ערעוּר על עצם היותנוּ 🔗
אין אולי מן הצורך להדגיש שבעית הבטחון היא בעית-היסוד של מדינת ישראל, וחוּמרתה לא פגה ולא נפחתה גם לאחר שהצלחנוּ לעמוד במלחמת-הקוממיוּת נגד אויבינוּ המרוּבים.
אבל חושש אני, שאין מעריכים בתוכנוּ במידה מספּיקה הרצינוּת המיוּחדת של הקשיים, הסכנות והתביעות שהבטחון מטיל עלינוּ – קשיים וסכנות ותביעות שאין דומה להן בארצות אחרות.
כמעט לכל ארץ יש בעית הבטחון שלה, וּבמשטר העולמי הקיים יתכנוּ ניגוּדים ונפתוּלים מכל המינים בין מדינות שונות, על רקע יחסי-חוּץ או גם יחסי-פּנים: על רקע של סכסוּכי גבוּלות, בריתות ואמנוֹת, מסחר וּשווקים, גם צוּרת משטר וכדומה. נפתוּלים אלה כי יחמירוּ עלוּלים להביא לידי מצב של מלחמה.
אין מדינת ישראל בת-חורין מכל בעיות אלה. אוּלם מהוּתה של בעית בטחוננוּ היא בעצם קיוּמנוּ, קיוּמנוּ כמדינה וקיוּמנוּ כבני אדם. יש ערעוּר עלינו – לא על פּרט זה או אחר של מדיניוּתנוּ הפּנימית או החיצונית – אלא על עצם היותנוּ. אסוּר לנוּ להתעלם מהעוּבדה המרה כי יריבינוּ חותרים גם תחת עצמאוּתנוּ הממלכתית וגם תחת קיוּמנוּ הפיסי בכללו. זוהי משמעוּתה האכזרית של בעית בטחוננוּ.
עלינו הוּכרזה מלחמה – באשר רצוּ למנוע עצם הקמתה של מדינת ישראל. המדינה הוּקמה מתוך מלחמה, והיא קיימת אך ורק מפּני שניצחנוּ את אויבינוּ בקרב.
אוּלם אויבינוּ סירבוּ ומסרבים עד היום להשלים אתנוּ – באשר הם מסרבים להשלים עם1 קיוּמנוּ. מגמת חפצם היא מיגוּרה והשמדתה של מדינת ישראל; אבל לא רק זאת, ועלינוּ לראות המציאוּת כהוויתה, גם אם היא מרה כמוות; ברוּר ליריבינוּ, שכל זמן שאנוּ חיים וקיימים בשטח זה – אין כל אפשרות להפוך א"י למדינה ערבית, וכן לא די בהכנעתנוּ הצבאית; יש לעקור אותנוּ מן השורש ולזרוק אותנוּ הימה. ואַל יהיוּ לנוּ כל אשליות בשטח זה.
לא גבוּלות אלה או אחרים, לא משטר זה או אחר, לא מדיניוּת זו או אחרת, אף לא – עצמאוּת או לא עצמאוּת, אלא היותנוּ או כליוננוּ – זוהי בעית בטחוננוּ.
וגם בזאת עוד לא נאמר הכל: אסוּר לנוּ לשכוח אף רגע, שבקיוּמנוּ וּבעצמאוּתנוּ כרוּך גורלו של העם היהוּדי בעולם כוּלו, ואוּלי גם הגורל של כל יהוּדי ויהוּדי באשר הוּא. **אילוּ היתה קיימת מדינת ישראל לפני 1939 לא היתה באה השוֹאָה של יהדוּת אירופּה כאשר באה. **
בעית הבטחון של מדינת ישראל מקפּלת בתוכה כל בעיות היסוד של הישוּב, של התנוּעה הציונית ושל המדינה. סכנת מלחמה בישראל היא סכנה לכל איש ואשה בישראל, לכל יהוּדי ויהודי בעולם; וּבטחונה של מדינת ישראל אף הוּא תלוּי בהליכות, ביחס וּבמאמץ של כל תושבי המדינה ושל כל העם היהוּדי, ואין מעשה, מפעל וּמצב בישראל, שאין לו נגיעה עקיפה וישירה בצרכי הבטחון.
אנוּ מחדשים נעוּרי אוּמה עתיקה, מקוממים הריסות מולדת וּבונים חברה ותרבוּת חדשה, ועומדת לפנינוּ שאלה רבת תוכן וּמשמעות: איך לסדר חיינוּ – מהוּ המשטר הרצוּי, מה הן אָשיוֹת התרבוּת שלנוּ, מה יהיוּ פּני חברתנוּ וּמבנה משקנוּ. וטבעי הדבר שהדעות נחלקות בתוכנוּ, יש מאבק פּנימי כשר, אם כי אוּלי לא תמיד באמצעים כשרים, על עיצוּב דמוּת חיינוּ במולדת המתחדשת.
