א. הפגישה הראשונה.    🔗

עוד בשנים האחרונות שלפני המלחמה העולמית, הרה והגה הד“ר א. רופין, ראש המשרד הארצישראלי אז ביפו, את הרעיון ליצור בשביל המתישבים מאחינו משפט שלום עברי מקרבנו. נוסדה ונבנתה תל-אביב, חיינו הצבוריים והאזרחיים החלו להסתדר לפי צרכינו הלאומיים, והד”ר רופין וסגנו, יד ימינו, הד“ר יעקב טהון ראו צורך וגם יכולת להגשים את המוסד המשפטי העברי ברקיע חיינו. והנסיון הצליח, – הוא מוכרח היה להצליח, כי בארץ שלטו אז שלשה בתי דין: המשפט האזרחי של השלטון התורכי, המשפט של הקונסולים כפי חקי הקפיטולציה, והבד”צ שלנו. הראשון היה כולו, מכף רגל ועד ראש, אנשי שוחד, ואוי אוי לתובע והנתבע גם יחד הדורכים על ספו; הקונסולים אמנם צדק ומשפט היו להם לקו, אבל כחם היה לשפוט רק בין נתיניהם, ואך יודיע התובע או הנתבע כי יש עד או מגע אל המשפט מצד נתין זר, אזי המשפט מוכרח להפסק; הבד“צים שלנו, במחילה מכבודם, היו מחוסרי כל סדר, הרבנים ראשיהם היו, והוים גם היום, בטלנים, מומחים גדולים לפלפולים, אך את ארחות החיים, את סדרי המשפט, את אשר הניחו מסדרי “חושן המשפט” שלנו ליסוד בפרקיו הראשונים, – כל זה בעיניהם טפל, ואיש ישראל המכבד את עצמו אינו נזקק לדיניהם של הבד”צים.

לכן משפט השלום העברי, יציר כפיו של המשרד הא"י, הצליח ותפס מקום חשוב בחיינו עד – עד שהתפרצה המלחמה העולמית, ויד השלטון הצבאי של התורכים היתה עלינו קשה, וגם אני “נתבקשתי” באחד הימים לירושלם ונחקרתי ארוכות על מעשי בתור מי שהיה נשיא המשפט הזה.

והנה כלתה המלחמה, הארץ נכבשה לפני חיל בריטניה, ובאביב תרע“ח בא אלינו ועד הצירים בראשותו של הפרופיסור חיים ווייצמן, ויקבע את מושבו בתל-אביב-יפו, והועד הזה שם ליבו גם אל כל מראות החיים של ישובנו בארץ לחדשם ולתקנם בכל אשר תמצא ידו. ובעשרים לחודש סיון (31.5.1918) קבלתי מכתב מאת ועד הצירים בזו הלשון: “ד”ר ווייצמן מסר לי להודיע לכבודו, שלטובת התפתחות אוטונומיה עברית בא”י עלינו לרכז את תשומת לבנו ליסד פה בתי משפט יהודים ובתי- אשור לקנית קרקעות יהודים. על כן אהיה אסיר תודה לכבודו, אם יתחיל חקירה ודרישה בשתי השאלות האלה, וימציא את תוצאות חקירתו לועד הצירים לא“י בהקדם הכי מתאים ונוח לכבודו. בשם ד”ר ווייצמן, נשיא ועד הצירים לא“י, ישראל משה זיו, המזכיר”.

אך עוד קודם שהופיע ועד הצירים, בי“ח י”ט טבת תרע“ח, התקימה האספה המכוננת הראשונה של הישוב בשטח הנכבש, ובאספה זו באולם ביה”ס לבנות ביפו הרציתי עם על משפט השלום, לחדש את קיומו בישובנו בתנאים החדשים ההולכים ובאים עלינו לטובה. התנגדו לי שני רבנים, הרב אוסטרובסקי, ששמש אז רב במושבה עקרון, והחכם-בשי, וזו היתה תשובתי להם אחרי הוכוחים:

ההתלהבות הגדולה אשר בה דברו הנואמים הרבנים השנים הרב העקרוני ואחריו גם החכם-בשי היתה הפעם כלל וכלל לא במקומה, ובשביל זה חוששני – ויסלחו לי הנואמים הנכבדים – שההתלהבות היתה מעֻשה קצת. אין איש יוצא למלחמה על בית-דין-הצדק שלנו. אין “פלשתים” על ה“שלחן ערוך”, ועוד יותר מזה: אם בנאומי הרבנים היו ניצוצות אש קדש – אני הוא שֶהִצַתִּי את האש הקדושה ההיא, כי אני הוא אשר דברתי בגאון על ערך המשפט העברי, ואני אשר העירותי על הסבות החיצוניות. סבות הגלות אשר בגללן אבדנו רק את הברק החיצוני או הפרוצודורה של משפטנו. ולחנם טרח היו“ר הנכבד שלנו מר ד” טהון, שלא שמע את ראשית הרצאתי ורק שמע את הוכוחים – הנאומים של הרבנים – לחנם – אומר אני – טרח להגן עלי ולרשום את דברי על חשבון סגנוני הספרותי, החריף לפעמים. הסופר והאדם שבקרבי היינו הך, והנה מה שאמרתי בתור סופר במחברתי החדשה בפרק על דבר משפט-השלום: “אנו מקוים שעוד ימצאו בחכמי בני עמנו אשר יֵדעו להתאים את המשפטי היהודים מאז אל תנאי החיים עתה, אל תנאי הישוב החדש ואל ישובנו העתידי, והצדק היהודי ומוסר-היהדות יהיו אבני-הפנה של משפטנו החדש. ולא עלינו לחצוב אמת ומשפט מבור חפרוה הרומאים, או מספר-החקים של נפוליון. ספרותנו החקית רחבה מני ים, ואין לנו לשעות בשדה אחר”. את זה פרסמתי בדפוס וכזה גם דברתי מעל הבמה הזאת היום. אין אנו רוצים להחליף את ה“שלחן ערוך” באחר, אנו רוצים רק ששופטינו מקרבנו ישמרו על ה“שלחן ערוך” לעשותו. אם השופטים שבלשכת הבד“צים מזלזלים בענין הפרוצודורה ודשים בעקבם את “הלכות דינים” – אנחנו נבקש לנו שופטים אחרים שישמרו גם על “גופי התורה” אלה, ולא יחללו את המשפט העברי היקר והקדוש לכולנו בקלות דעת ובבטול-היש, הנובעים ממקור אי-דעת את החיים, מבלי חפץ לדעתם ואת דרישותיהם. ואם הרבנים של לשכות הבד”צ לא יחפצו ויתעקשו לבלי לבחור בחיים, אזי ניתן עלינו שופטים מקרבנו, מקרב קהלנו אנו, ואת הרבנים המתעקשים נעזוב לנפשם. נעזוב למנוחה את הרבנים אך בשום אופן לא נחליף ולא נמיר את ה“שלחן ערוך” שלנו את “חשן המשפט”. הוא יקר לנו, יען כי הוא פרי רוחנו. הוא יקר לנו עד מאד, יען וביען שהוא גמיש ונותן לנו את כל האפשרות להתאים את משפטיו ופסקיו אל חיינו. “חשן המשפט” שלנו – הוא נותן לנו “הרמנא ורשותא” ליסד את משפט השלום שלנו וכחו יפה ככח כל בית-דין, יען כי ע"פ הדין המפורש: " אין בית-דין פחות משלשה ואפילו שלשה "הדיוטות", – וחזקה על הקהל העברי שהוא יבחר בחבריו היותר טובים, ובתוך שלשה חברי משפט השלום ימָצא תמיד אחד “דגמיר וסביר”. לכתבי-הסמיכה של הרבנים הן אין ערך משפטי מיוחד, אחרי שהסמיכות החקית, כידוע, אינה אצלנו עתה. בבקשה מאת הרבנים, שלא ישכחו בטובם את הדבר הזה…

כן, רבותי, לאו אוריתא קא מרתחא בכאן. כי הן מטרת משפט השלום שאנו טורחים ומשתדלים על אודותיו, היא לא להתחרות עם הבד“צ, עם בתי הדינים שלנו, רק עם הערכאות, עם בתי המשפט הזרים. חבל מאד, שהרבנים וחברי הבד”צ לא עשו דבר בנדון זה מקודם, וחבל שבעתים אם אין הבד“צ שם לב להלחם נגד ההתחרות הזאת מצד הערכאות של הנכרים עתה, ביחוד בעתיד הקרוב. במקום התרגשות נגדנו ולעמתנו, צריכים היו הרבנים להרגיש מה שנעשה, מה שהולך ונוצר. עלינו עולה צבא רב של גורמים חדשים: שפה חיה ועשירה תערוך מלחמה נגד שפתנו, הנלחמת בשארית הכחות על קיומה בקרב בניה; ספרות אדירה שמלא כל הארץ כבודה, תצעד קוממיות על ראש ספרותנו העניה עם שדיה הצמוקות, ובמקום המים האדירים של הספרות האנגלית – מי זה ילך לבקש אחרי רסיסי טל בודדים של ספרותנו אנו? והאמנם חושבים אתם, שהקהל יבכר על בתי המשפט המסודרים שלהם – את הזוהמה והצלמות של לשכות הבד”צ? לא, רבותי, עלינו לקדם את פני המאורעות, עלינו לכונן את בתי המשפט העברי, שיוכל להתחרות עם הערכאות גם בסדריו החיצוניים, ולחבבו על הקהל העברי, כי יכבדו אותו ויתחשבו עמדו. ובנוגע לרוח הפנימי, ליסודות המשפט – הנה הלא אנחנו בעצמנו מודים, שחסר המוסד הזה בסיס עקרי, חק מקובל, קודקס בלע“ז, שעל פיהו ישפטו את הקהל ושהוא יהיה נר לרגלי השופטים. את זה חסר משפט השלום לעת-עתה, ולמלא את החסרון הזה אנו קוראים אל הקהל, אנו פונים גם אליכם – רבנים: גשו נא, רבנים, לעבד את החומר העשיר והמצוין שב”שלחן ערוך" “חשן המשפט”, ויהיה מתאים לתנאי החיים שלנו לדרישותיהם החדשות. הן “חשן המשפט” הוא די גמיש ונותן מקום ל“אומדנא”, ל“שודא-דדיינא”, לפשרות, ל“זבל”א" לכל היסודות החברתיים, שמשפט השלום שלנו בנוי ונשען עליהם. הן לזה אנו מקוים, לעבודתכם זו אנו מחכים, אנו קוראים לכם, במקום התרגשות – הואילו נא רבותי, לתקן את הבד“צ, לתת לו צורה נאותה. ואם אתם לא תעשו את הדבר הזה ואתם אומרים: יקוב הבד”צ הקים את ההר, – אזי משפט-השלום שאנו יסדנו יעשה את זה, כי ההר לא ימוש ממקומו. משפט-השלום יתאחד סוף-סוף עם הבד"צ הקים, משפט השלום ימשוך אליו לעבודתו את הכחות הטובים מתוך בעלי-ההוראה שבקרבנו, מבין המוסמכים, ואשר ראו גם את מאורות הדינים החדשים של עמי אירופה, והמשפט העברי, המצורף והמזוקק מבחוץ והנאמן להשקפותיו העקריות מבפנים, יתגדל ויתנשא לשבת מרומים בתוכנו ובארצנו, והוא אשר יתחרה בהצלחה רבה עם הערכאות הנזכרים.

ה“ה בן-דוב וסלונים שואלים אותי דבר ירושלים. אם תתפשט פעולת המוסד המשפטי גם על ירושלים, צריך אני להודיע, שאין ירושלים עולה בחשבוננו כלל לעת-עתה. הרבנים והבד”צ בעיר הקודש יכולים להיות שלוים ושקטים, אין איש נוגע בהם ובמוסדותיהם. ירושלים היא חטיבה בפני עצמה. אין היא נכנסת עוד לתוך תחומי הישוב החדש. היא עוד לעת-עתה ברובה הגדול מה שהיתה. זאת היא קהלה יהודית גדולה גלותית ובצורה שלפני תקופת האמנציפציה האירופית. ה“חלוקה” שממנה נהנים אולי תשעים למאה של העדה, איננה נותנת, כמובן, טעם לשבח לכל הצורה הזאת. זאת היא הפעם הראשונה שבאי-כח ירושלים משתתפים באספה צבורית-כללית של הישוב החדש. לקראת צרוף כזה, מובן הדבר אנחנו כלנו שמחים מאד. שמחים אנו שהענינים הצבוריים מסתדרים בעירנו הקדושה, שמתיסדת שם עדה ונבחר גם ועד עיר ליהודי ירושלם, שעיר הבירה שלנו מתיצבת על דרך הלאומיות. יבא יום – וליום הגדול הזה אנו מקוים כלנו –וכל מוסדותינו הלאומיים יתרכזו במקום אחד, והמקום יהיה בודאי ירושלים – ולא אחר, אז יהיה משפט השלום העליון בירושלים. אז יקבלו השופטים היהודים “סמיכות” בירושלים – אם בבית הדין הגדל שיהיה שם, או במחלקת המשפטים של האוניברסיטה העברית הירושלמית. כל זה יהיה, יבא במהרה בימינו. אך לעת-עתה – הרצאתי היתה מכוונת אל הישוב החדש של השטח הנכבש – יפו והמושבות, הישוב החדש מרגיש צורך במשפט השלום, הוא יוצר אותו הוא משתמש בו, כפי שהוכחתי לכם, בצרכי חייו, והוא גם משתדל לפתח אותו ולשכללו, – ועל זה אנו דנים באספה זו.

 

ב. באספה המכוננת השניה.    🔗

האספה המכוננת הראשונה, שהיתה בי“ח–י”ט טבת ש“ז, בגשתה לבנות את כל אשר הרסה המלחמה ואת אשר החריב השלטון התורכי בחיי צבורנו בשנים האחרונות, החליטה לחדש את משפט השלום העברי. את המוסד הצבורי הזה יסדה בארצנו הציוניות, לפני שנים, והמשרד הארצישראלי ביפו נהל אותו וכלכל את הוצאותיו. האספה המכוננת בחרה משיָרי השופטים של המוסד הקודם בחברים למשפט השלום העליון, והמוסד החדש כמעט על יסודותיו הקודמים נגש לעבודה. הסתדרו משפטי שלום ביפו ובמושבות, עובד ומשמש בית משפט שלום עליון. לדאבוננו אין בידינו ידיעות ומספרים ע”ד פעולות המוסד במושבות. הועדים של המושבות קצרי-יד הם לעת-עתה לשמור על הסדרים המשרדיים, ולכן חסרים לנו מספרים ועובדות. תחת זה הסתדר באופן רצוי משפט השלום העירוני ביפו וגם משפט השלום העליון.

מים כ' טבת, תיכף לאחרי סגירת האספה המכוננת הראשונה, עומד ומשמש בית משפט השלום העירוני, והקובלנה הראשונה נכנסה ביום א' שבט. במשך חמישה חדשים, לערך, נכנסו מאה ועשרים ושש קובלנה, שמצבן הוא באופן זה, אם נחלק אותן לסוגים שונים:

א. במשפט השלום העירוני    🔗

ב. משפט השלום העליון:    🔗

אם כן, במשך זמן קצר, לפי הערך, באו לשני המוסדות של משפט השלום ביפו לבד יותר ממאה וחמשים וששה סכסוכים לברר אותם. והתקופה ההיא היא תקופה שקטה. האנשים אך שבו למנוחתם מן המועקה של השלטון התורכי ומספר התושבים ביפו עודנו מצער והחיים אינם סואנים עוד בשאון כבשנים קדמוניות. אין איפוא כל ספק כי המוסד המשפטי נתחבב על הצבור שלנו, והוא פונה אליו ונותן בו אמון.

