רקע
אלתר דרויאנוב
יִסְכָּה

בכל הטרגדיות של שֶכְּסְפִיר, שיש בהן סכסוך בין אבות ובנים, חוזר ונשנה חזיון אחד: בנים ובנות, שמרדו באבותיהם, שעברו על רצון אבותיהם, אחריתם מרה. אפילו הַמְלֶט, המוסר את נפשו על נקמת דם-אביו, נענש, כי על-כן הוא קם באמו. אפילו ז’וּלְיֶטָה, הטהורה בנשים, בחטאה מתה, כי עברה על רצון הוריה. ואפילו קוֹרְדֵלִיָה, הקדושה בבנות, גם עליה עברה הכוס, כי חכמה מאביה. דומה, שזו היתה מחשבתו של שכספיר: אמנם אי-אפשר לעולם בלי בנים ובנות מורדים. מרידה זו היא אחד מהכרחי ההויה. אבל המסורת, שהאבות קבלוה מאבותיהם והם מוסרים אותה לבניהם, נשמת ההויה היא, וכל הנוגע בה – לא ישלם.

יש בטרגדיות של שכספיר רק מורדת אחת יוצאת מן הכלל – יִסְכָּה, בתו של שילוֹק. מרידה נוראה מרדה באביה – נבדלה ממנו ונוספה על שונאיו מבקשי-נפשו; קצצה את הקשר בסיף והשליכה את המסורת מעליה והלכה אחרי לוֹרֶנְצָה מְאַהֲבָה. ואותה לא דן יוצרה במדת-דינו הקשה. להפך: הוא הזמין לה את האושר אשר בקשה.

אנטישמות היא זו? – הן ולאו. שנאה במובן הגס אין כאן. יחס מיוחד לגורלו של היהודי יש כאן. כל אדם די לו תוכן-נפשו לחיב את מציאותו וקיומו. קיומו של היהודי תלוי בפסק-דינו של ההגיון, לוּ גם יהי של ההגיון העליון. והגיונו העליון של הנוצרי אומר לו: קיומו של היהודי בתור יהודי מיותר הוא, אין לעולם צורך בו; מסורת היהדות לחנם היא משוטטת בעולם כרוח בלי גוף, כנשמה ערטילאית. לפיכך – כל הפוגע במסורת זו כאלו פגע בחלל ריק.

ואין יחס מיוחד זה תמוה, את הכרח הכרחיותו כבר למדנו מפי פינסקר. ואולם אלו, היראים לחשוב מחשבת-עמם עד תוּמה, לובשים חרדות כל שעה, שיחס טבעי ומוכרח זה מתגלה. ומחמת חרדה הם לוחשים את לחשם הידוע, התפל: “אנטישמות… גירא בעיניה”…

כך חרדים וכך לוחשים עתה גם ראשי-המדברים של יהודי גרמניה למקרא מאמריו של הפרופ' קוֹהְלֶר על היהודים והיהדות. אדם גדול הוא קוהלר, אדם מעמודי תורת-המשפטים בדורנו. ולא רק אדם גדול, כי-אם גם אדם הגון הוא קוהלר, אשר לא יְזַהֵם נפשו באנטישמות גסה. אבל נוצרי וגרמני הוא קוהלר, והרי הוא עומד ותמה מצד הגיון נצרותו וגרמניותו: מה צורך יש לעולם, שיתקימו בו יהודים? מה צורך יש לגרמניה, שיתקימו בה יהודים? קוהלר מוקיר באמת ובתמים את הכשרונות הטובים, המיוחדים ליהודים, וגם את המדות הטובות, המיוחדות ליהודים. הוא חושב את הגזע העברי כמעט ל“גזע עילאה”, שראוי לכל אדם לינק ולשפר בו את דמו. אבל דבר אחד אין הוא יכול להבין: מה צורך יש לו לגזע זה להתקים בעולם לו לעצמו? למה לה למסורת העברית להתקים, לשוטט בעולם ולתעות ממקום למקום? ובאמת ובלב תמים הוא משיא עצה טובה גם לגרמנים וגם ליהודים, היושבים בתוכם: יאבו הראשונים לבלוע את האחרונים לחלוטין ויאבו גם האחרונים לְהִבָּלַע לחלוטין. הרי נשואי-תערובות, הרי שמד. שניהם מאחדים את הבולעים ואת הנבלעים אחוד מוחלט ועושים אותו גוף אחד. ומעיד קוהלר על אלפי יהודים בגרמניה, שכבר נבלעו ואין עוד ביניהם ובולעיהם גם מצד המושגים הדתיים ולא כלום.

