¹

מתוך “הפועל הצעיר”, 23.5.1967

מתחילתו, המיתוֹס היווני הוא עולם-תוהו, שיסודות שונים צפים בו בערבוביה, והם מתבלבלים, מתמהלים, מתנגשים, ויש מכחישים זה את זה. לאותה ערבוביה – כמה גורמים.

נקווּ במסורת-המיתוס ונוֹערו יחד מושגים קדמונים עם מושגים מאוחרים. עם התרחב המרחב היווני, הביאו עמים ושבטים שונים איש מאוצר דמיונותיו ואמונותיו שלו, להטילם אל מאגר המקובלות השליטות. לא היתה עיר ביוון, ואחרי כן ברומא, שלא ראתה לייחס את ייסוּדה לאיזה אֵל או איזה גיבור, בין ונין לאֵלים; על ידי כך נשתבשו רב-יתר שלשלות-יוחסין וסיפורי-הרפתקאות, שמעיקרם היו ללא סדר וללא קבע. הרומאים הכובשים סיגלו לעצמם את מסורת-המיתוס של היוונים המנוצחים, וזיהו כל אֵל יווני עם אֵל איטלקי מקומי, לפי תכונה משותפת או צד שווה שמצאו בין אֵל לאל. ויהי בסיפוריהם זאוּס ליוֹב או יוּפּיטר, הרה אשת-זאוס ליוּנוֹ, היפסטוֹס לווּלקן, אפרוֹדיטי לווינוס, הרמס למרקוּר, וכו'. עם תרגום-השם, נטפל לאל היווני גם משהו מטבעו ועיסוקיו של מקבילו הלאטיני.

שלושה רבדים    🔗

חוקרי-מיתוס מבחינים בשלושה רבדים בנושא-תלמודם: א) מיתוס כשהוא לעצמו – זה קשור בהסבר לתופעות-היקום (מעין מדע פרימיטיבי), יראה מפני כוחות מסתוריים ופולחן לרצותם; ב) סאגה (מלה סקנדנבית, אחות לשורש הגרמני זאגן, להגיד) – אלו אגדות, שגנוזים בהן ניצוצות היסטוריים או בּבוּאות למצבים סוציאליים; ג) מאֶרכאֶן (מגרמנית) – מעשיות-עם הנועדות לשעשע, והן נקראות באידיש “בּאָבּעמעשׂות” (מעשיות-סבתא) ובאנגלית “פיירי טיילס” (סיפורי-פיות – שם כללי לסוג זה, ואפילו לגבי סיפורים שאין בהם שום פיה).

מן המוֹתר לומר כי בגופם של דברי-המיתוס, אין אחד מן הדברים האלה בא בטוהרו ונקיונו.

חומר היולי    🔗

עצם-התוהו של מסורת-המיתוס היוונית שת אותה מקור אידיאלי למשוררים-אמנים שקמו ביוון וברבות-הימים ברומא – בבחינת חומר היולי לחצוב ממנו גושים שונים, לעצבם לצורות, להחיותם ברוח משורר ומשורר, להכניס בהם מרגשות-לב ומשאיפות-מוּסר, לגוונם לכמה חינים. כן עשו המחזאים היווניים. יכלו הללו להישען על כך, כי הנפשות והעלילות שהם מעלים על הבמה, כבר ידיעה כלשהי מהן שוכנת בקהל המסתכלים מהקשבתם לזמרנים נודדים ולמספרי אגדות-אֵלים. עוד נשׂכּרו האמנים מחרדת-הקודש שעדיין היתה רחושה בקרב העם כלפי דמויות ומנהגים שבאמוּנת-אָבות.

שם הספר    🔗

“עין הסוס” – שמו של ספר-סיפורי מן המיתוס היווני – נקרא כן, כמפורש במבוא קצר שלי, על פי מעיין-מים שנבקע במקום שפגעה פרסת-פּאֶגאסוס, הסוס בעל-הכנפיים, ברדתו לראשונה על הר-המוּסוֹת, הליקון. “היפּוֹקריני – עין-הסוס – קראו המוּסוֹת למעיין ההוא. אשר ישתה ממי עין-הסוס, יהלמהו שיכּרון מאגדות-קדומים, ומנגינות מנעורי-ארץ מתחילות מפכּוֹת בנשמתו” (שם).

את השם הזה נטלתי מן “אוֹדה אל הזמיר” לג’ון קיטס. שם נאמר: “מי יתן לי גביע, מלא הדרום החם, מלא מן ההיפּוֹקריני האמתי, המסמיק” ².

