רקע
יוסף חיים ברנר

הנפשות:

ר' נח-קלמן שפירא / ברוך, בנה

סוֹשה, זוגתו / גודלמאן, רווק

יֶנטה-לאה, בתם / ולויל, יתום

האשה ויכנה-טֶמה / פֵיגֶיל, עגונה

המקום: עיר-מחוז ברוסיה

 

מחזה ראשון    🔗

חדר בביתו של ר' נח-קלמן. מלבד דלת-הכניסה עוד שני פתחים: אחד לחדר-המיטות של הזקנים, ששם גם משכבה של ינטה-לאה, ואחד לחדר-הכירים, ששם מתגוררת בשכנות פֵיגיל העגונה. קוֹמוֹדה, מראה, מנורת חזיז ישנה, שעון גדול בתיק-עץ מעומד. על הכותל משמאל תלויה התמונה “זכרון ימי קדם”, שבתאיה המרובעים מתנוססים בצבעים ירוקים-מחוקים": “מלכת שבא לפני המלך שלמה”, “פס יד כתבה על כותל בלשאצר” וכיוצא בזה; ממולה על הכותל מימין – טבלה של ציורים אדומים וגסים ממשלי קרילוֹב, כגון: “השועל מוציא בתרמיתו את חתיכת הגבינה מפי העורב”, “דימיאַן מכבד את פוֹקה ידידו בקערת התבשיל השלישית” וכדומה.

אחת השבתות של ימות הקיץ, לפני הצהרים. ר' נח-קלמן מסב אל השולחן בראש. מימינו, על הספה המעוכה, מונח הספר “רחמי האב”, משמאלו יושב ולויל. ממעל לראשו – “זכרון ימי קדם”. סעודת השחרית קרובה אל קצה. על השולחן פתותי חלה ושיורי עצמות של “קנוֹכן”. סושה, בעלת הבית, שבכלל הרי היא כמו שאינה, מנקרת ומחטטת בהם בכדי לנקות את המפה הלבנה. ינטה-לאה יושבת ואוחזת סידור-ברכת-המזון קטן בידה, אך קולה לא ישמע. מאחריה – הטבלה של הציורים ממשלי קרילוב. ברוך יושב בהרחבת הדעת. בכותונת מגוהצת ולבנה ובלי בגד עליון. חצי דממה.

ר' נח-קלמן, סושה, ברוך, ינטה-לאה, ולויל

ברוך (אל ולויל): כבר בירכת ברכת המזון? –

ולויל (עיניו מתרוצצות).

ברוך: הא?! מה אתה שותק? הלא אני הוא השואל את פיך. הבירכת ברכת המזון?

ר' נח-קלמן (מביט על ברוך באלכסון): הכל נוגע לך! (בקול מצווה) ולויל מברך (ולויל מציית).

ינטה-לאה (מניחה את סידורה הקטן): ברוך!..

ברוך: הא? מה את רוצה?

ינטה-לאה: היום צריך ללכת אל אמך.

ברוך: אני לא אלך…

ינטה-לאה: ברוך! הבה ונתלבש.

ברוך: הרפי ממני; אני רוצה לישון (דממה).

ולויל (מסיים): רחמן (הרחמן) יברך אמי מורתי בלת (בעלת)… (ברוך מתעורר מבלי משים ממקומו וידו מתרוממת לתומה; אשמורות עיני ולויל מתנודדות).

סושה (כמתעוררת): אבל הלא צריך ללכת… היא אינה באה… ואתם… ואתם… אינכם הולכים לשם… ומה… מה יהיה הסוף?

ברוך: הסוף? אדרבא, יגד-נא המחותן! (בקצת רוגזה) איך נאמר שם? הוא דִבר… דבר

ר' נח-קלמן (מפסיקו): בקיצור, למה לך לטרוח יותר מדי בפסוקים? גם בלאו הכי יודע אני שלמדן גדול אתה.

ברוך: איני למדן?

ר' נח-קלמן: אדרבא, אני הלא אומר, כי הנך למדן.

ברוך (כועס): אבל מי אינו מניח להמחותן?.. שואל אני, רוצה אני לשאול: מי מוחה בידי המחותן?.. מי אינו מניח לכבוד-מעלתו…

ר' נח-קלמן: להתחרט?

ברוך: מחותן! לא!.. צריך אני לאמור לכבוד-מעלתו… מחויב אני לאמור לכבוד-מעלתו… איך נאמר שם?.. כבוד-מעלתו הוא… הוא…

ינטה-לאה: אבל די לך הפעם!

ר' נח-קלמן (מכהה בה): הניחי לו! (מביט בברוך) נוּ, סיים, דַבֵּר: מה אני?

ברוך: מה? כבוד-מעלתו הוא… מבני הדור הישן!

ר' נח-קלמן: כך. ואתם מבני הדור החדש?

ברוך: לא, מחותן, כבוד-מעלתו הוא מבני הדור הישן!

סושה (מתאנחת): אבל מה יהיה הסוף?

ר' נח-קלמן: אָט, איזה סוף… סכסוכי שידוך – הרי זה בנוהג שבעולם. “ליכא כתובתא דלא רמי בה תגרא”. ברם, ברא דנא הריהו כרעא דאמא, ותו לא מידי…

ברוך (בהתלהבות): לא, מחותן, במטותא, במטוֹתא, מדוע “ותו לא מידי”? מדוע?

ר' נח-קלמן: כרעא דאמא, ותו לא מידי. ואמו – הרי לית דין בר-נש. לכאורה, נעשה הכל כרצונה, והרי היא מתיישבת בדעתה, שאוריש לזה גם את מקומי ב“זבחי צדק”! נשאר רק להסכים לזה – אז תיישב ותדרוש עורבא פרח. לכה וטען אתה…

ברוך (קופץ ממושבו): כדי לדבר את המחותנים, יחיו, צריך לאכול מתחילה הרבה פולים. (מגהק) מוטב, שנלכה לשתות כוס מי-זלטר, ינטה-לאה.

ינטה-לאה (מתפנקת):… не хо – чу – איני רוצה…

ברוך: אזי אני הולך לבדי. (יוצא).

 

מחזה שני    🔗

הקודמים, בלי ברוך.

ר' נח-קלמן (עומד ונוטל את “רחמי האב” מן הספה): רע!.. אין את מי לדבר!..

