ידועים ו”שיר היחוד”, המעוררים לב אוהב באופן נעלה מאד. ליודעים עונג זה איני צריך לתאר אותו ולאינם יודעים אותו הנני מגיד, כי הפוגע את אהובתו, אחרי שכלו בדמעות עיניו, וברוב שמחתו יחטפנה בזרועותיו וילחצנה על לבו בכל להט רגשות האהבה, הוא לא יחוש תנועת הלב יותר נעימה וסוערת ממה שאוהב ה' מרגיש באמירת תפלות ופיוטים כאלה. ומה אני עתה? לבי קר, יבש היה כעץ, אחת היא לי יום השבת, יום הכפורים, חג הפסח, תענית אסתר ויום חול… גם פואזיה כל שהיא אבדה ונכרתה מלבי! אותו הקורא, שמעודו לא היה לבו קרוב אל ה', לא יבין כלל את דברי אלה וישתומם על איש שכמותי, האומר, שמוחו ולבו נתרוקנו מכל דמיון שבעולם, מזכיר באנחה התנשאות רוח של הבל, שבאה על-ידי איזו תפלה או פיוט; אבל מה אעשה ויודע אני, שהתנשאות הרוח הזו נתנה לי עונג שאין לשער ולתאר אותו, וסוף-סוף אין עונג והתנשאות רוח אלא בדמיון,אלא ואין דמיון אלא הבל, ומה לי אם תענוגי והתנשאות רוחי באו לי בתמונה הבלית זו או אחרת, סוף-סוף היה לי עונג רם, שלא אוכל להרגיש עתה אפילו אחד מששים רבוא שבו. בראשית שנת תרל“ב, אחרי שבאה לי עזרה מלחץ גדול ובאתי אל המנוחה, נקרה לי פעם אחת בליל רוח וגשם לשכב ער על משכבי. שמתי אל לבי, כי טוב חלקי מאד, שהרי כמה אנשים לנים עתה מבלי מחסה, ואני — לחמי נתן ומנוחתי טובה. פתאם נתמלא לבי רגשי תודה… אך לא היה לי לפני מי להציקם… הנה לבי כקרח הנורא וקרירות כפור שולטת בו עתה תדיר מבלי כל חליפות”.

הנה הצעקה האיומה של ליליינבלום. הוא בקש לו דבר, שישותו בטוחה, אל אדיר, שיבוא וידבר בשמו, והנה “אין” גמור, ריקות נוראה, והטבע הזה שנא את הריקות.

ג    🔗

לילינבלום לא היה האחד והיחיד בין ה“משכילים”, שהגיע בחשבונו עד לידי אפס. בדבר זה היה אז מן המדה וגם מן המודה. הימים ימי בכורי ההשקפה הפיסריבית בקרב האינטליגנציה הרוסית, ביחוד בקרב האינטליגנציה הרוסית-העברית. השקפת-העולם החמרנית העתיקה, שמצאה לה אז יסוד איתן בחומר האנושי הרב, בגוף החנוט הגדול של העם העובד ואובד במדבר הרוסי הרחב, באה אז אצל המשכילים מבני-ישראל בהתנגשות גדולה את השקפת-העולם הרוחנית, הישראלית, שלהם, ופרי ההתנגשות הזאת היה המון אידיאליסטים חמרניים מצד אחד, חמרניים נלהבים רבים, שעבדו עבודה רוחנית גדולה לשם תורת החומר, ומהצד השני הרבה רוחניים קרירים: מתיאשים, נחשלים ואובדי-דרך, שעל-ידי כפירתם בתורה ועבודה רוחנית נעשו לחמרניים בלתי-נלהבים, לכופרי-הכל. לסוג האחרון הזה היו שייכים הרבה מן המשכילים העברים, חניכי בתי-המדרש והישיבות, שעברו אל בתי-מדרש-הרבנים. לאנשים ההם היתה בימי נעוריהם התורה הרוחנית והעבודה הרוחנית הכל, וכשהיו אחר-כך לכופרים בתורה הרוחנית הזאת ובעבודה הרוחנית נעשו לכו¹פרים בכל. רבו אז בין אלה הניהיליסטים ובעלי האפס הגמור, אבל בעוד שאלה באו על-ידי כך לרוב לידי ציניסמוס ולידי “השכלה קזיונית”, בא לילינבלום עד משבר. הוא היה מן המעטים בדור, שהאפס נחשב להם לאפיסה.