משום המלה “המסמיק” נקבע בדעתי כי קיטס עירב במשלוֹ מוטיבים משתי תרבויות: המים הצלולים של מעיין-פאגאסוס עם נס-ישו בהופכו מים ליין אדום.

והנה, בחוזרי וקוראים בספרי שלי, בסיפור על אגדיסטיס, יצור איוֹם יליד-אֶבן, אני מוצא: “יום אחד, אחרי המית אגדיסטיס עם רב מן האדם ומן הבהמה, ואחרי עוקרו יער בששון-על-חורבן, צמא יצור-האֵימוֹת הזה עד-מאוד. ויגש אל מעיין-מים לשתות. ודיאוניסוס ארב לו שם; ויהפוך דיאוֹניסוס את המים ליין. וישתּ אגדיסטיס וישכּר ועומק-תרדמה אחזהו” (עמוד 43). ובכן, קדם דיאוניסוס לישו לאותו מעשה-הנס.

לא קיטס חטא בעֶרב-תרבויות; זכרוֹני החטיאָני!

למופת – החוּמש    🔗

בשביל הרצאת-הדברים בספר זה, שיוויתי למופת לי את החומש: בסגנון (לשם פשטות-לשון ורוח-קדומים); בחלוקה לפרשיות-פרשיות; בשמירת תולדות וסדרי-זמנים – ככול שנתברר מן תסבוכת-המיתוס; בזיקה לריבוי שמות פרטיים, שקצתם מתפרשים וקצתם אינם מתפרשים. (“משה” מתבאר; “אהרון” אינו מתבאר, והוא ספק משוֹרש אוֹר ספק משורש הר ).

אשר לסגנון, כמובן, לא הייתי משועבד לחלוטין ללשון-החומש. במקום שראיתי צורך הגיוני או ציורי, לוויתי מלשונות-חז"ל וממטבעות העברית החדשה.

אשר לשמות פרטיים, גם בסיפורים שהגיעו אל אירופה המודרנית דרך צינורות לאטיניים ובליטוּן שמות הנפשות והמקומות, ניסיתי – ככול שניתן לרזוֹן-ידיעתי ומיעוט ספרי-העזר שבידי – לשמור אמונים לצורות היווניות.

קסם יש בשמות פרטיים, שהם מקנים מלשדה ונשמתה של שפה, אפילו כשאין פירושם ידוע. ולא קימצתי בהם גם כשלא היתה בהם נחיצות לגופה של עלילה. למשל (עמוד 58): “ותאמר יאמבּיי: ‘אקרא לאחיותי הגדולות. הנה הן שואבות מים מבאר תחת עץ-זית אשר בפאת-השדה. אולי תדענה עצה’. ותקרא לאחיותיה, בנות-המלך; והן יפות כּאֵלות, וטוב-לבּן כיופין, ושמותיהן: קאליתּוֹאֵיי, קאלידיקיי, קלייסידיקיי ודאֶמוֹ”.

הסתכלו בשם יאמבּיי (ב' צרויה). עליה נאמר למעלה מזה: “ויאמבּיי צולעת מלידה, כי אחת מרגליה קצרה ואחת ארוכּה, אך רב כוחה בחרוזי-שיר”. תלמיד אשר התוודע אל יאמביי בזה הסיפור, לכשיפגוש יאמבּים בתורת-המישקל, ידע במה מדובר ומאַין המונח. כאן התועלת הלימודית מופקת מרמז בלבד. במקום אחר הדברים יותר מובהקים. הנה, שני סעיפים מפרשת דיאוניסוס (עמוד 44):

"ואחרי זאת עוד חיבּב אֵל-היין לשוטט בשדות ויערות, ובעקבותיו עדת סילאֶנים וסאטירים, נימפות ודריאַדות, ובחורים ובחורות, בחמת-יינוֹ מתהוללים ומשתוללים. אך יש אשר יתייחד גם עם שיכורי סודות-חכמה והלומי תפארת-חזון.

“כזה הוא דיאוניסוס, אשר קורא גם דיתיראמבּוֹס, יליד-פעמיים, כי אחת נמשה פג מגויית-אמו, שרופת ברקי-זאוּס, ובשנית יוּלד מכיס חתוך בשוק-זאוס, שם השלים ירחיו. ופסוקי-שיר עשירי-המיה, מתפרצים ללא חוק ומעצור, כמזמורי השיר אשר זומרו מקדם בהשפעת אל-היין, נקראים דיתיראמבים עד היום הזה. ובעם נודע האֵל גם בשם בּכּכוֹס אשר יתפרש שבט – על שום המקל בן-הכּלבּה אשר שתלו דיאוניסוס באדמה ויהי לגפן-ענבים”.