ינטה-לאה (בחשאי): גם אתם טובים! דברי ריבות בעד מקום בקלויז. ענין חשוב…

ר' נח-קלמן: שתקי!.. (לזוגתו) סושה! לכי לישון. כבר נופלת את על חוטמך.

סושה (מתוך תנומה): אני הולכת אל המעקה… (שניהם יוצאים).

ינטה-לאה (ניגשת אל המראה ומחטטת בבועת משהו בקצה חוטמה): אוי, דרוש להתלבש!.. (נכנסת אל החדר הקטן שבימין).

ולויל (מתופף בשמשות): פיליפ! פיליפ! תיכף! זרז! (רץ החוצה) היידה! (נעלם).

על במת החזיון דממה ממושכת. פיגיל השכנה מופיעה מאחורי הפתח אשר לחדר-הכירים ונסתרת. שוב מופיעה ופזמון קצר בין שפתיה:“משא-ומתן נעים… כבר בא יום השבת, ברוך-השם” – נעלמת. לאחרונה נראה ברוך, כשהוא מושך אחריו את ולויל באזנו.

 

מחזה שלישי    🔗

ברוך וּולויל, ואח"כ ינטה-לאה.

ברוך (הנצחון): אהה, שקץ, נתפשת! הרי אתה, סוף-סוף, בכף-ידי! ביום השבת ניחא לך לשחק עם שקצים ברחובות?! עם שקצים? בכדורים? הא?! ועל הסדרה עברת? עברת? מה אתה שותק? אל תנד עפעף! הלא אני הוא השואל את פיך! אוי, הילו הייתי אני אביך – על החבל היית מרקד לפני!.. ענה! העברת על הסדרה?

ולויל: כן…

ברוך: עברת?

ולויל (גבות עיניו נעות).

ברוך: עברת?

ולויל (גונח): אזני!

ברוך (בקרירות כלאחר-יד): אמור, העברת? (ולויל מנענע בראשו לאות הן) ואת ההפטורה קראת?

ולויל (בקול בוכים): כן…

ברוך: כן, אתה אומר, שקץ? לא, אני אומר, לא קראת. אתה יודע רק לשחק בכדורים, אתה יודע. תיכף ומיד מצא את ההפטורה של השבת הבאה וקרא לפני. השמעת איך “אמרתי” אני היום את ההפטורה? (מנגן במתיקות) “וללובת נפש תסיע שמחת מרה – – –” (לעלובת נפש תושיע ותשמח במהרה) (מתעורר) אה, שקץ? רוצה אתה לקבל ממני חום? (מכהו בהנאה).

ינטה-לאה (יוצאת מחדרה הדורה בלבושה, על גב השיפוע הרם של הקורסט שלה רביד כחול): מה אתה עושה, ברוך? (בתנועת חן) הלא גם עליו ר-ח-מנות…

ברוך: ומה? מוטב שיהא לגוי? (מרפה מולויל).

ולויל (מסתובב מאחורי ברוך, שולח לשון למולו ורץ לדרכו).

ברוך (מביט אל ינטה-לאה וקולו משתנה): המ… כלה… אבל מה יום מיומיים? לשם מה תלית עליך, כמו שאומרים, את “התלוי השלם”?

ינטה-לאה (בנעימות): הלא עתה נלכה יחדיו עד בית אמך, בּוֹריס, האין זאת?

ברוך: כמה פעמים הגדתי לך, ינטה-לאה, שאינני חפץ, כי תקראיני בשם נכרי…

ינטה-לאה: בּוֹריס!.. (בורחת מפניו וסואנת בשמלתה).

ברוך (מתגעש ממקומו בכדי לתפסה ונוקף אצבעו בקצה השולחן): את זה אני שונא!..

ינטה-לאה (נמלטת): בוריס, חי-חי-חי…

ברוך (נסמך אל השולחן בזעף; לחייו מאדימות).

ינטה-לאה (משתתקת ומתעצבת): נוּ, ברוך, ברוך, נלכה לאמך, נו, נלכה… הלא צריך… (פורצת בצחוק) בוריס!..

ברוך (לא מפויס; בתנועת הראש): כלה זו… (מחבקה).

ינטה-לאה (נחלצת ממנו) נו, נלכה, יפה-תואר!

ברוך: “ראו העינים מה שקנו”…

ינטה-לאה: גדול אתה בהשכלה…

ברוך: ואת גמרת את כל שבעת הקלאַסין? או שמא גולדמאן מלומד גדול הוא?

ינטה-לאה: גולדמאן? מה ענין גולדמאן לכאן? (בהתעוררות) נו, די, די, התלבש ונלכה! (בחן) בדרך אגיד לך איזה דבר…

ברוך: הגידי עתה…

ינטה-לאה: לא, דוקא בדרך, דוקא על המפתן של בית אמך… אוי, כמה צריך עדיין למשוך אותך בסבלותה… (ניגשת ומושכת אותו בראשו).

ברוך (מנשקה על שפתותיה): אותי?.. (לובש בגדיו החמודות. הם הולכים. על הבמה שוב דממה).

 

מחזה רביעי    🔗

גולדמאן ופיגיל.

גולדמאן (נכנס כבא-בית תמידי; הכפתורים המוזהבים שבכותנתו המגוהצת נוצצים): אין איש?.. (מתייצב לנוכח המראה, מסיר את מגבעת-התבן החדשה מעל ראשו, מסתכל בה ואומר) конечно – שני רובלים ורבע – שוה!

פיגיל (קולה נשמע מחדר-המבשלות): מה נכנס שם? מי הוא הבא? הא?

גולדמאן (מתענג על הצעקה; מערים ואינו עונה).

פיגיל (נכנסת): מי זה? אה, גולדמאן…

גולדמאן (בחדוה): ומי זה יהיה, דודה יקרה?.. כמובן, אני, גולדמאן, אני ולא אחר. (משתחווה לעומתה) שבת טובה, דודה! נו, מה נשמע כאן? מה הטובות שתספרי? איה, איפוא, חתן-כלה?

פיגיל: חתן-כלה? חתן-כלה רָבו, רָבו – וילכו להם.

גולדמאן: רבו?

