רקע
ברל כצנלסון
עדוּת בּישׂראל

1

משפּט “הדיבּוּק”. דין-וחשבּוֹן סטנוֹגרפי ממוֹשבי בּית-הדין הפּוּמבּיים על מגרש בּית-העם בּתל-אביב, בּימים כ“ד בּסיון וז' בּתמוּז תרפ”ו. הוֹצאת המחלקה לספרוּת יפה וּלביקוֹרת שבּאגוּדת הסוֹפרים והספרוּת העברית. תל-אביב, תרפ"ו (102 עמודים).

קנא קינאוּ סו­פרים בּישׂראל, בּאַרעא דישׂראל, ל“בּיטוּי העברי המקוֹרי”, ש“גוֹדרים את עלייתוֹ הבּימתית”; ראה ראוּ בּצערם של מחזוֹתינוּ המקוֹריים, שבּהם מתגלמים “הלבטים הנפשיים והפּרוֹבּלימוֹת החיוּניוֹת, הקשוּרים עם המציאוּת הארץ-ישׂראלית, ונוֹעם רגש ההוָיה וּכאבי שׂגשׂוּג של אנוֹשיוּת עברית מחוּדשת”, והנה הם – המחזוֹת הללוּ – הוֹלכים ונדחקים מעל בּימתנוּ מפּני דבר “שכּיבּוּשוֹ קל(!) והוּא מרַשל את עלייתוֹ האמנוּתית של ההמוֹן הישׂראלי”; גם חרדוּ לסכּנה, שהנה מלבּישים את “התרבּוּת העברית קפּוֹטה ארוּכּה” וּמחדשים עלינוּ “את העוָיה היהוּדית העיקרית שכּבר השתחררנוּ ממנה”, “צוּרוֹת חיים בּלוֹת וּבטלוֹת” – ונמנוּ וגמרוּ לנהוֹג בּנוּ מנהג מוֹסקבה וּוַרשה: להוֹשיב כּסאוֹת לַמשפּט, להזמין קטיגוֹריה לבוּשת-שחוֹרים וסַניגוֹריה טוֹבת-לב, להעיד בּנוּ עדים, הכּל כּמשפּט, וּלהכריז מלחמת-הקוֹדש על "הדיבּוּק, דיבּוּק זה שנכנס בּטוֹבי אמנינוּ וּמשַׂחקינוּ, וּבנוּ – הקהל.

ואנחנוּ, הקהל, המתכּנס זה שש שנים וּממלא את האוּלמים בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק, בּמוֹסקבה וּבתל-אביב, בּוינה וּבפּריס, בּוילנה וּבשיקגוֹ, נהרנוּ גם הפּעם בּאלָפּינוּ לשֵמע “הדיבּוּק”, לשמוֹע מה יֶאַמר בּוֹ. אוּלי יסבּירוּ לנוּ משוֹררינוּ וסוֹפרינוּ את המית נפשנוּ, אולי יֶדעוּ הם, היוֹדעים לקרוֹא בּשמוֹת, לבאר לנוּ את עצמנוּ, לקרוֹא בּשם לאוֹתה מסכת יחסי-הנפש, ההוֹלכת ונרקמת בּינינוּ וּבין “הדיבּוּק” יוֹצרוֹ וּמשַׂחקיו.

אחד אחד עלוּ על הבּמה סוֹפרינוּ וּמשוֹררינוּ.

ושמענוּ:

– מלאכת-מוֹח מלָאכוּתית.

– נפשוֹת ערטילָאוֹת.

– בּרוּאים מיכניים.

– רקמה מזוּיפת.

– אֶכּסוֹטיקה נבוּבה.

– שוּנד המעוּטף בּטלית ותפילין.

– טלָאֵי מעשׂים וצירוּפים מלָאכוּתיים, מגוּבּבים יחד, מעשׂי-אוֹנס, על פּי שרירוּת רצוֹנוֹ של המחבּר.

ושוּב:

– זיוּף, שצריך להילָחם נגדוֹ.

