מפי שלמה אוזן (מוכנין – גילת)
פעם היה חי מלך שחילק את ארצו לאיזורים, ובכל איזור ואיזור הושיב שייך הדואג לצורכי המקום. מדי פעם היה המלך שולח שליח אל השייך, וזה היה צריך לערוך לכבודו ארוחה חגיגית. לכבוד ארוחה זו היו שוחטים תרנגול.
פעם, בשעת ביקור כזה, הרגיש אחד התרנגולים בחצר, כי בו בחרו בשביל הארוחה. מה עשה? נפרד מתרנגולותיו ואמר להן: — אחזור אחרי שהשליח יסתלק מכאן.
יצא התרנגול את החצר ובדרכו פגש את חמורו של השייך. שאלו: — לאן אתה הולך?
סיפר החמור: — עבדתי קשה כל היום, ועתה אני חוזר הביתה, כדי לנוח.
הזהיר התרנגול את החמור: — לא כדאי לך לשוב לבית השייך. יש שם אורח רם ונישא, ובגללו יעבידוך קשה, ולא תאכל דבר.
— אם כן, מה עלי לעשות? — שאל החמור.
— בוא אתי! — הציע התרנגול.
הלכו שניהם יחדיו. בדרכם פגשו את כלבו של השייך. ושוב שאל התרנגול: — לאן פניך מועדות?
סיפר הכלב: — רדפתי אחרי ארנבת ולא הצלחתי לתפוס אותה. עכשיו אני חוזר הביתה.
סיפר התרנגול לכלב על בוא השליח והוסיף: — על הכלבים נגזר לצוד צבי, ומי שלא יצליח בכך, יוגש לארוחת הערב. ואם לא הצלחת לצוד ארנבת, כיצד תצליח לצוד צבי?
— ומה עלי לעשות? — שאל הכלב.
— בוא אתנו! — הציעו לו החמור והתרנגול.
כך הלכו שלושתם יחדיו עד שהגיעו, בבוא הערב, ליער. התרנגול עלה לישון על העץ, והחמור והכלב ישנו מתחתיו. בבוקר השכם קרא התרנגול כרגיל את קריאתו: “קוקו־ריקו”, ובקצה היער שמע שועל קריאה זו. תמה מאוד על קולו של העוף ביער, וניגש לבדוק את פשר הדבר. והנה הוא רואה גם את החמור. כבר חשב על ארוחה שמנה וטובה, אך באותו רגע עצמו הרגיש בו הכלב והתחיל נובח עד שהשועל ברח.
הלך השועל וקרא את כל חיות־היער לאסיפה כדי להחליט במשותף מה לעשות עם האורחים הבלתי קרואים והבלתי רצויים שבאו ליער. החליטו החיות לשלוח אל האורחים את חזירת־הבר, שידעה לדבר יפה, כדי שתשאל אותם לרצונם.
באה החזירה, והשלושה קיבלו אותה יפה מאוד. אמר לה התרנגול: — יש בפינו סיפור עצוב מאוד, אך נוכל לספרו רק למלך החיות, לאריה בכבודו ובעצמו.
אמרה החזירה ותרנגול: — אם כן, בוא אתי!
הודה התרנגול על ההזמנה: — עייף אני עכשיו מאוד, אך בעוד ימים מספר אבוא.
קבעו את מועד הפגישה ואת מקומה, ובבוא המועד נפגשו. החזירה הציעה לתרנגול להרכיבו על גבה והוא הסכים ועלה על הגב, אך מייד קפץ ממנו ארצה. שאלה החזירה: — מדוע קפצת וירדת?
ענה התרנגול: — שערותייך דוקרות כקוצים, ואינני יכול לרכב עליהן.
אמרה לו: — שים נא מעט קש על גבי למושב, ויהיה לך נוח יותר.
שם התרנגול קש על גב החזירה והדליקו. ולחזירה הסביר: — אש ירדה מן השמים כדי לשרוף אותך.
התחילה החזירה לרוץ עד שהגיעה אל מקום אסיפת החיות, ושם כיבו לה את האש. סיפרה לחיות על מעשה התרנגול, והן החליטו לשלוח אל האורחים את השר הגדול — אחד האריות. התרנגול ידע כי עתה תבוא אליהם חיה חזקה יותר, לכן יעץ לכלב ולחמור לתפוס עמדות ליד הנהר. כן הטיל על כל אחד מהם תפקידים מיוחדים.
בא האריה־השר ועמד ליד הנהר. לפתע בעט בו החמור והפילו לתוך המים. הכלב אכל את בשרו של האריה הטבוע, אך עורו, ראשו ורגליו נשמרו בשלימות.
יום אחד רואים השלושה והנה אריה גדול מתקרב אליהם. היה זה המלך בכבודו ובעצמו. הכינו לו קבלת־פנים יפה, וכאשר רצה לשבת, אמר לו התרנגול: — אל תשב על הארץ, אדוני! — והוא קרא לכלב: — אנא, הבא עור־חיה למלך!
הכלב הביא את העור של האריה־השר, עם הראש והרגליים. מלך החיות הכירו ונבהל. ובינתיים צעק התרנגול על הכלב: — מדוע אתה מביא עור כזה!? הבא עור טוב, שהספיק להתייבש!
הלך הכלב, כרת את הראש והרגליים מן העור, והביא שוב את אותו העור עצמו. האריה נבהל עוד יותר, כי חשב שיש להם לאורחים עורות רבים של אריות. ביקש סליחה ויצא, כאילו לעשיית צרכיו, ובינתיים התרחק מן המקום וברח.
התרנגול וידידיו היו שבעי רצון ביותר. אך התרנגול היה פיקח וידע שכעת תבואנה כל החיות למלחמה נגדם, ותכסיסיהם לא יעזרו להם. בינתיים עזב השליח את בית השייך, והשלושה יכלו לחזור בשקט הביתה.
השייך ובני משפחתו שמחו מאוד בשלישייה שחזרה.