פיגיל: מה שייך לאמור – רבו: כמעט שמותר לאמור – היכו איש את רעהו. החא אתה איש קרוב אל הבית, ואין צורך לספר לפניך את כל מה שייעשה פה. קומדיה אמיתית. רק אין מי שיכתוב את הדבר בגאַזטין (משימה את אצבעה תחת סנטרה) ואני כלום לא ניבאתי את הדבר מראש? כלום לא העידותי בסושה, שלא תסכים בשום אופן? אבל, המ… מה יש לדרוש מסושה זו? היאמין לי כבודו, הלא ל“שונאה” חשבוני בעד זה, למטלת איבה, להולכת רכיל. והנה לא שמעו לקולי, ויבוא זה לגור לכאן. ועכשיו, מובן מאליו, שנתקיימה נבואתי מבראשית ועד אחרית. אוֹ, מי-מי – אנכי יודעת היטב את סוף המעשים הללו. (מבית המבשלות עולה קול ילד בוכה).

גולדמאן (בעקימת שפתים): זה בן הדודה מצפצף כך?

פיגיל (נכלמה קצת): שלי. (בקול יותר מהיר) חתן וכלה, אני טוענת תמיד, צריכים שלא להיראות זה עם זו עד אחר החתונה, ואם לאו – אין הדבר יכול לעלות יפה בשום אופן. (לצד חדר-המבשלות) שתוק שם, ממזר, תיכף אני באה. (ממשיכה את דיבורה) לראשונה חיבוקים, נשיקות, להט החרב המתהפכת… (קול בכיתו של הילד עולה) אוי, הממזר, גם לשוחח קצת עם בן-אדם אין צרתי נותנת לי. תיכף! (מתיישבת) כן, מה רציתי לאמור?

גולדמאן: конечно – חיבוקים, נשיקות, ובכן?

פיגיל: המ… היש עוד צורך לדבר בזה? וכלום לא ידע את זאת הפתי הזקן ר' נח-קלמן בעצמו, לכתחילה? אלא שהדבר הוא כך: אַם החתן, הלא יודע אתה, מתגוררת רחוק מזה, סמוך לבית-הנתיבות, מפני שהיא וכל בניה סוחרים בפשתן, ורק ברוך הוא האחד שיצא מן הכלל והחזיק במלאכת אביו הקצב המנוח. נו, לפני חג הפסח – עבודת הקצבוּת רבה. ולמה היה לו לברוך לכתת רגליו יום-יום מן המקולין שבעיר עד רחוב בית-הנתיבות? כאן האולם פנוי הוא. אני – ידידה נאמנה ורואה הכל מראש – התריתי, אמנם, לא פעם: גזלנים, מה אתם עושים? גם ר' נח-קלמן התנגד קצת. אולם זו העגלה, במחילה, סושה-נושה, בעלת הבית… (ניחומיה נכמרים פתאום לקול הילד המתייפח, שאינו פוסק כל העת) אוי, אפרוחי, רחימאי, אני פה משוחחת… (אינה עומדת בנסיון; בחפזה) ועוד אגלה לך, מר גולדמאן, שלפי דעתי, הנה מה שהסכימו לעובדה זו, הוא מפני… מפני… נו, מפני שרצו בזה להוציאהו מאפיטרופסות אמו (כמו במאמר מוסגר) ויכנה-טמה – המ… מלתא זוטרתא – ויכנה-טמה! כלום אשה היא זו? אש! הלא לא אותה גירשו שני הבעלים. היא נתנה להם גט-פיטורין. לשניים נתנה גט-פיטורין ואת השלישי, את אבי ברוך, הטמינה באדמה… (מכעכעת) נו, אגב חשבו לחפות בקרבת החתן על הכלה גם מפני… מפני… (גוחנת ולוחשת ברמיזה רבה) מפני אחרים…

גולדמאן (בעצלות): אה, זה כבר היה למותר, דודה אהובה; ה“אחרים” אינם בהולים כל-כך, конечно, ינטה-לאה אינה “הושענא פסולה”, ולקוֹמיס, דוֹדה יקרה, לקוֹמיס בוודאי שקשה לחיות כך, חיי רווק. קשה. זה אמת. לקומיס, דודה, דרושה בעלת-בית, שתגיש לו את האוכל בעתו, את החלוק בעתו, את הכל בעתו. אפס, דודתי הנחמדה, היום גם סנדלרים לוקחים יותר מנדן כזה, ולא כל שכן קוֹמיס!

פיגיל: המ… היש עוד צורך לדבר בזה? פשיטא! (קול הילד, שפסק לרגעים אחדים, חזר ונעור) אוי, מה אני עושה? תיכף!.. תיכף, אפרוחי… (בהתאמצות, כמתחננת) אוי, יקירי, אני רצה…

גולדמאן: אין דבר, דודה, דמעות של זהב לא תפולנה לארץ.

פיגיל (מנענעת בראשה): אילו ידעת, מר גולדמאן, ערכו של תינוק כזה. חי-נפשי, שאין כמוהו בכל הארץ.

גולדמאן: ובכלל, דודה, אני חושב כך: אַת עלמה נאה, מתוקה – טוב מאוד: לכי ונלכה יחדיו אל הקרקס! שלושים רובלים לירח אני מקבל. אה – השד אינו חוטפני! אבל, עול, דודה; ריחים על צואר – זהו כבר ענין אחר לגמרי, конечно, דודה. הקוֹמיסים אינם עם טיפש. ראש-המשרתים שבחנותנו כבר גדל עד מאה בשכירותו ועד ארבעים חסר שתים בשנותיו – ועדיין מתקיים הוא ברווקוּתו על הצד היותר טוב. (בששון) סחורה זו, דודה, ואפילו מן המובחרה, לא קשה כל כך להשיג ברחוב ה…

פיגיל (ברוגזה מעושה): נו, נו, בעל-חברה! כבר התחיל לנבל את פיו… ואני אמרתי… רצוני לאמור: הכלה מדמה –

גולדמאן (בצחוק): מדמה? תדמה לה עד שבת-נחמו.

פיגיל (בהתעוררות): מה? כלום כבודו אומר, שחתונתם תהיה בשבת-נחמו?

גולדמאן: דאגותי הגדולות… (בניחותא) מה, לא תהיה?