ואין פלא, אותם הגורמים, שהם העירו אותנו ליסד את המשפט השלום העברי, שנתנו לו את זכות הקיום בימי השלטון הקודם – עודם נמצאים גם היום, עודם קימים. לפי החקים הבין לאומיים – אין הצבא הכובש משנה כלום בחקים האזרחיים בשטח הנכבש, וכמובן, כי גם הצבא הבריטי שומר על החק הזה, והמוסדות של השלטון התורכי עודם ממשיכים את עבודתם האזרחית כמקדם. עומד ומשמש עוד בארץ המשפט התורכי, אותם החקים, אותם המנהגים, וגם אותם האנשים – אין אחרים. תחת המשטר העליון של הצבא האנגלי לא יהיה, צריכים לשער, מקום לאותם המחזות, לאותן העובדות, שאנו כלנו יודעים בדבר המשפט התורכי; אבל בכל זאת אין לנו עוד משפט אירופי, והשופטים והלבלרים, חזניא ושמשיא. הם כמעט כלם “מיודעינו הישנים” מן האפנדים הערבים, אשר התרחקנו מהם עד כמה שאפשר בימי המשטר הקודם, ואשר אדיר חפצנו היה תמיד לבלי הפגש עמהם בדין. ובכן – הנגע עמד בעינו, והקהל שמח מאד, כי יש לו שופטים משלו, משל צבורנו אנו, ולא נצטרך לערכאותיהם.

ועתה כשאנו הולכים לקראת עתיד חדש, כשאנו מקוים לשלוט בעצמנו על חיינו הצבוריים בארץ, מקבלת חשיבותו של משפט השלום העברי ערך לאומי נכבד מאד. המשפט העברי – הלא זאת היא עמדה פוליטית נכבדה, חלק הגון מאותה האוטונומיה הלאומית, שעל אדותה אנו משתדלים, שאליה אנו שואפים. שופטים מקרבנו, המשפט העברי פרי רוחנו, מורשת תורתנו, חקים ודינים לפי היושר העברי, ההגיון העברי, הצדק העברי. ערך המשפט הלאומי היה גדול בשבילנו גם בארצות הגלות, גם שם השתדלנו עד כמה שאפשר ובתנאי הגלות היותר מקשים לשמור על בתי הדין שלנו, על ערך הפסקים שהרבנים מוציאים, על זכויותינו אלו התאמצנו לא לותר בכל מקום ובכל זמן. פסקי הבד"צ שלנו היו נשמרים ונעשים בכל הקהלות, ובאלה המקומות בגולה שחיי היהודים עודם שם חטיבה אחת, ולא עדות מדולדלות, טבועות בבוץ הטמיעה, עודם קימים גם כיום בתי הדין העבריים ועושים משפט ושלום וצדק בשערינו. ואם בגולה כך – האמנם נואל לותר על העמדה החשובה הזאת פה בארץ ישראל, ובתקופתנו עתה, לעת נקבע כשחר אור תקותנו הגדולה, לעת בא תחיתנו?

הנה אנחנו באנו אל הארץ להחיותה ולהפרותה, לעבדה ולשמרה. עלינו יהיה לעשות עסקים ומסחרים, קניות ומכירות, משכנתאות, נחלאות והקדשות. האמנם בכל היחוסים האזרחיים האלה עלינו יהיה לפנות לערכאות זרים, אל הערבים המתחרים בנו, אל מוסדות זרים לרוחנו, זרים לשאיפותינו?

אולי תאמרו: הלא עומדים וקימים בתי הדין של הרבנים, הבד“צ שלנו? כבודם במקומם מונח, ויהי ה' אלוקינו עמהם יעלו מעלה מעלה. אנחנו נהיה הראשונים לשמוח בראותנו את התפתחותם של בתי-דין הצדק שלנו. אבל חלילה לנו לסגור את עינינו מראות את האמת, את העובדה, כי אין הרבנים והבד”צ שלהם יכולים למלא את הצרך בבתי- משפט בחיינו האזרחיים. אם זהו פרי הטמיעה ואנו נשחתנו, עד שאין אנו יכולים למצא ספוק ביחוסינו האזרחיים בבד“צ שלנו, או אולי אנו התקדמנו בחיינו, אנו התרגלנו לנמוסים חדשים, לדרכים יותר מודרניים, כעת שהרבנות והבד”צ נשארו קפואים וחנוטים כמו שהיו לפני מאות בשנים – לא שאלה זו מענינית אותנו עכשיו. קובעים אנו רק עובדה, ואין בזה שום ספק, כי גם אחינו בגולה פונים אל בתי המשפט של הממשלה, וכמעט בכל מקרה נכבד הם מבכרים את הערכאות על הבד“צ שלנו. עגומה ועצובה עובדה זו, אבל אין צועקין על מה שנמצא. הסבות שגרמו למצב כזה רבות הן, ואין מן הצורך לפרטן עכשיו, אבל על אחת אני מוצא לנחוץ להראות, מפני שאין זו סבה הכרחית, חסרון אורגני, שאי אפשר לתקנו, אך להיפך, מפני שאפשר לראוי וגם נחוץ מאד למלא את החסרון הזה. כוונתי אל חוסר הפרוצודורה במשפטים של הבד”צ, או יותר נכון, אל החסרון, שאין הבד"צ שלנו משגיחים לשמור על הפרוצודורה.

סדור העבודה בבתי-המשפט, הסדרים החיצוניים של הברור, כל מה שנקרא “פרוצודורה” בלועזית – אבדו את כל ערכם בבד“צ שלנו. מתחלת הענין הנדון, ההזמנה לסי”ד, חקירת הצדדים, רשימות טענותיהם-ומענותיהם, התיעצות חברי הבד“צ בינם לבין עצמם – עד כתיבת פסק-הדין ועד בכלל, – כל הפרטים הרבים התלויים בסדור המשפט, אינם נשמרים כלל ברוב בתי –דין-הצדק שלנו. ספר החקים שלנו “חשן המשפט”, יודע את כל הדברים האלה, יודע גם את ערך הסדרים האלה. “הלכות דינים” תופסות מקום בראש “חסן המשפט”, ואין אנו יכולים להתאונן על המשפט העברי בזלזולה של הפרוצודורה. ואולם במשך זמן גלותנו אבדנו הרבה מן המרגליות שלנו, הרבה אבני-חן נשפכו בראש כל חוצות, והעלה עפר ואבק גם המקצוע הזה של ספר החקים העברי. הגלות שמה את כל מעינה לשמור בעיקר על התוך הישראלי, על הגרעין הטהור, והיתה נכונה לותר על החיצוניות, על הקליפה. גם עבודת ה', הוד היכל ותפארת מקדש, פנו מקומם לעבודה שבלב, בין כתלים מטים לנפול, בתוך חלאה וזוהמה. “רחמנא לבא בעי”, לא החיצוניות היא העיקר – אלא המעשה, לא הגוף – כי אם הנשמה, לא הפרוזדור – רק הטרקלין. וכך גם התיחסו אל “הלכות דינים”, אל כל הפרוצודורה שב”חשן המשפט“. שמרו רק על זה, כי הרב או הדיין יהיה גדול בתורה וביראת שמים, שלא יראה ולא ימצא חלילה בבד”צ שלנו כל ענוי-הדין וכל עוות-הדין, שלא יהיה משוא פנים ומקח-שוחד, ואת זה השיגו באמת. אבל הסיחו את הדעת כלל וכלל מן הצדדים החיצוניים של המשפט, מן הפורמליות הנחוצה לשמור עליה, אם כי גופי-תורה תלויים גם בפרוצודורה הזו, ואסור לזלזל בה.

וזאת הפרוצודורה במשפטים, זה הטפל בעיני הרבנים וחברי הבד“צ כמעט בכל מקום, – נחשב לעיקר גדול גם בעיני הקהל העברי. לא חנם עשינו אלפי שנים בגולה, לא ריקם יצאנו מן החדר הזה. איזה דברים למדנו, ספגנו אל תוכנו דברים שאין אנו רוצים לשכוח גם פה, בארץ ישראל, שאין אנו צריכים לשכוח החסדים הטובים, הרגש של המדה והקצב, היופי של יפת, – כל החמודות האלו תשארנה-נא באהל שם, אותן נביא בחפץ לב לארצנו. ונפשנו סולדת בכל הצלמות ואי- הסדרים של הבד”צ שלנו, – בטרם שאנו יודעים כי אין אי-הסדרים האלה כלל וכלל הכרחיים, ורק רפש הגלות הם, אנו צריכים לנערם מעלינו ומעל מוסדותינו.

ובגלל זה בוחר הצבור העברי בא“י במוסדות המשפט אשר יסדנו ומבכר אותם גם על הבד”צ.

אפשר מאד, כי גם ההשקפות של הצבור נשתנו מעט במשך זמן הגלות על יחוסים כלכליים רבים, וגם הקהל העברי סגל לעצמו, מרוב הֶרגל, את ההשקפות המשפטיות של חקי אירופה, והשקפות המשפט העברי היו לזרות לו. וגם חסר המקום לערעורים ולקובלנות במשפט הבד“צ, במקום שאין בי”ד יכול לבטל דברי בי“ד חברו, ואין אחרי מעשה בי”ד כלום, – גם זה מרחיק לפעמים את הצבור המודרני (הן אנו מדברים בפני הישוב החדש שרובו אנשים מודרניים) מלשכת הבד“צ. כל הסבות האלה יחד יצרו תנאים נאותים מאד בשביל התפתחות המוסד המשפטי שלנו, ההולך וכובש לו את דרכו בחיינו האזרחיים. מטרתנו היא – משפט עברי, לפי מבני הצדק העברי, לרוח התורה העברית. לא אל זה אנו שואפים, כי ישבו שופטים יהודים ושפטו את הקהל היהודי לפי משפטי הערבים והתורכים, ע”פ “שלחן ערוך” זר לרוחנו. תקותנו לפנינו – שישיבו לנו “שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה” לבנות את הגשר המאחד את ה“שלחן ערוך” עם החיים החדשים, את “חשן המשפט” עם התנאים שיצר לנו הישוב בארץ-ישראל, לבחור לשופטים במשפט השלום – במוסדותינו המשפטיים החדשים – את הרבנים, אבל יחד עם זה להטיל עליהם לשמור ולקיים גם את “הלכות דינים”, לזכור כי לא עוד בני גולה אנו – אלא עם חי בארצו. אם יהיו הרבנים לשופטים לנו, אז נדע שיש לנו שופטים מוסמכים, שופטים מומחים, והעיקר – שיהיה לנו חק דינים קבוע, והפסקים שלו יהיו ע"פ “קודקס”. קודקס שלנו.

אבל זאת היא שאיפה-זמרה של העתיד הקרוב, מסקנא שנבוא אליה בלי ספק במשטרי חיינו האזרחיים הבאים. לעת-עתה עלינו לשכלל ולפאר את המוסד המשפטי שיצרנו, את משפט השלום האזרחי של ישובנו החדש, ולהביא אל תוכו בתור שופטים ועובדים את מיטב העסקנים שלנו, את בחירי הכחות הצבוריים שלנו, והם ישפטו את העם משפט צדק, והמוסד יעשה שורש בקרב הישוב החדש ויתן פרי גם בחיים הלאומיים החדשים בארצנו.

את המוסד המשפטי בערים ובמושבות אנו צריכים לסדר בשלש מדרגות, מתאים אל צרכי התושבים, וכפי שהראה הנסיון עד היום – ראוי הדבר שיקבל המוסד צורה כזו:

א. בערים ובמושבות בוחרים ועדי המקום (ועד העיר, ועד המושבה) בית-דין של שלשה קבוצה אחת או יותר לפי צורך המקום. שלשה שופטים אלה כחם יפה לשפוט עד 20 לירה בלי זכות ערעור, ועד 300 לירה בזכות ערעור לפני בית-דין של חמשה שופטים (עיין להלן) מאלה שלא השתתפו במשפט הזה בשעת הברור הראשון.

ב. בית-דין של חמשה. ביפו מתחבר בית-דין כזה מתוך קבוצת השופטים העירוניים, הנבחרים מאת ועד העיר ליהודי יפו, ותוך המושבות – בית-דין זה מתחבר מתוך קבוצת השופטים הנבחרים בכל מושבה ומושבה מאת ועדיהן. ביפו משמש בית-דין של חמישה על יד ועד העיר; במושבות – בית-דין זה מתאסף על יד ועד התאחדות המושבות ביהודה. כחו של בית-דין זה יפה לשפוט בסכסוך של מאתים לירה ומעלה, וכן הוא דן על כל הערעורים שבאו לפניו על פסקי בית-הדין של שלשה כאמור בסעיף הקודם. הערעורים על פסקיו של בית-דין זה עולים לפני משפט השלום העליון.

ג. משפט-השלום העליון הוא, כמו ששמו מוכיח עליו, המוסד המשפטי הכי גבוה בארץ, בכל השטח המקבל עליו להיות נשפט לפני המשפט העברי. במוסד הזה משתתפים תשעה חברים, ואלה הם: חמשה חברים בוחרת האספה הנוכחית, שנים מיפו – יושב ראש משפט השלום העירוני וסגנו, שנים מהמושבות – יושב ראש בית-דין החמשה אשר על יד ועד התאחדות המושבות וסגנו, בס"ה תשעה חברים. אם נכנסים לישיבה רק חמשה הם – ספק דינם הוא פסק.

\––––––––

אחרי כל הדברים האלה אני מציע לפני האספה הנכבדה להחליט על הדברים האלה:

א. להגביל את מספר השופטים בבית-משפט-השלום העליון עד תשעה חברים.

ב. להשתדל למנות בכל מקום שופטים מומחים ומוסמכים בחק העברי ובחוקי אדמה.

ג. לבחור ועדה של מוסמכים ומומחים לעבד חוקים עקריים לפי רוחנו, להיות בידי השופטים בקרבנו.

עלי היה עוד להרצות לפני האספה גם על דבר יסוד מספר “אחוזה” מרכזי, והצעה זו שיכת היא ברובה גם אל מוסד המשפטי שאנו דנים עליו, ואולם אני עיף כבר מאד, ועלי לדחות את ההרצאה הזו לעת אחרת.

 

ג. תפקידו וערכו בחיי הישוב.    🔗

א.    🔗

החקים והמשפטים המה תמיד פרי רוחו של העם, היוצר לו את משפטיו וקובע לו את חקיו כפי טבעו ולפי הכרתו הוא את היושר ואת הצדק, מה זה דין ומה זה משפט. כל עם נכנע ומשתעבד לחקים ומשפטים זרים רק בכח הזרוע, רק על פי ההכרח כאשר יתגבר עליו זר וימשול עליו וישלול את חפשו ממנו וישם את צוארו בעול משפטים בל ידעם ודינים זרים לרוחו אשר לא יחיה בהם. ולכן אם רק שאף רוח רגע, אם רק ישיג איזה חופש, איזו זכויות אזרחיות, אז אחת מן השאיפות הראשונות של כל עם הנמצא תחת שלטון זר – שינתן לו משפטים חוקים משלו, שישיבו את שופטיו ואת יועציו, וכי לא יהיה עליו להשפט בבתי-דין של זרים, ב“ערכאותיהם”.

