א: שכינת המקום    🔗

כחידה יראה ההולך בכל עיר עתיקה: הלך-החיים הקדמון משומר במקלעות רחובות אשר נשארו לפליטה, ריח ימים שכחי-שם תלוי זעיר שם על בליטת קיר, על קצה שוקת-מים חצובה, על משקוף בית-תפילה עתיק יומין. ואולם רגש משונה אף מתמיה יילוה אליך מדי לכתך בירושלים: תלי-תלים בנויה העיר ורוח הקדומים מרחפת על כולם. כי הנה ככל אשר תעמיק להכנס לתוך חומת העיר פנימה כן ידמה לך, כי יבשה כל אבן מזקנה, כי יֶאפל כסוד קדומים כל חריץ בקיר וכי יעצרך כל סגור-מבואות כחידה אשר נשכח פתרונה מרוב ימים; ואולם כמו כן אתה יודע, כי רק דורות חשוכים בני עם לא-עמך יצקו את כל החוצות הנפתלים האלה, אשר על קירותיהם חרותה כתובת-קעקע יפה ומוזרה. איך יהיה הדבר, כי בלכתך כיום הזה ללא חמדה באופל השווקים המכוסים תקרה – תדמה לראות את עצמך בתוך צנורות הרחובות הנפתלים אשר המו בימי קדם לצלע הר הבית? מה העצב אשר יגוף את לבבך גם מדי לכתך בשכונות אשר מחוץ לחומה, עצב מר ומשכר גם יחד, אשר טעם לו כשריד נמוג של משטמת קנאים? אין זאת כי עקבות הזמן לא נבלעו בירושלים בתוך אבק של הרס, זה אבק ימים חולפים אשר ידרוך עליו ההלך בכל עיר עתיקה אחרת.

אף צעד אחד רך לא תצעד מדי לכתך בעיר הקודש ירושלים, כי נדבכי העבר לא נשחקו במקום הזה, שרידי התקופות לא התמוללו, מטעי גן-החיים אשר בכל דור ודור לא נהיו לאבק פורח, השוקע לאט לאט לארץ כמשטח-נשכחות. מוצקה וקפואה היא ירושלים; גם חלל האוויר אשר בתוך רחובותיה העקלקלים לא יתנך לעבור כאוויר עיר ועיר: על דרכך כאילו ניצבים ללא דמות קירות סלעים משכבר הימים, על אזניך רועשים בלי קול תשואות דור ודור; גם מדי האהילך על עיניך להביט במקלעת שער בן מאות שנה, גם מדי העיפך בלי משים את עיניך באחד הבתים הצחיחים אשר בשכונת יהודים שוממה – וכבד מבטך גם פה וגם שם, כאילו בינך ובין מראה עיניך חצץ פתאום דבר-מה בלתי נראה וקיים. וככל אשר תוסיף ללכת כן תחדל מהביט במראות ירושלים האפורים והדוממים, וכן תימלא נפשך מירושלים בת כל הדורות, זו התלויה בנס ובאין רואים בתוך האוויר החונט והמשמר אשר מעל לגבעות עיר הקודש.

כזאת היא תכונת-המקום של ירושלים: הכל, הישן והחדש כאחד, מקבלים בעיר החונטת הזאת כעין דוק של משמרת. בניני העבר הנעלמים ובתי השכונות הקיימים צפופים בד בבד בתוך אוויר יגע ושבע-נדודים אשר איננו בן-חלוף; קילוחי דורות קדמונים רוחשים באין רואים בכל מקום אשר תעלה כיום המית חיים, ואף כל הנברא בעצם היום הזה בירושלים כאילו מתכנס מאליו לתוך ערבובית הקפאון אשר לבית-נכות, הכל משיר מעליו כדבר אין חפץ את חסד נעוריו, וכל דבר – אם ארמון לתפארת ואם רוח אנוש – נקבע מתחילת ימיו על כּן-שימורים. אין דבר אשר ישמח את לב הרואה, הבא מחדש, בגיל של ראיה ראשונה, מפליאה ומקרבת; על הכל טבוע זעף כל-שהוא של שכחה, כאילו נשכח ברבות הימים מיטב דמותו. דומה כאילו כבר שבעו פה עינים לראות, כאילו גורל רב-נשכחות עבר פה כמארה על כל אזוב בקיר, על כל שחר וערב, על כל מאוויי אדם; כאילו הוד העבר, אשר לא תראה אותו מדי תעותך בירושלים ואשר יעלה בכל זאת מבלי ראות כמסוה על עיניך, הוא הוא המשוה על הכל, גם על הנולד מחדש, כעין דמדומים של גמר-חליפות, כעין פגם של קיום. על כן ירגיש כל הבא מחדש לירושלים אותו צער הכפיה אשר נרגישנו מדי נימצא בקרבת אנשים תקיפים וזעומים; גם ירושלים, ככל הערים העתיקות, מיגעת את הרואה, משתפת אותו לזעף גורלה, לאותו שממון החיים הנאלם והכמוס אשר ייאָצל על האדם הרגיל, רפה-הנסיון, מדי יעמוד במחיצת חייהם של יצורים אשר ידעו גורל רב ורוב סבל. ברבות הימים תישכחנה רק חליפות הילדות, רק סבלות הנוער תימחינה מבלי השאיר שארית בנפש, אף אם כבדו כהנה וכהנה; על-כן גיל לו לאדם אשר יצא מן המצר בטרם כלות נעוריו. ככה תשכח גם עיר חדשה את אשר עבר עליה בימי דור אחד. ואולם ככל אשר רבו קורות חייו של אחד האדם, כן יכבד עלינו להתהלך אתו. אמנם לא איש אשר יפעל ברוב אונים יהיה לנו למעמסה, אף לא יחרידנו איש הסובל רוב מכאובים; גבורת עלומים תהיה לאין, יגון המחסור יישכח אף הוא, ורק אז, בימי מנוחתו, יכביד עלינו ביתר שאת הגבר אשר היה רב העלילה. למול חריצי פניו הדוממים – אלה אפיקי-המאוויים החרבים – ירפה בקרבנו הלב, לב האדם אשר יסבול בפני דברים נשכחים למחצה, המעוררים דמיונות-חיים גדולים ואשר גם את תוגת המות יעוררו. ככה תהיה להלך גם עיר עתיקה: רשת רחובותיה תתלכד לחטיבת חיים מעולפת, אשר קורותיה עברו לבלי שוב; רק המשבצות הקרות אשר לכל הקורות הללו שמורות עדיין בתוך אוויר קדומים, ואתה, הרואה, לבך נתון מתוך כפיה לכל המראות האלה ואף רגע לא יבואך דמיון של שיתוף-חיים, כאשר יהיה הדבר לפעמים מדי לכתך בקריה חדשה. זכור-נא את כל פינות החמדה אשר בנכר, מדי עמדך פה ושם בעיר-בירה, עיניך כלות לדמוע ולבבך רוקם בחפזון חלום אושר – היקרה כדבר הזה בעיר עתיקה? פה אין אתה מהלך במישור החיים השלו כמו בערי השדה, גם לא על רכסי החיים תטפס כמו בערי-הכרך – בעיר-הנושנות אתה יורד אל משקע אפיקים חרבים. שמש הדורות הובישה את נהרות החיים, ובלכתך בתוך ערוץ הנחל היבש ירבץ עליך מסביב כעין אד כבד, הלא הוא אד מי החיים אשר התנדפו עד תומם.

כאלו הן כל ערי העבר, כל אלה אשר דמות להן מעט או הרבה כאתונא, כרומא או כירושלים. ואולם אחת היא ירושלים אשר לא ביתר שאת אוויר קדומים, אשר ערוצי חיים חרבים יהלכו ברחובותיה על ימין ועל שמאל, מבלי אשר יכסם גם לאט לאט אבק המציאות ההולכת בלי הפוגות הלוך וכלה. אתונא ורומא, ערי הגויים, שומרות את רוח עברן ברסיסי דמות קדומה, הקיימת עדיין זעיר פה וזעיר שם; הדרן העתיק תלוי קרעים קרעים על עיים, זכרונותיהן חופפים כאבלים על כותרותּ ניתצות, בינת קורותיהן חרותה ככתב חרטומים על קירות החרבות – אך רוחן יעוף מעל כל כברת ארץ אשר תיחרש לשדה ואשר תיכבש לבנין חדש. לא כן ירושלים עיר היהודים: היא עיר העתיקות הערומה, המקננת מעל לחרבות. דומה הדבר, כי אותו מיץ החיים החריף, אשר בלעה ירושלים בימי היותה קרית ממלכה, הוא חנט לעולמי עד את אווירה, זה האוויר העיקש והפרוּשׁ של ירושלים, אשר לא קלט אף אחת מני אלף מנשמות כל תקופות הגויים, אשר עברו על עיר הקודש החרבה.

