כּמים קרים על נפש עייפה הן בּאוֹת, החדשוֹת הטוֹבוֹת, היפוֹת, משמיעוֹת הישוּעה. הרוּח מתאַגד. בּגרמניה – מוֹעצת העוֹבדים האינטלקטוּאַליים, בּצרפת – “בּהירוּת” ¹ המחשבה והאמנוּת. ועוֹד יוֹתר. אוֹיבים מוֹשיטים יד אח אל אח, והנה – “אינטרנַציוֹנל של הרוּח”. וכי אין הנחמה דַיה?

הנה חלפוּ הימים, אשר רק האָטד, העָקר ונבוּב-הלב, התנשֹא למלוֹך, והזית והתאנה והגפן, עמוּסי התנוּבה הטוֹבה, התחמקוּ בּענוַת-חן גאה מ“לנוּע על העצים”. הרוּח, בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אוֹמר הפּעם למשוֹל בּנוּ. וּדבריו מה נמרצים. האזינוּ: אנשי-הרוּח מתנגדים “למדינה הנשענת על כּוֹח וּמשפּילה את האדם לתפקיד של כּלי-שרת לפּוֹליטיקה של אוֹנס”, “לקפּיטליזם העוֹשֹה את האדם למכשיר”, “לכל צוּרה של אַדנוּת-מעמד”. הם רוֹצים “לבטל בּאוֹפן בּין-לאוּמי את עבוֹדת-הצבא”, “להנהיג הלאָמה מתקדמת, הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה בּהתאם לטבע הטכניקה וּשְוִי התנוּבה”, “להגוֹת את המעצוֹרים דרך התפּתחוּתוֹ של הכּשרוֹן העוֹבד”, ועל כּוּלם הם שוֹאפים: “לעשֹוֹת את החיים הציבּוּּריים לכלי-שרת לתכליוֹת מוּסריוֹת”.

כּכה מדבּר אלינוּ הרוּח הגרמני, אֲמוּן הבּיטוּי המַגדיר, העיוּני והכּבד. הרוּח הצרפתי מַמתיק וּמַמליץ: “הרוּח אינה צריכה להיוֹת משוּעבּדה לשוּם דבר. אנוּ עבדיה והיא גבִרתנוּ. עלינוּ להָגֵן על אוֹרה וכוּ‘, לשֹאת את עינינוּ אל הכּוֹכב הזה המאיר לנוּ ממעל וכוּ’. ואין אנוּ מרימים על נס אלא את האמת היחידה והחפשית, שאין לה גבוּלים” וגוֹמר וגוֹמר.

שֹפתים ישָקוּ. בּאמת אמרוּ: דִבְרֵי פִי-חָכָם חֵן. מה טוֹב וּמה נעים. מה טוֹב, שלעוּמת נהמת חיוֹת, פּצוּעוֹת, טרוּפוֹת ואפלוֹת, עוֹנה מַנגינת-עדן ממרוֹמים. מה טוֹב שיש גדוֹלי-רוּח בּעוֹלם, ושהם אינם מתנַכּרים לנוּ, לעם ההוֹלך בּחוֹשך, ויוֹרדים להטוֹת שכם לנוּ, וּלחַלצנוּ ממצוּקוֹתינוּ. ואנוּ, החלכּאים הכּמהים לדבר ד', מַאזינים לסוֹד שִׂיח שַֹרפי-מַעלה, ולא תימָלא האוֹזן משמוֹע. הנך נכוֹן להסיח כּליל את הדעת מן התוֹהוֹ והבּוֹהוּ והחוֹשך על פּני תהוֹם, מפּני אוֹרה של הרוּח המרחפת וּממַללת.