והעם היהודי בכל ימי גלותו השתדל תמיד להשיג לעצמו את החפש הזה, את הזכות הזאת, להגיש את הסכסוכים ואת המשפטים שבין אחד לחברו לפני המשפט משלו, שישפטוהו עפ“י הדינים והמנהגים והחקים והמשפטים, אשר יצרו חייו הלאומיים. בכל הארצות ובכל הזמנים היתה ליהודים יוריסדיקציה שלהם, המיוסדת על עקרי דתם, על אותם העיקרים, שמהם נבנה הלאום הישראלי. במרכזים היהודים הגדולים, במקום שעוד נשמרו חיי הצבור העברי בשלמותם, כמו רוסיה, גליציה ורומניה, עודם עומדים וקימים בתי המשפט של היהודים, בתי-דין שבראשם עומדים רבנים, אנשים מוסמכים מאת אוטוריטטים שקדמו להם, הבקיאים בכל החקים והמשפטים שלנו, ומלפני הבד”צ יוצאים משפטי היהודים בכל סכסוכיהם בין איש לרעהו, לכל ריב ולכל משפט. רק הטמיעה, פרי הגלות, חתרה תחת עמודי מוסדות-המשפטים של עמנו בכל אותן ארצות, שאחינו נוטים שמה ללכת בדרכי אדוני הארץ ויבחרו במשפטיהם ובבתי-דין של העמים המושלים; ואולם במקום אשר חיי היהודים המה מוצקים ונשמרים עד כמה שאפשר בטהרתם הקדומה, משפטים שבין יהודי לחברו היו באים ובאים גם עתה אך לפני בתי-דין יהודים.

ובארץ ישראל, במקום שהיהודים מראשית בואם שואפים לחיים אוטונומיים השתדלו היהודים להזהר מאד מלהביא את משפטיהם וסכסוכיהם לפני מוסדות-המשפט של הממשלה התורכית. פה היה הדבר יותר נקל מאשר בארצות אחרות. תנועת הטמיעה לא נגעה פה לרעה כלל בשדרות היהודים, כי הקולטורה התורכית והערבית לא יכלה להתחרות אף במשהו בקולטורה העברית. בתי-דין של הממשלה התורכית לא הצטינו לא בנקיון כפים, לא בסדרים ישרים, ומקום היה לחשוש גם לענוי הדין וגם לעוות הדין. ביחוד לא היה יכול להשתעבד למשפט התורכי כל הישוב החדש. באנו אל הארץ לברוא ישוב יהודי, ישוב ישראלי בארץ ישראל, ולא יכלנו להביא את סכסוכינו ואת דברי ריבותינו לפני מוסדות הממשלה המתנגדת לעצם ישובנו, הנכונה לצרור את הישוב ולבלי לתת לו להתפתח. במשך ארבעים שנות קיומו של הישוב החדש כמעט לא היו מקרים, כי יביאו בני עמנו את משפטיהם בינם לבין עצמם לפני הערכאות של הממשלה. אמנם נתישנו גם בתי הדין שהיו לנו בארצות הגולה, ובמקרים רבים בחיי הישוב החדש בארץ ישראל קשה היה השתמש גם בבית-דין-צדק של הרבנים, מוסדות המשפטים שלנו. נתישנו האנשים, נתחדשו התנאים של החיים. הן בגולה לא היו לנו חיי חקלאות, כל אותם התנאים שנבראו פה על ידי הישוב החדש העברי. תחלה היה ועד המושבה ממלא תפקיד בית משפט יהודי פנימי במושבה. ואם כי לועדי המושבות לא היה כח דתי ולא כח גשמי, בכל זאת היו בעלי הדין מקבלים עליהם את פסקי הדין למלא אחריהם. והיו מקרים, שגם הערבים היו מבכרים את משפטי ועד המושבות על פני הערכאות של הממשלה.

ב.    🔗

כאשר התרחב ישובנו החדש בארץ וההכרה גברה בתוכנו שעלינו לסדר את חיינו כפי רוחנו, הורגש הצורך בבית משפט עברי מרכזי. זה היה לפני תשע שנים. אז נוסד על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית “משפט השלום”. חברי המוסד הזה היו נבחרים מתוך כל השדרות והמעמדים של ישובנו: סוחרים, אומנים, פועלים, בעלי פרופסיות חפשיות. הוא היה דן במשפטים עפ"י הסכם שני בעלי הדין, שהיו מתחיבים בכתב למלא את פסקי-הדין. במשך שנות קיומו רכש לו בית משפט זה פופולריות בתוך הישוב. אל משפט השלום שעל יד המשרד ביפו היו פונים גם מקרב מושבות רחוקות בבקשה לסדר ולפרש בסכסוכיהם. משפט השלום ביפו היה לפעמים שולח חבר שופטים למושבה רחוקה לדון שמה גם את ועד המושבה, במקרים של תלונות מצד הקהל, וגם לסדר בחירות לועד ולקבוע ולאשר סדרי המסים וההערכות. המוסד “משפט השלום” מילא תפקיד חשוב בחיי הצבור, ופסקי דיניו היו מתקבלים כחק; וישנם רק מקרים בודדים, שבעלי הדין לא קיימו את אשר הטיל עליהם משפט השלום.

המוסד הזה עמד על מכונו עד התפרצות המלחמה הכללית. הממשלה התורכית, שהתחילה להביט בעין רעה על כל דבר יהודי, שמתגלה בו צל שאיפה לאוטונומיה, הכבידה את ידה ביחוד על המוסד הזה. את העסקנים השונים שנאסרו בזמנים שונים היו חוקרים ודורשים בדבר משפט השלום ותפקידיו הצבוריים, ועלינו היה לבער גם את כל החומר הרב ולשרוף את כל הכתבים, התעודות והמוסמכים הרבים. כל החומר החשוב והיקר, אשר היה יכול לשמש יסוד להתפתחות המשפט העברי. ועם בוא הבריטים לארצנו, כאשר ניתנה לנו האפשרות לשוב ולחיות את חיינו הרגילים, חדשו מיד גם את משפט השלום כמו שהשתדלנו להקים את מוסדותינו הצבוריים האחרים שנהרסו. ואולם עתה כבר היה לנו הנסיון של השנים הקודמות, גם האפשרות הפוליטית היא אחרת, ובהתאמה עם זה יסדנו את משפט השלום על יסודות חדשים. בפרט שהאספה הכללית המכוננת הראשונה, שהיתה בחצי טבת שנה זו, ושבה השתתפו נבחרי כל הנקודות הישוביות של השטח הנכבש, הטילה חובה על היהודים להכנע למשפט-השלום העברי, ועל המוסד הזה להיות גורם חשוב בכל החיים האזרחיים והישוביים שלנו בארץ.

לפי שעה הסתדר המוסד המשפטי בשתי אינסטנציות: משפט-שלום מקומי בעיר ובמושבה, ומשפט שלום עליון ביפו על יד המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית.

משפט השלום המקומי, הן בעיר והן במושבה, נמצא על ידי כל ועד עיר או ועד מושבה, ושופטים נבחרים מתוך בני העדה על ידי הועד. הוא מברר משפטים שבין תושבי העיר או המושבה. במשפט השלום הזה יושבים שלשה שופטים. חבר השופטים של העיר או המושבה בוחר מקרבו יושב ראש, המנהל את הענינים ומחלקם בין קבוצות החברים (אם ישנן, כמו ביפו, קבוצות שופטים אחדות) וקובע את ישיבותיהם. בוחרים במזכיר מחוץ לחברי בית המשפט, ונמנה ע“י היו”ר בשכר. אין נגשים לברור המשפט עד ששני בעלי הדין מתחיבים בכתב למסור את משפטם לחבר השופטים הנקבע למשפט הזה, ומקבלים עליהם למלא את החלטות השופטים. את הטענות והמענות רושמים בפרטי-כל ועל יסוד הוכוחים של שני הצדדים, חקירת העדים וברור התעודות מוציאים השופטים את פסק הדין. את העתקת פסק הדין מוסרים אחרי המשפט בכתב לשני הצדדים. בתביעה שהיא פחות מעשרים פרנק, הרשות ביד יוה“ר לקבוע גם שופט אחד במקום שלשה, ואם התביעה היא פחות ממאה פרנק, אז, פס”ד יוצא בהחלט, ואין רשות לערער עליו, מלבד אם חבר השופטים במשפט זה נותן לו רשות לזה. יתר על הסכום הזה הרשות ביד בעלי הדין לערער על פסק הדין במשך שבועים ימים.

ג.    🔗

במשפט השלום שהיה קודם המלחמה, היו הערעורים עולים לחבר שופטים אחרים, לחברי אותו המוסד, רק במקום שלשה היו דנים עתה חמשה שופטים אחרים. ואולם, עתה מצאה האספה הכללית המכוננת צורך בדבר ליסד משפט שלום עליון מרכזי לכל נקודות הישוב של השטח הנכבש, ואל המוסד הזה נבחרו אנשים מכל שדרות הישוב ועוד שני חברים מהמושבות.

במשפט השלום העליון יושבים לא פחות מחמשה שופטים. ישנם בתוך השופטים נבחרים גם מקרב ההסתדרות, גם מבין האכרים, ואם המשפט דורש מומחיות מיוחדה, אז אין מבררים את המשפט מבלעדי מומחים. בראש המשפט יושב אחד, הנבחר מן השופטים. והוא גם מנהל עניני המשרד של משפט השלום העליון.

משפט השלום העליון מברר משפטים: א) שנתבררו במשפט השלום העירוני או המושבתי, ושבאו עליהם ערעורים שיש להם סמך. ב) משפטים שבין אדם פרטי ובין ועד המושבה או ועד העיר. ג) משפטים שבין מושבה ומושבה. ד) משפטים שלפי כמות התביעה המה זקוקים לבית המשפט שלום יותר עליון מבית משפט עירוני או של מושבה. ה) משפטים שיש להם, לפי דעת השופטים, ערך צבורי, והמשפט העירוני או של המושבה הכניס אותם למשפט השלום העליון.

העבודה של החדשים האחדים, מיום שנכבשה הארץ. והמוסד התחדש, הראתה לנו שיש צורך בדבר לסדר גם מוסד משפטי תיכוני, שלישי, בין משפט השלום המקומי ובין העליון, המרכזי. בעיר נחוצה אספת שופטים מזמן לזמן לברר משפטים, במקרים של ערעורים, שהחליטו על אודותם חבריהם בישיבותיהם; ובמושבות נחוץ מוסד משפטי ג"כ לשם ברור ערעורים, על יד ועד התאחדות המושבות. הנסיון הראה לנו, שבירור הערעורים נחוץ מאד כדי לשמור על האינטרסים של התושבים במקרה של שגיאה היוצאת מלפני משפט השלום העירוני ובמושבות קשה הדבר על האכרים להביא את ערעוריהם לפני משפט השלום העליון ביפו. מלבד זה הנה חברי משפט השלום העליון במרכז הישוב עמוסים עבודה צבורית; על שכמם רובצת אחריות של ענינים ישוביים רבים, עד שאין המה מספיקים להקדיש זמן רב לברר את כל הערעורים, שיביאו אליהם מכל נקודות הישוב.. הצלחת כל מוסד משפטי תלויה תמיד בזה, שלא יסבלו בעלי הדין מענוי הדין, שלא ידחו את בירור המשפט לעידן עידנים, וכי המשפט יהיה משפט מהיר. נחוץ איפוא להקל מעל משפט השלום העליון, המרכזי, את העול, ולהביא אליו רק משפטים הדורשים בקיאות משפטית מסחרית או צבורית. משפט השלום העליון ישמש לאיסטנציה אחרונה, היותר גבוהה במעלה. המוסד הזה ימלא גם תפקיד של בקורת, והוא יבקר מפקידה לפקידה את עבודתם של מוסדות המשפט בעיר ובמושבות, עד כמה המה שומרים למלא את המוטל עליהם, להיות כעין מפקח ומשגיח עליהם ולהורות להם את הדרך אשר ילכו בה בעבודתם.

ובכן, תפקיד משפט השלום העליון יהיה, מלבד הערעורים שעל המשפטים, הנבררים באספות השופטים, במשפט השלום שעל יד ועד התאחדות המושבות, עוד גם תפקיד סדרני ומנהל של כל מוסדות המשפט, הנותן לאלה האחרונים הוראות וקובע גבולים חקיים למשפטים דומים זה לזה ומסוג אחד. בית המשפט העליון יהיה המוסד המרכזי לכל מוסדות המשפט, האוטוריטט המוחלט לכל ריב ולכל משפט בארץ.

ד.    🔗

משפט השלום העליון צריך לקבל עליו עוד תפקיד אחד, שבכל הארצות הוא נכנס בגבולי העבודה של משפט מרכזי, ואשר חסרונו מורגש אצלנו, ובחיינו העתידים אנו מוכרחים למלא את החסרון הזה. כונתנו אל רשימת שטרי המקנה וכתבי האפותיקאות של נכסי לא ניידי בארץ.

לרגלי סבות שונות הידועות בעיקרן לכל, תשעים ותשעה אחוזים של כל נכסינו, הן במושבות וגם בתוך תחומי הערים, המה כתובים ורשומים לא על שמות בעליהם באמת, אך על שמות אנשים שונים, גם בלתי ידועים לבעלים, אשר באופן חקי המה השליטים בפועל להנכסים. רבים מן האנשים, שהנחלות במושבותינו נרשמו על שמם כבר הלכו לעולמם. בתוך המושבות וגם בתחומי הערים, הנכסים נקנים ונמכרים מאחד אל השני עפ“י שטרי מכר מאושרים מאת ועד המושבה או ועד העיר או הבד”צ. בכל ועד מושבה וגם בועד תל-אביב ביפו נמצאים ספרי אחוזה, שבהם רושם הועד את נכסי התושבים. הקניות והמכירות נרשמות בספרי האחוזה האלה ועל פי הרשימות האלה שולטים האנשים בנכסיהם. עד היום, בכל תולדות ישובנו בארץ ישראל כמעט לא קרה שום מכשול ועון בגלל המצב הזה, ועוד לא הונו איש ולא שללו ממנו את אחוזתו.

ואולם בחיינו החדשים הבאים לקראתנו אנו צריכים לתת חזוק ואשור למצב הזה. שעל פי חוקי התורכים היה במובן היורידי רעוע מאד ומחוסר כל בסיס. אנו צריכים איפוא לאשר לקיים את המצב הזה ולעשותו לנורמלי. הממשלה הבריטית כבר מקיימת ומאשרת את הועדים שלנו במושבות ובעיר, ובלי ספק תאשר ותקיים גם את ספרי האחוזה וספרי מהקנה אשר אצל הועדים, בתוך הגבולים החקיים של נחלותינו במושבה ובעיר. זהירות יתרה, נחוצה ברשימות ספרי האחוזה; היות ולא בכל המושבות נמצאים כחות אישיים מוכשרים לזה, ומפני שבכלל ספרי אחוזה דורשים שמירה מעולה והעתקה שניה של ספרים כאלה צריכה להיות למשמרת במקום מרכזי אחד על כל צרה שלא תבוא, כעין דליקה ומקרה אסון וכדומה לזה, – לכן מן הנחוץ שיהיה ענין הרשימות בספרי אחוזה מרוכז אצל משפט השלום העליון. המוסד הזה מעבד טופסים לכל קניות ומכירות, שעבודים והפקעות, ולכל מיני נחלאות ונכסים לא ניידי מאיש לאיש, וכל הועדים מחויבים לנהל את הספרים האלה רק על פי הטופסים שימציא להם בית משפט העליון. מלבד זה, אין כחה של כל רשימה, איזו שתהיה, בספרי האחוזה יפה, רק לאחרי שנתאשרה גם אצל משפט השלום העליון. המוסד העליון המרכזי הזה, ימלא איפוא תפקיד של זקן הנוטריונים, שרק הוא מאשר ומקיים את כל עניני הנחלאות כדחזי, ובלעדי אשורו, כל העברות נכסי דלא ניידי לא שרירין ולא קיימין.

