פאריס, 1925

חוט של חן מתוּח על הספר הקטן ואין פלא: הגבּוֹר הראשי זה אך מלאוּ לו ארבע שנים.

ז’ורז' דיאמל הוא סופר צרפתי ידוּע שכתב כמה רומנים, ספוּרים ושירים. עתה שני בנים לו, שני יצורים זעירים, חביבים הוא יושב ומהרהר: " יום יבוא ואף זֵכר לא יוָתר להם מילדוּתם הנפלאה. אנו כולנוּ – עדים אִלמים. גם אנו נעָלם ולקחנו אתנוּ את הסוד" והוא רוצה להציל מתהום הנשיה, ולוּ רק משהוּ, קורטוב, פרור. והוא רושם, קובע פרטי חייהם של בּבּו וזזו.

החכמות שהם משמיעים, התגליות שהם מגלים, שהוא מגלה בהם, נצחונות וכיבושים, תבוסות ואכזבות. הוא מספר איך בעטיוֹ אבד לבּבּו האמוּן באדם: “יום אחד בּבּו משחק בגן-העיר בחסוּת אומנתו. אנחנו עוברים בשדרה ומעמידים פנים שוֵי נפש, פני אדון וגברת זרים. הילד מביט, צועד צעד אחד לקראתנו. מה זאת? הלא אַתם אבא ואמא! למה תתנכּרו אלי? אנחנו ממהרים אליו, חובקים אותו בזרעותינו. הוא צוחק, מפטפט, אבל דבר מה קרה. העולם איננו עוד כאשר עד כה. הגן מלא מוקשים ותעלוּמוּת. אַל תעשו נסיון אוילי זה על ילדיכם”. מזהיר דיאמל.

הוא מספר על עצמת האינסטינקטים הטמונים בילד. “פעם הביאוּ ילדה פצוּעה קשה (בימי המלחמה היה דיאמל רופא צבאי). כשהניחוּה על שולחן הנתוּח קראה הכפרית הקטנה בקולה הצרוּד משהו, ההמוני: ‘הי, אַתם! אל תגזרוּ את בגדי!’ – לא היה עליה אלא כותנת קצרה מבד גס בלבד, והיא גססה. אך קול הגזע דיבּר בה”. הוא מדבר על חדוַת האבהוּת, על ההתחדשוּת אשר עמה, ועל ההבלגה הטובה על עצמו של הלב הנותן את אהבתו לא לאלילי מתכת, כי אם לכלי חרס פרירים.

תרפ"ז