לפי שעה אנוּ שוֹמעים רק את קוֹל-הענוֹת, את קשירת הכּתרים לרוּח ואת נפנוּף-הדגלים. ואנוּ, יוֹשבי השפל, רוֹאים את הקוֹלוֹת, ואת בּרקי-המַניפֶסטים ולבּנוּ כָּלֶה. מתי זה יגלוּ לנוּ שליטי-הרוּח, איככה יעשֹוּ הם את הפּלא הגדוֹל הזה, את חידוּש החברה האנוֹשית, אשר כּוּלנוּ, בּצר לנוּ, משתוֹקקים אליו, כּיד השֹגָתנוּ הדלה? הירדוּ גם הם לשם זה לתוֹך מַרתפי-חיינוּ, לתוֹך הבּוֹץ והרפש שאנוּ שוֹקעים בּוֹ, לתוֹך עסקי-הקהל המנוּוָלים והמנַוולים, לתוֹך מלחמת המעמדוֹת האפלה והאכזרית, לתוֹך בּתי הדיבּוּר והחיקוּק וּשאר חמוּדוֹת חיינוּ, לתוֹך עוֹלם המרי והזעם, והעלבּוֹן והאפלה? היתבּוֹססוּ הם אִתנוּ בּדמינוּ וּבבשתנוּ, היגאלוּ הם את עצמם בּזוּהמת-חיינוּ, כּמוֹנוּ זוֹחלי-ארץ, אוֹ שהם יעשֹוּ את כּל זאת ממרוֹם שבתם, מהוֹר-ההר של “אינטרנַציוֹנל הרוּח”? האוּמנם יסתפּקוּ הם, גדוֹלי-הרוּח, בּראשי-תיבוֹת, בּפרשוֹת סתוּמוֹת ולא יגלוּ לנוּ: מהוּ הדבר הצריך להיעשֹוֹת אוֹ, אפשר, רק להיאָמר, בּכדי שתבוֹא הרוּח ותיכּנס בּגדוּדי הפַּנים, החְלוֹפּים וההיידמַקים ותאיר להם את ה“אמת היחידה והחפשית, אשר אינה יוֹדעת גבוּלין בּין גזע וסיעה”, שתיכּנס הרוּח בּהסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ודַבָּריהם, “לבל ישפּילוּ את רוּח האדם”, וּבכדי שיאיר אוֹר האמת והצדק והחירוּת על כּל תוֹפסי-שרביט ורוֹעי עדרי-אדם?

למה זה הם מַחרישים?

היהין אדם סתם להתיצב לפני הדרת כּבוֹד אנשי-מרוֹם-הרוּח ולאמוֹר להם קצת מאשר בּלבּוֹ?

ישנה שנינה יהוּדית-המוֹנית, השוֹאלת: “והיכן הייתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?”

– מוֹרי ורבּוֹתי, אשר לאוֹרכם אנוּ הוֹלכים, וּבזכוּתכם גם לנוּ מוּתר האדם מן הבּהמה, וּמימיכם אנוּ שוֹתים (אם כּי לא תמיד לרוָיה) וּבידכם מַפתחוֹת שערי התפארת וההוֹד והאצילוּת והדעת, והעיקר – האַלמָוֶת – היכן הייתם אתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?