והוא הדבר גם בנוגע לאפותיקאות. הקרדיט הקרקעי יכול להתפתח, רק אם יהיה בטוח, וכשם שעלינו לתת אישור וחיזוק לבעלי הנחלאות והבתים, כן עלינו לתת את אותן הבטוחות גם למשתתפים עמהם בהלואותיהם באפותיקי. ולכן גם הרשימות של השעבודים וההפקעות צריכות להיות כפולות: בספרים שעל יד ועדי המושבה או ועד העיר, ובפנקסים השמורים אצל משפט השלום העליון.

ה.    🔗

ענין האפותיקאות נמצא אצלנו בתוך ישובנו החדש במצב אינומלי, ועלינו החובה לתקן את המצב לקראת חיינו העתידים. וגם את התקון הזה יכול לתת לנו משפט השלום העליון.

הישוב שלנו דורש להתפתחותו אמצעי כסף מרובים, ועלינו להשתדל לעשות את הנכסים הדוממים למתנועעים, שכל מי שיש לו נחלה או בית יוכל להשיג כסף בהלואה בערבות נכסיו. בכסף ההלואה ישבח את נחלתו, יוסיף בנין ויגדיל הכנסתו, ישלח ידו במסחר או בחרושת. באופן כזה יבוא הכסף הנמצא בארץ אל תוך החיים הכלכליים שלנו והישוב יתפתח. צריכים אנחנו להשתדל, שאת הכסף ישיגו בנורמה של רבית היותר זולה, והעצה היעוצה לזה – להבטיח את ההלואות באופן היותר מועיל. היו ימים, שבירושלים היו הכוללים הבטוחים, כמו כולל הו"ד או כולל אונגארן, משיגים כספים בחמשה ששה אחוזים למאה לשנה, תחת אשר מוסדות חסד אחרים, שבטחונם אינו כל כך גדול, היו מוכרחים לשלם שנים-עשר אחוזים ויותר, בפתח-תקוה השקיעו אנשים רבים כספיהם בערבות אפותיקאות על הנחלות ברבית של שבעה אחוזים, וכן גם בתל-אביב. ואולם לאט לאט גבר שער הרבית גם בפתח-תקוה, גם בתל-אביב, וישנם כבר מקרים לא בודדים, שהלוים משלמים במשכנתאות שנים עשר אחוזים רבית, מה שאין כל משק חקלאי או בית יכול נשוא.

והסבה לזה פשוטה עד מאד: אין הלוים משלמים את חובותיהם… אינם שומרים את מועדי התשלומין המבוארים בשטרי המשכנתא, אינם ממלאים את התחיבותם לא בדבר תשלום הקרן ולא בתשלומי הרבית. באופן זה הקרדיט האפותיקאי נעשה כל קרדיט בעולם, מוטל בספק, בלתי בטוח, תלוי ברצונו הטוב של הלוה, והמלוה משתדל להבטיח את הונו לכל הפחות, על ידי רבית בנורמה גבוהה.

והמשכנתא? וכחה של האפותיקי? לפי המצב עתה, כל הכח הוא ביד הועד של המושבה, והועד משתדל עד כמה שאפשר לדחות את המלוה בלך ושוב, ואין לדבר סוף. הן עפ“י הרוב המלוה הוא איש זר, תושב עיר אחרת, בעת שהלוה הוא אזרח המושבה, תושב השכונה והועד נושא את פני הלוה ומבכרו על המלוה. בעשר השנים האחרונות אנו יודעים רק שנים שלשה מקרים של מכירת נחלאות ממושכנות, וגם זה היה בהסכמת הבעלים שהשתוו עם נושיהם באופנים שונים. על פי הרוב בעל המשכנתות ידם על התחתונה, רודפים אחרי הלוים ואינם משיגים אותם, תובעים ואינם מקבלים. מכירה פומבית עפ”י כפיה ואונס עוד טרם היתה בתוך ישובנו. בלי כל ספק זה מעיד על רגש הרחמנות, על מדת היושר והצדק, לבלי לנשל איש מאחוזתו ולבלי לקחת נחלה או בית מאת בעליהם במחיר הכסף שנושים בו. אבל “אין רחמים בדין”, וחק ברזל בכל מיני אפותיקא, שנפרעין מן הנכסים בדעת בעלים ושלא מדעתם. אפותיקא היא מכירה על תנאי, ואם המוכר אינו שומר על התנאי – המכירה קיימת. ואם אנו רוצים לפתח את ההתנחלות בעזרת כספים ברבית זולה – ובאופן אחר אי אפשר, כי רבית גדולה מהרסת את ההתנחלות ואינה מפתחת אותה, – אזי עלינו לשמור על האינטרסים של המלוים בכל תוקף ולא לנעול דלת בפני לוים.

לא פה המקום לדבר על סבות המצב, על מה ולמה משתמטים האנשים מלשלם חובותיהם על פי משכנתאות. עלינו לתקן אותו.. וזה אפשר רק אז, אם התביעות על פי המשכנתאות תבאנה לפני משפט השלום העליון, אשר בכחו יהיה גם למכור את הנכסים הממושכנים בפומבי. על ועד המושבה או השכונה יהיה רק להוציא אל הפועל את החלטת משפט השלום העליון, וגם להשליט את הקונה על נכסים הנקנים מאת המשפט. המוסד המשפטי הזה יתנהג עפ"י חקים קבועים מראש, יתן ארכא ללוים,יזהיר אותם פעם או פעמים, יכריז על המכירה – אך גם יחליט ויקים את אשר החליט, וכל משוא פנים בדין לא יהיה לפניו. אז יהיו המלוים בטוחים, כי לא ידחו אותם בטענות של מה בכך, ואז ברצון יכניסו את כספם בהלואות אגרריות ויסתפקו ברבית קטנה, כפי שער הכסף בשוק.

ו.    🔗

והמוסד הזה, משפט השלום העברי (השם איננו מוצלח ביותר) עומד וקיים בארץ ישראל ברוב מקומות ישובנו.

בזמן המלחמה היו מוכרחים לסגור את המוסד, אבל תיכף לאחר השחרור ראינו צורך בדבר לחדש אותו. בראשית טבת תרע"ח התאספו ששת החברים שנשארו מחבר השופטים והחליטו להודיע באספה המכוננת הראשונה ולהכריז על יומו של משפט השלום העברי, וגם להציע לפני האספה לבחור בשופטים.

עתה אין כמעט מקום אחד, מלבד ירושלים וחברון, שלא יהיה שם המוסד המשפטי העברי, בידינו המספרים והידיעות של הקיץ העבר, ועל פיהם יוצא כי יותר מעשרים מוסדות-משפט עומדים וקיימים בארץ במקומות שונים, יותר ממאתים איש משמשים בתור שופטים קבועים בהם, והרבה-הרבה ענינים וסכסוכים הובררו על פי השופטים האלה. ביפו לבדה התבררו עד סוף סיון העבר יותר משש מאות ענינים, ובראשון-לציון באו לפני השופטים מראשית הוסדו עד חודש ניסן תרע"פ 216 ענינים.

הרשימה דלקמן תראה לנו את המקומות, מספר השופטים וסוג המשפט.

עוד חסרים בתי משפט מרכזי בשביל המושבות ביהודה, וגם משפט שלום בפתח-תקוה, זכרון יעקב וחדרה. מפני סבות שונות, מקומיות, נתאחר יסוד בתי המשפט במקומות האלה, ואולם עתה כבר הסתדרו המוסדות המשפטיים שלנו גם במקומות הנזכרים. לא נוסד עוד משפט-שלום בירושלים ובחברון הקרובה לעיר הראשית שלנו, לא מפני שאין צורך בדבר, רק כדי שלא להרגיז את “האוזים” הירושלמיים, בפרט שתחת השפעת הדברים של משפט השלום נוסד בירושלים משרד רבנות מאוחד. ואולם אין כל ספק, שלא יארכו הימים ויוסד משפט השלום העברי גם בירושלים, כי רבה הדרישה מאת הקהל למוסד זה. גם עתה יקרה לפעמים קרובות שענינים וסכסוכים שבין אנשי ירושלים נמסרים למשפט השלום העליון ביפו, הבוחר שופטים זמניים מבין תושבי ירושלים ומוסר להם לברור הסכסוכים ולהוציא פסק.

לפני משפט השלום העברי מביאים ענינים וסכסוכים בעלי סוגים שונים, כמו: תביעות כסף, עניני שכר דירה ושמוש בחפצים בזמן המלחמה, עניני כבוד ותביעות עלבון, סכסוכים בין נותני עבודה ופועלים, עניני ירושה, ענינים שיש להם ערך צבורי או ישובי, דברים שבינו לבינה. היסודות, שעליהם מוציאים השופטים את פסקיהם המה, כמובן שקול הדעת והשכל של האנשים ויושר לבם; ואולם, סוף-סוף לרוב הפסקים שרש ויסוד בחקי ישראל או בחקי העולם, וכבר יש לנו המון פסקים של משפט השלום, הקובעים נורמות חוקיות חדשות מתאימות לתנאי חיינו בארץ. אין השופטים שלנו בעלי מקצוע יורידי או רבנים מוסמכים, והמוסד הוא על פי טבעו ותכונתו הפנימית מוסד של בוררות, שבעלי הדין מוסרים ברצונם הטוב לשופטים שידונו ביניהם. מובן, שהדברים אמורים רק בנוגע לצד החיצוני והיורידי שבמוסד, ומשום זה גם מציעים לפני הצדדים קודם המשפט לחתום כתב-התחייבות שהמה מקבלים עליהם למלא אחרי פסק הדין, אבל בשום אופן אי אפשר לחשוב את המוסד המשפטי שלנו למוסד של בוררים רגיל. מטבעו של בורר להיות מצדד בזכות הצד שבחר בו, וקשה לו להיות אוביקטיבי, בעת שהשופטים שלנו המה בלתי נבחרים מאת הצדדים, ורק מאת הצבור. ולכן מובן, עד כמה רבים הענינים, הנמסרים לבירור למוסדות המשפט שלנו ומה גדולה האמונה בו. מוסדותינו הצבוריים של הישוב החדש מתיחסים בחיוב למשפט השלום בכל מה דאפשר. רק האפ"ק הודיע, שאין הוא נזקק למשפט השלום, אין הוא רוצה לבוא להשפט לפניו. אבל במה שנוגע להוצאת פסקי הדין אל הפועל כמעט כל מוסדותינו מתיחסים בחיוב גמור. אפילו מוסדות המשפט של הממשלה תומכים במשפט השלום שלנו, וגם המה נכונים להוציא לפעולה את פסקי הדין שלנו. ולזה יש ערך מיוחד, כי הלא הוצאת המשפט לפועל נותנת את כל התוקף למוסדנו.

ביפו לבד נכנסו למשפט השלום מראשית התחדש המוסד (י“ח טבת תרע”ח) עד ר"ח מנחם-אב העבר – 660 קובלנות. התביעות מתחלקות לפי תכנן לסוגים אלה:

תביעות כסף 561, עניני דירה 46, עניני כבוד 39, עניני אלמות 7, שונות 7.

זהו מוסד חי ועובד, פועל ומשפיע על החיים הצבוריים, והעמדה המדינית אשר רכשנו במוסדנו זה כבר הולכת ונרגשת בחיינו החדשים בארץ. עוד טרם נגמר השכלול של העמדה הנכבדה הזאת, עוד נמצאים בו פרצים ועודנו זקוק לתקונים, לחזקו ולהאדירו. איש אין בנו, אשר יאמר שכבר נגמרה יצירתו של משפט השלום בארצנו; אבל היסוד הונח, והיסוד הוא בריא ושרשיו חיים ומתפתחים.

ז.    🔗

כבר אמרנו, שאין השופטים במסדנו מומחים או בעלי מקצוע יורידי. במקרה היו בין חבר השופטים ביפו שנים בעלי השכלה בתורת המשפטים, אין הועדים הבוחרים את השופטים זקוקים לבחור דוקא ביודעי דת-ודין, ואך מקרב קהלותיהם. יוצא, שהשופטים מוציאים פסקיהם לא על פי קודקס ותורת חקים, רק כפי שכלם ויושר לבבם והבנתם המה את הצדק, וזה חסרון גדול, חסרון דמינכר בכל ריב ומשפט. המפסיד את המשפט, היוצא חייב בדין, הצד הסובל – זה תמיד יתלונן על השופטים, על אלה שחייבו אותו, כי לא בדין עשו מה שעשו. עם פסק הדין הנשען על סעיפי ספר החקים, על הכתוב בתורה – בני אדם משלימים, אבל פסקי בני אדם סתם, אנשים מן הישוב, הדנים ומחיבים עפ"י אומדנא, אינם נכבדים על העם. ואף גם זאת: החק המקובל, הדין הכללי, הקודקס, יודע נורמות כלליות, שוות כמעט לכל מקרים דומים זה לזה, ועל פי רוב הפסק הוא אחד ושוה לכל מהקרים בני מין אחד. אבל פסקי בעלי-בתים, אנשים מן החברה, שאינם קשורים ותלויים במה שכתוב בספר, מתחשבים עם צרופי ענינים, שיש להם איזו שייכות רחוקה אל הענין הנדון, מתחשבים עם הפסיכולוגיה של אותו המקרה ושל אותו הרגע, – והמה יכולים להוציא שני פסקים שונים במקרים כמעט שוים. שהו אולי גם הצד החיובי של המשפט השלום, אבל הוא גם הנותן מקום לבעלי-דין, שיָצאו חיבים מלפניו, לערער ולהתאונן.

* *

אנו מקוים, שבקרוב תתאסף האספה המיסדת של נבחרי השטח הנכבש. האספה הזאת תדון גם על התקונים הנחוצים במוסד משפט-השלום ותבא לידי החלטה בנוגע לזאת. המוסדות המשפטיים האלה המה פרי ישובנו, מתאימים לתנאי חיי צבורנו בארץ. אין בזה כפיה ואונס. מקרי סרוב של אנשים אשר אינם חפצים להכנע אל משפט השלום, כמעט לא היו, וגם תמיד מלאו הנתבעים אחרי פסקי הדין, אם כי אין בידינו, כמובן, כל כח אקזקוטיבי להכריח בעקיפין את מי שהוא לקיים את מה שמטילים עליו; הכח המוסרי של המשפט בלי משוא פנים, של שופטים נקיי-כפים, והתועלת הצבורית היוצאת ממוסד כזה לקהל, הם המכריחים להשמע לפסקי הדין שלנו. היסוד של המשפט שלנו הוא “היושר” והסברא הנכונה, ומן המוסד הזה, מקוים אנחנו, יתפתח החוק העברי החדש על יסוד חוקינו הקדמונים ובהתחשב עם דרישות החיים הכלכליים החדשים המתהוים בארצנו, ומבלי להסיח דעת גם ממסקנות החקירה המשפטית החדשה.

