רקע
יוסף חיים ברנר
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס [א.י. שטיבל]

מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס/ י"ח ברנר


[א. י.שטיבל]

באחד מלוחות “אחיאסף” הראשונים, מאותם שהיו נדפסים כולם בפטיט ובעמודים צרים, כפולים, נדפס שיר-פיליטון מאת פרישמן בשם “רפואה בדוקה”. מעשה בבתולה עבריה (הנמשל: השירה העברית), שחלתה במחלת החיוורון וקראו לכל מיני רופאים: אידיאליסטים, ריאליסטים ונאטוּראליסטים – ולא ידעו להעלות לה ארוכה. ולא הועילו גם שירי-הגיון, ולא הועילה אפילו דרמה. אז ניגש אל מיטת החולה רופא צעיר לימים, אחז בדופק, מישש בזפק ומצא את החידה מהר-חיש:

לֹא חָסֵר לָהּ דָבָר בִּלְתִּי אִם אִישׁ –

העיקר לשירה הוא האישיות, בעל הכשרון, הסופר העובד (כי מה היא השירה, אם לא צורה מיוחדת של עבודת-הרוח?)

…דויד פרישמן בעצמו, בכמה בחינות, היה כל ימיו האיש הזה, וכעין גמול על כל מעשיו נשלח לו בשתי השנים האחרונות עזר כנגדו, איש-עוזר. דורש-רשומות היה אומר: אי"ש – ראשי תיבות: אברהם יוסף שטיבל.

––––––––

לפני ימים אחדים נזדמן במקרה לידי גליון אחד של הטאָג" הניו-יורקי מ-5 לאפריל ומצאתי בו דברים מעניינים בנדון. בעמוד אחד של אותו הגליון התנפלות מעוררת-בחילה על ה“העברעער” בארץ-ישראל, הרוצים, שלאסיפה הלאומית הארצי-ישראלית, אם תיקרא באיזה זמן מן הזמנים, יִבָּחרו לא בּוּרים גמורים, כי אם דוקא אנשים שמבינים משהו בספר או בעתון עברי. (ה“בחינות”, צריך לשער, לא יהיו, בכל אופן, קשות ביותר!…) ושלא תהא רשות לכל “אלרייטניק” ארצי-ישראלי או חוץ-לארצי להיות שליח הציבור העברי במועצה הלאומית של עם-ישראל… (מובן, שעצם נחיצותה ואפשרותה של אסיפה כזאת עתה – זוהי שאלה אחרת לגמרי והנה ענין למקום אחר). ובצד אותו המאמר, שנכתב ע“י איזה אדון נבער ומחוצף, היושב בניו-יורק ורואה חלומות בירושלים, מאמר ז’ארגוני המלא דימגוגיה קהה, כלומר, חוסר ידיעת המצב וחוסר התעמקות במצב, סמוך לו בעמוד השני – אינטרביו עם “הנדבן העברי” (“העברעאישער מעצענאַט”) שטיבל. ופה מתגלה מה שאפילו האינטרביואֶר בעצמו מבין, סוף-סוף, אם כי לא כל צרכו, שבא-כוח העברית אינו כלל וכלל “בּוּרז’וּי”” המתנגד לעם, איננו כלל וכלל עגל-הזהב, שה“העברעער” מרקדים מסביביו, איננו כלל… “מֶצֶנאט”, כלומר נדבן ובעל-טובה, כי כלום אפשר לקרוא כך לאדם עשיר הדואג לכבודה ולרווחתה של אמו-יולדתו? שטיבל, הקורא העברי הוותיק, איננו נדבן ובעל-טובה, כשם שאנו כולנו, הסופרים העברים המעטים, איננו מעצנאטים, איננו עושים “טובות” למי שהוא, אלא עושים מה שאנו יכולים, מה שאנו מוכרחים לעשות, מה שאנו מוכרחים לרצות ולעשות.

