כָּל פֹּעַל־הַבּוֹרֵא יָפֶה הוּא וּמֻשְׁלָם.

אֶת זֹאת לוֹמֵד אָדָם לָדַעַת

גַּם בְּלִי סִיּוּר בִּמְלוֹא־עוֹלָם:

לְהוֹכָחָה תַּסְפִּיק הַדְּלַעַת.

חָכָם כַּפְרִי הִרְהֵר בְּתוֹךְ גִּנַּת־יָרָק:

"הַדְּלַעַת – פְּרִי־עֲנָק, וְגִבְעוֹלָהּ כֹּה דַק!

אָכֵן, יוֹצְרֵנוּ לֹא צָדַק.

וְלוּ דַּעְתִּי הָיְתָה קוֹבַעַת,

כִּי־אָז תָּלִיתִי אֶת־הַדְּלַעַת

בְּעֵץ־אַלּוֹן: כַּפְּרִי – כָּעֵץ!

חֲבָל שֵׁאין אֲנִי יוֹעֵץ

לְרִבּוֹנֵנוּ בַּשָּׁמַיִם!

כְּכָל שֶׁאְסְתַּכֵּל, אוֹמְרוֹת לִי הָעֵינַיִם

כִּי הַבּוֹרֵא בִּלְבֵּל בֵּין הַפֵּרוֹת הַשְּׁנַיִם:

גִּבְעוֹל־הַדְּלַעַת הוּא פָּעוּט,

וְלוֹ – יָאֶה דַוְקָא בַּלּוּט!"

נִלְאָה הַפִילוֹסוֹף מִמַּאֲמַץ־הַמֹּחַ.

“אִיש־שֵׂכֶל” – הוּא חוֹשֵׁב – “זָקוּק לִקְצָת מָנוֹחַ”.

וּבְכֵן, בְּצֵל אַלּוֹן שׁוֹכֵב הוּא וְנִרְדָּם.

פִּתְאֹם – נוֹפֵל בַּלּוּט: הָאִישׁ – חָטְמוֹ זָב דָּם.

מֵקִיץ הוּא – מְגַשֵּׁשׁ בְּיָד מְזֻעֲזַעַת –

וְהַבַּלּוּט עוֹדֶנּוּ כָּאן,

כִּי נֶאֱחַז הוּא בַּזָּקָן.

“הוֹ, מֶה הָיָה סוֹפִי” – הִרְהֵר הָאִישׁ בְּרַעַד –

"לוּ, תַּחַת הַבַּלּוּט, הֵטִיל הָעֵץ בִּי דְלַעַת?

אָכֵן, כָּעֵת אֲנִי מֵבִין

דַּרְכֵי־בּוֹרֵא – עִמּוֹ הַדִּין!

חָכְמַת הָאֵל אוֹתִי הִצִּילָה.

שׁוּב לֹא אֶקְבּוֹל עָלָיו, חָלִילָה!"

וְהוּא חָזַר לַכְּפָר – נִכְלָם,

מָלֵא שִׁבְחֵי בּוֹרֵא־עוֹלָם.