– יצירה שבּיזבּזה חוֹמר עממי והוֹרידה אוֹתוֹ.

– מבּחינה בּימתית גרוּע עוֹד יוֹתר מאשר מבּחינה ספרוּתית.

והאחרוֹן הכבּיד:

– תפישה גוֹיית.


ושמענו גם את העֵדים. העדים היוּ לא בּשׂר-ודם פּשוּטים, כּי אם משוֹררים, ממיטב שירתנוּ הצעירה. אוּלם אילוּ היוּ עדים סתם נוֹהגים מנהג עדוּת זה בּמשפּט פּשוּט של בּשׂר-ודם פּשוּט, מה שם היינוּ קוֹראים לעדים אשר כּאלה? מכּל דברי העדוּת המשוֹררית, שדיבּרה “בּשם עוּבדוֹת” סחטתי שתים:

א) משוֹרר אחד העיד, כּי סגר את הספר “מבּלי לקבּל כל הד מן העיירה”, וכי “להעלוֹת את הטיפּוּסים האלה, שאנחנוּ במשך חצי יוֹבל שנים שוֹאפים להשתחרר מהם – אסוּר בּהחלט”.

ב) משוֹרר שני יוֹדע וָעֵד, כּי “בּמסיבּת אנשים אמר בּיאליק דברים אשר מהם אפשר להסיק בּפירוּש, כּי יחסוֹ אל “הדיבּוּק” הוּא שלילי בּהחלט”.


וגם אני הייתי בּקהל. ואף אני העידוֹתי, אמנם לא בּקוֹל, ולא מעל הבּמה. שׂפתי נעוּ וקוֹלי לא נשמע. שמעתי כֹי ה“להטים” ו“האֶפֶקטים השטחיים” מעוורים את עיני, שמעתי כּי ר' עזריאל, אהוּב נפשי “הוּא גוֹלם”, בּאשר “ארבּעים שנה הוּא יוֹשב על כּסא הרבּנות ואינוֹ יוֹדע, וּפתאוֹם נוֹדע לוֹ כּבר”: שמעתי כּי חנן הוּא “אַנדרוֹגינוֹס” (והראָיה כּי נתנו “לוֹ שני תפקידים ואין מלאך אחד” וכוּ', כּידוּע), כּי לאה כּל דבריה “אמרים בּנַליים”, וכי אי אפשר שתעוֹרר בּנוּ השתתפוּת בּצערה, בּאשר “מכּיון שנכנס בּה דיבּוּק, הרי זהוּ דבר שלמעלה מן הטבע, ואי אפשר להשתתף בּצערוֹ של דבר שהוּא למעלה מן הטבע”. נדרשתי בּתוֹקף לתת מַענה: אם “הדיבּוּק הוּא יצירה ריאַלית אוֹ יצירה מסתוֹרית”, בּאשר “אי אפשר לפסוֹח בּין השתים”; שמעתי את כּל אלה – ולא קמה בּי הרוּח לקוּם על רגלי וּלהעיד את עדוּתי הדלה.

האם רבּוֹת היה לי להעיד? לא, רק דברים מעטים מאד: כּי מדי ראוֹתי את “הדיבּוק” הוּא מַרעיד את כּל מעמקי נפשי, כּי יחד אני עם חנן ועם לאה בּאהבתם וּבצרתם, כּי הלכתי אל מוֹריס שוַארץ2, ואל הוילנאים3 ואל התא“י4 ונפשי לא רָותה, ועוֹדני מצפּה, וכי אם יקוּם עוֹד משׂחק יחידי או קיבּוּצי וינסה לגַלם את “הדיבּוּק”, אלך אחריו ולא אַרפּנוּ. ועוֹד, כּי לפי עניוּת דעתי, לא התיאטרוֹן היהוּדי קיים את “הדיבּוק”, כּי אם כּיוֹם הזה “הדיבּוּק”, הדרמה העברית היחידה בּימינוּ (עד אשר יקוּם א. שטיינמן ו“יוֹכיח לנוּ” – כּהבטחתוֹ – כּי יש ויש דרמה עברית מקוֹרית), הוּא המקיים כּיוֹם את התיאטרוֹן הישׂראלי – זאת, ורק זאת היה לי להעיד, כּל השאר שהמה בּי בּאוֹתוֹ הערב על תיאטרוֹן ועל דרמה, על קפּוֹטה ארוכּה ועל בּטלנים, ועל ר' עזריאל, ועל ספרוּת וסוֹפרים – לא הייתי על כּל פּנים מכניס לתוֹך ה”עדוּת" שלי.

