רקע
יעקב שטיינברג
אחרית דבר לספר רשימות

 

א    🔗

מעגל התחיה הולך ונשלם, ועוד מעט וייסגר גם השער האחרון אשר קורָא לו: שער חשבון הנפש. גם פה, כמו בכל מעגל חיים, העבר והעתיד הם הקצוות השנים השואפים להתלכד; יעברו עוד ימים ושנים – וערב היהודים אשר בארץ יהודה ייסגר מאליו במסגרתו ויחדל כמעט לחרוד אל דברים רחוקים; הישוב יעמוד בצלמו – ולפני הצלם החי הזה יהינו לבוא רק חשבונות חיים שיש בהם ממש, רק דברים המצטרפים מיד לאחד הערכין הרגילים; המדינה הקטנה והמפונקת, מקלט-אחרית לרגזי-יהודים יגעים, תיקר בעיניה כבת-זקונים, תתיפה ותתחלה חליפות, לא תאבה השקט למען עצם חייה ולא תדע צפּות לעתידה בעינים לא-כלות. כשרידי פתאים יהיו בתוכה הישרים המעטים אשר יוסיפו לשלם מדור לדור את שארית החוב אשר חבה הנפש הישראלית; ואחרון אחרון – בחוצות עריה, אשר יעמדו כמעוּנות בזוהר השמש הגדולה, יתהלך בכבודו ובעניו טיפוס-אנוֹש מופלא, דומה לאחד אשר גילה את סוד חייו רק לחצאין. הוא לא יהיה כאבותיו אשר חיו עד-תכלית בריב עולמם – הללו ידעו את הציפּיה המלאה, את תקות העני, את רוגז המוֹרשה הגדול; כי על כן הם היו יהודי הזירה, מפוטמים מדורות לגורל-ראוה, מיותמים מן הרוח-האב ומן האדמה האם למען היות בנים לאב מתנכר אשר שמו יהוה אל צבאות. לא כן יהיה דינם אשר בארץ יהודה, אשר ימצא מעט פדוּת ואת כל שארית ענוּתו ישכיח ללא-תקנה: הוא ישתעשע בתקוה לא-באה; כל רואהו יכיר בו את האיש אשר לא שלמו גלגוליו והוא מאסף הרגלים וערכי-חיים אל צרור נפש נקוב. במסתרים יאכלנו עש התפלות הישראלית, והוא לא ידע; בגלוי ינוד תמיד בין הפזיזות המתעקשת – תכונת הסנורים אשר ליהודי-דורות – ובין האמוּן האטום העולה אליו כאד מן האדמה אשר תחת רגליו. יום יום ילא מעט מערמה נסתרה, חלק כל חולה-לשעבר אשר רופאיו לא השיחו לפניו את כל מחלתו.