פיגיל: חתונה של כלבים אפשר שתהיה פה – הלואי שלא יֵאָמנו דברי. המ… חתונה… חתונה זו צריכה היתה להיות עוד בשבת שאחר שבועות… אבל ויכנה-טמה קשה כברזל… הכלה מחכה לאחר… וברוך אינו נחפז… ממש “קוֹמדיה” היתה לראות, איך התחננה לפניו ללכת אל אמו…

גולדמאן: להגביל את זמן החתונה? (בקול תרועה, כשהוא מביט בעד החלון) והחתונה כבר הוגבלה, כמו שאנכי יהודי! חה-חה-חה!

פיגיל (נרעשה): איך? מה? איך?

גולדמאן (משתפך בצחוק): מעשה יפה, конечно; הם שבים כבר.

פיגיל (בשמחה): שבים? שוב תגרה? גם בדרך, כנראה אינם יכולים להתאפק מקטטות…

גולדמאן (מוסיף להביט בחלון; כמדבר לעצמו): אי, מתלבשת היא בטעם; סחורה לא רעה לגמרי… (סר מעל החלון ומתהלך במקום אחד).

פיגיל: (פוסעת עד הפתח וניצבת על מקום אחד).

ינטה-לאה נכנסת מרירת נפש.

 

מחזה חמישי    🔗

הקודמים וינטה-לאה.

ינטה-לאה (מכירה באורח, מבליגה על כעסה, מאירה לו פנים וזורקת מבט בפיגיל): אה!..

גולדמן: (מזדרז, מעשה-אֶלגאנט, לעזור לה בהסרת הבגד הקל): המאדמוזל שלי! רגשי כבוד לשרתי, конечно, איזו חדשות נעימות צמחו ועלו? – Как поживаете?

ינטה-לאה: תשואות חן-חן! איזה רוח שאינו מצוי הביאך הלום בכניו? שב!

גולדמאן (מסיר את המגבעת מעל ראשו ומחליק שערותיו): ובכן כבר שבתם מטיולכם? למה כל-כך מהר? ואיה זה ברוך, כונתי לשאול конечно… (ממעך את מגבעתו בידו).

ינטה-לאה (מעיפה עין במגבעת): חדשה?

גולדמאן: ארבעה וחמשים!

ינטה-לאה (בחשיבות): ארבעה וחמשים?

גולדמאן: מה? יקר?

ינטה-לאה: לא, כך. תבלה ולחדש – С обновкой! (אל פיגיל בנזיפה) אם רחמניה! הילד מתפוצץ מבכי – והיא עומדת בו.

פיגיל (נכלמת): דמעות של זהב לא תפולנה לארץ. (נחפזת) אוי, באמת… (רצה ומקה בכעס) קרֶה – קרֶה – קרֶה… (יוצאה; מאחורי הבמה נשמע קולה) היאלם, משומד, גם לדבר רגע עם בן-אדם אינו נותן!

 

מחזה ששי    🔗

ינטה-לאה, גולדמאן, לבסוף ברוך.

גולדמאן (נשען על דופן-הספה): ובכן?

ינטה-לאה: מה?

גולדמאן: לא כלום, конечно, אני מדבר רק לענין מה שזו (מורה בעיניו לצד חדר-הכירים) מדברת כל היום…

ינטה-לאה (נאנחת): אויבת בנפש!

גולדמאן (בקול שמפייסים בו תינוק): אבל אל-נא בעצבונך, שרתי. הכל הולך לטוב, מראה-כלה! (בהתעוררות) כן, כלה, כלה, כלה. כלה מארץ-הכלות!..

ינטה-לאה (טופחת על שפתיו בצחוק גדול): בחור מטורף!

גולדמאן (ידיו לאחוריו; מהלכו כשפיפון עלי דרך; חולשת זימה בכל שרטוטי צורתוושפתו התחתונה האדומה נעשית כמו לחה ואדומה ביותר; משורר): Рыбку варила, да не доливала… хлопца любила, да не…

ינטה-לאה (בעצב): גש הלאה!..

גולדמאן (משורר): Он меня не любит… ой-ой нет, жизнь мою погубит… ой-ой нет! (מפסיק) הרשיני-נא, שרתי הכלה, לתנות את תהילת הרביד המאושר, המתלונן…

ינטה-לאה (בצחוק-גיל): זהו חוסר-דעה… “המאושר”… (מפסיקה פתאום ופניה מלבינים: מחדר-הכירים ישמע קולו הגס של ברוך: “ומי עוד שם?” וצפצופה של פיגיל: “אין איש, לבדם”).

גולדמאן (מקדם פני ברוך הנכנס): שבתט טבא, ברוך!.. Сколько лет, сколько зим! נו, מה מעשיך, конечно? (בתמהון מעושה) אבל ראה והביטה, מה זה היה לך? מה זה היה לך, חתן? פניך הלא הנם של צדיק, שהתענה תשעים יום. על מי אתה קוצף כל-כך, ברוך?

ברוך: עליך אין אני כועס.

גולדמאן: עלי אין לך בשביל מה לכעוס; אבל על מי, איפוא, יחר אפך?

ינטה-לאה: הנח לו, מר גולדמאן. הוא כועס עלי, היפה! אוי, אילו היה מתבּייש, לכל הפחות, בפני אחרים!..

ברוך (משתטח על הדרגש ומסב את פניו אל הקיר).

ינטה-לאה (מוציאה מטפחת-אפה מכיסה, משימה על עיניה ונמלטת אל חדרה).

 

מחזה שביעי    🔗

הקודמים בלי ינטה-לאה.

גולדמאן (ניגש עד ערפו של ברוך): חתן!

ברוך (שותק).

גולדמאן: נו, חדל! מה אתה עושה העויות לעיני? איני מכיר בך? איני יודע מי אתה? הנה העלבת את הכלה, ועתה היא בוכיה.

ברוך: אדרבא, תדע שהיא אינה אצלי מן הראשונות.

גולדמאן (קורץ בעיניו): אבל גם לא מן האחרונות, конечно?

ברוך: מה זה נטפלת בי כ“יוֹלד”? לך לך; לך לפייסה, ידי מובהק – אין מה לדבר.

גולדמאן: נו, כסילות אל תדבר, конечно; יודע אתה שאין לך ליפול ממני. מה אני בבנות-העיר, אף אתה בבנות-הכפר. מה שלומה של פאַנקה בעצמה כשרה היא?..