ואוּלם עם כּל חפצי לא רשמתי את עצמי להעיד. הטוֹב עשׂיתי? אפשר כּי לא רע. בּאשר גם אלה שנרשמוּ “מן הקהל” לא זכוּ אף הם להיקָרא אל הבּמה. ואַלדוּבּי המסכּן, היחיד “מן העם” שזכה ל“יעמוֹד” – מה מר היה גוֹרלוֹ, בין סוֹפרים וּמשוֹררים. אכן, הוֹרה שטיינמן: “חכמים אסוּר להם לנחוֹל מפּלה”.

לא זכיתי איפוֹא, כּי “יוּחַקוּ בּספר מלָי”. נחמה אחת לי, כּי לא יחיד אני בּצרה זוֹ. יחד אתי נעוּ ודאי עוֹד לבּוֹתיהם ושׂפתוֹתיהם של הרבּים. מזמן איני זוֹכר “אסיפת-עם” סוֹאנת והוֹמה כּזאת. הלבבוֹת הכּוּ גלים ממש. יחד עם כּל הקהל סאנתי ורגַשתי לשמע פּסק-הדין, יחד עם הסניגוֹרים תבעתי ערעוּר. אוּלם כּל זה – לא “העיקר”, ודאי, אוּלם גם לא “טפל” – ניטל מן הספר הנדפּס שלפנינוּ, המסיים בּפסק-הדין הרשמי.

וָאוֹמַר בּלבּי: אם לי לא עלה להעיד את עדוּתי, ואם לי חסר האוֹמץ להוֹרוֹת הלכה בּפני דיינים-סוֹפרים, הבה ואעיד לי עד נאמן אשר תקותי כּי “בּתפיסה גוֹיית” וּבהליכה אחרי “אֶפֶקטים שטחיים” לא יחשדוּ בּוֹ, יבוֹא הוּא ויגן על ספרוּתנוּ ותרבּוּתנוּ.

ועֵדי זה אך לתוּמוֹ הוּא מספּר:

"לא בּספר חסידים הזָיתי, כּתבתיו אני בּימי נעוּרַי, אנוּ קוֹראים דברים כּאלה, ואף לא בּסיפּוּרי החסידים האויריים של פּלוֹני ואלמוֹני. כּוֹח שירי חזק יצר את אלה. משוּלח אחד בּין הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּאוֹתוֹ חזיוֹן מַשמיעם בּאזנינוּ, מַשמיעם לנוּ מתוֹך המעשׂים והמוֹן החיים גוּפם. אין לנו כּאן דבר עם משוֹרר מסתוֹרי, שלוֹ דרך מיוּחדה לביטוּי צרכי לבּוֹ וּלגעגוּעי נפשוֹ, כּי אם שירה מסתוֹרית ואף ריאַלית לפנינוּ, שירה שוֹאבת פּרקיה מנבכי העוֹלם. מֶטֶרלינק והדוֹמים לוֹ עוֹשׂים רוֹשם ידוּע על ידי קיצוּרי דברים והבלעת אמרים. בּני-אדם של משוֹררים אלה מלאים הם אוֹ נראים כּמלאים על כּל גדוֹתיהם צער וּפחד משנה. הם מתדַמים לאילמים וּמדבּרים אף בּרמז… השמש בּוער בּחוּץ וּבחדרים שׂוֹרר אוֹפל מלָאכותי… אבל אַנ-סקי5 אינוֹ כּן. אַדרבּא, הוּא מרבּה דברים וּמרבּה אף מרבּה לארוֹג. הוּא בּוֹנה יסוֹד על גבּי יסוֹד ושׂם אבן על אבן. נכנסים אנוּ להיכל, והנה חדרים רבּים נפתחים לכל עבר. מאוּלם אחד אנוּ בּאים אל השני, וּמזה לאחר ושוּב לאחר; וּבכל אשר נפנה הנה עוֹמדים כּלים מכּלים שוֹנים, שוּלחנוֹת וכסאוֹת וארוֹנוֹת ועמוּדים לא יחסרוּ. אבל הריבּוי הזה אינוֹ מַפריע את הקוֹרא כּלל. אדרבּא, הוּא נמשך אחרי החזיוֹן כּמו בּחבלי-הקסם; והוּא מהרהר וחוֹזר וּמהרהר, אף אם לא ימָנה בּין אלה שרגילים בּכך. – –