אוּלם גם במאבק לגיטימי זה אסוּר להתעלם אף לרגע משאלה יותר חמוּרה ויותר דוחקת: איך להבטיח חיינוּ. שאלה זו בהכרח שקודמת לשאלה איך לסדר חיינוּ, וּמטעם פשוּט: “לא המתים יהללוּ יה”.
ודווקא מפּני שבעיית הבטחון שלנוּ היא כה חמוּרה, טרגית ורבת-עומס – יש רצון להתחמק ממנה, יש נטיה בציבור להתפּרקוּת, קודם כל להתפּרקוּת נפשית, רעיונית, ומתוך כך גם להתפּרקוּת חמרית וגוּפנית.
נטיה להתפרקוּת 🔗
במלחמת הקוממיוּת גייסנוּ למעלה מששית הישוּב. מתיחוּתנו הנפשית הגיעה אז לשׂיאָה – וקשה לעמוד זמן רב במתיחוּת זו; וטבעי הדבר, שהמתח התרופף. אוּלם ההתפּרקוּת באה לפני זמנה, וחומר המצב הוּא בזה שקיימים ארגוּנים ואורגנים מיוּחדים המסייעים להתפּרקוּת, וגם מטיפים לה.
יש גם סיבות אובּייקטיביות לכך: פּעוּלת הבטחון היא ביסודה שלילית. כשהבטחון קיים אין מרגישים בו, כשם שאין מרגישים באבר בריא, וכשם שאין מרגישים זמן רב בסרטן מסוּכּן, – עד שמאַחרים המועד לרפואתו, ושוּב אין לו תקנה.
המאמצים הכספּיים, המשקיים, הארגוּניים והנפשיים, הדרוּשים למערכת הבטחון, הם במוּבן ידוּע בזבוּז כוחות; מאמצים אלה לא נועדוּ ליצירת נכסים וּרווחה; וכשהם מצליחים – אין להם תוצאות חיוּביות, כי מטרתם העיקרית לקיים השלום ולמנוע חוּרבן. וכל דבר רע שנמנע בהצלחה – אין מרגישים בו.
אבל לא רק החוּלשות האנושיות של הציבוּר גורמות להתפּרקוּת. ליצר הרע מצטרף גם היצר הטוב. מדינת ישראל היא דינאמית, מהדינאמיות ביותר בעולם, אם לא הדינאמית ביותר. תביעות היצירה וכוח היצירה בקרבנוּ הם עצוּמים וּבולעים כל ישוּתנוּ. מעיינות מרץ ואמצעים כבירים מוּשקעים וּמוּפעלים בלי הרף במפעלי עליה והתישבוּת, בנין וחינוּך, מחקר וּמדע ואמנוּת, וּתביעות הבטחון וצרכיו עומדים כמפגע ליצר היצירה וצרכיה, וההתפּרקוּת יונקת בלא יודעים גם ממקור זה.
אַחד הגילוּיים החמוּרים והמסוּכּנים ביותר של התפּרקוּת זו – שהרבה גורמים ויוצרים, גם חיוּביים וגם שליליים, מסייעים לה, – הוא שהצבוּר שלנוּ מתחיל יותר ויותר לראות המדינה רק כנתבעת, ועצמם – רק כתובעים. והמדינה נתבעת לכל – ועל ידי הכל, ע“י יחידים וע”י ציבוּרים, גם לדברים הכרחיים וגם לדברים שאין בהם הכרח, גם לצרכים עיקריים ודחוּפים וגם לצרכים טפלים וניתנים לדחייה, גם לצרכים כשרים וגם לצרכים מפוּקפּקים, אם לא פּסולים. ולא רק שמתעלמים מהאמת הפּשוטה, שאין המדינה יכולה לתת אלא אשר היא מקבלת, אלא שוכחים יותר ויותר שבתקוּפה זו חייב כל איש ואשה בישראל לראות עצמם גם כנתבעים, לא רק לצרכי המדינה השוטפים הדרוּשים לעצמם, – אלא לשם קיוּמה, בטחונה ובנינה של המדינה – למען עם ישראל כּוּלו.
ואם מצבים, יחסים וגורמים פּנימיים דוחפים במתכוון ושלא מדעת להתחמקוּת מבעייה מטרידה זו, ומסייעים להתפּרקות הנפשית והרעיונית הפּוֹשה במחננוּ – הרי באים מצבים וגורמים בינלאוּמיים המחזירים אותנוּ להרגשת חומר המצב ומזכירים לכל אחד מאתנוּ, שאנוּ חיים על לוע של הר-געש.
המצב הבין-לאוּמי 🔗
בעיית הבטחון היא בשעה זו הבעייה המרכזית של כל עמי תבל. כל מדינה שרוּיה בדאגה חמוּרה, כל אוּמה חשה בסכּנה הגדולה. והטרגיוּת המזעזעת שבמצב היא, שבעצם רוצים כל העמים בשלום, וגם רודפי השלום הנאמנים ביותר – שׂוּמה עליהם להזדיין במהירוּת קדחתנית במלוא יכולתם ולמעלה מיכולתם.