ברוך (פתאום): הניחני! (מביט בחלון) כן, אמי, אמי…

גולדמאן: נו, אם כן אני הולך, חתן-בחור!

ברוך (קם ממשכבו): בשם אלוהים! (מתיישב בדעתו ומוסיף) אם תיפּנה, תבוא הלום לעת המנחה. מה העמדת עלי “זוג עינים”? מחר אני בעל-“יאָרצייט” וצריך אני לצרף מנין לתפילת מעריב: הואיל ואמי כאן אתעצל בוודאי ללכת אל בית-המדרש. בוא, ספר תורה יש כאן. נכבדך בעליה.

גולדמאן: הפעם אני שומע דברים! (יוצא; ויכנה-טמה נכנסת).

 

מחזה שמיני    🔗

ויכנה-טמה, ברוך, אח"כ ינטה-לאה, לבסוף ולויל.

ויכנה-טמה (מתייצבת על המפתן וצופיה) מה? ברוך? שבתא טבא! ישנת, והכלה איה?

ברוך: המחותנים ישנים על המעקה, אמא.

ויכנה-טמה: אני שואלת אותך… מה אני שואלת אותך? אני שואלת אותך, ברוך, על הכלה.

ברוך: היא, אמא? פה היא. בחדר השני… (בקול מתאונן) אמא…

ויכנה-טמה: מה?

ברוך: אמא! אינך יודעת מה הצרה הזו שאני לוקח על ראשי, מה ה… ה… ה…

ויכנה-טמה (משימה אצבע על חוטמה): ברוך!..

ברוך: אמא…

ויכנה-טמה: הס!.. אַל מלה… ספר לי הכל בדברים ברורים; ענה לי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון!

ברוך: אמא! היא מוצצת את דמי, היא אינה בת ישראל, היא מתירה לעצמה…

ויכנה-טמה: אַל מלה עוד! אנכי הלא הנני פה. מה אומרים המחותנים?

ברוך: לא כלום.

ויכנה-טמה: אני, ברוך, איני אוהבת מענות כמו אלה. ראה, ברוך, היזהר מפני!

ברוך: מה את רוצה ממני, אמא?

ויכנה-טמה: איך אמרת, איך?! יפה, יפה… נחת! שומע אתה, משוגע, היום תשב אצלי כאילם. ראה הזהרתיך. אני אשמיעם היום את דברי, אנכי… (ינטה-לאה יוצאת מחדרה הקטן) אה… כלתי… שבת טובה, בתי!

ינטה-לאה: אוי, המחותנת! (מתנפלת על צוארה) מחותנת! במה אכּף ואקדם? מה שלום כולכם שם? מה שלום ציפּה-דבוֹסיה? וראובן-מנדל מה הוא? אוי, מחותנת… ובטנה של יאַכנה-גיטל מה היא? נרפאה? תודה לאל!.. אוי, אמנם כן, איני יודעת מה לעשות – מרוב שמחה. תשב-נא המחותנת. מה שלומו של פינחס? של ילדיו?

ויכנה-טמה: שלום להם, בתי. כולם דורשים בשלומך ונפשותיהם כלות לראותך. הצאצאים מחכים בכל יום ויום לבואך, כיהודי ותיק לבוא המשיח. “מתי תבוא אלינו הכלה?” – חוזר אברהמ’לה כל היום. דברים אחרים אין בפיו. ומדוע באמת עזבתנו באופן כזה? הטוב כך, בני? אם ברכך אלוהים – לך, ברוך, אני אומרת זה – אם ברכך אלוהים בכלה יפה – העל זאת עליך לשכוח לגמרי את הורתך?!

ינטה-לאה (מתאדמת): אה, בודאי… כמה פעמים ביקשתיהו… (םותחת את החלון) ולויל! ולויל! עלה על המעקה ובשר לזקנים, שהמחותנת באה… כהרף-עין…

ויכנה-טמה (מסתכלת בינטה-לאה): אנכי הייתי אומרת, שבכית כרגע. לא? נראה, שכך נדמה לי… לעת זקנה מתקלקלות העינים… בת ארבעים, ברוך השם… ומה באמת נתחדש כאן, בתי?

ינטה-לאה: Всё по старому – לא, לא בכיתי… נרדמתי ולא רחצתי פני… חדש… (בבת-צחוק של בושה) הלא לזאת מחכים למחותנת, תחיה…

ולויל (מתפרץ הביתה): הסבא הולך! (רואה פני איש זר ונדחף לקרן-זוית).

ר' נח-קלמן מתראה בלי קפוטה ובתנועה של קרירות מכוונת על כל פניו.

 

מחזה תשיעי    🔗

הקודמים ור' נח-קלמן, אח"כ סושה.

ויכנה-טמה: שבתא טבא, מחותן! (בלישנא דחוכמתא) מה זה שאני רואה היום את פני המחותן והנם זועפים?

ר' נח-קלמן: זועפים?

ויכנה-טמה: ואפשר שכך רק נדמה לי. לעת-זקנה מתקלקלות העינים. איך שיהיה, והמחותנת היקרה איה? מדוע היא נחבאת מפני?

ינטה-לאה: כלום כל-כך נוראה היא, המחותנת, שיחבאו מפניה?

ויכנה-טמה: מי יודע… (מתנשאה ממקומה ברוב תכונה) אבל הנה-הנה… (סושה נכנסת עם ספר “מנורת המאור” תחת אצילי ידה). שבת טובה, שנה טובה!

ברוך: זה כרגע נזכרה המחותנת – ותבוא: אילו היו מזכירים את המשיח, היה גם הוא בא.

ויכנה-טמה (בשפתים נעות): אילו היו מזכירים אדם, היה גם הוא בא. (בקול) נו, מה מחותנת, לא נראיתי לך בחלום, הא? (משתפכת בצחוק של הכרת חשיבותה עליה).

סושה (בצחוק שפתיה, שבלעדיו אין היא יכולהל הוציא הגה): אי?

ינטה-לאה: המחותנת מדמה, כנראה…

ר' נח-קלמן (מפסיקה): ינטה-לאה, מוטב שתגישי תה…

סושה: אני אגיש… (עוברת אל בית-המבשלות, מביאה משם בקבוק של חמין, שנטמן מאתמול, מעמידתו על השולחן, מנקה כוסות וממלאן, נכלה משדלת בדברים את המחותנת לשתות; האורחה מסרבת ומבטלת רצונה מפני רצון אחרים; הכל ממלאים אחריה ושותים).