גם בזה היה לילינבלום מן המעטים בדור, שצעד בדרך הכפירה והשלילה שלו מראשה ועד סופה על דעת-עצמו ואחריות עצמו. הוא לא היה גם ביחס אל הכפירה והשלילה מן המאמינים, מן המקבלים איש מפי איש. אמונה כזו וקבלה כזו אולי שכיחות עוד יותר מאמונה אחרת וקבלת אחרת. אולם לילינבלום לא היה גם כאן מאמין ו“מקובל”. היו עוד לפני לילינבלום אנשים, שדרשו תקונים בדת, ותקונים גדולים הרבה יותר מאלה של לילינבלום, כמו הולדהים וגיגר; היו עוד לפני לילינבלום אנשים, שבקרו את התלמוד בקורת חפשית, חפשית הרבה מזו של לילינבלום, כמו יהושע השיל שור וחבריו ב“החלוץ”; אולם לילינבלם נראה לפנינו בתקוניו בדת וחדושיו בתלמוד כמו חדש, כאילו לא ראה כלל את אלה שהיו לפניו, לא ידע אותם ולא שמע על-אודותיהם, הוא התחיל הכל מחדש ועשה מחדש הכל על-דעת עצמו. לילינבלום התחיל מחדש את כל ה“השכלה” וגמר אותה. הוא עבר שוב יחידי את כל הדרך הרבה, שעברו בה המשכילים בחבורות שלמות מאה שנה בקירוב, מאז יצאה ה,השכלה" לאור-עולם באשכנז עד ימיו. כשאנו קוראים בספר “חטאת נעורים”, אנו רואים לפנינו את כל תנועת ה“השכלה” במדרגות התפתחותה השונות, מן המדרגה התחתונה עד העליונה, מן הכפירה באיזה מנהג קטן עד השלילה הגמורה, עד “המדרגה היותר גבוהה בשלילה”, בלשונו של לילינבלום. הוא התחיל, כמו שהתחילה ה“השכלה” בכלל, מן הכפירה בקדושת ה“קבלה” ומשלילת החיוב של האמונה באגדה התלמודית, וגמר בכפירה בכל ובשלילת הכל. הא עבר בעצמו את כל דרך ההתפתחות הארוכה הזאת, עבר את כל המדרגות השונות, בלי שדלג על מדרגה מן המדרגות ובלי שקפץ מאחת לחברתה. לאט-לאט עבר את הדרך הקשה והמיגעת הזאת, בבדקו כל אבן ואבן, שנוקש בה בדרכו, וכל אילן ואילן, שמצא על דרכו, והכל על דעת-עצמו ואחריות עצמו. הוא לא היה סומך בשום דבר על אחרים; צריך היה לראות את הדברים בעיני עצמו ולהגיע אליהם בעצמו.

לילינבלום כמעט שלא הסתייע כלל בדברי אחרים ונראה כאילו לא שם אליהם לב כלל. כל רעיון, שהגיע עליו בדרך-המחשבה שלו, אם כי לא היה בעיקרו חדש, היה רואה אותו כדבר חדש לגמרי והיה מתיחס אליו באותו יחס, שמתיחסים לדבר חדש. את הקו הזה אנו רואים ומוצאים אצל כל האנשים בעלי כובד-ראש גדול ובעלי אחריות גדולה. ידוע, כי לב טולסטוי, למשל, היה דרכו תמיד לגלות אמריקה חדשה, שכבר נגלתה מאות בשנים לפניו. פעם אחת “גילה” באופן זה פתאום, באחד ממכתביו למשורר פט, את שופנהואר. הוא קרא אז את שופנהואר וכתב על-אודותיו לפט כמו שכותבים על גלוי חדש, על התגלות חדשה. כי עד שלא בא בעצמו לידי-כך, להיות מגלה את שופנהואר, לא היו הגלויים של אחרים, כל הדברים הרבים של האחרים, שחקרו בתורת שופנהואר זו, חשובים בעיניו לעשות את שופנהואר לנגלה. באופן כזה נהג גם לילינבלום כל ימיו. גם הוא גלה לרוב דברים, שהיו גלוים ימים רבים לפניו, אלא שנעשו אצלו חדשים, אחרי הגיעו אליהם מחדש. כי הדברים קבלו אצלו ערך רק כשעברו דרך מוחו ולבו, כשהגיע אליהם לא באמצעותם² של אחרים ובתוקף טענת אחרים, כי-אם על-פי טענת עצמו ודעת עצמו.