יובל שנים עשתה התחיה העברית בחומר וברוח, והתוכחה העזה – הדמות בעלת הכנפים אשר בה מתגלגלים מתחילה כל חיים מתחדשים – נישׂאה ועברה שפיים רבים, ראשונים ואחרונים – משיא פינסקר עד הר-ההר של אחד-העם וביאליק, מהר-העברים של הרצל עד אחד הגבנונים אשר שמו א. ד. גורדון. זאת היתה רוח מוסר מוזרה אשר לוּקחה מנאדות רבים, ספגה חרטה מכל שבטי ישראל החטאים, אררה את העבר בכל לשונות הלהג הישרליות, ברכה את העתיד בכל המליצות השבויות בידי יהודים בתפוצותיהם. אבל גם המוסר, כאחותו הברכה, דרכו להביא בתחילת שליחותו רק משמנים. גם רוח-תחיה זו, אף על פי שנבראה מהבל ענוּתם של יהודים פזיזים, שמרה חוק וטבע ולא דברה לראשונה אלא על העוונות הגלויים, אלה שכל עין רואה את כובד משקלם: פינסקר ולילנבלום נתנו לעדה הסבר ראשון – את כסל העבדים המתאוים לנוב בעבדותם. אלה היו דברים מובנים ועזים, כמו בעת אשר ידובר על מעוּות או על אסון והחייבים במעוות או הנגועים באסון מתחלקים לקרובים ורחוקים; יהודי מגלות הבכא של רוסיה או רומניה לא היה רשאי לקבל את האוֹטוֹאמנסיפּציה של פינסקר כמליצה של נביאות, דוגמת יהודי מגלות המעדנים של אנגליה או ארץ השפלה. גם אחד העם, שהרחיק את תוכחתו עד לכונת המעשים של היהודים, גם ביאליק שקוֹנן ורינן חליפות על נשמת האומה – גם שניהם לא ראו בחזונם נוחם אחד לכל העם, על שבטיו ועל יחידיו. הם דיבּרו פנים אל פנים רק אל היושבים בלב היהדות; מלבד אלה חיו יהודים רבים ושונים על סְפָר היהדות, חיו בני-שם מעבר לכל גבולותיה. הללו לא נזעקו, כביכול, למלחמת התחיה, אבל זכו בכל זאת שייטבע לכבודם מטבע-זכרון עם הפסוק המלטף: עבדוּת בתוך חירוּת – לאמר, יהודים שוֹעים אשר נמצא פסוּל בכבודם, יהודים נישׂאים אשר נפל צל באשרם. גם הרצל, שבא וראה את כל היהודים השועים לסוגיהם כצאן טבחה הבוטחות עד בוא-מועד במרעה שאנן – אף הוא לא כלל את כל הגלויות לתחום אחד אלא לשם הנפת הדגל ביום עצרה; עם פּנוֹת היום הגדול נפוצו היהודים איש לנפשו ושבו להיות כשהיו: זריזים בתחבולות כנערי העולם הזה ומרותקים לתכונותיהם כעתיקי-יומין. כך נפתחו ונסגרו למישרים כל השערים לתחיה העברית, שער לפנים משער; עד שבא שעתו של שער החמישים, ועליו שוער צנוע וכבד פה, אחד א. ד. גורדון, אשר לא עצר כוח לקרוע את הדלתות לרווחה.

 

ב    🔗

מחפשי הגאולה הראשונים, דוגמת גרץ הגדול, לא מצאו בהיסטוריה הישראלית אלא צד אחד: את זכות היסורים. בכוחה של חרות הבחירה, הניתנת בשיעור מרובה לכל בורא יש מאין, הם קצצו מן הגורל היהודי, המושפל והשפל גם יחד, את רוב קלונו ורוב שממונו, ופרצופיהם של יחידי-ישראל לא הביעו עוד דבר מלבד הענוּת וגבורתה, העלבון וחכמתו, המשטמה וערמתה הצרופה. שנאת היהודים, גלגולה הראשון – והנבחר מבחינת השם – של האנטישמיות, לא היתה בעיניהם אלא מין קטב נוגף: שליח המות ולא תולדת החיים. המות וכל שליחיו אינם זוכים להעשות מוּשׂכּלים; היהודי המרודף היה איפוא מוכה-מגפה ומקורות חייו אי-אפשר היה להציל דבר מלבד זוועה. כל מצפה ומצפה בהיסטוריה זו נעשה מאליו נקודה שחורה משחוֹר או מזהירה לאין-ערוך – הכל לפי רשעת הגויים או קידוש השם של היהודים; אבל גם האופל וגם הזוהר אינם משמשים תחום לתפיסה נכונה. כל ההמון הישראלי, על כל חלקו בחטאות הגלות, לוּקח ממשפט אנוש: לא דנו אותו אלא על עבירות של ימי מלחמה; אופיו, כמהותו של איש-צבא, לא נראה משובח או נפסד אלא לפי טעם המחנה. ועוד אות אחרון, רב רמזים ורב הכרעה: ההיסטוריה הישראלית לא ידעה כמעט את השם: אדם; על כסא קדומים זה היא הושיבה יצור זר, יהודי מלאחרי החורבן, ועשתה לו חוק-חיים אחר, חוק מצמצם, כביכול, שאינו דן ואינו מעניש אלא על היהדות בלבד, שאינו מחייב ואינו שולל אלא את דרכיה הטובות או הרעות של יהדות זו.