מי יבין לך, רז העבר? לחינם תחקורנה עינינו לראות בדמיון את כוורת החיים הנפלאה של ירושלים לפני החורבן, במקום אשר המו אף הסתובבו במחול-עוועים מהיר וסודי יצורי אדם חריפים, עצלים וגרויים, איומים ונבוכים כשכורים, לכודים כולם ברשת אחת של אושר-רמיה ומעולפים כולם בסנוורי-שגעון של תקופה הרת אסון. אין איש אשר יפתור עוד את סוד האימה רבת-העלילה של ירושלים בימי הנציבים, זו ירושלים הנשגבה, אשר בלב ארץ טרשים חדלת ערים נהיתה לקריה ספוגה מרמה וחסידות, מלאת מאוויים ומדנים, רצופת קודש וחתחתים, מצמיחה אוון וישועות-אל. מאת השנים האחרונות של ירושלים, נחלת הפרושים וקן הצדוקים, היא ספר זכרון חתום למראות חיים נאדרים, אשר תמו באבדן ובנצחון גם יחד; אז, בעלות שוועת ירושלים הרת רוגז בריונים ושיח אביונים, עת נתנו קולם על הר הבית אווילי חסידים אשר בשר נפשם בין שיניהם, והמוני עם, מוכי-מרד, התגלגלו שבע ביום אל כל שואה – רק אז הלך האוויר אשר מעל לירושלים הלוך ובלוע עד לבלי השיב לעולמי עד את קיאו. אכן רק אז, בשנות החידה האלה, נתגבש חוק החיים הפלאי אשר לירושלים, זה החוק אשר לא נדע לכנות אותו בשם ואשר נרגישנו בעיר הזאת על כל מדרך כף רגל: – מדי נראה גם כיום הזה כי כל הקטנות וכל הגדולות אשר בעיר הקודש תיעשינה כה-מהר לרשתות, הנלכדות אחת בשניה.

טבע הדברים כאילו הולך ומתמיד בירושלים מיום החורבן; שוא גם יתהלל אורח כי דימה לדרוך בקרית דוד: אור ימי הילדות נמוג כליל בירושלים, קול הנביאים נדם אף הוא לבלי השאיר הד, ורק בספר העולמים של כתבי-הקודש צרורים החיים הרוממים של ימי הבית הראשון, אלה החיים הדומים לפרלודיום, למשחק האלים אשר במלוא כל הארץ; כיום הזה לא נודעו בירושלים גם עקבות ימי הערפל אשר מתחילת הווסד הבית השני ועד קום בית החשמונאים: כל התקופה הסתומה והענוה הזאת, שכאילו עברה מעבר לקלעים אטומים, לא השאירה כל שריד בתחומי ירושלים הצחיחים: שמעון הצדיק כלול במחזור שני של אבות קדמונים, זעף האמונה של שמאי איננו אלא אדמומית השחר ליום הדין הגדול אשר לירושלים בימי החורבן. חיה תחיה רק ירושלים של ימי הנציבים, זו אשר כבר יצא עליה גורל ההרס והיא מלאה תורה והזיה ומדנים, כחדר גוסס המלא לשוא שיקוי-חיים. כי לא את כל החליפות נכיר באדם אשר נשברה נפשו בעצם חייו; יום-איד אחרון יטביע את החותם, וחרי האף, המתלקח בנפש בשעה של גמר-גורל, נתלה בפני העבר כענן כבד. ככה ירד המסך גם בירושלים בתקופת החורבן, ורק זרמי החיים אשר על גדות התהום נחרתו כחריצים עמוקים אשר לא יכסם הזמן.

הקריה, אשר משבצת הרי סלעים לה מסביב, השלימה כבר בימים ההם את מסגרת החייה, וכל האדם אשר בתוכה – כהני-משמרת, שוכני-שווקים, עשירים ורומאים – כולם לאים וקשובים, כולם צפויים כל היום לדבר-מה, כאילול בתוך הכרך הפלאי הזה נדמו כל יצורי-האדם לצפּרים מעופפות, אשר דבקו אל סלע ישימון למען דגור שם דבר-תעלומה. מעולפים וקרים פני אנשי ירושלים, ואולם פעם בפעם יש אשר תנשב רוח להטים מהר הבית – ונמסו אז כרגע כל הלבבות וזרמו שמה מכל עבר פלגי אדם. בהיות שיח ושיג לאנשי ירושלים והיו פני כולם אטומים, כפני אנשים עוורי-גורל, ואולם מדי געת בהם רוח מהומה והבינו איש את שפת רעהו, ובאו גם עד הנציבים והגישו להם כל הדבר הקשה אשר לא יוגד לנכרי; ואולם איש נכרי, כאשר יהיה בכל מקום בנכר, אין בירושלים: הרע בנציבים, אשר בא מרומא ונפשו – אל מול בני יהודה – רעה ושקופה כגביע בדולח המלא יין תרעלה, יהיה בקרב הימים לאיש מקשיב ומלא תחבולות, אשר יחרה לו יום יום בלי דעת על מה.

מאות השנים תחלופנה על פני ירושלים, ויש ימים אשר יזהירו בעיר הזאת והם קלים ושקופים ודומים לתחרת אור עדינה אשר בשולי קיץ-עולמים. מן הבוקר ירגע האוויר הזך אל מול התכלת אשר צבעה אחד מן הקצה ועד הקצה, ובערבי הימים האלה ילהטו מוקדי השמים, ובזיו השקוף אשר יישפך מסביב יעמוד כל פאר ירושלים על מכון-פלאים, ומארמנות הקריה ומגדליה אין קרוב ורחוק, כאילו נעלה מעליהם אד המרחקים. אז יש אשר אחד מאנשי הכהנים יתרומם במעלות הר הבית, ועמד על חלקת השיש וראה את עיר האלהים מרחפת באור הערב, כאילו שודדה ממנה כל מידת המרחק הנותנת אמון-חיים. ובהביט האיש מן הכהנים כה וכה – והנה נמלא לבבו אושר אשר אין לו שחר, הלא הוא אושר-החידה אשר ידענו איש גם כיום הזה, מדי לכתו על הגבעות השוממות למען ראות באור ירושלים בשעת-ערבּים שקופה, עת נבדל האור הזה מתוך אור העולם והוא כה צח וגווע והוא דק כוילון אשר יראה בעדו דבר-מה. והוא הולך הלוך ודעוך כעפעף תעלומה אשר ייסגר על עין-הגורל.

ב: עיר כתבי הקדש    🔗

אנחנו משועבדים לגדולות העבר, יען אשר אנחנו, למען השלות את נפשנו, נמאן להאמין כי תפארת האדם נמוגה כליל עם תקופתה. דומה לנו, כי במקום החזיון נשאר תמיד דבר-מה קיים לדורות, כעין רוח יצירה לאין-חלוף, העלולה להתעורר בבוא עת ולהשפך מחדש על יצורי האנשים היושבים על מכיתת העבר. האמונה הזאת, המוליכה שולל, גורמת לנו בכל עיר רבת-מסורת מין רגש של ציפיה בלתי פוסקת. מה גדול הרגש הזה בירושלים! אנחנו תאבים שם בלי חשך, כאילו תאבים על לא-דבר; מדי נציג כף רגלנו בירושלים כבר יאכלנו השׂפק, אחרי אשר נצא ממנה עוד ידמה לנו, כי לא ידענו לבוא בסודה. כל זה לנו, יען כי גדולות העבר של ירושלים שמורות אתנו גם כיום הזה; הן צרורות בתוך כתבי הקודש, ודמיוננו חדל-אונים הוא מהתהלך בירושלים לתומו, כמו באחת מן הערים העתיקות. על כל מדרך כף רגל עלינו לקחת לקח מפי כתבי-הקודש: לא למען דעת את החרבות, המעטות בירושלים, כי אם לשוות לנגד עינינו את החיזיון, המלא פלאות לאין קץ, של עיר אשר בתוכה נוצר היופי היותר ענוג אשר בעולם, היופי של געגועי האדם. בכל עיר עתיקה אחרת החרבות הן השרידים, העדים אשר על פיהם יצא משפט העבר; את אתונה ורומא אנו תאבים לקומם בדמיוננו בתור ערים של מטה, במלוא הוד גזרתן העתיקה; רק אז, אם נדמה להתהלך בין ארמנותיהן, נזכור גם את חיי האדם המיוחדים אשר בימים ההם, ואז יהיו לנו השירה וספרי המחקר של אתונא ורומא ככתובות על גבי המצבות. לא כן בירושלים: שם רק נשאף אוויר קדומים. מה לנו ולארמנותיה? הם נמחו כליל. אנחנו רוצים לקומם את ירושלים של מעלה, את חיי הרוח של עיר יהודים קדמונים, עיר לא-קריה, כמעט נדחת בערך לרומא ולאתונא; גם צור גדולה ממנה, גם דמשק אשר לארם התחשבה יותר בין הערים: – העיר הזאת, החבויה בין גבעות סלעים, המסתופפה, כרוב ערי הקודש, מסביב לבית-מקדש אשר לאל כה קטן בראשיתו, היא יצרה את כתבי הקודש, לאמר: בה חיו אנשים אשר לידם באו הספרים האלה. הם קראו בהם, הבינו לרוחם אף שמרו אותם מכל משמר. זאת היא חידה, אשר נפלאותיה רבו מספור.