ולא רק זאת, שלילינבלום לא הסתייע בדברי אחרים, אלא דומה כאילו לא התחשב כלל עם מה שיש לו ערך אצל אחרים. לילינבלום מספר לנו בודויו, שכתב בשמו של צלפחד בר חשים התוהה, כמה וכמה פרטים מחייו הפרטים, שאין להם ערך כללי, טפוסי, אלא נוגעים רק לחייו הוא. כי ה“אני” של לילינבלום היה חזק ומוצק כל-כך, עד שהיה בולט, אף בשעה שאמר להשקיע אותו, להטמינו ולהצפינו. לפי דברי לילינבלום, החברתי והעובד לטובת הכלל, נכתב הספר “חטאת נעורים”, “למען הראות לקוראים את כל שגגותיו וחטאת נעוריו, כדי שיזהרו הם מהן על-ידי תורת הנסיון, שימצאו בספרו זה”; אולם הספר יצא לא רק ללמד על הכלל, אלא ללמד הרבה גם על הפרט, על לילינבלום בעצמו, שכאילו הוא שקול כאן כנגד הכלל כולו.

לילינבלום היה באופן כזה הגבור של ה“השכלה”. הוא מלא בעצמו ועל אחריות עצמו את כל התפקיד, שנראה לנו עתה לפעמים גם מגוחך קצת וילדותי במקצת; הוא מלא אותו בשלמות כזו, כאשר ימלא איש-הצבא העומד במערכה את חובתו. הנה אנו רואים ב“חטאת נעורים” את לילינבלום עולה לפנינו על בימת החיים ומשחק את כל אותו המשחק של ה“השכלה” בכל מערכותיו הגדולות ומחזותיו הקטנים: נלחם עם “מורדי האור”, דורש לתקן את הדת, בורח “לארץ האורה הנצחית”, מקיים מצות “אהבה”, מתענה ברעב ומחליט בכל-זאת לגמור את כל שמונה המחלקות של הגימנסיה… הנה לפנינו גבור-החיים, שהיה אחר-כך לגבור-הספר (שמואל ב“הדת והחיים”, של ברודס עשוי, כידוע, על-פי התבנית של לילינבלום).

ד    🔗

לילינבלום לא היה בעיקרו יוצר בספרות, אלא בחיים. גם יצירתו הספרותית העיקרית כסופר היא זו, שנתן בה את חייו, שנתן לפנינו בה את תולדות-עצמו, כלומר: את חייו העצמיים. הוא יצר פה, בלי שכוון לכך, טפוס שלם מפני שחייו היו חיים שלמים. טפוס חי כזה פועל בנו פעולה חזקה ונמרצה יותר מכה וכמה יצירות ספרותיות. חלק גדול מאד, החלק היותר גדול, מספורי תקופת ה“השכלה” ומספריהם עתיד בודאי להבטל מן הספרות העברית, אבל הספר “חטאת נעורים” של לילינבלום לא יבטל ממנה. הרעיונות והאידיאלים של לילינבלום נתון את נפשו עליהם בתקופת “חטאת נעורים”, כבר בטלו ועברו מן העולם, אבל נשאר פה הכח האישי, היחס השלם של אדם שלם אל דבר ידוע. נשארה פה קבועה האישיות הקבועה.

במאמר קצר ומצוין על-דבר לילינבלום, שהדפיס אחר מותו אחד-העם, הוא מדבר על-דבר שלמות האופי של לילינבלום ומציין כקו עיקרי באפיו של לילינבלום, כי לא היה אצלו חריץ מפסיק בין המחשבה והפעולה: כל מה שהיה אצלו במחשבה היה צריך להתגשם גם במעשה. אחד-העם אמר למצוא בזה סיוע לדבריו, שלילינבלום היה בעיקר איש-ההגיון, אדם שהאמת ההגיונית היתה גדולה בעיניו מהאמת של המציאות, אדם שחשב, כי “מה שמוכרח בהגיון מוכרח להיות בחיים”.