קהילות מגנצא, ווֹרמיזא ודומיהן, כמסופר בקונטרסי-הספירים של ימי הבינים, הערו פעם בפעם את נפשן הטהורה אל חלל תקופה שכולה נכר, קורנת עד לסנוורים מאמונת-תאוה של גויים. הללו, שנעשו מעין חותם-יחשׂ בקורותינו, השכיחו מלב את הכרח החיים הגדול והממושך, זה שעשה את מעשהו בנפש היהודי וברא לכל עלבון ולכל צרה תולדות מבישות. רשעת הגויים ביהודים תישקל במאזני אלהים, כי כבד משקלה ממשפט אנוש; אבל לנהר הרשעה הזאת, שהוליך את גליו הזידונים על פני אירופה, היו המון אפיקים קטנים לשמותיהם: בוז, נאצה, תמהון-זוועה ודומיהם. כאן, במחבואי כל תקופה ותקופה, פעל לרע גם משהו מן האופי היהודי; היהודים המגורשים, שהיו שבעים ושבע בבחינת גרים בכל תקופה, לא יתכן שהעבירו את כל הרגלי פרנסתם ואת כל תחבולות גידולם רק בכוח ההכרח האחד הבא מן החוץ. הכותב בדמע את תולדות ישראל אינו פטור מלחשב את איד-הגומלין שבין יהודים ונכרים; מעבר האחד – הנדכאים, חלקם רק חמס; מעבר האחר – אנשי קריה נוצרים, רובם אספסוף השׂשׂ ביום הפכה אל שלל, אך מיעוטם אזרחים שקטים או נבונים, אנשי דת לסוגיהם הטובים והרעים, אף גם מספר יקירי-קרת אשר עיניהם פקוחות לראות צלם כל אדם. כל העדה הזאת, הפורסת מצל חייה כעין מקום-מחסה למנין יהודים, מתנערת כמה מונים בכל תקופה כמו מחלום רע, מעוה את פרצופה כאחוזת חולי, דורכת את שריריה עד לחמס, וכולה אומרת בולמוס אחד: הבה אקיא את היהודים. פעמים היא ממלאה את תאותה, פעמים היא חוזרת ומשיבה את יהודיה אל מקום האופל שבבית-בליעתה; אבל גם לאחרי בחילת הבולמוס עדיין הולך ותוסס בקרבה רוגז עכור. האומנם כל זה לא היה אלא מין קצף שלשם שמים? השלום, שר-הקדוּמים אשר לכל חיים, לא דרך מעולם על שביל-הבינים הצר אשר בין יהודים ונוצרים; מספר דברי הימים לא שמענו שׂיג אנשים מדמדם והולך, מעורב מקולות יהודים המתפייסים מאליהם ומקולות בני עשו המפיגים את כעסם מתוך נחת או שעמום של שכנות. כל חליפות המרי שבין יהודים לגויים דובבו את עצמן תמיד באמרים עזים: הכעס כמאכלת, הבוז כעין ראי המאיר מתוכו, הכנעת היהודים אף היא מין מעשה מקשה, כביכול, ואינה מתמוגגת במקצת חלקיה לעייפות או לשכחה. בין גויים מתהוים, הנתונים במשך תקופות ליצרי נעורים קלים; בכל נפות-אירופה הפתוחות, אשר בין הריינוס ובין שפלת הים הצפוני, שדה חיים הזרוע כולו מוקשי טמיעה – התהלכו בני יעקב עקשים וזהירים, פסחו על כל מלכודת שלום בת יומה ולא נלכדו אלא במצודת השמד הגדולה. היהודים האלה, העיפים מסבלותם מיום הלידה עד יום המות, לא עוּלפו מעולם בדרך הילוּכם, חזרו תמיד מאליהם לבית שבים כמו לתוך מארב יקר לאין ערוך. האין בכל הגבורה הזאת גם מעט ממארת-הנפש – לאמר, נפש אשר נעתקה מאזור התום של היצרים, מקום שם החליפות והפשרה והחרטה, ונתקעה בקוטב האחרון של החיים, מקום שם רק ההתמדה העיקשת?