מה טוֹב ויפה לשמוֹע על בּיטוּל המלחמוֹת והצבא. למה זה איפוֹא לא הקדמתם קצת כּשאַלפי “שקצים” רוּסים, אשר לא ידעוּ ממרוֹמי-הרוּח, אשר אפשר אף קרוֹא ספר לא ידעוּ, מסרוּ את גוָם למכּים, על אי-רצוֹנם לקחת חלק בּטבח-האדם וּבממשלת הזדוֹן? למה לא הקדמתם אתם, מאוֹרי עוֹלם, לפני חמש שנים לפּחוֹת, ולא גאלתם אוֹתנוּ מכּל זה אשר בּא עלינוּ? מה נכוֹחים הדברים על “הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה”, חבל רק על שהיא בּאה בּזמן ש“האבּירים השחוֹרים”, מבּלי דעת כּי אנשי-הרוּח שוֹאפים לכך, תוֹבעים 44 שעוֹת-עבוֹדה בּשבוּע והמהדרים מתקרבים לארבּעים, ואף לשלוֹשים ושש. למה זה לא הקדמתם קצת לבוֹא, אז, כּשהתוֹפרת המסכּנה עיורה את עיניה שש-עשֹרה וּשמוֹנה-עשֹרה שעוֹת על גבי המחט, כּשעוֹבד-הפחם לא היה רוֹאה את השמש לא בּעלוֹתוֹ ולא בּבוֹאוֹ, וכל פּעוּלה וּרצוֹן פּעוּלה להפחתת שעוֹת-העבוֹדה היה מביא לבעליו רעב, תפיסה, הרג? מה חשוּבים הדברים, כּי עמלם של העוֹבדים צריך לחדוֹל היוֹת מכלה-עוֹלם. איפה זה הייתם כּל הימים כּשילדי עניים נעשקוּ מילדוּתם אויר, מזוֹן, חינוּך, אוֹר-עוֹלם? למה זה בּוֹששתם לבוֹא?

רוֹכבי אתוֹנוֹת צחוֹרוֹת, יוֹשבי על מִדִין, האוּמנם בּני מֵרוֹז אתם? האוּמנם צריכים היוּ לעבוֹר שלוֹשת יוֹבלוֹת שנים, עם מַכאוֹביהם ואפלתם, עם כּל הרעידוֹת והנפָצים שבּבטן-האדמה, עם התגוֹששוּת-הדמים העיורת בּמעי החברה, בּכדי שתוֹפיע הרוּח? האוּמנם כּך דרכּה של הרוּח לפַגר, להוֹפיע מקץ הדברים, על פּסגת-החיים, אוֹ זוֹהי רוּחכם אתם שבּוֹששה לבוֹא? האוּמנם לא חָורוּ פּניכם, בּהעלוֹתכם על לב, כּי אִתכם, אִתכם, עם מַניפֶסטים שלכם וּכרוּזיכם שלכם הוֹפיעה הרוּח?

לא. עלילה היא זוֹ על הרוּח.

אף אנחנוּ, נחוּתי-דרגה, ידענוּ את הרוּח, את הרוּח אשר בּאנוֹש, אשר אדם חוֹזה מבּשֹרוֹ. את הרוּח המפַעמת בּהָגָר שפחת שָֹרַי, הבּוֹרחת מפּני גברתה, ואת רוּח האיש היוֹצא אל אֶחיו, נוֹשֹא בּסבלוֹתם וּמוֹציאם מבּית-עבדים.