אחד-העם, הנוטה גם הוא להיות הגיוני, מבקש למצא את נקודת-הכובד באפיו של לילינבלום בהגיון שלו, בעוד שבאמת היה גם הגיונו הגדול של לילינבלום נובע מאותו המקור, שממנו נבע כל כחו המוסרי הגדול וממנו יצאו כל קוי אפיו הגדולים עם הקטנים. המקור הזה הוא כובד-הראש שלו הגדול. כי מה הוא כח ההגיון אם לא גון ידוע של כובד-הראש, עד שבשעה שאני מניח איזה דבר לודאי, איני יכול לעבור עליו, מבלי להיות מסיק ממנו כל המסקנות שיש להסיק ממנו ומוציא ממנו את כל התוצאות שיש להוציא. מה הוא להיות הגיוני, אם לא להיות עקבי במחשבה, לנעוץ סופה של כל מחשבה בראשה ולראות אחרית כל דבר יוצאת באופן ישר מראשיתו? — וכמו שהיה לילינבלום, בתוקף הסריוזיות הגדולה שבטבעו עקבי במחשבה, כלומר: הגיוני, כן היה, בתוקף סריוזיות גדולה זו, גם עקבי ביחס לפעולה, היינו: מעשי. המעשה — זה היה אצל לילינבלום רק אחת התוצאות האחרונות של המחשבה, אחת המסקנות המוכרחות והמחויבות שלה. ומכאן אותה השלמות של לילינבלום, אותה הקומה השלמה, אותה “הצורה ההרמונית היפה”, בלשונו של אחד-העם, ש“אין בה חריץ מפסיק בין המחשבה והפעולה”, אותו הקו הישר, בלשונו של אחד-העם, שהיה מותח תמיד מן הרעיון שלו אל החיים המעשיים.

אותה השלמות אנו רואים אצל לילינבלום גם בסגנון. לילינבלום היה אחד מן המעטים בין ה“משכילים”, שכתבו בסגנון ריאלי ורציונלי. הוא לא התאמץ. לחקות את שפת התנ“ך, כמו שהתאמצו לעשות זאת רוב ה”משכילים“. רק בספרו “קהל רפאים” נכרת עוד במדה ידועה השפעת הסגנון הפסבדו-ביבלי, השפעת ה”מליצה". “יצירה” דמיונות זו, שהיא בכלל חלשה וקלושה, כמו שהיה בכלל חלש וקלוש כח-דמיונו של לילינבלום, נוצרה עוד שלא כדרכו של לילינבלום. במאמריו ובספריו, שחבר אחר-כך, אנו רואים אותו כבר כאדם שלם, שהוא וסגנונו אחד.

הסגנון היה מעתה האדם, כל האדם: סגנון פשוט, מצומצם ואמתי לאדם פשוט, מצומצם ואמתי, סגנון ריאלי לדרישות ריאליות. סגנון זה היה בו מרוח הדור, הוא היה מתאים לדרישותיו של הדור ולשאיפותיו. סגנון זה לא היה בו מן העתיק בדור שנלחם עם העתיקות. לילינבלום היה מן הסופרים המעטים בדור ה“השכלה”, שהיו בעלי סגנון.