יש אנשים תמימים או מיתממים המניחים, שרק צד אחד יזדיין מכף רגלו ועד קדקדו, והצד השני יסמוך על הצהרות השלום של המזוּיין. יש להניח, שהצהרות אלוּ הן כנות, אבל אין הכּנוּת משכנעת כשהיא צוללת בתוך ים של כידונים. והמסקנה היא שגם הצד השני מזדיין במלוא כוחו, ואף הוּא יצהיר, לא בלי כנוּת, על שאיפתו לשלום.
אין כל הכרח שתפרוץ מלחמת עולם. אין זו גזירה מן השמים שאין לעמוד בפניה. טרם הוּכרע הדבר שמחר או מחרתיים תתלקח שלהבת עולמית. אך אין איש יכול לערוב שבזמן מן הזמנים לא יתרחש האסון ולא תתלקח המלחמה. וכל עם נדרש עכשיו לשתים: להיכּוֹן במלוא המרץ והקצב לכל צרה שלא תבוא – ולהמשיך במאמצי שלום ולהגבירם. כל שנה של שלום זהו ריווח נקי – גם לאנושוּת כוּלה ולכל עם ועם.
אבל אין מנוס בשעה זו ממרוץ הזיוּן בעולם, וּבמה ייגמר מרוץ זה – רק ימים יבואוּ יגידוּ.
אין זה נכון שבעולם יש רק שני צדדים. נכון הדבר, שהעוּבדה הפּוליטית המרכזית בימינוּ היא ישוּתן של שתי מעצמות ענקיות, המתחרות ביניהן על הגמוניה בעולם, אם כי אין כל הכרח שתפרוץ המלחמה אף בין שתי אלה. אבל אין זה נכון, שכל העולם מתחלק לגרורים ולכפוּפים של צד זה או צד זה.
יש בלי-ספק מדינות בּוּבּוֹת וּממשלות בּוּבּוֹת, שאדונם מדבּר תמיד מתך גרונן, והן משוּעבדות בנפש וּבגוּף לרצון התקיף. וטבעי הדבר, שמדינות אלה מאמינות או מתיימרות להאמין שאין שוּם מדינה אחרת שונה מהן. ואין עוד בעולם מדינות בנות-חורין ועצמאיות
התפיסה הטוטאליטרית אינה מבחינה בדרגות וּמכּירה רק בשני צבעים: או כוּלו שחור או כוּלו לבן, או כוּלו זכאי או כוּלו חייב. חלוּקה פּשטנית זו של בני אדם ושל עמים אין לה שחר.
יש זיקה וּתלוּת בין כל העמים, הגדולים והקטנים, ואין שוּם מדינה, אפילוּ הגדולה ביותר, עצמאית בהחלט וּפטוּרה לגמרי מכל זיקה לאחרים. העולם בימינוּ, כלומר כדוּר הארץ, מהווה עכשיו יחידה אחת כאשר לא היה אף פּעם בהיסטוריה האנוֹשית.
אוּלם מחוּץ למעצמות האדירות וגרוריהן הבּוּבּוֹת יש עולם רחב, וּבו הרבה עמים בני חורין, במידה שאפשר לאוּמה להיות בת-חורין בעולם ששליט בו חוק של זיקה הדדית; עמים שאינם כפוּפים למפרע לשוּם צד, אלא קובעים יחסם בכל פּעם ובכל מקרה לגוּפם של דברים, מבחינת הטוב והרע לכלל האנושי ומבּחינת הטוב והרע לעצמם. עמים אלה רוצים בכל לבם בהחזקת השלום, ורצון עמים אלה מהווה גורם חשוּב במדיניוּת הבינלאוּמית, ואין לזלזל בו ואין להתעלם ממנו.
**מדינת ישראל היא אחת המדינות האלה. **
המפתח לשלום בעולם אינו נתוּן בידי מדינת ישראל. אנוּ אוּמה קטנה, נתוּנה בקשיים גדולים ועמוּסה משׂימוֹת אדירות. ועלינוּ להכיר מעמדנוּ הצנוּע. כל התרברבוּת רק תעשה אותנוּ לצחוק ולקלס.
אבל אין אנוּ כמוּת אַפסית ואין אנוּ חדלי-אונים, לא במוּבן הכמוּתי, הגוּפני, הצבאי, וּודאי לא במוּבן המוּסרי והפּוליטי.
נוּכל להיות – ועלינוּ להיות גורם מסייע לחיזוּק השלום בעולם יחד עם עמים אחרים השואפים כמונוּ בכל לב לשלום. אוּלם המפתח נמצא בידים אחרות ואין לנוּ שליטה עליו. ואנחנוּ שוּתפים לדאגה הקשה המטרידה בשעה זו כל עמי העולם.