לא כל התנ"ך נוצר בירושלים. הרבה ספרים מכתבי הקודש, ביחוד מן הקדומים, נכתבו על-ידי אנשים אשר מוצאם מסביבות ירושלים, או גם מאפרים; ואולם אין ספק, כי בירושלים נארגה מסורת הקדושה, אשר בתוכה נשתמרו הספרים כמו כתוך נרתיק של זהב. הנה כבר אות הפלאות לירושלים: הספרים הם רבי-תוכן – רב היה גם תוכן חייהם של אלה אשר קראו בהם, אשר שמרו אותם כבבת עינם. יש כתבים מכתבי הקודש המיסרים את האדם, המלאים תוכחה לאין מגמה, עד לנסוך רוח עוועים: גוילים כאלה, אשר אור החיים, הגנוז בהם כבכל דבר יצירה, נתון בתוך שבע קליפות של מוסר אכזרי, אינם בכדי קיום בלי סוג אנשים-קרואים, אשר מרוב הבין בחיים למדו להיות שוהים על דברים מעולפים של סופרים, להפוך ולהפוך בהם מתוך כשרון מבוגר של הסתכלות רבת-תבונה. נתאר לנו איש ירושלים, מימי הבית הראשון, היודע קרוא ומתאוה לשקול כסף על יד אחד הסופרים, המעתיקים את דברי הנביאים. הוא איש אשר עבדים ושפחות לו לא מעט, יש אשר ישא גם הרבה נשים; הוא עז לב וכבד ידים מעט, נפשו אמונה עלי הזיה ורוח בינתו שקולה – אין דבר אשר יכריענה, אם לא אסון מות או מצות המלך, המבשרת רעה. כי אמנם האיש הזה דורך לעתים בחצר המלך, הוא משחר גם את פני כהנים; לו יעבדו עבדים והוא עובד עבודת המלך, כי יש גבוה מעל גבוה; כולם יחד מביאים קרבנות לאל השוכן בתוך עמו – כל זה מעשה החיים על אדמות, כאחד כה מובן וכה סתום. איש איש יעשנו במעט ערמה – זה כל טורח האדם. יש כבר דעת החיים, הקצף העז, קצף בני המזרח, ינחת באיש אשר עווה את מסלולו; אולם אין עדיין חשבון, אין טרוף הלבבות הבא מתוך געגועים על משפחת האדם הגדולה, זו הפזורה מאחורי ארצות רחוקות. יש רק רוגז אשר אין לו שחר, ואולם הוא כה מצער, הוא כאילו צף מאז ומעולם בתוך האוויר הצלול של ירושלים. והנה האיש הזה, אשר טרם ידע לראות כוונים בחיים, מכוון את לבו לדברי הושע, לדברי עמוס, לדברי מיכה!

איך היה יכול להיות כדבר הזה? אין זאת כי גם היהודים של העת הקדומה ההיא, ביחוד יושבי ירושלים, היו מחוננים כבר בסגולה אחת מוזרה כמעט: לשאת עין למרחוק, “לדור ודור ולנצח נצחים.” גם כיום, מדי נקרא בדברי הנביאים אף נטה אוזן לשיח שפתינו, יאחזנו כעין שממון, ויש אשר נחפוץ לזעוק מר באזני אחד נעלם; אנחנו דומים אז לילדים, החורקים שן בשעה שהם מקבלים עונש. “היה טוב!” עונה פעם בפעם ההד להלמות מקל החובלים – ואולם מה הוא הטוב הזה, הנעלם ובלתי נתפס? מה קל ללמד את העם משפטים, לאמן את ידיו בכל מעשה קרבן. האין די בזה? צו לעם ויעשה כהנה וכהנה. ואולם לא בזה חפץ הנביאים. בקול ענות, מתוך רוממות לב של אנשים המשיגים מה שאין הפה יכול להגיד, הם מדברים השכם ודבר: העמיקוּ שׁחתוּ! סבבוּני בכחשׁ! מה סתום לקח התוכחה הזה; אין בו גם רמז למעשי תשובה. האם לא משוגע איש הרוח הזה? העם-הילד מביט בו בעינים נבוכות מעונש ומדמעות, ואיש הרוח עונה בקול תעלומות, ההולך עד סוף הדורות: וייגל כמים משפט! מה דבר המשפט הזה, אשר איננו בקום ועשה, אשר צפון בו דבר-מה מתחפש, כעין תורה לעתיד לבוא שאין בידינו לעשותה? באזני השומע מצלצל כל זה כאמרת זדון; ככה שאלו רבים מאנשי יהודה ואפרים: הקצר רוח יהוה? כל המון הילדים מביטים אל מדריכיהם בעין רעה, עומדים בפניהם מתוך לעג עצור, כמו בפני אנשים אשר אין רוח נכון בקרבם. ואולם יש ילד אשר בשעת עונש ישיג, למעוף עין קצר, את סוד התוכחה המכוּונת לימים הבאים: כאלה היו גם אנשי ירושלים, אשר שמרו לנו את דברי הנביאים. הנביא הושע, אשר בימי החסד של עוזיהו-יותם מלכי יהודה וירבעם מלך ישראל העביר בראשונה את הקול: אלה וכחשׁ ורצוח וגנוב ונאוף פּרצוּ! – הוא אשר נתן פה גם להמית הלבבות הרוממה של רבים מאנשי ירושלים אשר בימים ההם: וּפחדוּ אל יהוֹה ואל טוּבוֹ באחרית הימים! הנה היא הסגולה להמשך בלי יודעים לעומת ימים רחוקים. כי אמנם יש בעולם פחד-לבבות בלתי-פוסק, פחד סתום המכוּון כלפי העתיד; זהו שאר רוח האדם, אשר היהודים אולי חוננו בו יותר מאשר שאר עמי הארץ. בו, כמו בחוש טבעי, נעזרו שומעי דברי הנביאים בכדי להשיג, כי יש סתום אשר יפורש ברבות הימים. בלעדי זה מה היא תוכחת הנביאים, אם לא להג מרומם אשר לא ישא פרי, אם לא חצץ לוהט מתחת לרגלי הדורות? רק ברגעים של כליון נפש, עת אנחנו מסוגלים להשיג את החיים בבהירות מוזרה של דמיון, יש אשר נטעם לרגע את טעם הדברים שלעתיד-לבוא; אז נהיה כחרשים למלים צלולות, אשר צפונה בהן בינת ימים קצרים, בינת ימינו החולפים. אז טוב לנו לקרוא בכתבי הקודש, לשנן שבעתים את פסוקי המוסר הנוגעים ואינם נוגעים, להכין באהבה את ראשנו בפני התוכחה שלא עלינו בלבד לשאת בעולה; אנחנו חדלים אז מהיות יצורים עלובים, אשר צדקתם מאפע. היישמע קול התרועה, הקורא ל“אהבת חסד,” באזני הנמלה אשר מלפניה ומאחריה אין צידוק הדין? על מה ייאָמרו המון דברים, אשר לא תוכל הארץ להכיל אותם, ארץ פורחת ותמימת-חיים כארץ אפרים, אשר אנשיה שמחים על לא-דבר? כמה יש מגילוי-המאורעות בסיפור הדברים שבין אמציה ועמוס: אל ארץ יהודה – שם תינבא! בירושלים החבויה בלב ארץ חרבה, במקום אשר האוויר כאילו מזכיר נשכחות העתיד, שם קלטו אזנים את חידת כל היעודים של הנביאים. גם בירושלים הקדומה היתה מצויה כעין שכחת-חיים, אשר אחריתה נשורנה עוד עתה; העיר הזאת, אשר מלאה בנים סוררים ושובבים, ידעה גם לדום ולהתאפק, להיות פתאום כילד עיקש ורם לב, אשר נתן אל לבו: – להביט בעינים תמהות אל העתיד.

