¹

בחיק יולדתו הילד ינוח.

ישכב בעצלתים על ברכיה סרוח,

רעבונו ישקיט ממיץ־דדיה

מצמאו ירוה מדם־עורקיה.

לקול צעקתו תעיר אם־רחמניה –

להשקיט בכיתו תעביר שנה מעיניה

תמהר חלץ השד, תניקהו

ובנועם שיריה תשיב תישנהו.

אף כי כפיו תלחצנה שדיה

צפרניו החדות תשרטנה דדיה,

בכל זאת לא תחדל המינקת

בל תשים לב, אֵם בן חובקת.

כה מיום גיחו מרחם, ירחים עברו עפו

ומספרם הגידו כי כבר שנתים חלפו

הילד היה לנער, גם שניו חצצו

והמה פעמים שלש דדיה מחצו

אויה לי! כי על כל מאכל יניע ראשו,

אות הוא כי בכל אלה בחלה נפשו,

ואיך יגמל בנינו – יעתק משדים?

ומבלעדם, איך יגדל ישאר בחיים?…"

ככה תאנק האם, תחרד האומנת

ולאישה (אבי־הנער) בדמע מתחננת,

– הרגעי רחמניה, אל נא תתמוגגי

הן ככל הילדים בננו, ולמה תדאגי?

הכיני גם את, עוגת־רצפים

די חלב־עזים חמאה ונופת־צופים,

אך הטיפי לענה על מבוע חלבו –

אז ימאס לחם עצלות וידאג אל טובו…