אוּלם החרדה והדאגה של העולם כוּלו אינה ממצה חרדתנוּ ודאגתנוּ שלנוּ. נוסף לסכנת המלחמה העולמית תלוּיה על ראשנוּ סכּנה מיוּחדת, – מזימת-ההשמדה מצד שכנינוּ.
ההזדיינוּת בארצות ערב רק ילדים יכולים לחשוב שהיא נועדה למלחמה בעד או נגד ארצות-הברית או ברית-המועצות. זיוּן זה, אם יוּפעל – יוּפעל נגדנוּ, ואויבינוּ גם אינם מסתירים כוונותיהם. מזמן לזמן הם מכריזים בגלוּי וּברמה על סיבוּב שני. החרפת המתיחוּת הבינלאוּמית כשהיא לעצמה מחמירה סכנת הסיבוּב השני.
גם כאן אין שוּם יסוד לבהלה, גם פּה אין צריכים להניח שאנוּ עומדים ערב מלחמה. אין כל הכרח במלחמה, אוּלם מניעתה אינה נתוּנה בידינוּ. עלינו להיכּוֹן לכל צרה שלא תבוא. אנוּ נתבעים לדריכוּת מוּגברת ולכוננוּת יעילה, – תוך כדי המשכת נסיונות וּמאמצים לקיים ולהבטיח השלום ולכרות ברית-ידידוּת עם כל אחד משכנינוּ הרוצה בכך. אין להחמיץ שוּם פּעוּלה חיוּנית וחשוּבה בלי עונש והפסד כבד. אוּלם כל החמצה בשטח הבטחון עלוּלה להיות פאטאלית, פּשוּטו כמשמעו: כל החמצה עלוּלה לחתוך גורלנוּ לחיים ולמוות. גורם-הזמן קובע וּמכריע בעניני בטחון כאשר אינו גורם וּמכריע בשוּם ענין אחר.
הנוּכל לעמוד? 🔗
והשאלה היא: הנוּכל לעמוד? השאלה היא כפוּלה:
הנוּכל לעמוד במקרה של מלחמת עולם.
הנוּכל לעמוד בסיבוּב השני, אם ניתקף על-ידי שכנינוּ.
אני מעיז לענות בחיוּב על שתי שאלות אלוּ – אם יתקיימוּ בנוּ התנאים הדרוּשים להתגוננוּתנוּ, והראש והראשון בתנאים הוּא רצוננוּ וחסננוּ המוּסרי.
אמרתי, שכל התרברבוּת מצדנוּ תעשה אותנוּ לצחוק ולקלס, ואנוּ חייבים להכיר במעמדנוּ הצנוּע. התרברבוּת צבאית היא הרבה יותר חמוּרה, כאן הסכּנה היא לא רק להיות נלעג, אלא להתרסק ולהישחק. אין מדינת ישראל יכולה וצריכה להתמודד עם שוּם מעצמה הראוּיה לשם זה, ולא רק עם מעצמה אדירה כארצות-הברית וכברית-המועצות. לאָשרנוּ לא נשקפת לנוּ סכּנה כזו, ואין להעלות על הדעת דוּ-קרב בינינוּ וּבין אחת המעצמות שבאסיה, אירופּה ואמריקה – שמחוּץ למזרח התיכון.
אוּלם השאלה העומדת לפנינוּ היא לא התמודדוּת של דוּ-קרב, אלא אם יש ביכלתנו לעמוד על קיוּמנוּ ועל עצמאוּתנוּ במקרה של סכסוּך גלוֹבּאלי, כשכוחות עולמיים יעמדוּ זה מוּל זה בכל הזירות שבחמש היבשות ובשבעת הימים.
הנוּכל במקרה זה להגן על שלומנוּ ועל רבּונוּתנוּ?
איני מהסס לענות על שאלה זו בחיוּב מלא, – בתנאים שאפרש בהמשך דברי.
בקנה-מידה של כוחות העולם כוחנוּ הוּא כמעט אַפסי, ואין בידנוּ להכריע כף המאזניים של מלחמת עולם. אוּלם בפינה קטנה וחשוּבה זו של כדוּר הארץ – אנוּ מהווים כוח לא מבוּטל, וכל תוקף זר יצטרך לחשוב ולשקול הרבה פּעמים, בטרם יחליט לתקוף אותנוֹּ, כשהוּא שרוּי עדיין במאבק מזוּיין עולמי ולהעמיד נגדו מלוא הכוח וההתנגדוּת של מדינת ישראל.
אני בטוּח, שמדינת ישראל לא תיתן יד לשוּם מעשה תוקפנוּת נגד מי שהוּא, באיזו אמתלה שהיא.
מוּתר לנוּ, מוּתר לכל אחד מאתנוּ, לדוּן משטרים זרים לשבט או לחסד, אבל אין לנוּ כל צורך, אין לנוּ כל זכוּת ואפשרוּת לתת יד לתוקפנוּת בגלל איזה משטר שהוּא שלא נראה לנוּ. אוּלם יש לאל ידנוּ להגן על קיוּמנוּ, על עצמאוּתנוּ, על ריבּוֹנוּתנוּ, על חירוּתנוּ הפּנימית והחיצונית, במקרה של סיכסוּך עולמי, לא פּחות מאשר לכל אוּמה אחרת.