השאלה היא, אפוא, פשוטה ותמימה: למה לא תעזוב יסכּה את אביה ולא תלך אחרי לורנצה?

ומאמרי קוהלר היו למאורע בקרב יהודי גרמניה. כל העתונים הכלליים מטפלים בו וכל העתונים היהודיים משיבים וחוזרים ומשיבים על דברי קוהלר. לפי האמת יש רק תשובה אחת קצרה עליהם: “מדה מיוחדת זו, שבה אתה מודד אותנו, היהודים, טבעית היא. גלותנו שלנו הזמינה אותה לך”. אבל תשובה קצרה וחשובה זו “לבא לפומא לא גלי”. ומשום אימה, פן תפלוטנה השפתים דבר, שאסור לאמרו בקול, מאריכים המשיבים עד לגועל וטוחנים קמח טחון עד לזרא. “היהודים בשרו את אמונת-היחיד בעולם והם שהפקדו לשמור עליה”. “בכונה נטע אלהים אילנות שונים בעולמו-גנו, כדי שיהיה יפה ומרהיב עין”. “הרמוניה גדולה כוללת בתוכה הרבה הרמוניות קטנות, ולפעמים גם דיסוננסים”. “יהודים הגונים אנחנו משום שגרמנים הגונים אנחנו, וגרמנים הגונים אנחנו משום שיהודים הגונים אנחנו”. וגומר וגומר עד סוף כל המליצות ומליצות-המליצות, וכולן אינן אלא פרגוד על הדבר היחידי, הישר והתמים, הרועד בלב ומתירא לְהִגָלוֹת.

ובה בשעה שקוהלר כתב את מאמריו עמד גרמני אחד, גם-כן מפורסם, הֶרְמַן בּאַהר, לפני סטודנטים יהודים בפראג, וגם הוא שאל באמת ובתמים: היהודים הללו, שמתעשרים ובונים להם היכלות בברלין, למה הם מזדרזים למחוק תיכף את צלם-היהדות מעל פניהם? הצעירים היהודים, היוצאים מתוך תחומו של הגיטו, למה הם יראים את צִלָם, המלוה אותם? אלו ואלו – למה הם מנשלים מעליהם את מסורתם שלהם ומטילים על עצמם מסורת שאינה שלהם? וכי לא טוב ולא נוח להם, כי ישארוּ מה שהם ולא יאבדו ולא יכחדו מן העולם ולא יהיו טועמים כל היום טעם היסורים הקשים של פרוצס הכליון?

מהיכן באו לו להרמן באהר, האדם הנוצרי והסופר הגרמני, שאלות אלו? מדוע הוא תמה על יסכּה, העוזבת את אביה והולכת אחרי לורנצה?

הרי תשובה:

– “לידי הכרת ערכה של היהדות – מעיד באהר על עצמו – באתי מתוך האושר הגדול, שזכיתי לו בחיי, כי מנעורי ידעתי וכל הימים הייתי ידיד נאמן – לתיאודור הרצל”…

ומי יודע: אולי עוד יבוא יום וקם “שכספיר” וְיִפָּרַע גם מיסכּה, העוזבת את שילוֹק אביה והולכת אחרי לורנצה מאהבה? –

<br?

העולם 1911

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47916 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!