ואת שֵמע אנשי-הרוּח, אשר נגלוּ לאדם, בּטרם היוֹת ה“אינטרנַציוֹנל של הרוּח” שמענוּ. ואם גם לא נרחיק נדוֹד לאיתני-עוֹלם, אבוֹת הנבוּאה והגאוּלה, אשר בּדם- לבּם היוּ קוֹרעים חלוֹנוֹת בּכלא ההוָיה האנוֹשית, נזכּוֹר את בּני הדוֹרוֹת האחרוֹנים, אבוֹת-תנוּעת-הגאוּלה של ימינוּ. ידענוּ את רוּסוֹ, מבַשֹרה של המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה אשר התחילה מאז וטרם נגמרה (וּמתי תיגָמר?), ידענוּ את רוֹבֶּרט אוֹוֶן ², זה בּעל בּית-חרוֹשת, המאמין בּרוּח האדם החפשי וּביִצרוֹ הטוֹב, אשר הפך לפני כּמאה שנה את בּית-חרשתוֹ לבית-חינוּך נעלה ואת אלפי פּוֹעליו לבני-חוֹרין, ידענוּ את בּנוֹ של בּעל בּית-חרוֹשת, את פרידריך אֶנגֶלס³, אשר הלך לפני כּשמוֹנים שנה בּעסקי אביו וַירא בּעניוֹ וּמרוּדיו של העוֹבד האוֹבד ויכתוֹב את ספרוֹ המחריד למצבוֹ של הפּוֹעל האנגלי, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת להתחלת התיקוּנים המעשֹיים; ידענוּ את בַּיְרוֹן המשוֹרר הלוֹרד, החוֹלם על שחרוּרה של יוָן, ואת היינה המשוֹרר היהוּדי, “קל-הרוּח” וּמַפּיל מבצרים, וידענוּ את פֶרדינַנד לַסַל, הנער הגאֶה והעז, בּן הסוֹחר היהוּדי, אשר נשבּע, בּן ט"ו, שבוּעת-אמוּנים למלחמת-הרוּח, ואת הנערים בּני הפּריצים הרוּסים, את הֶרצֶן ואוֹגַריוֹב ⁴, אשר בּאוּ “בּאָלת-חניבעל” לשם “העם”, והניחוּ את היסוֹד למלה החפשית, המשחררת של רוּסיה, וידענוּ את נכדי הרבּנים, את משה הֶס⁵, החסיד, ואת קַרל מַרכּס⁶, החריף, ואת רוֹסקין⁷, ואת קרוֹפּוֹטקין⁸, ואת פּרוּדוֹן⁹, ורֶקליוּ¹⁰ ידענוּ, ואת קדוֹשי ליסֶלבּוּרג¹¹ וּמעוּני-סיבּיריה, ואת כּל הגבּוֹרים והקדוֹשים האַנוֹנימיים, בּני-בּלי שם – מי יִמנם? אכן עשֹה רוּח האדם את מעשֹהוּ, בּעלטה וּבאוֹרה, בּיחידי-הסגוּלה וּבהמוֹנים, מבּלי לחכּוֹת להכרזת המַניפֶסטים. “פַּחַז כּמים” היוּ כּל אלה. למה לא חיכּוּ עד שתימָצא המלה ההוֹלמת, האחרוֹנה, של “אנשי-הרוּח”, למה פּרצוּ להם פּרץ?

למַניפֶסטים חיכּוּ רבּים, רבּים מבּין “אנשי-הרוּח”. לא רק אלה אשר “מסרוּ את נפשם, את תוֹרתם ואמנוּתם לשירוּת הממלכוֹת”, כּאמוּר בּמַניפֶסט. חיכּוּ גם אנשי היוֹפי והעוֹמק והאינדיבידוּאַליוּת, כּל אלה אשר לא יכלוּ לבוֹא בּטרם אשר החָכמוֹת בּחוּצוֹת תרוֹנה.

“יוֹדעים אנוּ את חוּלשת נפש היחיד וכוֹח הזרמים הציבּוּריים”. אכן ידענוּ. הניחוּ איפוֹא לרוּח-הקוֹדש. אזי נשארוֹת רק רוּחוֹת מנשבוֹת ומספּרוֹת.

* * *

התאַגדוּת הרוּח. היוּמלח המלח? הרוּח (אם להשתמש בּמלה אוירית זוֹ), הלא זהוּ הכּוֹח המאַגד את החוֹמר העוֹלמי, הנוֹפח בּאפּוֹ נשמת חיים. מהוּ איפוא הרוּח המאוּגד כּשהוּא לעצמוֹ, מהוּ צרכּוֹ להיוֹת מאוּגד? מה כּל בּרית-אנוֹשית מבּלי רוּח, וּמַהי בּרית-הרוּח? מהי הרוּח, אשר צוֹררים אוֹתה בּחפנַים וּמאַגדים אוֹתה?