אין אנוּ חדלי-אונים וחסרי-ישע במקרה כזה – גם לא במקרה של סיבוּב שני.
אנוּ חזקים עכשיו בהרבה משהיינוּ במלחמת הקוממיוּת; לא אכנס פּה בפרטים, אבל אני יכול להגיד שמבּחינה צבאית כוחנוּ עכשיו גדול לפחות פּי שנים משהיה לפני שנתיים. אבל הבחינה הצבאית בלבד – והכרה זו מן ההכרח שתהיה נחלת כל צבוּרנוּ, כי בחיינוּ היא – אינה מספּיקה, לא במקרה של סכסוּך לוֹקלי ולא במקרה של סכסוּך גלוֹבּאלי.
המלחמה הטוֹטאלית 🔗
היה זמן שמלחמות היוּ התמודדוּיות צבאיות בלבד, לפי רוב התמודדוּת של צבאות פּרופסיונאליים. העמים כמעט שלא הרגישו במלחמה, אם כי בעקבות המלחמות היוּ ארצות ועמים עוברים מיד שליט אחד לרעהוּ; עצם דבר המלחמה לא פּגע ולא נגע בעם, רק החיילות המקצועיים נפתלוּ, נאבקוּ, נלחמוּ, ניצחוּ או נחלוּ מפּלה.
המלחמה בימינוּ היא מלחמת-עמים ומלחמה טוטאלית. אין איש ואשה, אין זקן וילד חפשים מפּגיעת המלחמה.
המלחמה היא טוטאלית לא רק מבּחינה פּסיבית, מבּחינת הסובלים, אלא בעיקר מבּחינה אַקטיבית, מבּחינת הכוח המכריע במלחמה. מכריע לא רק כוחו של הצבא, אלא עצמתו הכוללת של העם במלואו. עצמתו המשקית, הכספּית, המקצועית-הטכנית, המדעית והארגוּנית – ועל הכל חסנוֹ המוּסרי-הנפשי.
קובע לא הצבא, ולוּ גם הצבא המאוּמן והמצוּייד ביותר, קובע העם כוּלו, על יכולתו החמרית ועל הרוּח המפעמת בתוכו, כפי שראינוּ במלחמת-העולם השניה וּבמלחמתנוּ אנוּ.
העננים המתקדרים בשמי העולם והעב השחורה שאינה נסוגה אף לרגע בשמי ארצנוּ – מחייבים אותנוּ לפשפּש ולבדוק באיזו מידה אנוּ מוּכנים לבאוֹת; לא רק צה"ל בלבד יעמוד במבחן העליון אלא כוּלנו, כל העם הזה השוכן בציון, על כל חוּגיו, תאיו וּפלגותיו, הוותיקים והחדשים.
אני מדגיש ואומר בכוונה: העם השוכן בציון. בכל שאר המשׂימוֹת של מדינת ישראל, וּביחוּד במשׂימה המרכזית והעליונה שלה – קיבּוּץ גלוּיות – אנוּ זקוּקים וּמצפּים לעזרת העם כוּלו. ועזרה זו באה ותבוא. אוּלם מן ההכרח שנדע ונכיר, כי בקיוּם בטחוננוּ אנוּ חייבים להישען אך ורק על עצמנוּ, על אלה שהם כאן. לא באשר בטחונה של מדינת ישראל אינו נוגע לכל העם היהוּדי – אין דבר שנוגע לו יותר מדבר זה, – אלא באשר רק אלה הנמצאים פּה יוּכלוּ להגן עליה. ואסוּר לנוּ בשוּם אופן להיעגן לעזרה מן החוּץ. שׂוּמה עלינוּ לעמוד על נפשנוּ – בכוחנוּ אנוּ. כי בשעת המבחן יתכן שנהיה מנוּתקים מכל העולם. במלחמת הקוממיוּת הגיעוּ אלינוּ אלפי מתנדבים מן הגולה – אין כל ודאוּת, שדבר זה יתכן במבחן הבא.
ראשית בטחוֹן – עליה רבתי 🔗
מכיוון שרק כוחו הטוטאלי, החומרי והרוּחני, של העם יכריע במערכה – עלינו לראות הדברים כמו שהם, ולא השמות שאנוּ קוראים להם. וּבראש וראשונה אסוּר לנוּ להתעלם מהעוּבדה שעם ישראל, שהוּא משען-המבטחים היחידי שלנוּ, הוּא עדיין קיים בפועל ולא בכוח. לא מפּני שרוּבו המכריע, כתשע עשיריות, איננו פּה, אלא הנמצאים כבר פּה אתנוּ הם עדיין בשלב ההתהווּת-לעם. לעינינוּ קם תהליך של יצירת עם, כשם שלעינינוּ קם תהליך של יצירת מולדת. ושני התהליכים שלוּבים זה בזה.