כּה משׂיח הצדיק ר' עזריאל בּאחת ממערכוֹת החזיוֹן, בּעת שהחסידים, חסידים ממש מן החיים ולא מן הספר, סוֹבבים את השוּלחן. – – ולשׂיחוֹת הללוּ הנה פּה גלמים, עצמוֹת וּבשׂר ממש. – –

בּיחס שבּין חנן ולאה, גבּוֹרי החזיוֹן, יחס לוֹפת שני צירי העוֹלם – החיים והמות, נתן לנוּ אַנ-סקי שיר השירים תוּגי, צבעיו וּשפתוֹ לקוּחים מעוֹלם הקבּלה והחסידוּת ותקפּוֹ חוֹדר לכל לב.

מתפּוֹצץ העוֹלם להרבּה רסיסים, ואתה קם וּמאסף שוּב הכּל, מחַבּר חלק אל חלק, שבר אל שבר, והנך יוֹשב שוּב בּמרחב – אבל העקה מדבּרת גם פּה בּאלפי פּיוֹת".

ושֵם העֵד אשר אִתי: מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי. והדברים הלא הם כּתוּבים על “שׂדה ספר” (חלק ג', “בּין שני עוֹלמוֹת”, עמוּדים מ“ב–מ”ה). יקחם הקוֹרא המעיין משם.

אלול תרפ"ו


  1. מוּסף ל“דבר”, גליוֹן 369, ג' בּאלוּל תרפּ"ו, 13.8.1926. החתימה: ירוּבּעל.  ↩

  2. נוֹלד בּשנת 1887 בּווֹלין. שׂחקן יהוּדי נוֹדע בּאמריקה. מיסד התיאַטרוֹן האמנוּתי היהוּדי בּניוּ–יוֹרק. בּיקר בּארץ–ישׂראל.  ↩

  3. להקת שׂחקנים יהוּדים שנוֹסדה בּוילנה בּשנת 1915 ונתפּרסמה מאד בּשעתוֹ בּהצגוֹתיה והישׂגיה האמנוּתיים.  ↩

  4. “תיאַטרוֹן ארץ–ישׂראלי”. נתאַרגן בּבּרלין על ידי מנחם גנסין בּשנת 1922. עבר לארץ. הציג את המחזוֹת “בּלשאצר”, “הדיבּוּק”, “שבּתי צבי” ועוֹד. עם עלוֹת “הבּימה” לארץ בּשנת 1928 התמַזגוּ בּה רוֹב שׂחקני התא"י.  ↩

  5. שלמה זנויל רפּוֹפּוֹרט. 1920–1863. סוֹפר בּאידיש ועסקן סוֹציאליסטי עממי. פּעל הרבּה בּשטח האֶתנוֹגרפיה והפוֹלקלוֹר היהוּדי. פּירסם ספר “חוּרבּן גליציה וּבּוּקוֹבינה (הוֹפיע גם בּעברית בּהוֹצאת שטיבּל). מחַבּרוֹ של ”הדיבּוּק“, שהוּצג על בּמוֹת התיאַטרוֹן היהוּדי והוֹעלה לדרגת יצירה קלַסית בּתרגוּמוֹ העברי של ח. נ. בּיאליק בּהצגת ”הבּימה".  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!