ממקור החיים של ירושלים הקדומה נובע גם כליון הנפש העז – זו הסגולה הטבועה באופי היהודים ואשר היא הכופה אותם לעשות בלי חשׂך את כל אשר לא יאמן. כל השירה הלירית של כתבי הקודש לא היתה עלולה להמסר לנו בכל הקצב הדק, בכל תפארתה התלויה בנס, אלמלי ליוה אותה מראשיתה הד לבבות נאמן. כל השירה של התנ“ך היא כה מתוקה, כה יכולה להנעים את החיים בעצבונה, עד כי גם היא דומה לשירה שלעתיד לבוא, ליעוד סתום אשר לרגשות הדורות הבאים. כל הרוך אשר בתחינה לאלהים, אשר באהבה ובתאניה על גורל האדם – כל זה הוא בכתבי הקודש כה רב ערך, כה הולך ונובע מתוכו, עד כי יש שאתה רואה את כל השירה שבעולם כפזמונים לעת-מצוא, ואת פרקי השירה הקצרים של התנ”ך כחובת הלבבות. הנה שירי האהבה אשר בשיר השירים: שונים הם, בתשוקת האושר העוברת את גבול לב היחיד, מכל השירים, המדברים על אהבה ועל חשק, אשר בספרות הרומאים; אלה מתקיימים עדיין בעולם, בקרן זוית, רק בזכות הירושה של הלטיניות, בה בעת אשר “שיר השירים,” ביחד עם האהבה עצמה, נישא על מרומי החיים אל חיק הנצח. מה נקלים שירי אנקריאון, שמורגשת בהם פנית לב אחד, לעומת הנדיבות התמימה אשר באהבת השולמית והרועה! גם התאורים של אהבת בעל ואשה, אשר בשירי העלילה היווניים, היו תאורים נמרצים רק לשעתם; יש בהם חומר נקשה, פרי מסיבות הזמן. אנחנו, מדי נקרא בהם עכשיו, לא נשכח אף רגע, כי מטפלים אנחנו ברגש אהבה אשר כבר בעלוהו בעלים. ואולם מה חדשה האהבה בשיר השירים; היא כולה תוכן, אין לה צורה קבועה, כמו שאין לשלהבת, ועל כן היא אוחזת בכל לב כמו שלהבת של אש. יש בה משל לכל נפש אדם, לכל דור, יען כי היא נוצרה מתוך דבקות המקרבת בבת אחת את כל החיים; היא מלאה כל כך געגועים, עד כי כל תקופת-עתים יכולה להמשיל ממנה משל: על האהבה לאלהים, על מאויי הגוויה לעומת הנפש, על כנסת ישראל הדבקה בתורה. הנוכל גם לנחש, כי מדור החיים של ירושלים היה ריק בימים ההם, ימי שיר השירים, מאנשים שואפי אלמוות, אשר רק בגללם היתה עלולה להווצר שירה עליוני כזאת, שירה הנותנת ביטוי כל-שהוא לתאות הרגע של היחיד, בה בעת שהיא מוציאה את כל אונה לדבקות בת בלי-שם? מי האיש אשר יקרא כיום את הפסוקים: “עזה כמות אהבה” וגומר – ולא ישוה לנגד עיניו את האנשים הכמהים, אשר עבדו בכל לבם את אלהי הנצח? במחצית האנשים האלה עבר בראשונה לחש התעלומה, אשר שמץ פתרון בו לכל כליון נפש האדם: שלהבתיה! אלה היו יהודים קדמונים, יושבי ירושלים; היוונים, אשר בימים ההם, כבר ידעו להשלות את נפשם בעולם שלעתיד לבוא, בחיי תחתיות אשר מעבר למות. ואולם חלום התעתועים הזה של היוונים כאילו נוצר, כמו אהבתם, רק מתוך צורך השעה הדוחקת את רגלי היחיד; פחדם מפני המות היה הפחד הממעט את דמות ההנאה שבחיים. יושבי ירושלים לא ידעו את העולם הבא: הם לא ידעו לתקן את מעוּות המות, יען כי לנגד עיניהם עמד מעוות החיים; הם היו אבות כל אלה המשיגים בתוך החיים עצמם דבר-מה מן הנצח, דבר-מה בלתי נתפס, הנמוג גם ברגעים של השגה יקרה, ואשר הנפש כלה אליו בלי-חשׂך, בכל גילויי חייה, ובראש וראשונה – בגילויי אהבתה: רק בין אנשים כאלה היתה יכולה לצמוח ולהאריך ימים שירה כזאת של שיר השירים, שירה אשר כולה געגועים ואשר כל געגועיה הם תשוקת-חיים שאין לה סוף.

כאהבה כן היגון: יגונם של אנשי ירושלים היה יגון חיים אמתי, קשה כמעט, ובעיקר – אמיץ. ירושלים, אשר ידעה להכיל את דברי הנביאים, היתה עיר אשר לא מעטו בקרבה אנשים אמיצים; Carpe diem של הורציוס הרומאי לא היה שגור בפני אנשי ירושלים. אמנם הרומאים היו אנשים רבי-משקל, אבל אמיתיות הלב שלהם היתה מכוּונה כולה למעשי החיים; רומא ויוון ידעו, יותר מאשר ירושלים, לחיות את חייהן בהשׂכּל; אבל הם נֶחלו כפעם בפעם רק על שבר עצמם. בספרותם אין בכיה לדורות; דברי משורריהם, בשעה שהם מעלים על לבם את גורל האדם, הם כמעט מן השפה ולחוץ, לעומת התוגה הרעננה, החודרת לב ולב, אשר בכתבי הקודש. בני רומא ויוון נשקפים אלינו כאנשים אשר, מתוך אהבת חיים, השלימו עם החיים; ירושלים, כפי שעולה תמיד על לבנו מדי ניזכר בה, היתה עיר שכֵחת-חיים, עשרה ותענוגיה היו מעטים, עד כי למראה עיני הנביאים נדמה כל איש, אשר ראה מעט בטובה, לעושק ורוצץ דלים; אנשיה החזקים, הרשעים אשר בפי הנביאים, אף הם התהלכו בחיים בצעדים צרים, הם שמעו יום יום זמרת כהנים, מין “הללויה” מלא כליון נפש, הנוסך תרדמה ומרפה מעט את הידים. גם בהם דבק היגון; כל אחד נשא מעט בעול האמת הטורדת, אשר רבתה בירושלים בימי גידולם של כתבי הקודש. ואולם עליהם נוספו בירושלים בני-העליה; גם אלה התערו בארץ, ידעו מנוח, אולי גם עושר. ואולי הם היו תמימי דרך ונמהרי לב גם יחד; זאת היתה כעין כת של אנשים מיוחדים, אשר כל אחד מהם היה עלול להיהפך בשעתו לאויב מקונן ודורש פתרונים. אלה היו יקירי ירושלים, אשר הלכו פעם בפעם לדרוש בעצת יהוה; לא כאזרחי רומא, אשר אף הם פנו לכהני יופיטר, למען דעת את משפט המעשה הקשה. חוץ מן הכהנים, משמשי החיים של כל העמים הקדמונים, היו בירושלים גם נביאים; אלה דיברו נשגבות, אשר לא היה בהן חפץ ברור. ואולם לא ברור היה גם חפץ החיים אשר המה בלבות אנשי ירושלים: זאת היתה כעין תשוקה הנוהה בלי תכלית אחרי צפונות העתיד, רגש חרדה לגורל האדם. כל אותה ההיסטריה האנושית שבספרי הנביאים איננה קול ערירי, אשר נולד מאין: המון לבבות תמימים של אנשי ירושלים דגרו במחשכים מין רגש של תפלות ביחס לחיים, אשר בגללו נהיו היהודים, כבר בזמן הקדום ההוא, לעם נבחר ושומם גם יחד. עין נאמנה רואה ברור את התכונה המיוחדת הזאת, השולחת מדור לדור שרשים יותר עמוקים בירושלים: באופן בולט, אך גם פרוע, היא מתגלה בראשונה בחיי אליהו, זה הנביא אשר התנודד כל הימים ברוח קשה בין הכרמל והירדן; אחר כך, בגמול החיים בארץ יהודה הקטנה, מופיעים שלושת הנביאים – עמוס, הושע ומיכה – אשר קולם הזועף, התובע מבלי דעת מה, הנהו כהד לכל אלה התאבים על לא דבר. תוכחתם סובבת עדיין על מעשי החיים הגלויים, ואולם לישעיהו, הבא אחריהם, הם מוסרים כבר במלואה את התלהבות הנפש הסתומה, שאינה תלויה בטוב וברע של חיי המקום. האם לא כהמנון של שירה, סתום ומרמז לחיי מרחקים, מצלצלים הדברים הנוגים והמוזרים של ישעיהו: איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפּט צדק ילין בה ועתה מרצחים? לא דבר חיים נכון בפי הנביא: הוא רק נותן גילוי לכל הלבבות הכואבים בלי סיבה, העלולים לראות בכלי החיים של דורם את סאת הרע שבעולם, הנכונים לנחש בכל יום את רגע המשבר. מתי הייתה ירושלים קריה נאמנה? מיכה, אשר לפני ישעיהו, ראה את “ירושלים בעוולה”; ישעיהו, הבא אחריו, כבר למד לשונו לדבר חידות, כאדם המלא געגועים. הוא עדיין שוקט במדה מרובה, אבל הוא כבר ממליץ, בכל תפארת לשון האדם, על העתיד הרחוק: אזנו כאילו כבר האזינה את רחש הלב הגדול, זה הלב של יהודי כל הדורות, אשר ישעיהו ידע בראשונה לכנות אותו בשם: לבב נמהרים. אחריו – ירמיהו, הנביא האחרון הנאמן לרוח החיים של ירושלים, הוא כבר כולו יגון, הוא הנביא היחידי אשר ביטא בכל מלואו את שאט-הנפש המיוחד אשר לזרע היהודים. יש גווילים בספר ירמיהו המעידים ברור, כי הנביא הזה היה קרוב ברוחו אל בני דורו. הוא נאסר יען כי נהו אחריו הלבבות, ביניהם גם לב המלך צדקיהו. האין המלך האחרון הזה ליהודה, היגע ומוכה העצבים, כעין סמל לעתיד? שריו עוד צופים בפני הסכנה מתוך עקשות לב של בני מזרח; המלך כבר חדל להאמין בגורל, הוא נעצב, נבוך וגם נושא את נפשו לדבר-מה, כיהודי הראשון לגולה: אז גלתה ירושלים גלות ראשונה. ואולם, עם גמר החשבון של תקופת הנביאים הגדולים, אנחנו שוהים עוד רגע ומעלים בזכרוננו את ספר התעודה היקר, אשר השאירה לנו תקופת כתבי-הקודש – את ספר איוב. זהו ספר בן בלי שם, קול אדירים, אשר מסדרי כתבי-הקודש נלאו ממצוא לו בעלים גבורים; בו, בספר הזה הדומה לאשד של כל זרמי השירה, הגדיל היגון נפלאות.