התהווּתנוּ לעם – הוּא תהליך ממוּשך, הדורש הרבה שנים, ואוּלי הרבה דורות.
אבל, דא-עקא: חרב המלחמה התלוּיה על ראשנוּ איננה נותנת לנוּ שהוּת יתרה. בלי קפיצת הדרך בגיבּוּש העם וּבבנין המולדת לא נעמוד ביום פּקוּדה.
ההכרח בקפיצת הדרך התנה וּמתנה דרכה של מדינת ישראל מיום היווסדה וּמצווה עלינוּ דברים המנוּגדים כאילוּ להגיון המקוּבל ולנסיון הבדוּק, – ולעתים קרובות גם לאינטרס הפּרטי ולצרכים המוּצדקים של כל איש ואשה בישראל.
מתוך הכרח בקפיצת-הדרך נקטה ממשלת ישראל במדיניות-עליה שאין לה דוּגמה בתולדות העמים, ושל מסתכּלים רבים מבפנים ומבחוּץ היא נראית – לא לגמרי בלי יסוד – כמדיניוּת הרת-סכנות ואסונות. מאז קום המדינה, במשך שנתים וחצי, כמעט שהכפּלנוּ הישוּב במדינה. ממאי 1948 ועד סוף 1950 עלוּ לארץ למעלה מ-520.000 איש. דומה הדבר כאילוּ נכנסוּ לאמריקה במשך שנתים וחצי 120 מיליון איש, או לרוּסיה – 160 מיליון.
ידידים רבים נאמנים למדינת ישראל נבהלוּ מתוספת עצוּמה ומהירה זו של אוכלוסין מחוּסרי-אמצעים וגם נטוּלי נכסי תרבוּת, והזהירוּ אותנוּ שקצב זה בעליה יכשיל אותנוּ לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה מדינית וחברתית. גם כמה מנהיגים ציונים, שאין להטיל כל ספק בציונוּתם, טענו נגד קו זה, והיוּ נימוּקים כבדי-משקל בטענותיהם. ואין איש בארץ שאינו רואה כל הקשיים הכרוּכים בעליה רבתי זו, וחלקים רבים של הישוּב הוותיק אינם רוצים לשׂאת בעול הקשה ואינם מטים שכם, – וגם מגלים בצוּרות שונות, ביודעים ולא יודעים, מורת-רוּחם ממדיניוּת זו.
אוּלם מדיניוּת נועזת, ואוּלי גם מסוּכּנת, זו נגזרה עלינוּ מטעם בטחון-המדינה – אילוּ גם היינוּ רוצים להתעלם מנימוּקים אחרים, חיוּניים אף הם. ואם אמרתי שאנוּ עכשיו חזקים מבּחינה צבאית פּי שנים מאשר היינוּ לפני שנתים, הרי זה במידה רבה, אם כי לא יחידה, פּרי מדיניוּת-העליה שלנוּ. עלי להוסיף שחיזוּקנוּ הצבאי אינו כמוּתי בלבד. אוּלם ראשית בטחון – עליה רבתי.
קליטת העליה – בעיה בטחוֹנית 🔗
עליה אינה הסעת יהוּדים מחופי רומניה וצפון אפריקה, או משדות-התעוּפה של עיראק ועדן – לישראל. יש חבלי קליטה, וקליטת העולים היא בעייה בטחונית כשם שהיא בעייה כלכלית, חברתית ותרבוּתית. ובדרכי הקליטה ואמצעיה אין אנוּ יכולים להתעלם מצרכי הבטחון וכוחות הבטחון. צה"ל לא יעשה שליחוּתו הבטחונית אם לא יהיה גורם חשוּב בקליטת העליה.
בוויכוּח על חוק שירוּת הבטחון בסוף שנת תש“ט ציינתי, שבצבא עלינוּ לחנך הנוער המקומי והעולה לעברית, לידיעת הארץ, לאהבת המולדת, לסדר, לנקיון, לעוז-רוּח, למשמעת, לנאמנוּת חברית, לאחווה לוחמת, לעזרה הדדית, להתישבוּת לאוּמית, לבנין שממה, לכיבוּש איתני הטבע ביבּשה, בים וּבאוויר, כי עלינוּ לעשות צבא הגנה לישראל ל”בית היוצר של אוּמה חלוּצית, לוחמת ויוצרת, זקוּפת גוו, עטוּרת-גבוּרה ואמוּנת-חזון".