ולויל (ניגש ונוגע בשרוולה של סושה): סבתא, לי…

סושה (מפהקת): אחר-כך… חכה…

ויכנה-טמה: לא יפה, נער! חייב נער לנהוג דרך-ארץ. חייב נער להתאפק עד שישתו הגדולים…

ינטה-לאה: אמא, צריך לשלחו אל הפרדס שבחכירת ירוחם: יביא משם אגסים לכיבוד.

ברוך: ובלבד שלא יקח פרא-אדם כזה מהני שנלקטו היום. על זולל וסובא כזה יש להאמין, שלא ידקדק גם במוקצה…

ולויל (בפחד): לא…

ויכנה-טמה (ברגש של תועבה): כמה ימי שני חייו?

ינטה-לאה: אם ירצה השם, כשתתחלנה ההכנות לכלולותי, נשלחהו אל דודו.

ר' נח-קלמן: מי ישלחהו? את? לעת-עתה עדיין אני בעל-הבית בכאן. וכל זמן שאני בעל-הבית, בביתי יהיה זה, שאני רוצה בו. אין צורך להביא פירות, הגישו כיבוד אחר, סושה! אגוזים יש לך?

ויכנה-טמה: בבקשה, בבקשה… למה, למה כל הטורח? תודה, תודה! כאן המחותנת, תחיה, אינה שבעה רצון כלל מבואי, והמחותן, יחיה, עוד רוצה להטריחה.

סושה: מה שייך: איני שבעת רצון? אדרבא… באמת כבר באה עת… ואגוזים יש לי, ברוך השם, שק מלא. פצחו! עיני אינה צרה, חס ושלום! ינעם לחככם. (מגישה פינכה מלאה אגוזים; הכל, ר' נח-קלמן, מפצחים בדממה).

ויכנה-טמה (פותחת פיה): המחותנת מצד הכלה אומרת: “כבר באה עת”. אני, אם-החתן, מצדי, מסכימה לזה בכל לב. רצוני הוא עכשיו רק לדעת מה אומר החתן בעצמו לכל זה! הא? (אל בנה) מה אתה אומר לזה, ברוך?

ברוך: כלום יודע אני?

ויכנה-טמה: מה? אינך יודע? ועל מי, איפוא, לדעת? החתן הלא הנך אתה. האמינה לי, ברוך, שאתה בעצמך וכל הענין בכלל אינם נוגעים, בעצם, גם בעקבי השמאלי. הלא יודע אתה, שיש לי, תהילה לאל, רוב טרדות גם בלעדיך. פשתים, פלשתים, כפרים, ירידים. אינך בן יחיד לי. לויכנה-טמה, תודה לאל, משפחה שלמה, והיא צריכה לדאוג לכל ולפרנס את הכל. ובאמת, מה פירוש? עד מתי? עליך לבלי לשכוח, כי שבת-חזון כבר עומדת מאחורי כתלנו, אם יחיינו ה'. ואם אתה תענה רק ב“כלום יודע אני?”, אז לא לבד שבת-נחמו, אלא גם שבת שחלה להיות בחוהמ“ס, אומרת אני, יכולה לעבור ב”כלום יודע אני?". כי איך הוא הדבר? כלום עלי להיכנס לחופה? הלא אתה החתן, ואני זרה לך, לגמרי זרה! (רכות) בוודאי, בני, אתה החתן ועליך לדעת. איך אפשר שיהא הדבר באופן אחר? הלא…

ר' נח-קלמן (יורק פתאום): פֶה! טפוּ! מיאוס ומאוּס נעשו עלי כל הדברים האלה, הבאים מדי שבת בשבתו, מיאוס ומאוס! מה-בצע לנקר עיני אחרים? אין זה סוד, חלילה, שאת פי החתן אין מה לשאול כלל. ולפיכך תגד-נא המחותנת, היא מה היא רוצה, ונשמע. הן – הן, לאו – לאו.

ברוך: מחותן! כונת כבודו היא להפיל אימה עלינו?

ויכנה-טמה: שתוק, ברוך! אל תהא עז-פנים!

ברוך (מ תעקש): לא, צריך אני לדעת על מה כועס המחותן? מדוע אין אני כועס? אני הנני כהן – ואיני כועס, והמחותן…

ויכנה-טמה: “שתוק!” אני גוזרת עליך. לי יש לשאול את המחותן שאלה אחת.

ר' נח-קלמן: סוף-סוף… מה היא השאלה?

ויכנה-טמה: יודע כבודו, מי הוא החתן שלו?

ר' נח-קלמן: יתברך הבורא, שזכיתי לדעת: איזה בֶּה-מֶה, התלוי כולו בדעת אמו… (סושה צוחקת).

ויכנה-טמה: לא, מחותן! טעות היא! ברוך שלי, אמנם, יודע, שיש לו אם טובה, הנכונה לבוא בעדו באש ובמים, ואשר התחננה קודם הפסח לפניו, כמו שמתחננים לפני גזלן: “בני, אל תלך לגור לבית המחותן”…

ברוך: אמא, אַת בעצמך…

ויכנה-טמה: מה? גם להגיד מלה לא תניחני? מה אתם אומרים עליו? העוד לא נוכחת גם עתה עד כמה צריך לציית לאם?! הא? אה, אילו לא היית מתגורר בכאן – דברים אחרים היו נמצאים אז בפי המחותן שלנו! ואולם, איך שיהיה, וגם עכשיו לא הכל אבד, גם עכשיו עוד כוחי אתי לבלי תת אותו ליפול בבור-שחת. גם כיום – ולעולם – יוכל למצוא מחסה בביתי. אין אתה יתיר אצלי, ברוך. לא, מחותן. כנראה, אין כבודו יודע עדיין, מי הוא החתן. ואני אגיד. ויכנה-טמה תגיד הכל.

ר' נח-קלמן (עיף): אבל למה כל ההקדמות הללו? הגידי פעם ו“מעשה עם סוף”!