על הממשלה החדשה לאשר ולקיים את מוסדותינו המשפטיים, הנותנים ספוק לצרכי חיינו האזרחיים והצבוריים. רק אשור רשמי חסר למוסד שלנו, כדי שיוכל לתפוס בחיינו את מקומו הראוי לו. הממשלה החדשה – ישרה היא, וכל חפצה הוא לכונן בארץ משפט צדק ויושר, מבלי כל שאיפה לנגוע בקנינים לאומיים שלנו. את זאת נוכחנו גם בתוך הפרוקלומציה האחרונה על דבר בתי המשפט בארץ. גם זו הפרוקלומציה האחרונה אינה נוגעת במשפטים ובמוסדות של כל לאום או דת בארץ, אנו מוצאים בה הרבה יסודות לכונן עליהם את המשפט העברי בארץ-ישראל ולהשליטו על חיינו האזרחיים בתוכנו פה.

 

ד. המלחמה נמשכת.    🔗

אם ההתנגדות למוסד חדש זה בחיינו בארצנו יוצאת מאת הרבנים והבד“צ, אין פלא: הרבנות בהולה על קיומה, ואין היא נתפסת על צערה, ואולם באמת בשורה הראשונה של הלוחמים נגד המשפט העברי אנו רואים לא את הרבנות, עלובה היא זו בשביל להלחם. והיא גם ישרה ברובה המכריע מלהשתמש בקשת רמיה. הלוחמים המה רק חבר הנרגנים, אשר כעשן בעיניהם היא כל עבודת התחיה בעיקרה, שחביבים עליהם הדרכים הישנים ומנהגי ה”חלוקה", וכל מגמתם תמיד לחתור תחת יסודות הישוב הבריא. המה מבקשים להם תמיד תאנות וסבות לעורר את הדינים על הישוב החדש ולהבאיש את ריחו בעיני העולם, אולי יחוס אולי ירחם העולם היהודי ולא יסיר את חסדו ותמיכתו מהם.

והזעקה בדבר משפט השלום העברי, אשר יסדנוהו עוד לפני הרבה זמן ומהרנו לחדשו תיכף לאחר השחרור, הקיפה את החוגים האלה, והיא הגיעה גם עד אמריקה. כך יוצא לנו מן אחת ההקדמות של הספר “מלכי בקדש” להרב רבי חיים הירשנזוהן, וגם מן היחס של “המזרחי” האמריקאי לשאלת “משפט השלום העברי”. ראוי ונכון איפוא הדבר, לברר את השאלה הנכבדה הזאת גם לעיני הקהל המתענין בכל המהווה בארץ ישראל החדשה, למען דעת את הסבות שהכריחו אותנו ליסד את המשפט העברי, מה חדשנו במוסדנו זה, את מקומו בישובנו בארץ ואת ערכו בחיינו האזרחיים והצבוריים:

בערכאותיהם של התורכים לא יכולנו להשתמש מפני הסדרים הרעים ששררו שמה, הבקשיש במוסדות השלטון בתורכיה היה שיטה ממלכתית, אם אפשר לומר כך. האזרחים היו צריכים לשלם “בקשיש” לשלטונים, יען כי גם השלטונים בעצמם צריכים היו גם מצדם לשלם, “בקשיש” לגבוהים מעליהם. במצב כזה אפשר להבין על מה ולמה נמאסו כל-כך בתי-המשפט של המשטר הישן, והשתדלנו בכל האפשר לברוא לצרכי חיינו משפט משלנו.

והיתה עוד סבה אחת, אשר בגללה לא יכולנו להשתמש במוסדות המשפט של הממשלה הקודמת. הן כל ישובנו נברא בארץ ישראל לא על דעת הממשלה התוגרמית, לא בשאלת פיה ואמרה הן. כמעט מראשית ימי הישוב החקלאי היה עלינו לשום מסוה ואפר על יסוד המושבות, על הגירתנו לתוך הארץ. באופן רשמי, בהגדרה יורידית, אין המושבות שלנו קיימות ונמצאות. ספרי המקנה נכתבו, על פי רוב, על שמות אנשים שונים, נתיני אותן הממלכות, שבשעתן היו מדינותיהן תקיפות בתוגרמה בכלל, או הקונסולים שלהן היו בעלי השפעה אצל הפחה בירושלים או אצל הואלי בבירות. לרגלי זה המצב החוקי של אדמתנו ונחלותינו הוא רעוע מאד, מסובך עד הקצה האחרון. רבים מן האנשים, שעל שמותיהם נרשמו ספרי המקנה, הלכו לעולמם, ואיש לא דאג לסדר את הענינים האלה. ואך במקרים יוצאים מן הכלל נמצאים ספרי-מקנה מסודרים על שמותיהם של בעלי האחוזות בידי הבעלים האמיתיים.

ועל פי רוב אין הרבנים בערי ארצנו נמנים מאת הצבור וראשיו. אינם נבחרים, הם עולים על כסא רבנותם כמעט מאליהם, זקני הרבנים שעלו מערי גולה לבלות את שארית ימיהם בארץ הקדושה, מצטרפים פה לבית-דין של פרושים או חסידים, נעשים חברים וגם ראשים של בתי דין שונים. מוסדות חסד שונים מוצאים בהם חפץ למטרתם, מציעים לפניהם לסמוך את ידיהם על המוסדות, המה עולים גם במעלת גדולתם: מן “הרב, אל “הגדול” ומוסיפים לו גם את “הגאון”, ועינם לא תרע לתת לו גם את “הצדיק” – אין מקמצין בתוארי כבוד. ואולם אם תרצה למצות את עומק הדין ולהעמיד את הדבר על בוריו, אזי תבדוק ותמצא כי זה “הגאון הצדיק” לא היה מעולם אף רב ומורה-הוראה, וזכה למה שזכה רק בכח “עסקנותו” שעל ידה התפרסם, בחסדי המוסדות הרבים, שהוא חותם על מכתבים בקרית-חוצות. עובדה היא שישנם בירושלים רבנים, שאין להם אפילו התרת-הוראה, סמיכות לדון ולהורות, אבל המה “מפורסמים”, והמה גם בין החותמים על כל הכרוזים והמודעות לכל תקלה ולכל קטטה, כל ריב וכל נגע, כל שמתא וכל חרם… הרבנים האלה והבד”צ שלהם המה כדורי משחק בידי ממונים וגבאים וחבורת נרגנים ו“אברכי-משי”, המשתדלים להעכיר את המים הצבוריים בירושלים ובצפת ובטבריה ובחברון, ואשר מהם יוצאת תמיד לשום את עניני קהלנו לחרפה.

אל לשכות הבד"צ פונה ההמון, המבקש בצר לו עזר באשר ימצא. ואולם החיים האזרחיים המסודרים זקוקים למוסדות-משפט מסודרים, אשר יבטיחו לקהל את בטחונו בזכויותיו. ואת זה אנו חפצים לקבל בבית-המשפט אשר נסדר לנו כפי רוחנו וכפי תבונתנו.

בלשכת הבד“צ אינם יודעים כל סדר במשפטים הבאים לפניהם. סדור העבודה בבתי המשפט, הסדרים החיצוניים של הבירור, כל מה שנקרא בלועזית פרוצודורה, – אבדו את כל ערכם בבד”צ שלנו. ולמה נכחד את האמת תחת לשוננו: גם ההשקפות האזרחיות של הצבור העברי נשתנו במשך זמן גלותנו, ויש אשר לנו גם יחוסים אחרים אל שאלות כלכליות רבות, והקהל העברי סגל לעצמו השקפות משפטיות של חוקי אירופה ההולכות מנגד להשקפות המשפט העברי. מרחיק לפעמים את הצבור העברי המודרני מעל הבד“צ גם חוסר המקום לערעורים ולקובלנות במשפט הבד”צ, במקום שאין בי“ד יכול לבטל בי”ד חברו, ואין אחרי מעשה בי“ד כלום. הקרובים אל מקורות ה משפט העברי יודעים, שגם חסרון זה יכול להמנות, שגם אפשר ואפשר ומתאים לחוקי התורה והתלמוד ליסד גם בי”ד לערעורים, ומשנה מפורשת אומרת: דיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחובה; צר לנו שאין הבד“צ שלנו משגיחים בדבר ליסד בי”ד גבוה לערעורים. אבל מכיון שהדברים המה כך, אי אפשר להתאונן על המצב, כי הישוב העברי בארץ ישראל הלך ויסד לו בתי-משפט חדשים מבלתי יכולת להסתפק בבד"צ של הרבנים ובסדריהם הישנים העומדים וקימים עדיין.

כבר יש לפנינו הצעה של תקנות לסדרי המשפטים בשביל בתי משפט השלום העבריים בארץ ישראל, ובהצעה זו כבר נקבעו סדרים על דבר מדרגות בתי המשפט (אינסטנציות) ועד כמה כחן של כל אחת מהן יפה, היוריסדיקציה של מוסדות-המשפט, קביעת השופטים, חובות המשרד של בית המשפט, סדר ומהלך המשפטים, וכל הדברים הנוגעים לסדר המשפט. כל אלה המה גופי תורה בכל משפט מסודר, וההצעה הנזכרת, שחוברה ע"י מנהל הלשכה המרכזית של בתי משפט השלום העליון, מר דניאל אוסטר, מטפלת בכל אלה. אך כל הסדרים והתקונים האלה יכולים לשלוט רק כאשר יהיה לנו בשביל משפט השלום בארצנו אנשים בני השכלה יורידית במספר מספיק, אך מעט מאד הם בארצנו אנשים שגמרו חוק למודים במקצוע המשפט, וגם הנמצאים נושאים משרות בבתי משפט הממשלה או עורכי-דין המה בארץ, ומשפט השלום שלנו מחויב להסתפק בעסקנים-שופטים מקרב הצבור. אבל בטוחים אנו, כי ביחד עם יתר העולים, יבואו אלינו גם יוריסטים, אשר ידעו לאחד את תורת בית-רבם עם המשפט העברי הקדמון, ואלה יהיו השופטים הרצויים לנו, שופטים מוסמכים שלא נבוש בהם לעולם.

עוד לקוי אחד יש במשפט השלום: – החברים השופטים ממלאים את עבודתם, כמובן, חנם בלי כל משכורת. “אסיא דמגן מגן שויא”, ועבודת צבור נכבדה כזו אי אפשר שימלאוה אנשים חובבים. כל אדם ואדם עסוק בעבודתו למחית ביתו, ורק את שעות המנוחה אשר להם המה מקדישים למשפט-השלום. התוצאות ממצב כזה הן שליליות, יען כי בירור המשפטים נדחה ונמשך עד כדי ענוי הדין, וגם השופטים המתחלפים תמיד אין הם מתמחים ומתרגלים בעבודתם.

במשפט השלום היו יכולים לתפוס מקום חשוב עד מאד צעירי הרבנים ופרחי הבד“ץ. לא מעטים המה בירושלים וביתר ערי ארצנו צעירים, אשר בידיעותיהם בש”ס ובפוסקים הגיעו לידי “סמיכת חכמים”, ויש גם המשמשים בהוראה, בבית-הדין של הרבנים. צעירים כאלה הולכים ומתנונים, וגם הטובים שבהם סופם להסחף עם הזרם העכור אל הבד“צ. לו חכמו השכילו אלה והבינו את רוח שאיפתנו, כי אז היו אלה מועמדים היותר מוכשרים לחברי משפט-השלום. הן את יסודות המשפט העברי שלנו גם אנו חפצים לשמור, וגם אנחנו מוקירים אותם, וגם אנו אין אנו חפצים ללכת אל בור חפרוה הרומאים או לרעות בשדה הקודקס של נפוליון. אנו רק שואפים אל סדרי המשפט ואל הנמוקים החוקיים, שהמה חובה גם על פי המשפט העברי. והן לא קשה הדבר, והתורה הזאת לא בשמים היא, ללמוד את הדברים ואת הנמוסים ולשמור עליהם לעשותם. יתר על כן: אנחנו פנינו פעמים רבות אל הבד”צ ובקשנו מהם עבודה משותפת של הרבנים ביחד עם משפט-השלום, כדי לבנות גשר, שעליו נעבור ממשפט-שלום חולוני אל משפט צדק, העטוי הוד של קדושה. אך בכל פעם מצאנו קיר ברזל לפנינו. הבד“צ בורח מן החיים המתהוים, איננו חפץ להסתגל אליהם, חביבים עליו סדרי הגלות, – והחיים בורחים ממנו. משפט-השלום העברי דורך על במותיו ויורש את הבד”צ בכל מקום, אפילו באותם המקומות שהשתדלו ועדי הערים וסדרו משרד רבנות יותר נאה מחדרי הבד"צים.

ובמשך הזמן גם שופטים מומחים לא נחסור. אם הבד"צים מתעקשים, הנה עוד מעט יקום לנו מחלד דור מלומדים חדש, אשר המה יבואו ויתיצבו במערכה. האוניברסיטה העברית הלא תבנה, תתכונן, ובתוכה תהיה מחלקה למשפטים, ובהר הצופים יעלה אור חדש על החוקה העברית. כבר עתה מתכוננים הרבה מן הצעירים הטובים חניכי הישיבות להכנס אל האוניברסיטה שלנו. אלה יבאו וילמדו ויחקרו עד תכלית את האוצרות העשירים, השמורים בנבכי ספרותנו החוקית הרחבה, וישיבו לה את כבודה, שהיה לה בימי פומבדיתא ונהרדעא, ומהם יקח לו הישוב העברי בארצנו שופטים ומורים, המה יֵדעו למצוא את הדרך למזג את המשפט העברי עם ההשקפות החדשות, ויתנו לחיינו החדשים תוכן יפה בכלי יפה. אז יהיו לנו שופטים מומחים, שהמשפט אומנותם ועל המשפט פרנסתם, ולא נהיה זקוקים לחובבים. ואל השופטים המומחים האלה נצרף גם שופטים נבחרים מאת הקהל, מן הטובים והישרים שבתוך הצבור והקרובים אל החיים של הסביבה.

עוד דברים אחדים בדבר הצד הדתי של משפט השלום: הנה הרבנים וחברי הבד“צים של אחדות מערי ארץ-ישראל נתנו עינם לרעה במשפט השלום, והרבנות נלחמת וגם מאיֶמת שכל מי שיפנה אל מסודות המשפט האלה מאבד את זכותו לשאת משרה צבורית. ומובן הדבר, שהרבנים עושים את מעשיהם נגד משפט השלום על דעת הדת “ובשם תוה”ק”, כרגיל.