לא אגע כאן במלים פשוטות, שאנו מגלגלים בהן יום-יום, והן מן המיתוס מוצאן. אף לא אתנה תוקף שירוּתם של מוטיבים ואזכרתות וגרעינים מן המיתוס הקדמון לאמנות האנושית לכל אגפיה דור אחר דור. אשר למדע – האַסטרוֹנוֹמיה, למשל, שופעת גילופים מיתיים.

קישוט פיוטי    🔗

אַראה בחוֹטר על קישוט פיוטי קטן (והוא לא יחידי) שהוספתי במגע-ידי לאורח המיתוס היווני.

בידוע, להומירוס יש אֶפּיטטים קבועים, שהוא מדביקם לנפשות הפועלות בשירוֹתיו: אֵאוֹס ורוּדת-האצבעות, אוֹדיסס רב-התלאות, ועוד.

בייחס לאֵאוֹס, אֵלת-השחר, השתמשתי גם אני בתואר ההוֹמרי המקובל. אבל בהרגישי כי אין זריחת יום אחד דומה לזריחת יום אחר, יש והרחבתי, אף שיניתי, את תואר-אאוס-המסורתי “אאוס, אלת-השחר ורודת האצבעות, אאוס המנפנפת סודר-שני על פני הרקיע לבשר את בוא מרכבת-השמש, אהבה את טיתוֹנוֹס, נסיך צעיר ממשפחת מלכי-אדה”… (עמוד 91). ­–

"ובשטוח אֵאוֹס, אֵלת-השחר, שטיחי-ורד ברקיע לקראת בוא מרכבת-האֶליוֹס, כבר אץ מידאס אל ביתו, ובידו קליפת-הדלעת, מלאַת מים ממי-הנהר… (עמוד 49). –

“ואולי מטפחת כמטפחת-השני אשר לאֵאוֹס, הנפרשת על פני הרקיע עם שחר”… (עמוד 23).

בעבוּר מי?    🔗

בעבור מי רקמתי וארגתי את סיפורי-המיתוס הללו?

בעבור נפשות צעירות (כמוני אני בהיותי ילד-נער) אשר ספגו מנה של תורה והן צמאות לנפלאות: אגדה ושיחות-מלים מתנגנות מאליהן. (אכן, חלק מניסוּחי את עלילות-הדמיון היווניות יש לצרפו לזכות מישקע-זכרונות מקריאות שבנעורי: היו הדברים בתוכי, עוּצבוּ בי מחדש במשך השנים, וכאילו חיכו שאהיה סבא לנכדים גידוּלי-עברית, ואני רוקם בשבילם מעשיות עתיקות בחותמי שלי).

בעבור אלה – ובעבור זקנים שלא כבה בהם שביב-הילדות החיוּני… ונזכר אני בדבר שסיפר סילאֶנוֹס הזקן (עמוד 47) לפני המלך מידאס בהיטיבם לבותיהם במאכל-ומשתה ושיחה:

"… על אי אשר שני נהרוֹת זורמים בו, והאוכל מפרי העץ הגדל על הנהר האחד, מהרה הוא מזקין, מצטמק וכלה ומת – והאוכל מפרי העץ הגדל על הנהר השני מחדש נעוריו: גם כי זקן מאוד-מאוד, חיש הוא נעשה כבן ארבעים, ואחרי-כן כבן שלושים, והוֹוה לעֶלם, לנער, לילד, לעוֹלל – עד אשר הוא נעלם כליל! אפס-כי מערבּלה גוֹעשה שומרת על האי מגשת אליו, על כן באֵי-עולם מוּצלים מריצת-זמן מהירה עד יזקינו בלא-עת, ומצעידת-זמן אחורנית, כי יהיו לתינוקות, לעוּברים ברחם-אֵם, ויגיעו אֶל אַל-היוֹת כמו לפני הריוֹן.

“ואני – אמר סילאֶנוֹס – אָפיוֹלטס, רוח-מזרח, טילטלני לשם, וטעמתי משני מיני הפרי גם יחד, ופעולותם סותרות זוֹ לזוֹ, וָאהי לזקן עושה מעשי-ילדות”.