ויכנה-טמה (בפאתוס): ברוך הוא יתום, מחותן, יתום נעזב! מה בכך שיש לו אם הדואגת בעדו, אם אב אין לו. לא זכינו שיהא אביו החי עומד על צדו – יהא הוא שם מליץ-יושר בעדנו – יתום הוא, ועל כן ידרוש עלבונו כעלבון-יתום. אבל אמו עדיין חיה, ברוך השם, וּויגנה-טמה לא תתן בשום אופן שיונו את בנה להיכנס לתוך השק…

סושה (בבת-צחוק שלה ובצער יחדיו): אל השק? כלום אנו מונים? במחילה… מאי האי אונאה? מאי האי שק? הרי אנו, ברוך השם, כבני ששים, ועדיין לא שמענו… אֶה-אֶה… אדרבא… במה רמאים? הנדן סולק… השעון לחתן סילקנו… המתנות אנו מסלקים… בגדי ה…גבעונים…

ינטה-לאה: הצבעונין… הצבעונין צריך לאמור, אמא, ולא הגבעונים.

סושה: גבעו… כלומר, צבעו-נין? יהא צבעונים (בצחוק-שפתיה הפותה) נפקא-מינה גדולה? גבעונים – צבעונים. אבל… מה? הנה גם אני הייתי כלה בשעתי – ומה נתנו לי? הה, שמלת קנבוס תפורה משמלת אמי, עליה השלום, – יאיר לה חלקה בגן-עדן! נשמתה הכשרה כבר נצרפה ככסף שלש-עשרה שנה… – קנבוס זול, כה אזכה להוביל אותה (מראה על ינטה-לאה) לחופה בשעה טובה ומוצלחת ותאמרו “שחיָנו”, לפיכך… כונתי: חיי עם נח-קלמן, נרו יאיר, היו… חלילה…

ויכנה-טמה (בגודל-לבב): אַי, חביבתי! המחותנת היקרה לעולם תחיה! כלום מהכל יש להביא ראיה? כלום יש להביא איזו ראיה מדורות הקדמונים לדורנו? דורנו, עליכם לדעת, הוא דור אחר, ואנשים אחרים, וצרכים אחרים, אני אומרת לכם. כיום הזה – ויכנה-טמה יודעת מה שהיא דוברת – כיום הזה, העיקר הוא המראה החיצוני, והיינו דאמרי אינשי: “צבוט את הלחי להאדימה, ואל תשים לב לכאב”. בדורנו… אבל שמעו מה שאומרת אני לכם: ויכנה-טמה, לכאורה, הלא היא זקנה, בת-ארבעים, ועד היום איני אוהבת לצאת החוצה כבֶה-מֶה; אולם צריכים הייתם לראות את מלבושי בימי עלומי. פיש-ש! כלום היתה עלמה בעיר, אשר לא שאלה עצה מפי ויכנה-טמה בנידון-זה? כלום היתה איזו כלה, אשר לא הביטה אלי? כל גדול היה: אם ויכנה-טמה שרה-גולדה’ס תופרת לה ז’אַקט, חזקה שממחרת היום ההוא כל בנות העיר יוצאת בז’אַקט, (אל ינטה-לאה) את צריכה לדעת זאת, בתי. ואם לא תאמיני לזקנה בלה כמוני על דברתה, תוכלי להיוכח עין בעין כשתבואי אלי, אם ירצה השם, בשבת הבאה. הפוטוגראפיות שלי מן העת ההיא עדיין תלויות באולמי. את תמהה? איככה! כלום אינך יודעת? הלא כל העולם יודע, שויכנה-טמה נוהגת להצטלם כמעט מדי שנה בשנה – חוק ולא תעברנהו. וגם היום, להילה לאל, – בת מ' כבת כ'. וזו המחותנת, תחיה, מספרת לי על הגבעונים – חה-חה-חה! – ומוכיחה מעצמה. גבעונים יפים, שמלות של חתונה – הלא שחוק הוא. את מי? את ויכנה-טמה אתם אומרים להונות?

סושה: עוד פעם “להונות”? אדרבא, מה יחסר? מה? פליוּ-וּש-ש, מֶ-שי, (ממשיכה כתועה בדרך לא ידועה) פוֹלֶרינקה… של…

ר' נח-קלמן: די לך, סושה.

ויכנה-טמה: לא, מחותן, מה פירוש “די”? (מתיישבת בדעתה) אלא שבאמת אמרו, עם המחותנת אוכל לדבר אחר-כך. עתה אני צריכה להוכיח את טוב-מזגו ופזרנותו של המחותן בעצמו, יחיה…

ר' נח-קלמן: נוּ…

ויכנה-טמה: בראשונה צריכה אני לאמור, כי ויכנה-טמה מצד עצמה קוראת לשלום. לי לעצמי אין צורך בשום דבר, והאמינו לי, חה-חה, נעשו – איך אומר המחותן? – מיאוס ומאוּס…

ר' נח-קלמן: אבל במטותא: אחת ושתים – וסוף. על ידי כל זה אאחר גם זמן המנחה.

ברוך: מחותן, אני אצרף מנין פה: בעל-יאָרצייט אני…

ויכנה-טמה: אי-אי, ואני כמעט ששכחתי. זה שמונה-עשרה שנה כיום אחד. איש צדיק היה הנפטר, זכותו יגן עלינו. צריך היה ללמוד גם משניות, בני.

ברוך: פשיטא, אמא. איך נאמר שם? נשמה… אותיות…

ר' נח-קלמן (אל ויכנה-טמה): נוּ…

ויכנה-טמה: מה זה שהמחותן ממהר כל-כך? המנין הלא יהיה פה.

ר' נח-קלמן: נוּ…

ויכנה-טמה: אין כל “נוּ”. לדידי תהי החתונה מחר. תהי השמחה בלי שמלות, בלי מתנות ואף בלי שושבינין. לא לי להיכנס לחופה. אבל החתן אומר… החתן טוען…

ר' נח-קלמן: הגולם… נו, מה טוען הגולם?

ברוך: מחותן, רק בלי כעס. הכעס למה הוא?