והנה אליבא דאמת, העם ההולך לבנות את ביתו החרב ולקומם את הריסות חייו, אינו נמלך במסכת סנהדרין, אם מוסדות התחיה המה מתאימים להשקפות חכמיו מקדם או לא. לא מעניננו לבוא בוכוחים-פלפולים עם הרבנים, בפרט שאין לנו כל חפץ להתחרות עם תופסי התורה “במלאכת הקודש” להעלות פילא בקופא דמחטא. כחם וגבורתם של רבנינו במקצוע זה מלא עולַם-היהדות, ויהי להם אשר להם. ואולם מפני שהרבנים, בדברים על דבר משפט השלום כועסים, אזי עלינו לזכור את הקריאה: " יופיטר, אתה כועס – לא צדקת! "

ואמנם מצד הדת, מתוך השקפת היהדות כמו שהיא מתבטאת בספרותנו המשפטית בתלמוד ובפוסקים, – משפט השלום שלנו הוא די חוקי, ולבי“ד הרגיל אין כל יתרון עליו מצד הדת. כדאי אפשר להזכיר להרבנים, שהזכות המיוחדת שלהם להורות ולדון היא קצת מופרכת מעיקרה. התרת הוראה הנהוגה, הנקראת בלשון-העולם “סמיכה” איננה באמת אותה הסמיכה, רק אסמכתא בעלמא, רשותא, סמיכת זקנים, שהיא הנותנת הורמנא וכח-דתי לבית דין בישראל, אינה היום במציאות, ועל פי הדין אין סמיכה בחו”ל. ידוע הספור בר' יהודה בן בבא, אחד מהרוגי המלכות, שנהרג על שסמך תלמידים אחדים בין אושא לשפרעם, – ואלה היו הנסמכים האחרונים. אמנם רבים מן הקדמונים חפצו לחדש את הסמיכה בא“י, ולפני ארבע מאות שנה בערך עשה רבי יעקב בי-רב מעשה בצפת וסמך אחדים מגדולי דורו, אבל גבר עליו רבי לוי בן חביב והסמיכה נתבטלה. ובאין סמיכת זקנים אין כחו של בד”צ יפה מכל בי"ד של שלשה, “ואפילו שלשה הדיוטות” כפי הדין, הנשען על החזקה, שבודאי אחד מן השלשה “גמיר וסביר”. הן המשפטים כולם הם בדיני ממונות, ובענינים כאלה העיקר הוא המומחיות, כלומר, הבקיאות בנמוסי היחוסים ובהויות העולם, ולכן, על פי הדין, גם “יחיד מומחה לדיני ממונות יכול לדון”.

והרבנים שלנו שוכחים עוד פרט אחד. במשפט השלום שלנו שני הצדדים חותמים קודם הבירור, שהמה מוסרים את משפטם לחות דעת השופטים, ואם כן זהו המשפט של בוררים. עפ“י הדין, אין חובה על הנתבע לילך לבי”ד שבחר לו התובע, ורשות בידו לדרוש משפט זבל“א, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושני הבוררים בוררים את השלישי. ודבר זה נוהג לא רק כתריס בפני ערכאות בחו”ל, אלא גם בדיינים מומחים בארץ ישראל, מפני “כי על ידי זה יצא הדין לאמתו” (סנהדרין כ"ג).

כן חנם מתרעמים מתנגדי משפט השלום על מציאותן של האינסטנציות לערעורים וקובלנות על הפסקים של לשכות המשפט הנמוכות. חסרון זה של בי“ד לערעורים איננו חלילה אורגני והכרחי במשפט העברי, ולו השכילו הבד”צ ולו חפצו, כי אז היו מוצאים די חומר בספרותנו החקית לסדר בי“ד לערעורים עפ”י התורה והמצוה. לשאלה זו הקדיש אחד הרבנים התורניים, רבי חיים הירשנזוהן, פרק מיוחד בספרו “מלכי בקודש” (סט' לואיס, תרע"ט), עין בעין אנו רואים, כי הרב החרד על כבוד התורה באמת ובלב תמים, מוצא בספרותנו החקיִת את הנמצא במשפט העברי באמת – אורה וצדק ונתיבות ישרות לחיי צבור וממלכה.

אולי מגוחך הדבר, שאדם כמוני, כולו חולי-חולין, מוצא עוז בנפשו להכנס אל “קודש הקדשים” של הדינים, שאך “בעלי תריסין במשנה וגמרא” עומדים שם. הן זעירא דמן חבריא של הבד“צ יתקיפני ויכריעני תחתיו. אבל הפעם הזאת אולי יועילו דברי אלה להזכיר לגבורי הבד”צ את המאמר הקדמוני: אל יתהלל חוגר כמפתח. ויש אשר גם שועל יעלה ויפרוץ את החומה שלהם…

ובשביל זה אני מוצא, כי אחדות מן ההחלטות, שנתקבלו באספת “הועד הפועל של הסתדרות הרבנים”, שהיתה בירושלם, באו, כפי שאפשר לשער, אך להאפיל בטלית מצויצת על אותן ההחלטות, שתכנן האמתי הוא – פוליטיקה רבנית. ההחלטה, למשל, שאסור לקדש אשה שלא בחופה ושלא בעשרה, ומי שמשתתף בתור עד בקדושין כאלה פסול לעדות, וכן ההחלטה בדבר מאכלי כשר לאנשי הגדוד וכדומה – לא בהחלטות אלו מרכז הכובד של “עבודת הקודש”, שלקח על עצמו “הועד הפועל של הסתדרות הרבנים”. החלטות אלו ומעין אלו – או אינן חדשות, או אינן מועילות; אם כה ואם כה – ערך מיוחד אין להן. ואולם הנגינה העיקרית היא על ההחלטות, שעל פיהן אסור על הרבנים להשתתף בתור חברים במשפט השלום, וכל המסרב לבוא למשפט הבד“צ ורוצה לדון במשפט זבל”א פסול לכל התמנות צבורית. ובכן שמו הרבנים אל פני המלחמה החזקה את משפט-השלום העברי. כעשן לעיני הרבנים הוא המוסד המשפטי אשר יצר לו הישוב העברי החדש ונעשה חביב על הצבור. משפט השלום נוסד, בראש ובעיקר, לבל יצטרכו האנשים להשפט בערכאותיהם, בפרט בימי המשטר התורכי. מובן הדבר, שאך התחילה תקופת גאולתנו, לא יכולנו ולא חפצנו לוותר על העמדה הלאומית החשובה הזאת, על שופטינו מקרבנו ולפי רוחנו. לא חפצנו לוותר על המוסד המשפטי, והשתדלנו להכניס לתוכו את כל הסדרים הטובים, שבלעדיהם לא יתואר מוסד משפטי. הסדרים האלה הם גופי תורתנו, ו“הלכות דיינים” לוקחות חלק בראש “חזן המשפט” שלנו. אבל הגלות, שהשחיתה חלקות טובות בקרבנו, השכיחה מבתי-דין של רבנינו גם את הסדרים הטובים והמוכרחים בכל משפט. ובגלל זאת, באין סדרים בבתי דין הצדק שלנו, עזב העם אותם, והוא פונה בכל ריב ומשפט לאשר יפנה, גם לבתי משפט זרים – ואל הבד"צ לא יפנה.

משפט השלום העברי בסדריו הטובים והמתאימים בא, כאמור, להחזיק את הצבור היהודי בגבולות המשפט שלנו ולא ירעה בשדה אחר. משפט השלום השתדל לאַחד את ידיעותיהם בתורת משפטנו העברי של הרבנים עם הסדרים, הפרוצודורה המשפטית, שהיא רוכשת לה אמון מצד הקהל. אין ספק, שבזמן העתיד הקרוב יתמזג בית המשפט העברי החדש עם הכחות הטובים והמקוריים של הבד“צ. ואולם נגד התמזגות כזו רואה חובה לעצמה להלחם הרבנות החנוטה, המשתדלת להחזיק מעמדה – ויהי מה. היא אוסרת על חבריה להשתתף במשפט השלום, והיא שולחת איומים על המסרבים להשפט בבד”צ, על המבכרים את משפט הבוררים (זבל"א) על משפט הבד"צ.

מלחמת הרבנות החנוטה – לא מלחמת מצוה היא: החוקים היסודיים של המשפט העברי הם נגד הרבנים הלוחמים, נגד ההחלטות של “הועד הפועל של הסת' הרבנים” ונגד כל השתדלויות כאלו. החוק שלנו קורא בשם “בית-דין” אפילו לשלשה הדיוטות, מפני ההשערה, שבודאי אחד מהשלשה “גמר וסביר”, ואין כל צורך שיהיו השופטים רבנים דוקא. החוק העקרי שלנו, אליבא דאמת, איננו יודע את המעלה היתרה של אנשים רבנים, יען וביען אין לנו עתה “סמיכת חכמים”, כידוע.

ובכן –

חוששני, שלא על הדרך הזה תהיה תפארתם של רבנינו. אולי יפשפשו מעט גם במעשיהם הם, כמו שרגילים לפשפש במעשי אחרים. אולי יותר טוב ויותר נוח היה גם בשבילם, לו התקרבו אל משפט השלום העברי, והיו משתדלים לתת מרוח משפטנו העתיק עליו. האמנם לא תתעורר בקרב רבנינו מחשבה כזו?

 

ה. בית משפט שלום בירושלים.    🔗

משפט השלום העברי – גם זה אחת מן המעמדות החשובות, גם במובן לאומי וגם במובן המדיני, שרכשנו לנו בתנאינו החדשים, והמוסד הולך ומתפתח באופן רצוי. בכל נקודות הישוב בערים ובמושבות, עומדים ומשמשים בתי-המשפט העברים: משפט שלום של שלשה, אספת השופטים של חמשה, משפט השלום העברי העליון. משפטים לאלפים כבר הובררו במוסדותינו אלה, מכל השדרות נבחרים שופטים, יחס הצבור העברי אל המשפט העברי הוא מצוין, וגם מוסדות הממשלה ובתי המשפט שלה מתיחסים בכבוד ובאמון אל משפט העברי, ותומכים בו להוציא אל הפועל את פסקיו. וצריכים להוסיף: הצבור שלנו מתרגל לשמוע ולקיים את פסקיו של משפט השלום, ומעטים מאד מקרי הסרוב לבלתי לכת אל המשפט השלום או לבלתי שמוע אל פסקי דינו.

ובמשך הזמן הקצר לפי ערך, שהמוסד החדש הזה מתקיים בתוכנו, כבר הספיק לברוא לעצמו מספר חוקים ונמוסים, שעל פיהם הוא מוציא משפטיו. מובן, שהחוקים והמשפטים מתאימים בעקריהם אל הצדק העברי הקדמון ואל המצפון הלאומי, אבל אין השופטים שלנו קשורים ודבקים אל כל קודקס שהוא, זהו אולי הצד החלש שבמשפט השלום, אבל יחד עם זה הולכים ונבראים גרעינים, אשר יביאו לנו יבול לאומי למכביר על שדה משפט העברי. תורת צדק ומוסר ביסודה וסביבה בריאה של מולדת, האם יש תנאים יותר מסוגלים ליצור ערכים משפטיים לכבוד לעמנו ולתועלת לחיינו העתידיים פה בארץ? ולכן נתחבב משפט השלום על בני ישובנו, ורבים הפונים אליו, וגם כבר הספיק לסדר לו את חוקי הפרוצודורה, להכשיר את הקרקע בשביל המשפט העברי הגדול הבא, כאשר יהיו לנו שופטים מומחים מקרבנו.

אך בנקודה אחת עוד טרם הסתדר המשפט העברי בירושלים.

מדוע?

עינה של ירושלים הרשמית לא היתה טובה מעולם בכח המתהוה בישובנו החדש. ירושלים הרשמית, זאת אומרת הקהלה החלוקנית, שהתבצרה בתוך כולליה ומוסדותיה השונים, והחושבת את עצמה אחראית על כל הנעשה בארץ ישראל. ירושלים הישנה, החנוטה והמאובנת, התנגדה מעולם לכל תנועה של חיים חדשים בארץ. ואם אומרים לנו: הלא אנשי ירושלים בנו את השכונות מחוץ לחומה, הן מקרב בני ירושלים יסדו פתח-תקוה; אז גם אנחנו נאמר להם: אלה המה מעשי המתפרצים מתוך החומות, שעשו את מעשיהם מבלי שאול את פי עמודי ירושלים, למרות עיני כבודם. רבי יואל משה סאלאמאן וחבריו היו בשעתם פורצי גדר, נגשו אל מול פני מלחמות חזקות וקשות עם כל אלה, אשר עגו להם עוגה בתוך הישן והרקוב ולא חפצו לזוז מתוך תנאי החיים הישנים, עד שישתנו עליהם סדרי בראשית.

וירושלים זו, ראשי הכוללים ונשיאי המוסדות, מביטים בעין זועמת על החיים החדשים שלנו, על כל זה שאנו הולכים לברוא בשביל עתידנו בארץ. בחפץ לב היו מפילים את כל אשר אנו בונים, ואם ידם קצרה לעשות זאת – הרי הם מחבלים תחבולות לחתור תחת מוסדות התחיה. רבה שנאתם אל כל סדר אלכל אור שאנו אומרים להאיר על מחשכי ציון. וגם אמיצי הלב בעסקני הישוב מתאפקים, לבלי ליסד בירושלים את משפט השלום העברי. הן נגד המוסד הזה יצאו חלוצים הבד“צ השונים אשר בעיר ירושלים, ובודאי גם משרד הרבנות. הבד”צ הירושלמיים בלי ספק ולא בלי יסוד, יביטו על משפט השלום כעל מוסד הבא להתחרות עמהם. אמנם, ביחוד ובעיקר, אין משפט השלום נברא להתחרות עם הבד“צ. מטרת משפט השלום לתת יכולת לבעלי-דין מקרבנו, שלא להביא את דברי ריבותיהם וסכסוכיהם בערכאות הדנות עוד את דיניהן על פי המשפטים התורכיים. הערכאות התורכיות לא היו חביבות עלינו מעולם, התרחקנו מהן עד כמה שאפשר היה, וגם עתה אין לנו חפץ לפנות אליהן. ומפני שלעת עתה קימים עוד בשטח הכבוש החוקים הישנים וגם רבים מן האנשים הישנים, “מכירינו הטובים” מאז נושאים שם משרות, לכן אך טוב בשבילנו לבכר בתי משפט משלנו על הערכאות. ואולם, צריכים להודות על האמת – גם מאת הבד”צ אנו שמחים לעקור את רגלינו. הן יודעים אנו ומכירים גם את הסדרים “היפים” של הבד“צ שלנו, את הצלמות והבלבולים השוררים בלשכותיהם, ביחוד בירושלים, במקום אשר מספר העדות כמספר הבד”צים, ואיזה שור הולך ומיסד לו בד"צ לעצמו, כאדם הפותח לו חנות או מיסד לו עסק. אמנם, יסד ועד העיר ליהודי ירושלים “משרד רבנות מאוחד”, אבל גם תחת זה חותרים עסקני ירושלים וגם אותו משתדלים להפיל למשואות.