ה    🔗

ל“השכלה” ברוסיה היה לילינבלום מעין גבור ראשי. נפשו היתה הנפש המרכזית בדרמה זו, שהעלו ימים רבים על-פני בימת החיים הישראליים ברוסיה. אולם באו ימים אחרים ושאיפות אחרות. מ“חטאת נעורים” התחילו אנשים, בתוקף מקרים ומאורעות פנימיים וחיצוניים, לבוא אל “דרך תשובה”. בין הבאים ראשונה היה לילינבלום. הוא לא שב כבעל-תשובה, השב מזקנה, מחולשה, מאפיסת-כח; הוא שב כאשר היה עוד כחו אתו, בעמדו עוד במבחר שנותיו, קרוב לשנת הארבעים לימי חייו. הוא שב אל הרעיון של הלאומיות הישראלית ושל תחית עם ישראל, כמי ששב, אחרי נדודים רבים בנכר, אל חיק מולדתו. הדבר היה פשוט וטבעי כל-כך, שאדם כבד ומוצק זה, שלא נברא כלל להיות נודד במדבר הספקות ומרחף ב“עולם-התוהו”, ישוב אל הישוב. “הלא הדבר פשוט, מוכח מעצמו כמושכל ראשון, ואי-אפשר למצוא דרך אחרת…” — כתב לילינבלום בספר-זכרונותיו בליל המשבר האחרון (י“ב תשרי, תרמ”ב), אחרי שהחליט בנפשו לשוב אל עמו ואל לאומיותו. “האבן המעמסה, שהכבידה על לבי במשך זמן ידוע, נפלה לגמרי ברגע אחד, אורו עיני, רוחי התרומם ואהי לאיש אחד. טל של תחיה ירד מחדש עלי, וממנו נמוג “הקרח הנורא”, שכסה על לבי שנים רבות…” (“דרך תשובה”, מ"ז), הנה מצא הסלע הכבד, ששנים רבות היה כמו תלוי באויר, יסוד איתן להשען עליו, קרקע מוצק תחתיו. איש-החיוב מצא את חיובו, מעתה הוא יכול להיות “שליח” חדש של רעיון גדול, תובע חדש, התובע מאת האנשים ללכת אחריו…