אפשר שהליקוּי הוּא בּי, בּשוֹאל. יש עוֹד דברים דוֹמים שאינם מתקבּלים על דעתי. וגם כּן מעניני רוּח. בּילדוּתי קראתי את מאמריו של מרדכי בּן הלל הכּהן על אגוּדת-סוֹפרים. ותמהתי. ולא הבינוֹתי כּיצד מאַגדים חוֹמר זה הקרוּי סוֹפרים, וּלמי יִקָרא סוֹפר וּבמה יוּכּר הסוֹפר, וּמה זה יעשֹוּ הסוֹפרים בּצַותא. כּשזָקַנתי נוֹדע לי, כּי “סוֹפר” זה משלח-יד, פרוֹפֶסיה בּלע"ז, וּמכּיון שאני “עוֹמד על ההשקפה” של סידוּר עוֹבדים פּרוֹפסיוֹנַלי, הריני מתחיל להבין מה זאת אגוּדת-סוֹפרים. דבר אחד עוֹד פּחוֹת נתקבּל על דעתי. שמעתי על קוֹנגרסים לחוֹפש הדתוֹת והאמוּנוֹת, ושמעתי כּי פּילוֹסוֹף יהוּדי ידוּע קידש שָם פּעם בּאחד הקוֹנגרסים הללוּ שֵם שמים: דרש לפני כּמה גַלָחים וחוֹקרים בּשבח היהדוּת. ואת עצם הדבר של חוֹפש-האמוּנה מַחשיב אני דוקא בּמאד, ויוֹדע אני כּי אפילוּ בּחוּגינוּ, בּין צעירים שבּצעירים, חפשים שבּחפשים ודַעתנים שבּדַעתנים, חסר לנוּ בּנידוֹן זה הרבּה. ואף על פּי כן לא היתה השֹגתי תוֹפסת את עצם הענין בּשוּם אוֹפן: כּיצד משחרר קוֹנגרס-החוֹקרים את האמוּנוֹת וכיצד הוּא מַשרה חוֹפש דעוֹת וסבלנוּת?

אגב, היה לו גם צער על הדבר, למה זה לא דאג להקדים קוֹנגרס דְנָא להקדים וּלהוֹציא את שפּינוֹזה מן החרם, את שלמה מוֹלכוֹ ואת ג’יוֹרדַנוֹ בּרוּנוֹ ממדוּרוֹת האינקביזיציה, ולפּחוֹת, את תינוֹקוֹתינוּ הקַנטוֹניסטים מן השמד. האוּמנם רצה כּל כּך ונחפּזת ההיסטוֹריה האנוֹשית הזחלנית, עד בּלתי רצוֹתה להמתין להם קצת? ואפשר אשם שפּינוֹזה, שנבהל וּפרץ והקדים, מבּלי לחכּוֹת לקוֹנגרסי חוֹקרי הדת והסבלנוּת?

אין לקפּח שֹכר כּל בּריה. ודאי, שמַניפֶסטים אלה ודוֹמיהם אוֹמרים דבר-מה. הם אוֹמרים, כּי גלי החיים מתרחבים, כּי האמנוּת והשירה אינן יכוֹלוֹת להישָאר ספוּנוֹת בּאַרמנוֹתיהן. כּי ענינים “אלה” חדֵלים להיוֹת ענין ל“שוֹנים” יחידים, לגאוֹנים, לאוּמללים וּמוּפקרים; וּבמוּבן זה הרי זה מאוֹתוֹת הזמן.

אוּלם אם כּן – לשוֹן זוֹ מדבּרת גדוֹלוֹת למה?

* * *

תנוּעת הגאוּלה האנוֹשית, אשר בּראשית ימיה קמוֹּ לה גאוֹני המחשבה והרגש, צדיקי-הדוֹר, קדוֹשים וגוֹאלים, קרה לה אסוֹן גדוֹל. היא כּרעה ללדת ועמדה בּמַשבּרה. התנוּעה הוֹלכת וּרחבה, יוֹמה קרֵב וגוֹאל – אַיִן. קמוּ לה תלמידים, אנשי-הבּינוֹניוּת, חסידים, נאמנים, פּקידים, הקיצוּ המוֹנים – והיא מצפּה לגאוֹנה-גוֹאלה, לגאוֹן-המפעל, לגאוֹל-הטכניקה והסידוּר, לגאוֹן השלטוֹן וחינוּך-העם, ועיניה כָּלוֹת, וקרבּנוֹתיה רבּים, והיא מתבּוֹססת בּחבליה, ועל מזבּחה אנוּ נוֹפלים יוֹם יוֹם. והוּא, המשיח האסוּר בּכבלים, מתמהמה, אך אינוֹ בּא.

