אֱלֹהַי, הַנְּשָׁמָה שֶׁבִּי נָפַחְתָּ

מֵאַיִן לָקַחְתָּ?

הֲכִי חֲדָשָׁה מִן הַגּוּף הוֹצֵאתָ

וּבְגוּפִי הֵבֵאתָ –

אֵיכָה אֵפוֹא כֹּה רַבּוּ פְצָעֶיהָ

בִּמְעוֹט יָמֶיהָ?

כִּי מִיּוֹם הֱיוֹתָהּ בִּי עַל הָאֲדָמָה

יָזוּב זוֹב דָּמָהּ

וּמִן הַחוּשִׁים בָּהּ עַד הַמַּחֲשָׁבָה

רַק חֳלִי וּדְאָבָה.

רָאשֵׁי מַאֲוַיֶּיהָ הֻכּוּ כֻלָּמוֹ

וּמְתֹם אֵין בָּמוֹ:

הָאַהֲבָה הוּפְרָה, הַתִּקְוָה בָּגָדָה,

הָאֱמוּנָה אָבָדָה;

יִשְׁרַת-לֵב בָּאָדָם, נִקְיוֹן כַּפָּיִם –

קֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם.

וּבְעֵת עַל עַמִּי עֵינִי מַשְׁקֶפֶת

רוּחִי מִתְעַטֶּפֶת:

הִנֵּה מָסַכְתָּ קִרְבּוֹ רוּחַ עִוְעִים

זֶה דֹּרוֹת שִׁבְעִים;

יִתְּצוּהוּ סָבִיב מִחוּץ וּמִבַּיִת

וְעָלָה שָׁמִיר שַׁיִת,

כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין, כָּלְתָה כָּל עָיִן –

וִישׁוּעָה אָיִן.

וּבְכֵן כָּאֹב תִּכְאַב תָּמִיד נִשְׁמָתִי

עָלַי וְעַל אֻמָּתִי,

תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וּבְלִבִּי קַו תֹּהוּ,

מֵאֵין כָּמֹהוּ –

הֲכִי יֻכּוּ כָּל אֵל הַפְּצָעִים יַחַד

בּשְׁנוֹת גֶּבֶר אַחַד?

אֵין זֶה כִּי נִשְׁמָתִי כְּבָר הָיְתָה לְעוֹלָמִים

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים

וּמְלֵאָה חֲבֻּרוֹת פֶּצַע וּמְדֻכָּאָה

אֶל קִרְבּי בָּאָה.

אוּלַי נִשְׁמַת הַנָּבִיא הָעַנְתֹתִי

הִיא הַמְּחַיָּה אוֹתִי,

אֲשֶׁר גַּם הִיא הִתְעַטְּפָה כָּל יָמֶיהָ

מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֶיהָ;

אוֹ נִשְׁמַת אִיּוֹב בִּי – אִישׁ תָּם וְיָשָׁר

דֵּרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר,

אוֹ רוּחַ שְׁאָר אֹרָרֵי יוֹם וְנִשְׁמָתָן

עֹרְרֵי לִוְיָתָן.

מִשְּׂאֵת מַכְאֹבִים כָּאֵלֶּה וָנֶהִי

טוֹב אֲשֶׁר לֹא אֶהִי!

אֱלֹהַי, רְפַא נָא נַפְשִׁי מִפְּצָעֶיהָ

בִּשְׁאֵרִית יָמֶיהָ,

אוֹ קַח מִמֶּנִּי אֶת רוּחִי הַקָּשָׁה

וּתְנָה לִי חֲדָשָׁה.