ושוב, כמו בענין בחירת צירים יודעי עברית לאסיפה הארצי-ישראלית העלובה, מרקד באינטרביו שטן-הקנאה הקטן. למה? – טוען האינטרביואֶר – למה נותן שטיבל ל“העברעער”? – “למה לא לתרבות היהודית היותר רחבה לתרבות המכילה בתוכה גם העברעאיש וגם אידיש?”

אבל אם לקנאה, הנני מודה על האמת: אני הנני בעל-מקנא; מקנא אני בנורבגים, ולפעמים גם באידישיסטים; ואולם הפעם הייתי מוותר להם, לאידישיסטים, ברצון על כל הסכומים והפוֹנדים בעד איזו מאות של קוראי-עברית אמיתים חדשים, כמר שטיבל מלפני עשר שנים, בשעה שלא היה עדיין “מצנאט”. כי איזו מאות של אנשים לא בעלי-רכוש, אבל קוראי-עברית מובהקים, כלומר חותמים על תוצאה עברית וקונים בקביעות ובמזומן כל ספר יוצא, נוסף על כל הקהל העברי הארעי, היו מעמידים את ספרותנו על רגליה יותר מכל הפוֹנדים שבעולם. וה“טאָג” הרי ישנם לו לא מאות ולא אלפים, כי אם עשרות-אלפים – ולקנאה מה זו עושה? מה מעכב בעד תרבות אידישיסטית רחבה, שמכילה בתוכה וכו'? – – –

––––––––

אין אני מכיר את אברהם יוסף שטיבל פנים. לא ראיתי אותו מעולם ולא שמעתי את קולו. לפיכך אין אני יכול לעמוד בבטחה על שורש-נשמתו. ותיתי לו לבעל-האינטרביו שבאותו “טאג”, שאינו מעקם בכוונה את פני המצנאט ומעיד עליו כמסיח לפי תומו, ששטיבל הוא איש פשוט, רגשני, נוח לבריות, עם בת-צחוק מושכת, מלאת-חן; מדבר יהודית; בן-עם.

ובאמת, אם יש איזו מעשי-נסים בחזיון שטיבל, כלומר בצירוף המשונה של בעל-כסף ומוקיר ספרות עברית, הנה במעשיו של שטיבל אין כל חידות: הוא, סוחר-העורות הפשוט, מתוך שנפשו היא נאצלה, הרי הוא, כר' שמואל הנגיד בשעתו, מקדיש את אונו והונו להרמת קרן הספרות, שהוא קורא, הספרות הנוגעת לנפשו. “עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו”. מה קשה פה להבין ומה יש כאן לדבר?

ולא רק שאין הרבה מה לדבר – לנו, הנוגעים בדבר, גם קשה הדיבור. כי יהיה מה שיהיה, ופה, מאידך גיסא, יש לנו עסק, סוף-סוף, עם איש החוסה בצל הכסף – צל, שרבים שואפים אותו ושאינו נעים ומשיב נפש מכל וכל. האיש הלז כסף בידו – חרב-פיפיות – ועמו ועליו, אם הוא קרוב ללבך, קשה לדבר כאשר עם הלב, כל אשר בלב. לרגלי אדם כזה מצודות וחרמים, ואם הנך ידידו הפשוט ודורש טובתו – רק זה: לא נביא בן נביא – קשה למצוא את הטון הנכון. אתה מוקירו, אתה אוהבהו, למרות עשרו – אבל אין בטחון: סכנות אורבות לרגשך ופחדים מפני אי-הפשטות, מפני הסבך. קשה לך מצד אחד להתאפק מהביע מעט מרגשות-השמחה, אבל לא קל גם לעמוד ולהביע כמו שצריך. לא קל ללחוץ את ידיו ברבים וכמו שצריך. אוזן-האדם לא תמיד מלים תבחן, ועין-האדם – ודאי אך בשר היא. ביחוד אזניהם ועיניהם של העומדים מסביב.