המבשֹר את בּוֹאוֹ אינטרנַציוֹנל הרוּח? היש בּקרבּוֹ רמז לתשוּבה על צרכי השעה הגדוֹלה, החמוּרה והאחראית? המאיר הוּא את “דרך-הרוּח”?

עֵד הייתי מנעוּרי לדרך-הרוּח של אנשי-הרוּח של עם אחד. ידעתי את ה“הליכה לתוֹך העם”. זוֹ הדרך, אשר בּה בּחרוּ האמנים, גאוֹני העם, העוֹמדים על הוֹר ההר של היצירה האמנוּתית, דוֹסטוֹיֶבסקי וטוֹלסטוֹי, נביאי הרֶבוֹלוּציה, גם בּשעה ששֹטָמוּה וּביקרוּה, וּבה בּחרוּ ילדי העם מן “הנערה על הסף” ¹² של טוּרגֶניב ועד המוֹרה העממי והחוֹבשת הכּפרית וה“פּרוֹפּגַנדיסט”, והנער הטֶרוֹריסט. זוֹ הרוּח אשר נתנה את קרוֹפּוֹטקין ואת קוֹרוֹלֶנקוֹ¹³, את וֵירה פיגנר¹⁴ ואת סוֹפיה פֶרוֹבסקי¹⁵. זוֹ הרוּח אשר הוֹציאה להוֹרג גם את ילדינוּ, החל מהֶסיה הֶלפמַן¹⁶,
תרמ"א, ועד בּלתי כַּלֵה. זוֹהי הרוּח אשר הביאה את שלוֹשת חללינוּ בּמדינה אחת קטנה, בּבַּוַריה: את קוּרט אַייזנר¹⁷, את גוּסטַב לנדוּאֶר¹⁸ ואת לוין¹⁹

מפּינוֹת שוֹנוֹת, בּדרכים שוֹנוֹת, לעזרת העם האחת. היוֹדעת בּרית אנשי-הרוּח דרך אחרת מאשר החיים בּעם, בּקרב העם. מאשר חיי-עבוֹדה וּפעוּלה אנוֹשית?

* * *

כּרחוֹק האלילוּת, המצמצמת את שכינתה בּבית-זבוּל לאדוֹניה, משכינת-העוֹלם אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה – כּן רחוֹקה הרוּח המסתלסלת וּמתפּנקת, ורוֹאה את עצמה סגוּרה בּמחיצת אנשי-שם, בּועידוֹת, בּמדינאוּת, בּמַניפֶסטים וּבאינטרנַציוֹנל של הרוּח, מרוּח המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה, המתחוֹללת עלינוּ, רוּח המהפּכה אשר לא תשקוֹט ולא תירָגע ולא תשוּב אל תַערָה, אם גם חבליה ימָשכוּ שנים ודוֹרוֹת, עד הקימה חיים אחרים לאדם.

על עדרי אדם עיורים וגלמיים לא תוֹפיע לעוֹלם שמש צדקה (אם תוֹפיע, בּכלל, בּיוֹם מן הימים ואם לנצח הסתירה פּניה מאִתנוּ, וכל קיוּמה הוּא רק בּלבבוֹת דווּים – לא לנוּ לפתוֹר. האדם החי, כּל עת חיוֹתוֹ על פּני האדמה, לא יחדל לחתוֹר אליה). ועצם הקיוּם של “אנשי-הרוּח”, אדוֹני הרוּח, כּדבר שבּמעמד, כּחלק מהמציאוּת השלטת, כּחֶבר המתנשֹא על העם והעוֹמד מחוּצה לוֹ – זהוּ אחד היסוֹדוֹת האיתנים של אפלת חיי העם.