ריח של עצבון נודף כבר מן ההתחלה: איש היה בארץ – רוח נעלמה מיחדת פה את האדם בכשרון הקצור אשר לשפת העברים הקדומה. וכבר בפרק השלישי מתוארת בתאור נמרץ תכונת הנפש של האדם, אשר עליו ישא את דבריו כל הספר: “לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבוא רוגז.” האדם בספר הזה הוא אותו הגבור האחד והמיוחד של היהודים הקדמונים, אשר דמותו חרותה בכל כתבי-הקודש; ההבדל הוא רק במקום החזיון של הגבורה: בספרי הנביאים הוא עולה על במת העם, פה, באיוב, הוא בביתו. בחוג צר של מרעים. ואולם יש דמיון גם בפרטים: דברי היגון של איוב אינם נכנסים ללב מרעיו, כמו שקול הנביאים היו קול קורא במדבר. הגבורים של שאר העמים היו מוצאים תמיד אזנים קשובות, יען כי גבורתם היתה מכוונת לשם החיים הגלויים; גבור הקורא בקול ניחר, הנותן לריק את כוח געגועיו – יתכן רק בין העם יושב ירושלים, יען כי רק בקרב העם הזה היו מצויים אנשים אשר נפשם התהפכה כל הימים כמו בצירי יולדה. תשוקת האנשים האלה היתה על לא דבר, שפתותיהם המליטו את כל הגבוהות אשר בלשון האדם, רק את אשר ביקשה נפשם לא יכלו לכנות כן, יען כי הם בעצמם לא שאפו לגבול אשר מאחריו מנוחה. הם נעשו פעם בפעם נעווי-יגון, החיים נראו להם כחסרי ממש, ימיהם כאילו פתאום קלו מני ארג על מה לתת צדק לאנשים האלה, המלאים התלהבות ורוגז עד לבלי השיב רוחם? על אחד מהם, אשר דבריו כאילו נשאו פרי, יסופר בכתבי הקודש: וירע אל יונה רעה גדולה. כל גבורתם של אנשים כאלה קיימת רק כשהם נתונים אל נפשם. גם איוב, אשר ניתן לו כל גאון הדיבור העברי, הוא כמעט רפה-אונים מדי יפנה אל מרעיו; הוא מדבר אז כמו מתוך כפיה, הפסוקים הם מפורדים, כמעט נבובים מהתלהבות. נפתח את הספר: אחרי כל דיבור-המתחיל של “ויען איוב ויאמר” נגררים דברים ללא-חפץ, שכאילו באים רק כדי לשים ריוח בין הנשגבות אשר ידבר איוב לנפשו; ואולם עד מהרה נגיע למקום-ההפסק: החרישו ממני! כהרף עין נגולה האבן מעל באר היצירה, ויופי עומד-לעד מזנק ממעמקי נפש ההולכת הלוך וכלה. איוב מדבר אל נפשו: הלא צבא לאנוש עלי לארץ; אדם ילוּד אשה. הדיבור מעולם ילוּד-אשה דברים כאלה המלאים תשוקה לאין-מרפא, הסובבים למראית עין על ציר אחד ושואפים בכל זאת ליגון אין-חקר, במקום שם אין צרי-מעשים, אין בטחון אולת? תקותי מי ישורנה – אומר איוב: זה הוא פתגם הגבורה של כל כתבי הקודש, של כל העיר ירושלים, העיר אשר נועדה לתקות חיים גדולה, והיא לא ידעה עד-מה; העיר אשר הציקה לה תמיד רוח, והיא נכלאה בין סלעים, במקום אשר תנובת החיים הדלה איננה משביעה, איננה מביאה את האדם לידי שעשועים. בעיר הזאת, העניה בצורות-החיים של הנאה והעשירה ברוח אנשיה, היתה מורגשת כל הימים כעין אי-התאמה, כל לב הרגיש חסרונו של דבר-מה. על כן קראו הנביאים לתשובה, מבלי אשר קראו בשם את הדבר אשר אליו ישובו בני ירושלים. הרגשת החסרון היתה כה סתומה, עד כי הנביאים יכלו רק לקרוא השכם וקרוא: שובו אל יהוה אלהיכם! היש דרך נעלמה יותר מאשר הדרך אל אלהים? שנים ויובלות מלאה ירושלים את הקריאה הזאת, הצורבת את הנפש ונוסכת עליה רוח עוועים; ולאט לאט, בחליפת הדורות, למדה ירושלים להתאפק בחבליה, להמיר את שוועתּ הנפש הרוממה של הנביאים בשיח שפתים של ענוה: הגלגול האחרון של חיי ירושלים היה ספר התהלים.

האהבה העורגת עד כלות נפש; כליון הנפש אשר לא יעצרנו כל מראה עינים; היגון אשר לא ינוחם – כל אלה התלכדו יחד בספר התהלים לרינת לבבות, אשר כמוה לא נשמעה עוד מתוך כל הספרים אשר לאומות העולם. בתהלים אין סדר זמנים, שם הקשוט אשר בראש כל פרק אינו בא לשם יחוד: דומה הדבר, כי כל ירושלים הציבה לה פה ציון, על כל תקופותיה ואנשיה. הלך הרוח של הנביאים נעשה פה לקנין הרבים, ועל ידי כך הפכה גם ההתלהבות של כתבי הקודש ותהי בתהלים לערגת לב חדלת קצב, אשּר נסתלק מתוכה הקורטוב האחרון של חולין. הנהיה הגדולה בספרי הנביאים היא ברובה מרומזת, היא נשקפת אלינו מתוך תאורי העתיד; בתהלים נעשה הרגש הזה ערום מכל לבושיו, וקול תשוקה הולך וחוזר: כלתה נפשי! גם הצדק של הנביאים הוא יצור-דמיונות, כעין מפלצת של קודש; ואולם רק חלום נידף הנהו לעומת ההזיה אשר בתהלים: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף! גם האלהים אשר בתהלים חדל מהיות אל מסתתר, אף הנביא היחיד חדל לדבר בשמו; עתה, בהמלאות התעודה ובקרוב חיי ירושלים אל קצם, כאילו עמד כל העם על רגליו, וכאיש אחד נשא רינה לאל חי. גדולה היתה הרינה, אשר הדה יישמע עוד כיום, אף יישמע לדור ודור; העם אשר בירושלים נשא אותה מאות שנים. קול ראשון או אחרון לא ניכר בה, יען כי רוח אחת מחיה את המזמורים של ימי חזקיה ושל ימי החשמונאים, הלא היא הרוח של אנשי ירושלים, אשר מרוב ערוג לטוב החיים הנעלם נהיו באחרונה לענוים, לאנשים אשר לא נשארה להם בלתי המית לב ערבה, ההולכת וגוברת כמו מאליה. ככה חוזר הגלגל: ירושלים, בעודנה צעירה לימים, הנה כבר לב העולם. הלב הגדול הזה, אשר הנביאים היו יוצרים את הלמותו, מלא מאוויים לדבר-מה אשר לא יתואר בשם, לדבר-מה אשר בגללו חדלים החיים מהיות תפלים כמקרה, בדלים ורפים כחוטי הארג של שממית הנצח; לאט לאט, מרוב יגיע נפש, נאלמה ירושלים: גלגל חייה סובב ויורד אל אפלת היובלות אשר לאחרי גלות בבל. ופתאום הוא צף ועולה, הגלגל הנהדר: עוד פעם, באחרונה, עמד כל העם על רגליו מתוך כליון מאוויים; ברגע אחד – הזמן כאילו עוצר את נשימתו בעידן של יצירה – תתלכדנה כל משאלות החיים; האהבה, היגון וכליון הנפש מצטרפים לתאוה אחת מלאה: אז ירד כבוד אלהים על העדה, אשר תרנן כעדת לוויים. הרינה היא כה עצובה וכה ערבה, כאילו מלאה געגועים של עם גוֵעַ, כאילו נשמע בה תקוה לתפארת חדשה אשר מעבר למרחקי חיים רבים.