ובתנאים כאלה, במוסד חדש כמשפט השלום העברי, מוסד הנושא בקרבו תכנית התחיה ודגל תכלת-לבן מרחף עליו – בו יתגרו מלחמה כל הישן והרקוב בירושלים ובכל כלי משחיתם יבואו עליו. ומפני שאין כל חפץ לבוני הישוב להתחרות באלה, לכן עזבו עד היום את ירושלים לנפשה ולא יסדו בתוכה את משפט השלום העברי. אבל בירחים האחרונים כבר ראו ונוכחו, שגדול הצורך במוסד משפטי הזה גם בעיר הקודש, ואין לנו רשות לותר על ירושלים. רבו בתוך עירנו הראשה בני הישוב החדש, שאין להם חלק בחלוקה, ולא נחלה בתוך הכוללים, והם אינם פונים בסכסוכיהם ובכל עניניהם אל הבד“צים השונים ואף לא אל משרד הרבנות. בני תחיתנו המה, עובדים וחיים, והם רוצים לחיות את החיים הלאומיים בכל מראותיהם, כפי התנאים כיום הזה. ואם יצר לו הישוב החדש בתי ספר טובים – המה שולחים את ילדיהם אל הבתים האלה, ואם בית-משפט עברי יסד – המה רוצים להשתמש במוסד הזה, ומאת אלה הדרישה יוצאת יום-יום ליסד גם בירושלים משפט שלום עברי. דרישה זו נשמעה עוד באספה המכוננת השניה, בקיץ תרע”ח, מאת אחדים מצירי ירושלים, ועתה לרגלי התנאים החדשים, העושים את ירושלים למרכז העבודה של תחיתנו – מתבטאת הדרישה הזאת באופן ברור. ואנו מקוים כי לא יארכו הימים עוד, ובירושלים יוסד משפט השלום העברי, וגם מוסדו המרכזי, משפט השלום העליון, יעתיק את אהלו למקומו הראוי לו – לירושלים.

––––––––

 

ו. משפט השלום העברי, ערכו ושיטתו.    🔗

על “משפט השלום העברי” בארץ ישראל מגיחים בזמן האחרון מכל עברים. ישנם מוסדות, ודוקא של התחיה הלאומית, שפשוט יותר נוח להם להסתער על נתבעיהם, אם המצודה של בתי-משפט ממשלתיים מגן להם. ישנם כאלה, שאין פסקי הדין הנובעים מתוך היושר האזרחי והמצפון העברי, מוצאים חן בעיניהם, אלה ואלה נמנעים לפנות ולהזקק לכל משפט עברי, וגם למשפט הבד“צים. מוסדות החרדים, וגם “המזרחי” בכלל, מובן הדבר, מעמידים קול זועות נגד המוסד המשפטי העברי, הנראה בעיניהם כמתחרה בבתי הדין של הרבנים. ובאחד הגליונות האחרונים של “הארץ” יצא העו”ד מר ש. אוסישקין לערער על השיטה הקיימת של “משפט השלום העברי”.

אולי יורשה לי לבאר במלים אחדות את ערכה של העמדה, שמשפט השלום העברי תופס בעבודתנו בארץ ישראל, את זכות קיומו של המוסד הזה.

מר ש. אוסישקין אומר, שמשפט השלום העברי בארצנו חסר שני יסודות עיקריים, שבלעדיהם אין מוסד משפטי יכול להתקיים: א) אין לו חוק קבוע, שעל פי סעיפיו הוא מוציא את פסקיו. וב) אין לו הכח להטיל את מרותו על כל היהודים בארץ להזקק לו. מר ש. אוסישקין, כנים דבריך. הנה לפניך הודאת עסקן ותיק של המשפט השלום העברי. אמת הדבר, שאין לשופטים היושבים במשפט השלום העברי חוקים קבועים, הן של “חשן המשפט”, והן של “מג’ילה”, ספר החוקים העותומאני, ואין למוסדנו כל כח לכוף את הנתבעים לבוא לפניו ולהשפט. כן הדבר, – ובכל זאת… ההגיון הטהור הוא כולו על צדך, מר אוסישקין, אבל זכור ואל תשכח אף רגע, כי כל עבודתנו הלאומית בארץ ישראל חסרה גם היא את היסודות של ההגיון הטהור, ובכל זאת, מבלי שים לב אל ההגיון הטהור, המציאות כובשת לה את דרכה, מתחזקת, והתעיף עיניך והנה צומחות אבני יסוד גם בשביל ההגיון. ותפקידנו הוא, בין יתר הדברים, לרכוש לנו את העמדה הלאומית הנכבדה, שבכל ימי שאיפותינו לתחיתנו התפללנו ומתפללים עליה: “השיבה שופטינו כבראשונה”. ואת המבצר החזק הזה עלינו לכבוש לנו בארצנו בכל האמצעים, בכל מאמצי כחנו. “המשפט לאלהים הוא”, ולעמנו אלהים שלו אלהי ישראל, ואלהי נכר אל נא יבואו בנחלתנו זו לרשת אותה לעולמים. ובכל גבעה קטנה ובכל סלע של העמדה הלאומית הגדולה הזו אנו צריכים להחזיק בכל כח, להוקיר ולהגן על כל צעד שלה בכל אשר נוכל.

את מקומות העמדה הלאומית הזאת, “שער המשפט”, אני חושב: משרד הרבנות, משפט השלום העברי, וגם, אם אתם רוצים, משרות השופטים היהודים בבתי המשפט של הממשלה.

למשפט הבד“צים יש אמנם חוק קבוע, סעיפי שלחן הערוך. שעל פיהם הם דנים. אבל, לצערנו הגדול ובעוונות גלותנו, אין הבד”צים מתאימים כלל לתנאי החיים החדשים בארצנו. מן הנמנע לבני אדם תרבותיים למסור את דינם לאנשים חניכי הפלפול וקנאות הדתית. הסדרים הם יסוד בלתי נפרד של כל משפט, ובלשכות הבדצ“ים אין כל סדר. אולי צדק שד”ל בדבריו, כי הסדר שנוא על בני שם. והן סדרי המשפט הראשונים למדנו מאיש נכרי, מאת כהן מדין חותן משה. גלוי וידוע הדבר, כי הבד“צים מזניחים את “הלכות דיינים”, את עשרים ושבעה הסעיפים הראשונים אשר בחשן המשפט שלנו, ואפילו “הלכות עדות” אינן נמלאות בכל דקדוקי הפרוצודורה. לבד מזה, הודות לקנאה הדתית שאנשי הבד”צים התחנכו בה, אין בטחון שלא יפלו במשפטים בין צורבא מדרבנן ובין אדם חפשי מן המצוות, קרקפתא דלא מנח תפילין, וכדומה. אבל חלילה לנו לוותר על הבד“צים, תופסי החוק העברי כפי השמור בספרותנו רבת התקופות. עלינו לשאוף לשכלולם של הבד”צים ולאשר את חילם ועמדתם ולקוות ליום, שיהיו חבריהם בני תרבות ולמודי מדעי היהדות, וכל קנאה דתית לא תעוור עיניהם במשפט.

ואם “קנאת סופרים תרבה חכמה”, הנה אין כל ספק, כי המוסד “משפט השלום העברי” ישפיע בעצם קיומו והויתו על שפורו של הבד"צ בכל מקום ששני המוסדות נמצאים. הוא כבר משפיע. לא נכונים דברי מר אוסישקין, שאין למשפט השלום העברי פרוצודורה. תקנות המוסד הזה קבועות ונשמרות בכל תוקף, ומשפט השלום העליון מפקח על זה. מצד זה אין מתאונן. אלא מאי, – חוק קבוע אין לפניו, ופסקי הדין יוצאים על פי רגשות לבם של היושבים כסאות למשפט, ולאלה נבחרים אנשים, “שרובם אין להם לא השכלה ולא פרקטיקה יורידית” כדברי מר אוסישקין, והם “קשורים רק בפרינציפים הרחבים והמופשטים ביותר של הצדק והיושר”. אמנם כן, אבל אל נא ישכח מר אוסישקין, כי הפרינציפים של הצדק והיושר, ששופטי משפט השלום העברי קשורים בהם, הם הם היסודות של כל קודקס, של כל חוקים קבועים ומקובלים. ומפני שהצדק והיושר האלה הם, בנידון זה, פרי רוחם של המצפון העברי והמחשבה העברית והמוסר העברי, – הנה אין טוב מאלה להיות יסוד לפסק דין. השכלה מקצועית ונסיון משפטי הם בלי ספק מדות רצויות מאד בשופטים. אבל אמרו כי גם “שלשה רועי בקר” נקראים בית דין, ומשפטם צדק. אין דיין אמת אלא אחד, ושופטים בני אנוש מוציאים משפט על פי “שקול הדעת”, ויש שמשקל הדעת תועה וטועים שופטים. מחוקים מוצאם מן “הפרינציפים” של היושר והצדק ולא להיפך.

ומטעם זה גדול הערך של השופטים היהודים אשר בבתי משפט הממשלה בארצנו. הן החוקים הקבועים וכתובים אינם ולא כלום בלי השופטים, המתאימים את סעיפי החוק אל מאורעות המציאות הבאים לפניהם. והנה בשטח הזה יש ויש מקום, מלבד החוקים אשר בספר, גם לאלה הפרינציפים הרחבים והמופשטים של הצדק והיושר, וחשוב לנו מאד, כי הפרינציפים האלה יקחו את מוצאם מתוך הרגש העברי, המחשבה העברית, המוסר העברי. בכור המצפון העברי נתך גם החוק הרומאי, הזר אולי לרוח הישראלי, בצורה אחרת, יותר מתאימה להשקפת עולמנו.

אין כל ספק כי ברבות הימים יצלח הדבר למזג ולחבר את הבד“צים עם משפט השלום העברי. בד”צים ומשרדי רבנות המתקיימים על נתינת הכשרים למלונות או לבתי חרושת למצות וכדומה – קיומם עלוב עד מאד. במשפטים אין פונים אליהם מפני הטעמים האמורים למעלה. עם יסוד משרד הרבנות ירדו הבד“צים עד הדיוטא התחתונה. השלטון חפץ להרימם משפלותם ולהכניס לתוכם אנשים מן החוץ. הבד”צים התנגדו לזה, ועינינו רואות מה שעלה להם. גם היום אין הבד"צים תופסים מקום בחיים הלאומיים המחודשים. וכתוצאה מזה בתי משפט השלום העברים קימים וממלאים את תפקידם. שעורי המשפט של הממשלה ושעורי המשפט העברי באוניברסיטה הירושלמית יביאו עזר והתפתחות למוסדות המשפט העברי, ויבוא יום, ואל משרדי הרבנות יבואו גם אנשים, שהאוניברסיטה העברית תסמוך את ידה עליהם. ואולם עד היום ההוא חלילה לנו להפקיר את העמדה הלאומית של “שערי המשפט” שלנו. חובה לאומית היא, שישארו השופטים היהודים על מקומותיהם ובמשרותיהם בבתי הממשלה. ישתמש לו משרד הרבנות בסמכותו, שזיכתה אותו בה הממשלה בשעתה. ומשפט השלום העברי יסמוך על חוק הבוררות, ובתוקף חוק אזרחי זה יתקיים וישפוט את כל הפונים אליו. שלשה אלה הם חלקים של שטח אחד בעמדתנו הלאומית לקראת העתיד שלנו בארצנו, כאשר נזכה לשיבת השופטים כבראשונה.

ואין למשפט השלום העברי להשמע לעצתו של מר אוסישקין ולהיות מוסד של בוררות לבד. בשביל בני התחיה הלאומית בארצנו הוא מוסד משפטי טהור, והמסרבים לפנות אליו או לציית לפסקיו, עתידים ליתן הדין, ומפני המקלקלים לא יחדל להתקיים. כל עבודת תחיתנו הלאומית היא עבודה שבלב, התלויה ברצון, ועמלנו הוא לפתח את הרצון, להגבירו ולהאדירו. הרצל אמר: אם תרצו אין זו אגדה. והלא זה היה דברו של אחד-העם מראשית הופעתו, שעלינו לעורר את האומה הישראלית עד שתחפץ להגאל. גם אל הארץ אינם רוצים לעלות, ואין לנו עוד היום בארצנו אלא כאחוז אחד מכל נפוצותינו. גם את שפתנו הלאומית הזניח עמנו, ואך חלק פעוט מכל המוני האומה יודעים אותה. אבל – אבנים שחקו מים, הרצון של יחידים התרבה והתפרץ ויהי לנחלת אלפים, עשרות אלפים, ואנו עומדים ועינינו רואות חזון ראשית הגאולה. ובימי דור אחד שָׁבָה שפתנו לתחיה, ובתי הספר שלנו בארצנו היום מגדלים כעשרים אלף ילדים (כ"י), שהם עשרים אלף בתי אבות בעתיד הקרוב. אלה וכאלה הם פרי הרצון הכביר. ואת הרצון הזה נרכיב אלוף גם לראשי האנשים והמוסדות, שאינם נזקקים למוסדות משפט השלום העברי בארצנו. ואם בתקופות שונות אחזו באמצעים בארצות נגד ההולכים לערכאות, הנה אנחנו בודאי ובודאי בידינו הרשות, ואולי גם החובה להתריע על המסרבים להשפט בפני מוסד משפטי, אשר יצר לו העם בשובו לתחיה בארצנו.

כך הוא המצב, מר ש. אוסישקין. פתגמו של מ. אוסישקין היה תמיד: "אין לך דבר העומד בפני הרצון ", והשיטה הקימת של משפט השלום העברי היא לעורר את הרצון, לחנכו, להגבירו ולהאדירו, עד שיחפוץ כל העם לשדרותיו השונות להשיב אליו גם את שופטיו כבראשונה.

עלינו לחשוב הרבה להשיג סמכות לבתי המשפט העבריים. עד היכן מגיעה הסמכות של בתי משפט אלה? –

על מדוכה זו אנו יושבים מאז נתקע בשופר לחרות ארצנו, למן היום אשר נראתה אלינו היכולת המדינית להשיב שופטינו בארץ ישראל כבראשונה, מאז שבנו ויסדנו בארצנו את בתי-המשפט שלנו, שוב אין אנו מבדילים בין בתי הדין של הרבנים, משרדי הרבנות השונים, ובין מוסדות משפטי השלום של הישוב החדש. אלו ואלו צריכים להיות מוכָּרים לבתי המשפט יהודים בעיני הרשות, אם כי, כמובן, בתי המשפט השונים האלה צריכים לחלק ביניהם לבין עצמם את הסמכות, את הענינים השונים בחיי הפרט והצבור היהודי, הנמצאים בתוך תחומיהם של מוסדות המשפט העבריים. השלטון המדיני בארץ ישראל צריך לדעת מוסד משפטי עברי ולהכיר בכל זכויותיו, כפי שהתנאים של חיינו האזרחיים בארץ, וכפי ההשקפות המדיניות ותנאי הממונות בנוגע לעתידו של העם העברי בארץ ישראל.

ואת השאלה הזאת, שאלת הסמכות של המשפט העברי וערכה בעיני השלטונים, עורר משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים בתזכיר מיוחד אל הנציב העליון, אשתקד בסוף תמוז. התזכיר דרש מאת הממשלה, כי יוציאו מתחת סמכותה של המחכמה שרעיה, בתי הדין המושלמים, את כל הענינים הדתיים היהודיים, כגון הקדשות, ירושות, צואות ועניני יתומים, וגם להרחיב את סמכות בתי הדין היהודיים ולהעמידם לגמרי ברשות עצמם, ומשלחת מיוחדת מחברי משרד הרבנות התיצבה במועדה לפני הנציב, ובארה לו את צדקת הדרישות וחשיבותן לטובת המשפט העברי בארץ. הנציב נתן את תשומת לבו אל הענין הזה, וגם נתמנתה ועדה מיוחדת מאת הממשלה, בנשיאותו של פקיד בית המשפטים, והטילו על הועדה לחקור ולדרוש בכל הענינים הנוגעים לסמכות בתי-המשפט הדתיים של כל הדתות בארץ ישראל. הועדה כבר גמרה את חקירותיה בנוגע לבתי המשפט אצל המושלמים והנוצרים. ובימים האלה התחילה את חקירותיה בנוגע לסמכות בתי הדין שלנו, היהודיים. המוסדות הצבוריים ואנשים בני-סמכא בדיני ישראל הוזמנו אל הועדה להשיב על השאלות השונות בנוגע לענין זה. ישיבות הועדה אינן פומביות, אין המוזמנים משתתפים כלם יחד, למען יתבררו ויתלבנו הדברים והאחד ימלא את שהחסירו אחרים. אך מזמינים את המומחים, כתלמי המלך את שבעים ושנים הזקנים בעת תרגום התורה, אחד אחד לפני הועדה, ושואלים ודורשים מפיהם תשובות על שאלות מוכנות מראש.