 

ג    🔗

הפשרת היהדות, שנמשכה מאות בשנים, הדיחה את הנשמה הישראלית מקוטב הקפאון ועשתה את נהר חייה כמראה נהר קפוא בראשית אביב: מבוּקע לגלידי קרח ומרוּתח ממי תהומו. אביב ממושך זה – תחילתו נעוצה אולי בימי בשׂוֹרת-התבל של שבתי צבי – הכה את נפש היהודי בתרמית חליפותיו; שמש התחיה של העם המפוזר, אילו גם יצאה מנרתיקה בכל כוחה, לא יכלה לחמם בבת אחת ובמידה אחת את כל המון האיים המהוים את ממלכת הרוח של היהדות. אוויר הדת נקרע איפוא לזרמים חמים וקרים; הרגלי הרוח נתערבבו אלו באלו, על מסוֹסם הישן ועל חידושם האפיל; מושגים קלילים או משעשעים, שאינם אלא בועות אביב ולפי מהותם אינם ראויים כלל לשימוש קיים, עשו כאן ברית דבקות עם מידות חיים נזעמות משיבה; חפזון התמורות של ירחי אביב נעשה כאן מאליו הכרח לדורות, והעין הממצמצת, השואלת בוקר וערב לאותות האוויר, לא יכלה לשוב מהרגלה והיתה לעין היהודית המוּדעת בגויים, זו הנתבעת ראשונה – לפניה כל צירי הנפש – עם כל מקרה קל שבקלים. שיקול הדעת של אדם מישראל, שלפנים – בימי העמידה של היהדות – עלול היה לשמש את בעליו בצמצום ובמישרים גם יחד, נעשה ברוב המקרים פזיז או חרד או מערים, כדרך מאזנים שמשמשות בהן יד מרעידה, וכל סחר-הרוח אשר מיהודים לגויים כאילו נעשה רובו בידים נמהרות או מחוצפות. הפרצוף היהודי נהיה מודע ומתנכר כאחד – במידה שלא היתה כמוה אצל יהודי הזמנים הקדומים; חותם זה, המירא כמעט גם אחים מלידה, לא יכול היה להיטמע בפניהם אלא לאחר שכל העדה נדוֹנה ונכלאה בתחום-בינים במשך תקופה ארוכה מדי: – עמים רבים זכו שתעבור עליהם כחתף אותה רוח תזזית ששמה הפכה או התחדשות או שינוי-הערכין; רק עם ישראל, לאחר חורף-יהדותו הגדול, נשתקע מאונס באזור האביב הפרוץ לחליפות. אזור מוראים זה שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה, בין בטחון-רוח למשנהו, בין חומות-חיים לחומות-חיים – הוא האזור המסוכן ששם הכל ביכורים, אמוּן אפיל, אמונה לחצאין; היהודי, ששהה זמן רב מדי על מעברות הזמנים, לקה לבסוף בשכרון נדנודים.