ג: עיר פלגות    🔗

ירושלים, העיר אשר רותה חיים, היתה עקרה. יש מין גלגל החוזר של גידול, הסובב בכל מקום, לרבות גם מקומות-ישוב; האדמה פורה רק לסירוגין, וגם האוויר, אשר מעל האדמה, יש אשר אחרי בלותו איננו מחיה כבר את החי בשפע ובנדיבות. אוויר ערים, אשר עבר עליהן כלח, כאילו נעשה יגע, רוח אפם של כל הדורות אשר גוועו מתכנס בתוך האוויר הזה כאד רעל, המכביד על הדור החי, הדור האחרון, העולה כצמח חולה מתוך אדמה אשר לא תוסיף תת כוחה. בעיר, במקום מושב בני אדם, מתגלה שדפון החיים הזה בצורת-תקלה של ריבוי גונים. העדה, ולפעמים גם העם השלם היושב בארץ עתיקה, מאבדים את צבע החיים הכולל, את רוח התום של קיבוץ; הרצון המשותף הולך ופוחת, ובמקומו באה התפלגות, ריבוי גונים של חטיבות חטיבות. כזה הוא גורל ירושלים בימי החורבן: העיר מלאה ניגודים, יען היתה כזקנה בלה אשר נדדה ממנה שנת מרגוע. גם בתוך קהל האנשים הרענן מתרוצצים מאוויים ומתנגשים רצונות; אבל קיבוץ כזה מקבל פעם בפעם מרות אחת, נכנע למשמעת יחידה – על ידי כך הוא נח, כאילו שוקע בתרדמת מנוחה. אולם מה ינוד לבנו מדי קראנו בספר הקורות על ירושלים בימי החורבן; למה לא יכלו הקנאים להסית גם את הפרושים, כי יעמדו, למצער, מחרישים במלחמה נגד רומא? מדוע לא התפלשו הפרושים באבק רגליהם של הבריונים, למען עורר אותם להכנע בשעת כליה? איך התנדפה כליל רוח המולדת, הרוח הכופפת או המרימה בבת אחת את ראשי כל בני העם – עד יעבור זעם? הה, דבר גורל היה בזה, כי תיחלק ירושלים ותפול איברים איברים אל פי הטורף! כל יהודה עיפה כבר בימים ההם למות; רק בקצה הארץ, בעבר הירדן ועל שפת הגליל, בין ההרים הרמים, נשתמרו עוד בעת ההיא קבוצות של יהודים רענני-חיים, אשר רוח תום כללה את כולם יחד ותעמידם הכן למלחמה. האוויר, אשר בערבות הירדן ואשר מעל להרי הגליל בצפון, אולי הנהו עוד כיום הזה קל לחיים כמו בימי האבות, רך ונוסך עונת-שלום כמו בימי האסיים. על כן, בקצה יהודה, עמדו מבצרים בודדים בפני הרומאים, כשרידים גבורים של משפחה עם נבוכה, אשר קמו עיניה מזקנה ומרוב ראות חיים. אכן נפלו גם המבצרים האלה לפני אויב חזק שבעתים; גם גוש חלב, גם יודפת – בתוך קן הגבורה האחרון הזה שם את רעלו אחד מחשובי ירושלים: האיש יוסף בן מתתיהו, אשר דבק בו רקב ירושלים לפסוח משלום למלחמה, להיות כאחד איש עוצם את עיניו, מרוב דעת חיים, ואף איש אשר יחזה עתידות. כמוהו היו כל בני ירושלים: הקנאים, אשר לא אבו לראות, כי חומת עיר הקודש לא תעמוד בפני פטיש כל הארץ, וילכו בגדולות; הפרושים אשר דאגו לשפוך את תורת חייהם על דור אחרון, וילכו ברחוקות. כאלה גם אלה שבע תועבות היו בלבם בפני הגורל; על כן נפלה ירושלים, שׂבעת הימים, ולא יספה קום, כשדה השבלים הבשלות אשר תישברנה תחת רגלי הדורך.

ירושלים, עיר החרבות אחרי החורבן, המעיטה לתת צבע חיים גם לפלגות, אשר הוסיפו להתקים בתוכה במשך הדורות הבאים. העיר ההרוסה דמתה לגוויה בלי רוח חיים, אשר דמה ייאסף גם מתוך בהרות העור, אלה סימני המחלה אשר בה מתה הגוויה. ואולם ירושלים לא מתה כליל; כמו מאז הוסיפו להתקים בתוכה חיים יגעים, מחולקים לחטיבות חטיבות, אשר????¹ אחת תמה לא תאחדן אף לרגע. אף לרגע! אם נסקור, במעוף עין מהיר, את פני החיים אשר היו לעיר ירושלים במשך המון דורות, מדור החורבן ועד הדור האחרון, אז נראה את הפנים האלה והם כפני מסכה: ללא הבעה של רצון או אימה. ירושלים, מימי החורבן והלאה, לא ידעה גיל, לא ידעה גם קצף מלחמה. היא באה במצוק ולא ידעה עד מה; היא נכבשה, והדם אשר נשפך בתוכה היה עקר כמו הדם אשר שפכה יד נבוזראדן. העיר המלאה פלגות מוזרות, הפרושות כל אחת לקרן זווית אטומה, דמתה בגלל זה לזקנה אשר פניה מלאים קמטים קמטים. מה הבעת החיים, החבויה בתוך קמטי הזיקנה? רק מעט ערמה, אשר עם גמר החיים, רק מעט זדון לב המעורב באימת המות. גם לוחמי הצלב, גם הערבים כובשי ירושלים בימי עומר, לא צרפו כל חדש לדמותה של עיר הקודש: פרשי הצלב היו דומים בראשית בואם לילדים עליזים, המתפרצים ברעש לתוך בית אשר השממון קינן בחדריו ימים רבים, ורק שנות מספר עברו והם הפכו כולם בחורים אווילים, אשר גדלו בבית לא להם. גם הערבים, אשר הביאו בדם להט גבורים, כאילו שאפו בירושלים אוויר חסד. הם לא נהיו לעם במקום הקנא הזה, אשר לא אבה לפנות את חיי עברו; הם רק נוספו כפלגה אחת חדשה על יד הפלגות של כל הדורות, אשר אווירה של ירושלים כאילו שומרת עדיין את רוחן.

ירושלים היא עיר מלאה פלגות גם כיום הזה, ואולם כולן הן פלגות של אביוני אדם. המון קצירי-חיים ברוכים קצר הזמן בירושלים עד ימות החורבן, ועתה מגדלת העיר, כשדה כחוש, רק תבואת-אדם אשר אין לה הוד ואשר לא תצלח להיטחן! על גלגל הריחים של ההיסטוריה, הסובב גם בירושלים, עולים רק זרעונים המובאים מן החוץ, על כן רק הזרים, הבאים ממרחקים אל עיר הקודש, מצרפים לפעמים את מעשיהם למפעל-אדם אשר ישאיר שארית. ואולם כמקרה הזה יקרה רק לסירוגין; אין המשך של מעשים בירושלים, אין בה צרוף של חיים העובר מדור לדור. גם המסורת היא פה נושנה, מוגמרת; מי גבור אשר יקרע את מכמרתה, אשר יתחיל פה דבר-מה מחדש? מעשה גבורה כזה עלול להיעשות על ידי יחיד מתקומם, ואולם בירושלים נפקד מקום היחיד! זאת היא אמנם המארה הרובצת על כל המזרח; במקומות הישוב האלה, הטבולים באור של שמש אחת גדולה, אין איש אשר ישאף אל שמשו. האנשים הגדולים אשר במזרח הם תמיד רק גדולי כוח, במהות נפשם אין כמעט חדש. כל אחד מהם כאילו שקול כנגד רבים, אבל אין ביניהם אחד אשר לא יהיה שוה לכל הרבים האלה. הגבור בן-המזרח הוא הטורף, אשר אוֹן לו עד-בלי-די; הוא בולע מן המוכן, ולכן, על פי רוב, הוא מציג ריקה את הסביבה אשר בה הוא פועל. לא כן יחידי הסגולה אשר במערב: אלה גורמים תמיד חידושים, יען כי הם מואסים לקחת מכל הבא ביד. זהו טיפוס היחיד אשר במערב – האיש המחדש מתוך הכרח, האיש אשר חליפות בנפשו ואשר מסביב לו, כמו מסביב למעין, עולים תמיד פרחי חיים רעננים. ירושלים איננה מגדלת אנשים כאלה: היא, עיר המזרח העיפה שבעתים מחיים. גם כל הזר הבא לתוכה כאילו מאבד בשעה אחת את הגאוה השקטה, המסמנת את היחיד; אף הוא נעשה בהול במקצת – בעיר הזאת הרעבה תמיד לחיים, מבלי אשר תוכל להשביע את נפשה. כי מה היא ירושלים עתה, אם לא עיר צחיחה, אשר כל היושב בה חי את חייו מתוך כלי שני?

