אִישׁ שָׂעִיר וְאִישׁ חָלָק / יהודה ליב גורדון
אִישׁ שָׂעִיר אֶחָד כֻּלּוֹ כָּאַדָּרֶת,
קָדְקֹד שֵׂעָר לוֹ לִצְנִיף תִּפְאָרֶת,
רַקָּתוֹ וּלְחָיָיו מֻסַּבֹּת שָׂעַר
כָּעָלִים הַמְּכַסִּים לַעֲצֵי הַיָּעַר,
וּקְוֻצֹּתָיו הָעֲרוּכוֹת תַּלְתַּלִּים
עַל תַּלְמֵי יָם שַׂעֲרוֹתָיו כַּגַּלִּים;
הַשֵּׁנִי קֵרֵחַ חָלָק כַּתֹּרֶן,
אֵין יֵשׁ לוֹ אַף שַׂעֲרָה אַחַת
בַּקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת.
וּשְנַימוֹ נֵצְּבוּ פֶּתַח הַגֹּרֶן.
וַיִּלְעַג הַשָּׂעִיר וַיֹּאמֶר אֶל רֵעֵהוּ:
"הַשֵּׂעָר לָאָדָם עֶדְיוֹ הִנֵּהוּ;
אוּלָם הַקָּרְחָה מוּם הִיא לוֹ וּפְחֶתֶת,
כָּל תֹּאַר תַּגְעִיל, כָּל פָּנִים מֹאֶסֶת,
אֵין בָּה שֵׁמֶץ דָּבָר טוֹב וָנַחַת".
וּבְדַבְּרוֹ וַיַּעַל הַמֹּץ מִן הָרַחַת
וַיְכַס אֶת שְׁנֵיהֶם בְּאָבָק פֹּרֵחַ;
אָז יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ יַעֲבִיר הַקֵּרֵחַ
וַיֶּמַח הַמֹּץ רֶגַע וַיַּעֲבִירֶנּוּ,
וּבִשְׂעַר הַשֵּׁנִי דָּבֵק כַּסַּפַּחַת
לֹא יָכֹל לָמִיש אֶת רֹאשׁוֹ מִמֶּנּוּ.
אֵין רַע שָׁלֵם בַּתֵּבֵל לְאִישׁ דָּעַת,
בְּכָל חֶסְרוֹן יֵשׁ יִתְרוֹן, וּמוֹתָר בְּכָל מִגְרָעַת.