אמנם “דרך תשובה” של לילינבלום היא עוד פחות חדשה מ“חטאת נעורים”. הלא הרעיון החדש, שלילינבלום היה מעתה לשליחו ובא-כחו ומדבר בשמו, הוא רעיון עתיק, המבריח את הספרות העברית ואת החיים העבריים מן הקצה אל הקצה. גם ההתחדשות של הרעיון הזה ותחיתו התחילה בספרות העברית קודם שהגיע לילינבלום אליו. הן את הרצון החדש לחיים חדשים אנו מוצאים בכמה מאמרים ב“המגיד” ו“השחר”, שנדפסו עוד בשנות השלשים, ביחוד אנו מוצאים³ את הפתוס החדש ואת ההתלהבות החדשה במאמריו של סמולנסקין. אולם גם הפעם היה לילינבלום עקבי ושלם מכל ה“משכילים” מנוער, ששבו עתה אל רעיון זה. כי בסמולנסקין נתגלה באמת רק הפתוס, הרצון הכביר וההתלהבות הגדולה אל הרעיון החדש, אבל הרעיון בעצמו היה אצלו עוד בבחינת “אתכסיא”. סמולנסקין דבר גבוהה-גבוהה על הרעיון החדש, או יותר נכון, המחודש, של “עם-עולם”, אבל הוא לא נתן עוד ספר-כריתות לרעיון הישן, או המיושן, של ה“השכלה”. בקצף גדול ובחמה שפוכה התנפל על בן-מנחם, אלהי ה“משכילים”, מפני שהלז אמר לפשר בין עם ישראל למדינה או למדינות, שהוא יושב בהן ועל-ידי כך מעט את דמותה של התורה הישראלית, שהיתה עד ימיו “רחבה מני-ים”, ושם אותה לקובץ חוקים דתיים ולספר של נמוסים; אולם גם סמולנסקין, בכל התלהבותו הגדולה לרעיון הלאומיות הישראלית, היה גם הוא בתקופה ידועה מפשר, כי גם הוא קבע ב“עם עולם” את התורה של “עם הרוח”: מפני שעם ישראל הוא עם מיוחד, החי בקרב עמים אחרים, עליו להיות רק עם-הרוח, הקרוב אל עצמו רק ברוחו. גם הוא, ככל ה“משכילים”, שם לבו הרבה אל הסביבה הנכרית. בלבו של סמולנסקין חי בתקופת “עם עולם” רעיון הלאומיות הישראלית בעיקר בלא-יודעים, והוא שהיה בפיו לרוח מדברת גדולות על-דבר תעודת ישראל, דברים נשגבים, שאי-הידוע מרובה בהם על הידוע; אולם ביודעים היה סמולנסקין בתקופת “השחר” הראשונה “משכיל”, שחרת על דגלו (בפתח-דבר ל“השחר”): “להפיץ אור על דרכי בני יעקב, לפקוח עינים עורות, אשר לא ראו אור החכמה ולא יבינו ערכה”. וסמולנסקין הביט כמעט עד סוף ימיו על העולם היהודי בעיניו של “משכיל” ובספוריו הראה לנו את העולם הזה, העולם היהודי המיוחד, גם מעוקם ומעוות, מכוער ושפל, עד לבלי הכיר אותו. בכל הרצון הלאומי החזק שנתגלה בו, בכל הפתוס היהודי הרב שלו ובכל התלהבותו הגדולה, לא היה עד מהרה ל“בעל-תשובה” גמור. אולם לא כן לילינבלום. לילינבלום נתן מיד בליל-המשבר שלו (באותו “י”ב תשרי בלילה על משכבו" — כמו שרשם בספר-זכרונותיו) ספר-כריתות לרעיון ה“השכלה” וקבל על-עצמו תורה חדשה שלמה. הוא רשם אז בספר-זכרונותיו את המשפטים האלה: “הציוויליזציה לא תוכל להועיל לנו”, “זרים אנחנו… הנני זרים לא רק פה, אך בכל אירופה כולה”, ו“מדוע נהיה זרים בארצות נכריות, בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה ויכולה, בצירוף סביבותיה, להכיל את בני עמנו?”, “עלינו להשתדל לחדול מהיות זרים” (“דרך תשובה”, מ"ו). בבאורים, שנתן לילינבלום אחר-כך לדברים האלה, הוא אומר: “אחר שנוכחתי, כי לא חסרון השכלה רמה היא סבת אסוננו, כי זרים אנחנו וזרים נהיה גם בהיותנו מלאי השכלה רמה כרמון, אחרי שאורו עיני מן האידיאל החדש ורוחי התרומם לפעולה חדשה, אשר בחיקה, אם אך תלך מישרים, צפונה תשועת עולם לנו — נמחו מלבי כל האידיאלים הישנים ברגע אחד” (שם, מ"ח). ואכן אנו רואים, כי הפך מאז לב לילינבלום להיות לאיש אחר. הוא חדל מאז להיות “משכיל”, חדל מאז מכתוב דברים נגד ה“חשוכים” ו“מורדי האור”. אדרבה, בשדרות “חובבי ציון” והציוניים יש לראות את לילינבלום תמיד כרודף שלום עם “שלומי אמוני ישראל”. כשהתעוררה, למשל, בשנים הראשונות לחיי הישוב העברי בא“י, השאלה על דבר המצוות התלויות בארץ והיתה לשאלה רבה, ומשא-ומתן גדול התעורר בין הרבנים, שהללו אסרו את העבודה בשביעית והללו התירו, ולא עוד, אלא שהמתירים בעצמם היו מתירים ואוסרים, אז לא יצא עוד לילינבלום לריב ברבנים האלה, המחריבים את הישוב, כמו שיצא בשנות נעוריו להלחם את הרבנים, שלא הסכימו ל”תקונים בדת" שלו. איש-המלחמה, שנלחם לפנים ברבנים ומורי-הדת, חכה עתה למוצא פיהם בשאלת השמיטה, וכשכתב אליו המשורר יל“ג, כי הוא חושב “להרעיש על החשוכים האלה את העולם ולהוקיע אותם נגד ה' ונגד השמש”, ענה לו על-זה לילינבלום, כי עצתו לו “להשקט במכונו” (“דרך לעבור גולים”, קט"ז). לילינבלום גם נלחם אחר-כך עם אלה, שאמרו להכניס את שאלת התרבות העברית אל חבת-ציון והציונות, ולא מעט היה בזה משום שלא היה חפץ לעורר שאלות פנימיות ולהכות את בית-ישראל לרסיסים. לילינבלום גם השאיר מעין צואה, שנדפסה אחר-מותו על-ידי א. דרוינוב ב”העולם", ובה דרש מכל יהודי לאומי לקיים הרבה מצוות, שיש בהן כדי לאחד את בני-ישראל ולעשות את ביתו של המשכיל לבית יהודי…