ירושלים היא עיר אשר טרם רצתה את שבתותיה, ועל כן גידולי החיים אשר בה, כמו גידולי ספיח, אין בהם כדי שובע. בזה נגרע חלקה מכל כפר, מכל מלונת שדה אשר ישב בה אדם. שם, במקום טרם נפגם טבע הדברים, האדם יונק ממקום ראשון. הוא נלחם על חלקו או אורר את גורלו, אבל אינו מעלה על לבו שבע ביום דבר-אוולת לחשוב, כי יש מקום אשר עשהו אלהים יותר טוב מאשר מקום מושבו; האדם תולה שם את הקולר בצווארו, אבל בירושלים אין לך בן-אדם, אשר לא יבוז אם מעט ואם הרבה לעיר הקודש. האם כל אלה בתי-האבן אשר בירושלים, כל אלה הבנינים החשופים ומעטי הדמות, אשר כאילו לא דאגה להם, בראשית הבנותם, עין אוהבת ובוחרת – האם אינם מעידים כולם על זעף החיים אשר בלבות בני ירושלים? גם שרידי הנושנות כאילו שרויים כאן בתוך עלבון של בדידות; מקדש עומר הנעלה, עם החצר האוורירית וכלילת היופי, אף הוא עומד מרומם יותר מדי, כמוכן להסתלק מן העולם, צעד מעט הצדה ותבוא עד הכתל-המערבי; שם תראינה עיניך דבר אשר לא ראית לעולמים: דומה יהיה לך, כי כעין חידת גורל טבועה בקיר הפלאים הזה, אשר ייראה רק מצד אחד. גם שריד עתיקות הוא חטיבת חיים, ופה תראינה עיניך יצור קדומים, רב סבל וגדול מסורת, והוא את מחציתו האחת מכנס לתוך תעלומה, כנלאה לעמוד גלוי-חיים לעומת כל הזעף האטום אשר מסביב. הנה יבואו יושבי ירושלים לערוך תפילּה. הבט באנשים האלה: מדי נועם הם מביטים כה וכה, כאילו איזה פחד מוזר לא ירף מהם אף לרגע. מה פשר הפחד הזה? יש אשר תחשוד בזקנים האלה, המתפללים אל הקיר, כי איזה מפח נפש טמון בחובם לעומת הכתל הזה השׂבע תפילות עד לבלי הכיל. בכל ירושלים תחוש את מפח הנפש הזה, אשר יתנכרו בו גם בני הנעורים. כל תהפוכות נפש הנוער, אשר כאחת ינעמו לנו וגם יהיו לנו לטורח, אין העלם יליד ירושלים מגלה אותן אלא מעט מזעיר. אותו אור-המשובה, המתלקח פעם בפעם בעינים, בינת הגידול, המתבטאה בכל ניד כתפים, המרד המפעם את הנוער יום יום מחדש, וגם אותו העצב הכבד, הבא מרוב איסוף כוח – כל זאת היא מנּת מרחקים שאינה מצויה בירושלים. גידול האדם במקום הזה הוא כאילו חסר-תעלומה, כגידול העשבים היבשים אשר באדמה צחיחה. תום העלם בירושלים הוא צורה של עקרות, ולא צעיף בתולים על אוֹן הנפש שטרם פותח; הוא מתיחד עם גורלו חסר-העלילות, העלם המסכן הזה, מבלי אשר יכנס אותו החיק החם של ציבור אנשים, מבלי אשר תרמוז לו, כמשל-חיים מושך, דמות מרהיבה של איש יחיד. הוא למד מן הקרוב, כי על כן אוויר ירושלים, רב היחוס, אטום כמעט בפני זרמי חיים רחוקים; העלם נכנע פה בלי אהבה, טרוד בלי חפץ כמעט יותר מאביו-מולידו – הוא נד על אדמת גידולו כאגמון יבש חדל-עלים. על כן כה מוזרה היא משפחת איש ירושלים: בקרבה ישכון שלום, ולעין הרואה היא כאגודה, כחבר-אנשים מצער אשר חלק שוה לכולם בהרגל חיים משותף. רק אם תיקרה לתוך המשפחה הזאת, משפחת יהודים, בשעת-כושר מיוחדת, עת רק הילדים הקטנים חוסים בצל האם, אשר נשארה לבדה בבית – רק אז, באין האב ובאין הבנים, אולי תכבד עליך מעט הסביבה הקטנה הזאת, ואתה תרגיש את עצמך זר: כמו בכל מקום-חיים המלא מסורת מיוחדת של אהבה. אבל אז תיזכר בכל רגע, כי אם עבריה השכינה את נפשה במקום הזה: האם הדבקה והחשוכה, אשר הפכה את כל סגולות הערמה של בני עמה לזריזות-לב מיוחדת של עקרת הבית; גם רוח הפלגות אשר בירושלים, פירוד הלבבות הגמור שבין שכונה לשכונה, הנכאים הרובצים מעבר למפתן כל בית – כל תכונות המקום האלה הפכו להיות מדה טובה בנפש האם העבריה אשר בירושלים: את מיטב אור עיניה היא משרה על הילדים, על חפצי הבית הדלים, על קירות האבן העבים והתפלים, אשר רק היא, האם, מסוגלת להביט עליהם בעין טובה. אף משהו מחיבת לבבה איננו הולך לאיבוד, יען כי החוץ אשר בירושלים הוא מוזר וחדל-דרכים, איננו משכיח אף לרגע את חובת-הלב של האם, זו האם אשר אף שמינית שבשמינית מאהבתה איננה מפרישה לקרובים, לשארי-בשר הקובעים בין בית לבית שביל של ידידות. האם בירושלים היא על-פי-רוב בודדה, לפעמים גלמודה; העולם מתקיים בשבילה מעבר לימים, בירושלים היא שוכנת בתוך חצר נבדלת, ובתוך החצר – קן צר ופרוש מן העולם, אשר היא תמלאהו ממסד ועד הטפחות באהבה רבת טורח. הנה עמדת רגע בתוך הקן הצר: האם לא יכבד עליך לשאוף את האוויר הזה, אשר אד לב-אם מלא אותו פתאום עד לאין הכיל? צא מן הבית הזה, עוד מעט ובא הנה האב אשר למשפחה, איש אחד מאנשי ירושלים.

איש מאנשי ירושלים, הגבר אשר ענין לו בחיים אם מעט ואם הרבה, הוא יצור נבדל ובודד, אשר לנפשו חסר כעין עיקר של חיים. העיר איננה עיר מולדתו, יש אשר שנים תעבורנה והוא לא יעלה את ירושלים על לבו, את כל ירושלים, אשר טומאתה בשולי שכונותיה ואשר לכל רחובותיה אין, בכל-זאת, גמר של חולין, כאילו כולם מובילים רק הלאה, אל מקום-קודש אשר מאחריהם. האיש הזה צועד כזר בצדי הרחובות, ומדי עברו לא יכירנו עוד מקומו; הוא איננו מרהיב עוז בלבו לחשוב, מה ילד יום לירושלים, כאילו לא ניתן לו ענין בעיר הקודש הזאת, הגדולה רק לאלהים. הוא אינו קרב אל רעהו, יען כי התקוה, המקרבת אנשים, היא פה קצוצת כנפים; יושב ירושלים רק הולך וסובב את מקומו, עד לתעתועי לב, עד להקים מסביב תהפוכות חיים שאין בהן ממש. מה כל הריבות אשר בתוך פלגות ירושלים, אם לא זעף-לבבות אשר במקום ישוב חדל-עתידות? כעין חרי-אף שומם יאחזֵנו מדי ניזכר באותה הקנאה שאין לה פתרונים, החותרת בירושלים בגלוי, מבלי קרוב אל מטרה, מבלי שאוף לדבר-מה דומה לשינוי. אכן זאת היא תכונת אנשי המקום: לנער מעליהם בלי חשׂך את פסולת הלבבות, איש איש אל כנף הבגד של השכן. שבע קליפות של קפאון עוטה העיר ירושלים, העיר הירודה והמיוחסת; היא איננה סופגת לתוך חיקה המאובן את קיא החיים, על כן אינה משיבה אותו בדמות מחודשת של כשרון אנשים החותר מחיל אל חיל; על כן בירושלים, כרבות אנשיה, הולכת ורבה גם שכבת התקלה אשר מתחת לרגלים. כל איש דורך שם בלי יודעים על מצע רך על ערמה, של תעתועי-בטלה אשר כל פלגה מנערת אל מעבר למפתן. איך ילך שם היחיד בצעדי און, אשר הד להם ובטחון, על פני גשר מתנודד זה, הבולע כל קול, המעלה על שפתי ההלך כעין צחוק אווילי של נכה רגלים? פה לא תהיה זהיר כאיש מחשב את דרכיו, תלמד רק להיות זריז כלץ, לראות את דרך החיים כגבוהה טפחיים מעל האדמה. ככה הם כל אנשי ירושלים: הם מהלכים לנגד עיניהם זרים וקלים, כאילו יוצע תחתיהם דבר-מה. זאת היא תכונת החיים המיוחדת להרבה מקומות-ישוב, אשר עברו עליהם לבלי שוב, עושר וגבורה ותשואות, והם העלו באחרית ימיהם כעין קרום של שכחה; כזאת היא גם ירושלים, אשר על כל אנשיה טבוע חותם של חסידות. הרשעים יודעים להלוך נגד החיים, החסידים הולכים מעל לחיים; כאלה גם אלה מתעמים בתכלית הקיום של האדם, כאלה גם אלה מתרבים בערים אשר מלאה סאת חייהן, בכרכים העומדים להיחרב או המבקשים את תיקונם בגלגול חדש של חיים. עיר רשעים היא עיר “מלאה מוטה”, והרואה אשר לבו קר, יכוף למולה את ראשו בדממה, יען אשר ידע כי קרובה שעתה לבוא; ואולם לעומת עיר, המלאה חסידים, יצחק הרואה אף ירגז, יען כי שעת הגאולה מאחרת לבוא בעולם. פלאות מחכות לירושלים; ואולם קץ הפלאות, יום הולדת חיים חדשים, חבוי בחיק העתיד. יש יום – ואנחנו לא נדע מתי יבוא היום – ורוח חיים חדשה תציק לירושלים; אז, במחי-געש אחד, תתפקע הקליפה הקשה בת-הדורות, ואתה יחד תתפזר לכל עבר גם שכבת הרקבון הרכה, אֵם כל ההליכות הנפתלות אשר בחיי ירושלים. אז יהיו בירושלים החדשה אנשים ההולכים ישר; עד אז יישירו שם את צעדיהם רק – הזקנים.