אביב הזקונים של היהדות גרם להודים לא רק נדודי מקום, מעיר-מושב נושנה לקרית-המון חדשה, ומיבשת אירופה ליבשת אמריקה; הללו היו נדודים של מטה, כביכול, וכנגדם הלכו ונמשכו נדודים של מעלה – נדידת הנשמות מן הקוטב אל אזורי המרכז, מנוה-הישימון הבדל של היהדות – מקום-מרעה דל שהצמיח פה ושם דקלים-תנחומות, מעטים במספר – אל גני התרבות הפתוחים של אירופה, אלה שנפש היהודי, יוצאת המצודה העתיקה, ראתה אותם אגב מבּט ראשון כמופקרים במקצת לכל עובר ושב, כאחוזת-מורשה עצומות שיורשיהן התירו בהן דריסת רגל מתוך הסח-דעת או מתוך לאוּת שבעשירות. מכאן ואילך נעשה היהודי באמת לאזרח העולם, לאמר – לאדם הרואה גבולות כמצות אנשים מלומדה. כל אחד מן הנודדים האלה, שהחוֹק והרֶשַׁע הצרו יחד את צעדיחם, היה בבחינת-מה נודד של מעלה, ולא היה דומה עוד בהדבה לאבותיו הגולים אשר כיתתו את רגליהם מעיר לעיר וצרורות נפשם על שכמם; הללו שנקראו בפי הגויים בשם בני היהודי הנצחי, הלכו ממדינה למדינה וחורף היהדות בעצמותיהם – החורף הנקשה שאינו מצמיח חדשות ומשמר גם את הסחי הישן בעטיפת כפור מבריקה; הלזה, היהודי בן הדורות האחרונים, נשכח לו זה מכבר קיץ הקדומים של עמו, אף ירחי החורף הגדולים אשר לגלות נמחו מספר חשבונו, והוא כולו אינו אלא צמח נמהר של בין-הזמנים, ללארר לשד השימורים של קיץ רוה וללא יפי האיזמרגדים של חורף הדור. כל רקמתה של נפש היהודי בן-זמננו, התפוחה והרכה, מעידה עליה, בי נרקמה כולה בירח ניסן, זה השרוי במזל תאומים של גשם ושמש, ולא זכתה לשרב תמוז האוכל מבשר הצמחים את עסיס הביכורים התפל.

יתר תאלותיה של נשמת העם הזה הלא הן כתובות בכתב המשטמה הקדמון על ספרי הימים אשר לעמים רבים. הדלה שבאומות, שלא נחשבה אלא אָמה מאחורי הריחים של הגורל,ראתה ביהודי את היתר ואת הפחת שאין להם משל בעולם; ומופלא מכל מופלא היה לעיני הגויים אותו גידול מהיר שבנפש היהודי, מעשה הצמיחה הנראה כמעט לעיני בשר. כל גויי אירופה אלה, הדבקים מיום היות גויים אל אדמת נפותיהם אשר באזור הממוצע, ידעו רק את הקרקע המצמיחה תנובה מירחים רבים ואת נפש החי העומדת בדמותה מהפכה עד להפכה; רק דור של יהודים, חלקה זיבורית של בני אנוש שהעלתה עוד תמול שלשום רק חרולי דלוּת וספיח יבש של תורה נושנה, נתברך פתאום לעיניהם בעושר, בכשרונות, במאויים נאצלים,גילוי-פלאים זה, שלא מעולם היגיעה הרגיל, היה בו בלבדו להקהיל עליו משתאים ועוינים; אבל עד-מהרה נצטרף אליו גם פלא הכמישה הנמהר. דור יהודים זה לא התנחל בשדה-חיים ידוע לשם ולגבולות, לא הקים דבר למשמרת, לא הפיק לשד מעשרו; עשיריו נראו גאים ולא-בוטחים, בעלי כשרונותיו רדפו נצורות בראש חוצות, אציליו אהבו חנופה או עזות כריקים. הגלגול האחרון הכביד: היהודי העונד ריק בעשרו וטפל בכשרונותיו – היה לחידה מאירה; הפתאים שבין הגויים אמרו מרמה, הבינונים אנרו ערמה, וטובי המזג החרישו כהחריש אל להטי מוּקיוֹנים. ואף הם עצמם – היהודים המתחדשים האלה\ אשר ברכת-תופת בנפשם להתגדל ולא לגדול – לא ידעו היטב את סודם,לאמר: כי אררם גורלם באביב לאין-הפוגות, וקיצם – זמן הטוֹבה והעמל גם יחד – נעצר מבּוֹא