מכל ה“משכילים”, שהיו אחר-כך ללאומיים, היה גם הפעם לילינבלום הלאומי העקבי ביותר והשלם ביותר. ידועה היא מלחמתו, שנלחם עוד בשנים הראשונות להפרדו מן ה“השכלה”, עם המשורר הגדול של תקופת ה“השכלה”, עם יל“ג. הוא דבק מיד ברעיון החדש דבקות גדולה כל-כך, עד ש”את אחיו לא הכיר“, לא ידע ולא הבין עוד כלל לנפשו של יל”ג, לנפשו של “דניאל בג”ר“, שנלחם על-ידו את מלחמת התקונים בדת. היא כתב אז על המשורר, כי “נטיתו לראות אך עמל ואון בעמו ואורה ושמחה אצל אחרים עורה את עיניו” וכי “מכל הרע שהוא מוצא בחייהם של ישראל איננו רואה אלא אותו הצד שבו, שאינו מסכים עם היופי ותהלוכות המאה התשע-עשרה”, כלומר: הוא, מי שהיה לפני שנים אחדות “משכיל” כמעט קיצוני מהמשורר יל”ג, רב את המשורר על שהיה והוה גם עתה “משכיל”. כל-כך התרחק לילינבלום הלאומי תיכף מן ה“השכלה”. הוא, שהיה קרוב להיות כופר בכל, נעשה במאמרו ההוא (“בקורת לכל שירי יל”ג) לסניגור אפילו לרבנים ולמלדים, ומכל-שכן ל“שולחן-ערוך” ולתלמוד.

לילינבלום לא היה גם הפעם יוצר הרעיון החדש או המחודש, אלא אחד מאלה המחזיקים בו בכל-עוז, אחד מ“שליחיו” הנאמנים, הדבקים בו ומסורים אליו. וגם הפעם לא היה לילינבלום “תלמיד”, ההולך בעקבות של מי שקדמוהו והמטיל אחריות הדברים על מי שקדמוהו. לילינבלום היה צועד והולך ב“דרך תשובה” שלו, כמו ב“חטאת נעורים”, על-דעת-עצמו ואחריות עצמו. בכל המאמרים הרבים, שנדפסו עוד בשנות השלשים על-דבר הרעיון הלאומי העברי, לא נתקבל הרעיון על לבו של לילינבלום ולא נעשה לרעיונו, עד ש“נגלה” לו אותו רעיון, בתוקף הרשמים של הפוגרומים שהיו בדרום רוסיה בשנת תרמ“א. גם אז, כבתקופת ה”השכלה“, כל עוד שלא הגיע בעצמו, בתוקף חייו העצמיים והוכחתו העצמית, אל אותו רעיון, לא שם עליו לב הרבה, וכשהגיע אליו, או יותר נכון: כשנתגלה לו אותו רעיון, היה חדש בעיניו כל-כך, כאלו נולד זה עתה… אחרי הגיעו אל אותו הרעיון של “זרים אנחנו…” הוא כותב: “עתה מצאתי ביאור המלה אנטיסמיטיזם. כן, זהו סוד כל צרותינו בימי גלותנו, גם בהיותנו באלכסנדריה בזמן הבית השני, גם בכל ארצות פזורנו מימי החרבן ועד עתה… זרים אנחנו, לא נכבשים, אך אסופי-חוץ, אורחים לא-קרואים”. הכל נתגלה לו עתה, ועתה מצא את הפתרון של הכל והדרך לכל. “הננו נסים, הננו רצים — ולמה נרוץ דוקא לאמריקה ולא אל המקום, אשר יכשר לנו באמת, אל ארץ אבותינו, כי עלינו לחדול מהיות זרים, מה שיעלה בידינו אך בארץ אבותינו” (“דרך תשובה”, מ"ו). זה היה בעיניו גלוי חדש כל-כך, עד שרשם, מלבד את היום (י"ב תשרי), גם את השעה (בלילה על משכבו), שבה נגלה לו. ובאיזו התרוממות של קדושה והתלהבות של אמונה התיחס אליו, אל גלוי זה! הנה הוא כותב שם: “מי יתן ועף הלילה הזה ברגעים אחדים, ויבוא יום מחר, וישבתי וערכתי מאמר בזה אל מכה”ע בשפת המדינה, אולי יבין עמנו ושב ורפא לו, ובאה לו תשועת עולמים!…”