השאלה הראשונה היתה: באילו עינינים יש לבתי המשפט הדתיים של היהודים סמכות לשפוט? משרד הרבנות הירושלמי עונה על השאלה הזאת, כי הסמכות החוקית של בתי המשפט שלנו מקיפה את עניני אישות: קיום הקידושין ובטולם, דברים שבינו לבינה ומזונות, צואות: קיום הצואות או בטולן, יתומים: השגחה על העזבונות השייכים להם, ומנוי אפוטרופוסים, ולבסוף – עניני כשרות וטרפה. ואולם תשובה כזו איננה נכונה לא להלכה ולא למעשה. תשובה זו אולי תהיה מתאימה בצרוף אל השאלה השניה של הועדה החוקרת, השאלה: באיזה אופן השיגו את הסמכות הזאת? הסמכות הרשמית, שנתנה הממשלה התורכית לבתי הדין של היהודים על פי פירמנים ובזמנים שונים. כידוע, קבלו היהודים בשביל בתי דיניהם אותן הזכויות שקבלו הכנסיות הנוצריות, וחוקה אחת לחכם בשי ולאפטררך. הזכויות הללו מוגבלות בענינים שיש להם שייכות אל הדת – עניני אישות ומשפחה. ואולם להלכה הלא יש לנו רשות, עפ“י דיני ישראל, לדון גם בין איש לרעהו בכל סכסוכים ודיני ממונות, וכן אנו נוהגים גם למעשה בכל תפוצות ישראל וגם בארצנו אנו. אסורים עלינו כל דיני עונשין וקנסות, דיני נפשות – אבל בכל חיינו האזרחיים אנו חפשים, עפ”י החוקים שלנו וגם לפי חוקי כל ממשלה, להשפט בפני שופטים ודיינים מקרבנו, ביחוד אם נותנים למשפטים צורה של בוררות, שסמכותה היא חוקית לפי כל הדעות. ואם משרדי הרבנות יכולים להסתפק בגבולות הענינים, הנוגעים באחת מנקודותיהם אל הנמוסים הדתיים, הנה אנחנו צריכים לשאוף כי הסמכות של בתי המשפט השרעיים, בתי המשפט המושלמים, הנוסדים על השקפות עולם לא לנו, תעבור כלה, בכל היקפה, לבתי המשפט שלנו, הדתיים והאזרחיים, שלפי האמת היינו הך.

ועדת החקירה מרגישה, כפי הנראה, באי הנורמליות של החזיון, כי לבתי המשפט השרעיים, המושלמים, יש סמכות על חברי העדה היהודית, -– חזיון בלתי מתאים כלל אל החופש הדתי והמדיני של היהודים בארץ. ושואלת הועדה: אילו שנויים צריכים להביא בסמכותם של בתי המשפט היהודיים ובסמכות בתי המשפט השרעיים על התושבים היהודים? והתשובה היא רק אחת: בתי המשפט השרעיים צריכים לדון ולהתעסק אך בענינים השייכים למושלמים, ואין לבתי משפט אלה שום עסק עם אזרחים לא-מושלמים. תשובה כזו בודאי יתנו גם ראשי הדתות הנוצריות. עניני אישות והקדשות והלכות נחלאות מסדרת לה כל דת לפי המסורת שלה, לפי השקפת-עולם מיוחדת לה, לפי המושגים על המוסר והצדק ויחסי המשפחה שלה, ואין המושלמים ובית דינם יכולים לכוף את חוקיהם ומנהגיהם על מי שהוא בן דת אחרת. אז לא יהיה מקום לסכסוכים בין בתי המשפט של היהודים ובין בתי המשפט השרעיים, כמו שבאמת אין סכסוכים בין בתי המשפט של היהודים ובין בתי המשפט האזרחיים. הרשות נתונה לכל איש, וגם יהודים במשמע, לבחור לו במשפטיו או את בית המשפט העברי (משרד הרבנות או משפט השלום) או את בתי המשפט האזרחיים, ומובן, שאם אך בחר לו האיש בענין ידוע – בית משפט, אז הוא מחויב לשמוע בקולו ולקיים את פסק דינו, ואין בית משפט אחד רשאי לבטל פס"ד של בית-משפט חברו. וכך אנו רואים גם בחיינו, מעשים בכל יום, ובית המשפט האזרחי תומך בכל תקיפותו החוקית את בתי המשפט היהודיים.

הלקויים הנראים לעין בלתי רגילה במשפטי היהודים, אינם אורגניים, הכרחיים, שאי אפשר לתקנם; אפילו את שיטת הערעורים על פסקי בתי הדין אפשר להנהיג, ומשרד הרבנות בירושלים כבר נסה להציע תקון זה, כמדומני, לפני אספת הרבנים. המשפט האזרחי שלנו, מוסדות משפט השלום העברי, יודע אינסטנציות עליונות, שהסמכות שלהן היא יותר גדולה, ולפניהן אפשר לערער על פסקי המוסד הנמוך. ואפילו בנוגע לעסקי התנחלות לא יקשה הדבר להביא את התקונים הנחוצים, כדי להשוות את הבנות אל הבנים, סוף-סוף הלא יבוא ויגיע הרצון בלב הרבנים שלנו להביא את האזרחיות החדשה אל החיים המתחדשים בתנאינו החדשים.

ומאת השלטונים שלנו אנו מחכים, כי הם לא יניחו מכשולים על דרך התפתחותו של המשפט העברי בא"י, את אשר לנו יותן לנו.

פנים שלא כהלכה    🔗

(מסביב למשפט השלום העברי)

המערערים על המוסד “משפט השלום העברי” התחילו לפנות לעזרה אל הפלפול. יודעים ומכירים האנשים האלה, שיסוד היסודות של המשפט העברי הוא הצדק, “בצדק תשפוט עמיתך”, ואין הצדק קנינם הפרטי דוקא של אלה, שמלאו כרסם בתלמוד ובפוסקים, ראשונים ואחרונים, כי אם כל “איש חיל, ירא אלהים, איש אמת שונא בצע”, – ואילו למדן מפולפל, סיני ועוקר הרים לא נאמר. מן הנמנע למחוק את המפורש בתלמודנו, כי “כל שלשה נקראים בית-דין אפילו הדיוטות”, ולכן נסה אחד המפלפלים (“הארץ”, תתתש“ג, י”ט אלול) לתת באור חדש למושג הדיוטות, וחפץ להוכיח לנו, כי הכונה היא לדיינים מומחים, רק שלא קבלו סמיכות חכמים, שנתבטלה כידוע.

עד כמה פלפול זה לא יוצלח, אין מן הצורך גם לצלול במעמקים. הדיוט, פירושו: המוני, אדם שאינו בקי ורגיל באומנתו (מעשה הדיוט, מועד קטן, פ"א, ח') ואף שם רע מוציא בעל המאמר ב“הארץ” על כל המחכמים שלהם מתכוין הדין בקראו להם בשם הדיוטות. ישנם דיינים מומחים, אלה הם דגמירי וסבירי, ולאלה הרשות נתונה על פי הדין להיות דנים יחידים, ואולם בית-דין נקרא שלשה הדיוטות, “דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות”, כפי דברי הרמ“א, “ואין זה – מעיר הבאר היטב – גמיר וסביר הנזכר בגמרא ובפוסקים, זה הוא מומחה מיקרי”, כלומר: מורה הוראה קבוע. שלושה הדיוטות – פירושו: בעלי בתים רגילים, אפילו רועי בקר, והם רשאים לדון בדיני ממונות, בדיני ממונות בכלל, אין דין תורה חביב על חז”ל. ידוע מאמרים: לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה (בבא מציעא, ל') ובמסכת סנהדרין (ל') אמרו בפירוש שלא ידיינו דין תורה אלא אם דורשים זאת בעלי-הדין: דיינת לן דין תורה. לפי דברי חז“ל היה מספר השופטים שמִּנָה משה על ישראל שבעים ושמונה אלף ושש מאות (סנהדרין, י"ח), וכמובן שבהמון הגדול הזה היו אנשי חולין רגילים. בית-דין של שלשה בדיני ממונות הוא תמיד כמעט בי”ד מפשר, ואם הצדדים סומכים עליו ומראש מסכימים לחות-דעתו, אזי הרשות ביד בי“ד כזה להוציא פסק אפילו נגד ההלכה, כי הדינים הקצובים הם שורת הדין וחז”ל מחבבים (ברכות, מ"ה) את הדינים לפנים משרות הדין.

ובכן אין כל ספק כי המושג הדיוטות הולם את כל אדם, והוא בא דוקא להוציא את המומחים. ואולם למעשה, הנה כל השופטים של “משפט השלום העברי” נבחרים מאת הצבור היהודי המאורגן בארץ ישראל, עפ“י סדר הבחירות שתקבע אספת הנבחרים (תקנות בתי משפט השלום העבריים בא"י, פרק ב' סעיף 3). מיסדי משפט השלום העברי בארץ ישראל דאגו לשכלל את המוסד, והקורא את הספר של הרב אסף: “בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד”, יוכח, כי בהרבה-הרבה דרכים הולך המוסד החדש בארצנו אחרי התקנות והסדרים, שהיו נהוגים בעמנו תמיד בנוגע למנוי דיינים. למרות הטנדנציה של הרב אסף בספריו להיות מתנגד למשפט השלום העברי, הנה אין החכם הזה מסתיר את העובדות, – ואלה העובדות התקנות והמנהגים כמו מעבירים אותנו מן התקופות הישנות, ומביאים אותנו לבתי משפט השלום בארץ ישראל. ואין לנו מליץ יושר של משפט השלום העברי, יותר טוב מן הספר הנזכר של הרב אסף, שממנו אנו רואים, כי בכל מקום ובכל תקופה, שהקהלה היהודית דאגה לסדרי בתי הדין בישראל ושראשי העם דאגו לזה, לא היו הבד”צים פורצים חומה, כמו שנעשו בארץ ישראל, ביחוד לפני התקופה האחרונה קודם שנוצרה הרבנות הראשית בתור מוסד. הן תודו, כי סדרי בתי הדין הם עקרי תורה ולא לחנם נקבעו “הלכות דיינים " בראש חושן המשפט, וכל צבור מפותח לא יוכל להשלים עם הבטלנות והצלמות ואי-הסדרים, שהבד”צים שטופים בהם.

תפקידו העיקרי והיחידי של משפט השלום העברי הוא, “להשיב שופטינו כבראשונה”, וכי בארצנו לקראת תחיתנו הקרובה לא נהיה מוכרחים לרעות בשדה אחרים. הצדק, יסוד המשפט, הוא פרי הרגש המוסרי של עם ועם, והצדק העברי שונה מן הצדק הרומאי. ואנו רוצים להשפט עפ“י העברי, כפי המושגים של עמנו. ובכל לב אנו רוצים, כי הרבנים, אנשים מישראל שקראו ושנו ומלאו כרסם בידיעות הצדק העברי, ישתתפו אתנו במשפט השלום העברי, יעמדו גם בראשו. ואולם בשום אופן לא נרשה להם לותר על הסדרים, שהם ורק הם עוטרים אנשים להיות שופטים, לקחת מזה ולתת לזה, וכי יהיה הפקרם הפקר. עוד בראשית הוסד משפט השלום העברי פנינו אל הבד”צ ביפו לסדר ישיבות משפטיות משותפות. לצערנו, לא היה כבר רבנו הרא“י קוק בארץ. והרבנים דחו אותנו בקש ובגבבא. הנמוקים היו מגוחכים. כותב הטורים האלה, בתור מורשה לכך, נהל את המשא והמתן. הרבנים בשום אופן לא הסכימו לשתף אותנו במשפט. ולא מחכמה הם עשו ועושים זאת. לא הבד”צים יוכלו להתחרות עם משפט השלום העברי, כי אין הצבור מאמין בהבנתם את הויות העולם ובידיעותיהם את דרכי החיים.

המתחרה במשפט השלום העברי הוא המשפט בערכאות, בתי הדין של הממשלה, ביחוד בכל מקום אשר השופטים הם יהודים. הן ישנם בין השופטים האלה של הממשלה, שהצטיינו מקודם בעסקנותם גם במקצוע משפט השלום העברי. השופטים האלה שומעים את הענינים בשפה העברית, כותבים בשפתנו הלאומית את פסקיהם ועורכים בה את הפרטי-כלים של המשפטים. הוסיפו לזה את הדרים הקבועים, ואף כי ההורמנא והכח של הפסקי הדין, ואז נהיה מוכרחים להודות, כי המוסדות האלה בכחם להתחרות עם משפט השלום העברי. ואולם ראוי לדעת ולהעריך שתי נקודות חשובות: ראשית, הרשות למשפט השלום העברי לראות את נצחונו גם הוא בזה, שהממשלה הבריטית הנהיגה את הלשון הלאומית שלנו בתור שפה רשמית למשפטים שבין יהודי ליהודי., מה שלא היה בודאי עולה על הדעת, לולא קדם משפט השלום העברי להתקיים בארץ. ושנית, אל נא ישכחו החותרים תחת קיומו של משפט השלום העברי, כי אם יהרסו את המוסד הזה כליל, אז הצבור, שהבד"צ ואי-סדריו אינם רצויים לו, – יצטרך לפנות רק אל מוסדות המשפט של הממשלה, ופסקי הדין מוכרחים אז להיות ברוח הצדק של עמים זרים, ברוח המוסד של הנכרים, אף אם השופטים הם בני עמנו. האמנם מציאות כזו רצויה להם?

פה היה מקום לדבר קצת משפטים עם המו“ל “ספריה משפטית”, הד”ר יונוביץ, אשר בהקדמה לספרו של הרב אסף: “העונשין אחרי חתימת התלמוד”, מצא לנחוץ להכנס בפולמוס חריף נגד משפט השלום העברי. הוא מסתייע גם בשיחה פרטית עם אחד, סופר ועסקן, ומוציא מהם מסקנא לא נכונה שאין כל צורך בספרי מדע על המשפט העברי. אבל – יוסי מכה את יוסי, – והספרים הטובים, שבהם העשיר את ספרותנו המודרנית הרב אסף, ואשר ראו אור הודות לד"ר יונוביץ, הם המליצים היותר טובים על המשפט העברי. ואנו בטוחים כי עוד יבוא יום ויבואו חוקרים ומבין פסקי המשפט השלום העברי ומן הפרטי-כלים שלהם ישאבו חומר רב להתפתחותו של המשפט העברי והשפעתם של החיים החדשים בארץ ישראל על מושגי הצדק העברי.