קליטת עולים אינה כרגיל מתפקידי צבא, אוּלם בטחון ישראל אינו כבטחון אוּמות אחרות, ובלי קליטת עליה – בלי הנחלת הלשון לעולים, בלי הצמדת העולים לערכי האוּמה וחזונה בעבר וּבעתיד, בלי השרשתם בעבודה וּבמשק, בלי הכשרתם להתגוננוּת, בלי איחוּי קרעי השבטים, בלי הפיכת אבק אדם פּורח ליחידה לאוּמית מגוּבּשת וּמלוּכּדת – לא ייכּוֹן בטחוננוּ. וּמשוּם כך הקימונוּ נח"ל הנותן הכשרה חקלאית לנוער שלנוּ בצבא, וּמשוּם כך נשלח הצבא למעברות, והחיילים שלנוּ עושים עבודתם בקרב מחנות העולים במסירוּת, ביעילוּת וּבהצלחה. אוּלם קליטת העליה לא תיעשה על-ידי הצבא בלבד, ודווקא משוּם שהיא בעייה בטחונית ראשונה במדרגה – היא מוּטלת על כל העם, על כל איש ואשה, על כל תא וארגוּן וחטיבה בישראל.
קצב העליה ומהירוּת קליטתה, קליטה חומרית ורוּחנית – יקבעוּ יותר מכל בטחונה של מדינת ישראל. אין זה ענין אך ורק למנגנון של המדינה והנהלת הסוכנוּת. בלי מאמץ מתנדב של העם לכל שדרותיו, וּבראש וראשונה של מנהלי עבודה ואנשי משק, מורים, רופאים, אחיות – לא ייעשה הדבר. והדבר הוּא בנפשנוּ.
ההתישבוּת – תפקיד בטחוֹני ראשוֹן במעלה 🔗
ישוּב הגבוּלות והשטחים הריקים – אף הוּא תפקיד בטחוני ראשון במעלה, שאינו נופל הרבה מחשיבוּת העליה. התרכזוּת מחצית הישוּב בחבל הירקון, בסביבות תל-אביב, מהווה סכּנה חמוּרה לבטחוננוּ, זאת אומרת – לקיוּמנוּ. מלחמת הקוממיוּת גילתה מה היה הערך המלחמתי, לא טאַקטי בלבד אלא איסטראטגי, של הישוּבים סביב ירוּשלים, בדרום, בגליל וּבעמק-הירדן. ושוּב נגזרה עלינוּ מדיניוּת התישבוּתית בלתי מקוּבלת, לא בעולם וגם לא אצלנוּ.
אנחנו – עם של אדוּקים ושמרנים, לרבות גם האפּיקורסים והמהפּכנים שבתוכנוּ. כשאנוּ נאחזים באיזה רעיון, כלל, דוֹגמא ואמוּנה – אין אנוּ זזים מהם גם אם בחליפות הזמנים והתנאים המוּשׂגים מתרוקנים מתוכנם, והדברים שהלמוּ תכלית רצוּיה בנסיבות מסוּיימות – מחייבים שינוּי ודרך חדשה בנסיבות חדשות. אין אנוּ יודעים לראות הדברים בייחוּדם וּבהתחדשוּתם, במסגרת המציאוּתית שאינה קופאת על שמריה אלא משתנה בלי הרף. אנוּ ניגשים לכל בדעה קדוּמה שנשתרשה בתוכנוּ בתנאים אחרים ובנסיבות שחלפוּ. אנשי המעשה, חניכי המסחר, אינם מבינים למה משקיעים כל כך הרבה כוחות ואמצעים בגידוּל עגבניות בשממות אילת, כשאפשר בקלוּת ובזול לגדל עגבניות בשרון או פּשוּט לקנותן בשוּק הירקות בתל-אביב. וקשה להתנגד לכך, שמבחינה מסחרית צרוּפה אין חשבון, בכל אופן – לא בימינו אלה, לנסות לגדל עגבניות ואבטיחים באילת וּבערבה. אוּלם לפיתוּח הנגב ולהגנת אילת אי אפשר בתקוּפה זו לגשת באמת מידה מסחרית בלבד. יש גם מערערים – ולא בלי יסוד – על שיטות ההתישבוּת החדשות שלנוּ, אוּלם התישבוּת עממית רבת-היקף ומהירת-קצב אי אפשר לעשות באותה הדרך הבדוּקה שנעשתה ההתישבוּת “בימים הטובים ההם”, כשהעליה באה טיפּין טיפּין. מלאך הבטחון עומד עלינוּ בחרב מתהפּכת וּמצווה עלינו איכלוּס מהיר של אזורי הגבוּלות והשטחים השוממים הנרחבים – ועלינוּ לסוֹל מסילות חדשות להתישבוּת מהירה בתקוּפת עלית-המונים וקיבוּץ גלוּיות.
אני מאמין, שפּתוּח הנגב יהיה בעתיד למקור של רווחה רבה וגם למעין של רווחים. ואיני מזלזל לא ברווחה ולא ברווחים, אוּלם עלי לסכּן ראשי ומעמדי ולהתריע השכם והערב שהבטחון קודם לרווחים וגם לרווחה.