אין מעמד מדוּכּא שבּחברה יוֹצא לגאוּלה, אלא אם הרים את היסוֹד המוּסרי של קיוּמוֹ מעל ליסוֹדוֹת הקיוּם של החברה השלטת, וסחף בּכוֹח-החיוּניוּת של מוּסרוֹ ורוּחוֹ את הטוֹב והעֵר והמחוֹנן שבּמעמדים השוֹלטים וּבעלי הזכוּיוֹת. יחידי-סגוּלה, אנשי-הרוּח בּחסד אלוֹהים, יוֹדעים לקדם את פּני הכּוֹחוֹת החדשים, החוֹרגים ממסגרוֹתיהם. אבל כּל זה אינוֹ די לגאוּלה אנוֹשית. התערוּת הרוּח בּכל בּשֹר, בּרית אנשי-הרוּח עם העם, בּרית אמיתית עד כּדי התמַזגוּת, אחדוּת המדע והעבוֹדה – לזה קוראת המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה.

היש כּזאת את בּרית אנשי הרוּח המתנשֹא, בּאשר הם שם?

קהילת אנשי-הרוּח של ימינוּ עוֹד רחוֹקה-רחוֹקה מזה. רחוֹקה לא רק אוֹתה האינטליגנציה אשר היא עצם מעצמה של חברת השלטון, הרכוּש והזכוּיוֹת, ולא רק זוֹ המוֹכרת את רוּחה בּכל הצוּרוֹת בּשירוּת הרָשות והממוֹן, כּי אם אפילוּ זוֹ, אשר היא בּת-העם, לכאוֹרה, ודוֹגלת בּשם העממיוּת, בּשם ההפיכה.

שאלוֹת החיים, החברה והעבוֹדה, חדֵלוֹת להיוֹת ענין של הגדרוֹת ונוּסחאוֹת, אשר בּהן אפשר להתגדר. לא לחידוּשי-הגדרוֹת מצפּה העוֹלם עכשיו. וּמי שבּקי קצת בּענינים אלה, יטעם בּכל החידוּשים האלה רק טעם גֵרה ולא טעם יצירה. כּמוֹ בּנוֹגע לפתרוֹן צרת-ישֹראל – בּויכּוּחים על מַהוּת-היהדוּת ועל צדקת הגר“א ²⁰ אוֹ הבֶּעש”ט²¹. לא דבר שֹפתים, עצה וּגבוּרה למלחמה. סוֹד העוֹמק של תנוּעת הגאוּלה הוּא לא בּהגדרוֹתיה, כּי אם בּפעוּלוֹתיה. לא ראוּ חכמים ותיקים מה שראתה שפחה על הים בּשעת יציאת מצרים.

* * *

פרידריך ניטשֶה ²², גדוֹל החוֹזים בּדוֹרנוּ, ואוּמלל החוֹזים, אשר בּקהל מתקני-עוֹלם לא יֵחַד כּבוֹדוֹ, אשר ידע לקרוֹא בּמשל וּבחידוֹת לכל מַדוֶה וּמכאוֹב-לבּנוּ, אשר שֹטָמָנוּ, ואשר ידע לכאוֹב עִמנוּ ולבוֹז לנוּ וּלרחם עלינוּ, בּרחמים רחוֹקים – מָשַל לנוּ מָשָל על “שלוֹש התמוּרוֹת לרוּח”²³ התזכּרוּ? התמוּרה הראשוֹנה, כּי “יהיה הרוּח לגמל”, כּי “יעמיס עליו הכָּבד מכּל כּבד”. לתמוּרה זוֹ, הראשוֹנה בּתמוּרוֹת הרוּח, בּטרם יהיה לאריה, טרם הגעתם, מוֹרי ורבּוֹתי, אנשי-הרוּח המוּכתרים.

תשרי תר"פ.