הזקנים אשר בירושלים הם גלויי-לב, מלבבים כמעט בשקט אשר במידת חייהם הקצרה והאחרונה. פה, בעיר העבר, במקום אשר העתיד חבוי מעבר לאד מרחקים, הם יכולים למצות את כל בינת הזקנה, אשר הנה כמעט אושר. אין דבר דוחק פה את רגליהם, כה קל להם לדרוך ברגליהם העיפות על פני רחובות ירושלים, במקום אין אף שעל-אדמה אשר ישמור את חום צעדי העלומים. ירושלים היא כעין בית-מחסה גדול לכל זקניה הבודדים, הנאספים הנה מכל קצוי-ארץ; הם כה בודדים בתוכה, בלי תקוה לשוב ולראות עוד בנים וקרובים – ולמרות זה הם נושאים את הבדידות בעין יפה. הם באים הנה למות, ועל כן לא תוסס בלבם הרגש המיוחד של הזקנים המתרחקים מהבלי העולם לאט לאט, בלי יודעים. מדי דרכם על סף ירושלים נכנסים הזקנים לעולם שבו הכל מכוון יפה לזקנה; הזקן, כשהוא מוטל על יצועו, איננו קולט את הד החיים הבא מן החדר הסמוך: גם בירושלים, עיר הפלגות, אין צהלת החיים עוברת ממדור למדור. פה יכולים הזקנים להיות זריזים, לדעת מעט טורח וכשרון ידים, יען כי אין דבר אשר יכריחם לפנות דרך, להמלא שבע ביום בושה של זקנה; אין דואג להם פה, על כן הם נושאים את מחסוריהם ביד רמה, בעקשנות, במין צלילות-דעת מיוחדת. יתר על כן: הם מתנחלים בירושלים, הם זוכים פה לדבר-מה שכולו ברשותם. האם לא ממעוות אחד תוצאות לכל מכאובי הזקנה, מזה אשר הזקנים יוצגו יום אחד ריקים מכל דבר? לא כן בירושלים: יש פה מסורת קדושה, שאינה תובעת המשך ועלילות, והיא מכלכלת בלי יודעים את נפש הזקנים; יש פה גם עתיד מי ישורונו? – והוא איננו מעורר קנאה בלב האדם אשר ימיו נטו לערוב. יתר על כן: הגבר, האיש בימי העמידה, איננו רואה ממש בעתיד הרחוק הזה, ואולם לזקנים הוא נותן עצמה אשר היא להם לבדם, כעין צידוק-דין בלתי נתפס, אשר בלעדיו לא יתואר כל לב נכון למות. אמנם כל הלבבות הצנומים של יקירי ירושלים אלה דופקים ביתר עוז; הזקן הוא פה כה רגיל, כה נתון לנפשו, כמעט ממלא חובת-חיים מובנה ורבת תוצאות. מה ילד יום לזקן בכל מקום אשר לא בירושלים? רק כעין תמהון סתום ותפל, אשר אנחנו לא נוכל גם לנחש את כל כסל הגורל הכרוך בו; פה הזקנים אינם תמהים, הם חיים את מלוא חייהם, כאילו נטל עליהם דבר-מה, כאילו יש אחרים החיים בזכותם.

במורד דרך האבן, המובילה אל הכותל המערבי, יש יושבים יום יום זקנים ילידי המזרח וזקנים אשר הביאו את שיבתם ממרחקים; מימין ומשמאל קירות המבואות הצרים, אשר מאחריהם כלואים חיים של משפחות ערביים קנאים ומוזרים המסתופפים בקרבת מקדש עומר – ואל הקירות האטומים האלה נשענים הזקנים במנוחה, בסדר-ישיבה קבוע של אנשים אשר דבר-מה נכון לפניהם. הם שולחים יד לנדבות, ובשוב היד ריקם הם מציצים לפעמים האחד בפני השני, כאילו הם כולם חבר אנשים מאוחד; גם נשים יושבות ביניהם, ואחת מהן כי תקבל אגורת כסף, תצטחקנה לעומתה כל האחרות, כאילו כולן ביחד מילאו דבר, זיכו את נותן-הנדבה בברכה שיש בה ממש. ויש אשר העדה הזאת תרד להתפלל, אז יעמדו לפני הכותל כמעט זקופים, תפילתם הומיה והדרת פניהם כשל פני אנשים הנשמעים ביום פקודה. מי יראה אותם כקבצנים, את הזקנים המלבבים האלה? הם דומים יותר לממלכה קטנה של אנשים מרוכזים ומתונים, אשר רק אותם יכיר כל מקום בירושלים.

יש בירושלים עוד מין מיוחד של אנשים, מוכי אלהים, אשר אוויר עיר הקודש כאילו נותן תיקון לחייהם: אלה הם העוורים הנפגשים פה בראש כל חוצות, ההולכים קוממיות בתוך השכונות החדשות ונדחקים, כגלויי-עינים, בשווקים המקומרים של העיר העתיקה, במקום אשר יכשלו גם הרואים, בתוך האפלה למחצה השוררת שם כל הימים. יש אשר נער נוהג בעוור, ואולם העוור דוחק את רגלי מנהיגו, הוא שוקק תמיד קדימה ועל פניו נסוכה כעין בת-צחוק, כאילו הוא נהנה מדבר-מה אשר אין חלק בו לרואים. דומה הדבר, כי ירושלים האפלה, זו אשר לעוורים, מלאה המון צללים אשר ישוקו בתוכה כהמון יצורים. ירושלים הגלויה, אשר אור השמש הרב רובץ עליה כמעמסה, היא עיר לקויה בחסר; האדם בתוכה נראה כמו מעט במספר, כמו דל בערכו. בחוצותיה ייראה ההלך כעלוב, כעזוב-אל, כאיש אשר יחרה לו דבר-לכתו. הבתים הם חשופים, כאילו לא קנו להם פה הרגל-מקום; כל רחוב הוא ריק מתוכו, כאילו החיים הם פה חיים למחצה, כאילו הם נתונים פה רק לסמא את העינים, לכסות את ערית ירושלים אשר המון חייה, חיי העבר, נהיו לצללים המהלכים במסתרים. ואולם מה עלולה ירושלים להשתנות למול עיני הרוח של העוורים! המוג תמוג מנגדם ירושלים אשר רבו בה אבנים מחיים, במקומה – ירושלים מלאה צבא חזיונות, קריה מיוחסת אשר רוח אחת שפוכה עליה, עיר הכבוד המגדלת בחיקה את צללי כל הדורות. גם דמיוננו אנחנו, אשר ראינו את ירושלים בעיני בשר, גם הוא יילוה תמיד אל השם “ירושלים;” לשמע המלה היחידה הזאת אנחנו מתארים לנו בלי משים כעין עיר-משנה, כעין תוספת של עיר אשר בעבר או בעתיד –: בעיני העוורים תהיה ירושלים עיר שכולה יצירת דמיון, מקום נבדל לטוב, אשר יד העוור תגשש שם לא למען הכשל באנשים ובכל אשר לאנשים הרואים, כי אם למען הדחק אל בין יצורי צללים, אשר אף הם יהלכו באפלה כעוורים. על כן טוב לעוורים בירושלים; כאילו ניטל מהם פה חצי עלבונם, כאילו יש שיתוף-גורל של תנחומים בין העוורים, אשר בינת חייהם היא כה חותרת וכה עלובה, ובין ירושלים, הרחבה אף היא לחיי דמיון ואשר חייה בהווה הם כה כוזבים ודלים.

כמו הזקנים כן גם העוורים אשר בירושלים: כת מיוחדת, חבר אנשים אשר אמנם לא יכירו איש את אחיו, ואשר חייהם במובן המפשט, אינם תלויים בכל זאת בחסד אחרים. הזקנים, לעומת שאר בני המקום, אוחזים במלאכת-קודש רבת ענין ומגמה; הם מתיחסים אל האנשים אשר למטה משבעים במין חסד של אבות, בסבר פנים של יקירים. העוורים מסתופפים בין הרואים מתוך פרישות של גאוה, הם מתיחסים תמיד בהיתול קל אל כל הנעשה מסביבם, כאילו הם משוים לנגד דמיונם את האנשים, גלויי העינים, כיצורים אשר נבצר מהם לדעת את האמת, את חיי האמת של ירושלים הגדולה לאלהים. לעתים קרובות הם מתהלכים ברחובות מבלי אשר ינהג בהם איש, תאומים ילכו יד איש ביד רעהו. יש אשר תראה זוג כזה, זוג עוורים, במורד רחוב יפו, הפונה אל קצה העיר. שם, ברחוב הזה, אשר מכל רחובות ירושלים לקה בשממון מיוחד, תפל עד כדי לגרום כאב לאיש הזר, הבא הנה בראשונה – הם מתהלכים להם, לעומת בית-העוורים, בצעדים מהירים ובטוחים, על שפתיהם בת-צחוק ועל מצחם, מצח עוורים אטום ועקש, חתומה מין יהירות שלא מעולם זה. הם מנקשים במקלותיהם על פני אבני הרחוב, הלוך ונקש בשאון טורד המעורר דבר-מה, המכריח לעמוד ולהקשיב רגע אל הקול המוזר הזה, המספר אף הוא נפלאות ירושלים.