 

ד    🔗

אילו ניתן פה לתמימים שבישראל – היו משיבים את חמת הבקורת מעל האדם הישראלי בתשובה קלה אחת: כזה הוא האדם, והליקויים מצויים אצל כל אומה; מה שנראה לכאורה כתכונת נפש מבישה הדבקה רק באוֹם מסוים אינו בעצם אלא הבהוב-צבעים הנגרם על ידי הסביבה המיוחדת. משל לאהבה וקגאה, משטמה ורחמים, מות וגבורה – אף אלו דמויותיהם שונות אצל כל עם ועם ומהותם קבועה ועומדת מיום היות אדם; אין פּייטן מהביל ואומר: הבה אעשה דמות אהבה שתהא משותפת לכל באי-עולם, אלא הוא אומר: אתאר אהבת גבר ואשה כאשר חזיתי את האהבה בקרב בני גזעי.הקורא במגילת שיר השירים – אף על פי שהוא שומע געגועים מפי השולמית, ורואה רוֹך וסמלים ומשלים שאינם מצויים אלא בארץ יהודה – מכוון את לבו מאליו לאותה האהבה העזה כמות המתהלכת בכל כנפות הארץ: אף הקורא בתוכחת הנביאים אינו עלול כלל לשער, כי שוֹעי יהודה חטאו בכוח יצר מיוחד, מושחת או נפתל, שלא נראה במוהו אצל בני עם אחר – אם כי בירמיהו וביחזקאל מסומנים המון מעשים ויצרים המפיקים ריח רע משלהם, והחטאים הם חטאי המקום, כביכול. הוה אומר מעתה: מעוּות-הנפש של היהודי הוא ישראלי לפי צבעו וטעמו בני-החלוף, והוא אנושי לפי שרשיו; תיקון נפש היהודי תלוי במזל הדורות, שמקצתם חייבים ומקצתם זכאים, גמר הטוב לאחרית הימים.

הדברים נכוחים בשביל כל הדורות, מלבד דור הגאולה. העווית הגדולה, ראשית-הפלאים של כל מהפכת עם, אינה עושה שליחות חולין, כדרך זעזועי-החלוֹף שבכל תקופה רגילה; היא עצמה מתחללת מאליה אם תּיקרה להיות בין חנפים, לאמר – בזמן שהעדה, ההולכת מגורל אל גורל, מעמידה פנים כאילו היא מחליפה סיר חיים אחג במשנהו. לא לרוב טובה ייקרא מהפכה, לחן החיים החדשים לא יאָמר תחיה; הטובה מצויה בכל הדורות, החיים מתחדשים בחינם בכל תקופה שאננה. דור של תחיה סימנים מיוחדים לו לאין ספוֹרות, כשם שמתרבים אותות האויר בשעת סוּפה של ברקים ורעמים; אבל הסימן המובהק לשעת התעלומה הגדולה, בה יתחדש עם בסופה, היא הנשימה הכבדה, מין לחץ לב סתוּם הדומה לפחד ולנוֹחם גם יחד. איש איש מקרב העדה הנצרפת הזאת יראה פתאום את נפשו מעוטלת מחנופת הדורות, מתלבעה עד לכאב בתוך הרגלים-הרגליה – שנהיו כולם בבת אחת נקשים וטפלים וניטלה מהם הזריזות הרגילה. הנה הוא האות הכביר: אוויר-העם נזדעזע, ולחץ הזרמים פועל בלי-הרף ודוחף החוצה את הקליפות המרוסקות שנשרו מעל הדברים; החנופה המקובלת, מוֹך הדורות, מתמוגגת והולכת, ומידות הרוּח של העם מונחות פתאום במערומיהן, נעווֹת-זוקן וחדלות-אוֹנים. נתפרד מה שהיה לפנים אגודה אחת של מסורת, ואין עוד לדון אותו ברחמים, בהשואה, בזכות אבות; מה שהיה קודם רע והכרח, טפל ומקודש – אינו תלוי עוד במערכת המזלות של העדה; הוא נראה קודר ומובדל לעצם קלקולו, אין כל סליחה לכפּר עליו: תמו ההשואות מעמים רחוקים או קרובים; איש ההפכה, הנתון בסופה, עומד שעה אחת יחידי בעולם. הוא לא יציץ דרך אשנב נפשו החוצה; מה לו גוי וגוי ולאומים אחרים?