ו    🔗

מאז “נגלה” ללילינבלום הרעיון החדש או המחודש של הלאומיות הישראלית, היה הוא לשליחו, לגבורו. הוא קנא לו בכל שעה קנאה גדולה ונלחם עליו לא אחת עם האויבים וגם עם אוהבים. הוא היה גם ל“חובב-ציון” מעשי, העוסק בכל השאלות המעשיות, כי גם הפעם לא ידע לילינבלום כל גבול שבין הרעיון והמעשה, והמעשה היה לו רק תוצאה ישרה מן הרעיון, התוצאה החיובית ביותר של הרעיון. לילינבלום נשאר גם כאן ביסודו מה שיה בתקופתו הראשונה: הסלע הכבד והאיתן, אדם המבקש בעיקר את הפוזיטיבי והמחויב להיות, את המעשי והודאי. ולכן נשאר ביחס לרעיון של “תחית ישראל על אדמת ישראל”, רעיון שיש בו משום חזון ודורש מעוף והתרוממות-הרוח, על מדרגה נמוכה מזו של הרבה מבני-דורו. הוא היה אדם כבד יותר מדי עד כדי לעוף והלתרומם ו“חבת-ציון” שלו היתה כל הימים פעוטה ומצומצמה. את הפרינציפיון שלו במסבת “חובבי-ציון” קרא אחד-העם בשם הפרינציפיון של “עוד יהודי אחד”, עוד יהודי אחד יעבור לארץ-ישראל ויחדל מהיות זר. רק הצעד הזה היה בעיניו בטוח וודאי, והלא על הבטיחות והודאות שמר כל הימים ונתן את נפשו כל הימים!

ה“דרך לעבור גולים” של לילינבלום כאילו היתה נתונה במקום נמוך, וגם ספרו, הנושא שם זה (“דרך לעבור גולים”, הוצאת “אחיאסף”, תרנ"ט), הוא ספר בלי התרוממות, יש בו מעשיות וחשבונות ובוכהלטריה מדויקה של רובלים וקופיקות; יש בו גם תעודות היסטוריות חשובות וגם עובדות היסטוֹֹריוֹּת חשובות, אבל אין בו מן הרוח היתרה של לילינבלום בספריו הראשונים ומן החיים היתרים שלו שם, החיים היתרים על אלה של אחרים ועמוקים מאלה של אחרים.

בדברי ימי הישוב העברי בארץ-ישראל יתפוס בודאי מקום רב גם הספר “דרך לעבור גולים”, אולם בדברי ימי הספרות העברית והרעיון העברי יכתב שמו של לילינבלום רק כמחבר של “חטאת נעורים” ו“דרך תשובה”. עד כאן תולדות חייו העצמיים ורעיונותיו העצמיים, האישיים, מכאן ואילך רק תולדות חיי אחרים; עד כאן יוצר חיים מיוחדים, מכאן ואילך רק רושם מקרים היסטוריים, שקרו בחייו. כבעל “חטאת נעורים” ו“דרך תשובה” חי לילינבלום את זמנו ויחיה הרבה שנים למעלה מזמנו; אולם כבעל “דרך לעבור גולים” לא הגיע לילינבלום למעלת אלה שחיו בזמנו וכאילו מת לפני זמנו…

ז    🔗

לפני מאה שנים ויותר חי בוילנה, בירת ליטה, הגאון הליטאי. הגאון הזה היה נתון בראשו ורובו בתורה, והוא ידע, לפי האגדה והמסורת, את כל התורה כולה, תורה-שבכתב ושבעל-פה עם מפרשיהן ומפרשי מפרשיהן, על-פה ממש; אולם בזמן שבכל ארצות-הגולה היו התלמידים יושבים בבית-מדרשם, מחדשים חדושים ומוסיפים “ציצים ופרחים” לתורה, היה הגאון הליטאי הזה שם לילות כימים לנקות את התלמוד ושאר ספרי הדת משבושים ולמצא את הגרסה הנכונה והודאית. הוא עסק הרבה גם בפסקי-הלכות, “לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא”, כדי להביא תועלת ממשית וודאית. ואף מבקר תלמודי גדול היה והיה עוסק במקצת גם במדע; אולם קנאי גדול היה לדעותיו, עד שלא חפץ אפילו להטות אוזן לטענות מתנגדיו ולא שב מפני כל… הוא עמד כל ימיו על מקום עמדתו איתן כסלע, ולא התנודד אף פעם…

משה ליב לילנבלום לא היה גאון ליטאי; אולם הוא היה גדול ליטאי, אחד הגדולים שביהודי ליטה בדורות האחרונים.

תרע“ד—ע”ו.