בְּהָמֵר דַּרְכֵי אִיש וְדֶרֶךְ אָשְׁרוֹ סְגוּרָה,

ושַׁח לְבָבוֹ בּוֹ, מִמְּרִי וּבוּז נָגוּעַ, –

אָז יֵשׁ אֲשֶׁר, כִּקְרוּם עַל נֶפֶשׁ בְּכִעוּרָהּ,

לְמִסְכֵּן זֶה יִלָּוֶה כְעֵין טוּב-לֵב צָנוּעַ.

אֵד רָקָב שׁוֹפְעִים כְּבָר מַאֲוַיָּיו הַנּוֹאָשִׁים,

וּשְׁכוֹל לְלֹא צִדּוּק-דִּין מֵאַחֲרָיו וּמִלְּפָנָיו, –

אַך בְּעֵינָיו יֻצַּת חֹם בְּשַחֲרוֹ פְּנֵי אֲנָשִים,

וּכְיֶלֶד רַךְ לַגּוֹרָל הוּא צוֹחֵק תָּם וְעָנָו.

הָהּ, אֵלִי! אִם נִשְאַרְתִּי בִּבְלוֹיֵי גְאוֹן-רְמִיָּה,

וּכְזִיק יְלַחֵךְ עָפָר דִּמְיוֹנִי אִם כִּבִּיתָ –

לוּ נַפְשִׁי עוֹד תִּתְוַדַּע בְּזַעַף עַד אַחֲרִיתָהּ!

אַל תְּהִי לְשׁוֹן עֲנָוִים לְשָלוֹם אֵלַי דְּרוּכָה,

כִּבְגֵר רַק בִּי יִתְעַמֵּר כָּל אִישׁ אֱוִיל-הַמְּנוּחָה,

וַאֲנִי בִנְקָמָה אֶהְגֶּה בְּרוּחַ עוֹד הוֹמִיָּה.

1917