הולך וכלה לעינינו התוֹאַם הגדול והנורא של היהדות, זה שהקריב חלאה לגבורה, עקשות-עוני לקדוּשה, תאות-ערמה לצדקה, ועשה את כל המידות הישראליות הבלולות למסכת אחת מופלאה אשר תזדעזע, בנגוע יד בקורת באחד מקוּריה. עד למקום טבּוּרה. רבים הרואים במחזה הזה, אשר לא נראה אולי כמוהו מימות עולם; אלה חרדים ואלה שמחים. אבל הסוד והגבורה והתוחלת של תחית ישדאל כלולים לא בעקירת העבר ולא בהוקרת העתיד, כי אם בראית-אמת של היהודי החדש. אף כאן, עם ניסוח-הצמצום האחרון של חידת הגאולה, לאניתנו לעמנוהשואות-לקח מאצל גויים אחרים – שכן אף עם אחד, בן לגזע נאצל כעם העברי, לא כלל כמוהו המון דברים בדי-ריק, ולא קרע ככילי להמון קרעים את מעט התוֹם אשר בעולם הזה. אף עם אחד, מאלה שזקקו בשעתם את בינת החיים, לא המיר כמוהו קטנות בגדולות ולא מיצה מן ההבל שיעור כזה של תנחומים לא-מתקיימים. אף עם לא עמל כעמנו למען מושגים, ועמל דורות זה – הנוטף דם מעוּנים ולשד-תמצית של מוחות, הרואה את כל זרעו כצאצאי אל עליון – הוליד בת-זקונים חצופה ונעות-שכל, אשר לא יימצא לה כל שם בלתי אם שם נחנופה: – לא החנופה-האָמה אשר בין אדם לחברו, כי אם החנופה המשמשת דברים, בת למלך-הכּזב ולמלכה-הערמה. משבאה זו לעולם היהודים – חדלו גבולות, נמסו אסוּרי-הטבע מעל הדברים; בני-עש המון עצום ורב מן הארבּה אשר במצרים, כרסמו כל נפרד, כל מוגבל, כל הבדל. זוהי – לפי תמציתה או, למצער, לפי החלק הנפסד שבטבעה – החריפות היהודית: ראיה שתופסת הרבה ומבדילה מעט. החסר, הפסול, המשונה – לא יגיעו לעולם לקצה אָפקם, למקום אפסוּתם; המושג הערב, שבין כך הוא מתרברב מאליו בעולם הזה,מתקיים והולך מבלי התאפק, כדרך האמיתיות שאין טבע-הזמן שוקד עליהן; אפשר לקרב ולרחק עד לאין תכלית, להתעלל בנפש הדברים, האמיצה והאילמת – ומה בצע בקבע-הנצחים אשר בדת ובדבקות הסנוורים אשר בחיי הגזע? עולם דברים, נראים ובלתי נראים, מרד לאחרונה ביהודי, המון מושגים נדחים ממסלולם, נושנות יגעות-קיום, ערכין לבושי בזב או כלאים מתפרצים מפני אדוניהם היהודי, אדון כל החריפוּת והמשוּגה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!