––––––––

לשטיבל ניתנה יכולת. יכולת זו לאו זכותו היא. אפילו היכולת מסוג אחר, יכלתו של חברו הסופר אין לזקוף לזכותו של בעליה. בעלי הנפש מוקירים את היכולת, את האוצרות, את הכשרונות, שמחים עליהם, כי לטובת החיים הם, לטובת חיי העם, אבל אוהבים הם לא אותם, שהם נחלת-כוחות עיוורים, כי אם את האופי החשוב של בעלי-היכולת, בעלי-האוצרות, בעלי-הכשרונות, את הכוונה הטובה, את הרצון החזק, את המסירות שלהם.

…שטיבל יעשה איזה דבר בשביל ספרותנו – בזה כמעט שאנו בטוחים. לפי ההתחלה רואים, שהוא עשה יעשה, בכל אופן! אבל לנו אין זה מספיק. אנחנו היינו רוצים, שהוא יעמוד על מרום-תעודתו, שהוא לא יהיה רק בעל-פקדון סתם, נותן-כסף, כי אם מבסס בכספו הוצאת-ספרים עברית יסודית. אנחנו היינו רוצים, שהוא ידע להיזהר מפני פיזור-הנפש והפזרנות, שהוא יהיה למו“ל, למו”ל עברי רחב ומקיף, לפי יכלתו, אבל לא לבעל-תעשיה של ספרות על ידי חוג של מקורבים. כשיוסיף שטיבל להוציא ספרים הגונים, מקוריים ומתורגמים, ולתמוך בידי מוציאים נאמנים, שהוחזקו לאנשי-מעשה בעולם-הרוח, ידע ויזכור, כי במצב-ספרותנו אין מקום לדירקטורים בעלי-שם מצד אחד ולפועלים ספרותיים פשוטים מצד שני. הוצאתו צריכה לתת את האפשרות לאנשי-הרוח שבנו, כקטן כגדול, לעבוד, לקיים “דרכה של תורה”, אבל חלילה ממנה לעשות את הפוֹנדים שלה לפרה חולבת. תנהיג ההוצאה קימוץ גדול, תקבע מחירים מינימאליים, לפי מצב-השוק של הספרות העברית, ואל תשלם בעד השמות הנודעים לתהילה, כי אם אך ורק בעד העבודה.

“הוצאת-שטיבל”, אחריותך גדולה!

וגדולה גם אחריותנו אנו בשעה זו. בימי “הוצאת-שטיבל”. כי דוקא עכשיו, כשיש שטיבל, יש סכנה בדבר, שהתאמצותנו אנו תחלש, שהאיניציאטיבה הציבורית-הספרותית שלנו תחלש. לפתח חטאת העצלות רובצת, וסכנה נשקפת, שלכל התעוררות מצדנו לעשות איזה דבר, יבוא קול מחוץ וגם מבפנים: יעשה שטיבל, שטיבל יעשה…

חס ושלום! לא תהא כזאת בשדה-ספרותנו הכחוש והעזוב. שטיבל יכול להיות גורם חשוב – וכל לבנו רועד לקראת התקוה הזאת! – אבל עם זה עלינו לזכור, שמעשים כעין אלה העומדים לפנינו להיעשות – בשעה שאנו דלים וריקים כל כך! – אפשריים רק בהתאמצות-הכוחות של כולנו, הקטנים עם הגדולים, החמריים-הרוחניים יחד. אל נשכח, כי למעשיו של שטיבל יהיה ערך, רק אם כל אחד מאתנו, לפי כוחותיו, יהיה שטיבל בזעיר-אנפין (במובן כמות-היכולת); אל נשכח, כי במה ששייך לגידול טבעי כיום יש לנו, העבריים, הרבה לקנא באחותנו היהודית, שחוג קוראיה הם פועלים… ובנוגע לעתיד – הנה אם עתידה היא מכוסה בערפל, עתידנו אנו בהיר הוא, בהיר כאויר ארץ-ישראל: בלי מסירות-נפש יוצאת מן הכלל לא תהי לנו תקומה.


[“הוצאת הפועלי הצעיר”, סיון תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!