פיתוּח תעשיוֹת יסוֹד 🔗
ותנאי שלישי לבטחוננוּ – כשרוננוּ החרשתי. במדינה שבמרכזה עומדת המשׂימה העליונה של קיבוּץ גלוּיות, אין ערוך לתעשיה כגורם בקליטת עליה. אוּלם הפּעם אנוּ עוסקים בפרשת הבטחון – ובלי תעשיה ענפה וכושר טכני גבוה לא נעמוד. כל תעשיה יש לה ערך רב במערכת הבטחון, אוּלם חשיבוּת יתרה נודעת לתעשיות יסוד מסוּימות, שאנוּ מטפּלים בהקמתן וּבהרחבתן. בתעשיה שמוּר כר נרחב ליזמה הפּרטית של יחידים, חברות, קואופּרטיבים וקיבוּצים, אוּלם הבטחון מחייב המדינה ליזמה ממלכתית בתעשיות יסוד, והממשלה חייבת בטיפּוח תעשיות מסוּיימות, עם או בלי הון פּרטי, – כי אי אפשר לבטחון בלעדיהן, והכוונה אינה לתעשיות צבאיות בלבד.
לא אעמוד כאן על בעיות התחבוּרה והקשר – בּיבּשה, בים וּבאוויר, וגם לא על החינוּך המקצועי והמחקר והציוּד המדעי, וכן על בעיות המלאי שהן חיוּניות בשביל עניני הבטחון כמו שהן חיוּניות בשביל המשק, העליה וההתישבוּת. לא אגע גם בבעיות התיאוּם, שבין המשק והצרכים האזרחיים וּבין המשק והצרכים הצבאיים.
יתבע כל אחד מעצמוֹ 🔗
אוּלם איני רשאי לסיים דברי בלי לעמוד במלים אחדות על גורם אחד – שהוּא עיקר העיקרים ביכולת עמידתנוּ במבחן העליון הצפוי לנוּ ביום פּקוּדה: וזהוּ הגורם המוּסרי.
לבטחוננוּ דרוּש צבא – וצבא רב וּמשוּכלל בציוּדו, באימוּנו, במשמעתו, בכשרו הקרבי. דרוּשה לנוּ תחבּורה מהירה ביבּשה, בים וּבאויר, דרוּש לנוּ קשר יעיל, דרוּש לנוּ כושר טכני ומקצועי ומדעי מדרגה עליונה, דרוּשים לנוּ חקלאוּת וחרושת שיספּקוּ צרכינוּ העיקריים מתוצרת המדינה, דרוּש לנוּ נשק חדיש וּמספּיק מכל המינים. בלי כל אלה לא נעמוד. אבל כל אלה – כשהם לבדם – לא יספּיקו, אם לא יהיה לנו עם נאור-גבוּרה המאמין בשליחוּתו ההיסטורית.
לא הרובה והתותח והמטוס נלחמים וּמנצחים – אלא האדם החי המשתמש בהם. וכשרו של האדם לעמוד בפני אש וּמוות, להלחם ולנצח – תלוּי לא רק בכשרון הטכני וביכולתו המקצועית, אלא ברוּח המפעמת בתוכו.
אני רואה בהתפּרקוּת הנפשית והמוּסרית הפּוֹשה בצבוּרנוּ – האויב מספּר א' למדינת ישראל. התפּרקות זו מסוּכּנת לבטחוננוּ יותר מצבאות האויב. אנוּ כאילוּ חיים בגן-עדן של טפּשים. משתוללת ההוֹללוּת כמעט בכל חוּגי הצבוּר הוותיק, והיא חודרת גם לחוּגי העליה החדשה. התביעות מהמדינה הולכות וּמתרבות, התביעות מעצמנוּ הולכות ופוחתות – כמעט עד לאפס. שכחנוּ, שמדינת ישראל אינה פּרה חולבת, אלא שופר המשיח לקבּץ גאוּלים.
ההוגה היהוּדי הגדול מהמאה השבע עשרה תבע לראות כל הדברים מבּחינת הנצח. בחינה מטפיסית זו אינה הולמת עניני מדינה, אפילוּ לא מדינת ישראל. אוּלם אנוּ מצוּוים על בחינת-הדור, אם לא בחינת-דורות. נתחייב בנפשנוּ אם נראה הכל אך ורק מבחינת הרגע, בחינת חטוף ואכול, חטוף וּשתה.
עלינוּ לחיות גם מחר וּמחרתיים. והמחר מוּכרע על-ידי היום.
על דורנו נפל הגורל הגדול והקשה להקים מדינה, להגן עליה, לבנותה וּלטפּחה. זכינוּ למעשה גדול אף מכל אלה: לקיבוּץ-גלוּיות. אנוּ הדור הקובע בתולדות האוּמה, אנוּ דור הנתבעים, כאשר לא היה אוּלי כמותו בתולדות ישראל.
נצליח לבצע משׂימת הדור – בטחון המדינה וקיבוּץ גלוּיות, אם נאמין בשליחוּתנוּ ההיסטורית ונדע להציג התביעות הראשונות והמכריעות – לעצמנוּ, כל אחד מאתנוּ – לעצמו.
-
– הערת פב“י. ”את“ במקור המודפס, צ”ל: עם ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.