ויכנה-טמה: המחותן כועס, ועל כן אמעט בדברי ואגיד את כל האמת: היום אני באה לכאן, והנה אין איש בבית. ברוך יושב לבדו, – הנה הוא כאן: יעיד בפני, אם שקר בשפתי – אז אני מתנפלת עליו בדין ודברים: הוי, עד מתי? שבת-נחמו הנה היא באה… (ברגש) יודעים אתם, הלואי שאזכה כך לראות נחת מנכדי, איך שהוא מתנפל על צוארי ובוכה – הנה הוא פה: יעיד בפני, אם שקר בשפתי – ובוכה: אמא, הוא אומר, אם המחותן מוכשר להשיב את פני בדבר כזה…

סושה (בהשתתפות): מה, מה, חלילה, יחסר לו?..

ינטה-לאה (בחשאי): עוד פעם ע"ד המקום שבקלויז.

ויכנה-טמה (ממשיכה): אומר הוא: ידיד נאמן אני למחותן שיחיה, והלואי שיאריך ריבון-העולמים את ימיו עד מאה ועשרים. אבל, סוף-סוף, הלא כולנו… (ממתינה).

ינטה-לאה (בקוצר-רוח): לא לעולם נחיה.

סושה (באנחה): הננו ביד ה'…

ר' נח-קלמן: ולויל! הביאה לי את קפוטתי! (ולויל ממהר אל החדר השני ומביא משם קפוטה שחורה; ר' נח-קלמן לובשה).

ויכנה-טמה (בהשתוממות): המחותן אומר באמת ללכת?

ר' נח-קלמן: הן. המחותן כבר קלט את כל הפיקחות מפי המחותנת, ועכשיו הוא הולך לו באמת. (יוצא).

 

מחזה עשירי    🔗

הקודמים בלי ר' נח-קלמן

ויכנה-טמה (בקול של גילוי-דעת): נוּ, שלום לכם! שבת טובה!

ינטה-לאה (סופקת כפיה): מה את, מחותנת? כל-כך מהר? שבי-נא עוד מעט אתנו, תיקר-נא נפשנו בעיניך. עינינו כלו לך כל השבוע, ועתה, כשבאת… מחותנת!..

ויכנה-טמה (בקול של נפגעה בכבודה): אבל עליך לדעת, שאין אני יכולה לשבת פה ימים ושנים, גם בלאו-הכי שהיתי יתר על המידה. אין לך לשכוח, כי גם שם בבית מחכים לוויכנה-טמה. עברה השבת, באו ימות החול, ימי המעשה. ביום החמישי הבא – יריד בפורענושוק. מדמה את, על מי לנסוע לשם? מובן מאליו: מתחילים בוויכנה-טמה ומסיימים בוויכנה-טמה.

ינטה-לאה (ביאוש נורא): מחותנת, אזנים לי ולא אשמע! חרשה אני משמוע כל דבר, כל התנצלות. הלא עוד לא טעמת כלום מן התופינים…

סושה: ובאמת… איך אפשר… שוב בלי סוף…

ויכנה-טמה: ואתם עוד תצדקו?! איה המחותן, אה? בזכות איזה יחוס הוא מתהלך אתנו כל-כך בגאון? ברוך השם, יש לאל יד ויכנה-טמה לפרנס את בנה. לא אני שלחתיו אליכם. (אל החתן) שומע אתה, ברוך; מחר, למען השם, מחר אחר עת-השוק – אלי. די להיות פה. אה? עוד נראה בעינינו. שומע אתה, ברוך? גוזרת אני עליך לקיים את מצותי…

ברוך: וכשאבוא – תאמרי… תתחילי… (מכיר במבטי אמו) אני אומר, אמא: בעל-יאָרצייט אני מחר… וטוב כי נזכרתי… ולויל, מהר ובואה אל השכנים ובקשם היום לתפילת המנחה, נוּ, על רגל אחת – מאַרש! (ולויל יוצא).

ינטה-לאה (בתחנונים): ובכן את הולכת, יקירתי, אה… (מלווה אותה) צאתך לשלום!.. בשבת הבאה תתעכבי יותר… אבל בואי-נא, למען השם. אנחנו נחכה לך. ובבקשה, דרשו שם בשלום הכל בשמי. ביחוד – ביחוד – בשלום ציפה-דבוֹסיה. ולחנה-גיטל נשקי פעמים בעדי. חי-נפשי, כולם אחוזים וקשורים כל-כך בלבי!

סושה (מתעטשת): אסותא! (נאנחת) אוי, ריבונו של עולם!

ויכנה-טמה (בגובה ובגאון גלוי): היו שלום! (פותחת הפתח ונתקלת בר' נח-קלמן הנכנס).

 

מחזה אחד-עשר    🔗

ר' נח-קלמן, סושה, ינטה-לאה, ויכנה-טמה, ברוך.

ר' נח-קלמן: אבל חזיון הוא! תמיד אני שוכח את הירמולקה שלי.

סושה: הירמולקה שלך, כמדומני, מונחת בהקומודה.

ר' נח-קלמן (פותח מכסה-הקומודה ומפשפש שם).

ינטה-לאה (אל ויכנה-טמה, בלאט): אבא יתפלל מנחה בבית… הישארי עוד קצת, אנא! אחר הבדלה נשתה תה. חמי הבקבוק לא היו בנותן טעם, נשוחח קצת ואחר תלכי. אני וברוך נלווך.

ויכנה-טמה: לא, לא, אסור לי לעשות כזאת: שם מחכים לי… (נוגעת בחשנה של ינטה-לאה). ראי-נא, זהו החושן שתפרת לך לפני שבועים?

ינטה-לאה: כן. מן המין הזה עשיתי לי גם שנים-עשר מכסות לכרים.

ויכנה-טמה: כך? ואני באמת הלא עוד לא ראיתי כדבעי את הפּוֹבֶלה 1, שנותנים לך.

ינטה-לאה: בעזרת ה', מחותנת! הלא הכל ספון בהארגז שבחדרי. ארון-הבגדים עוד לא הובא מבית-הנגר. בבקשה, בואי-נא אתי ונראה הכל…

ויכנה-טמה (בדרך הילוכה): העיקר הם הסדינים. זאת צריכה את לדעת. כמדומה לי, שסדינים יש לך… כמה? (שתיהן באות אל החדר הקטן).

 

מחזה שנים-עשר    🔗

ר' נח-קלמן, סושה, ברוך ופיגיל, ואח"כ ויכנה-טמה וינטה-לאה.

ר' נח-קלמן (מחטט עדיין בקומודה): והירמולקה איננה! איה ולויל?

סושה: ולויל הלך לאסוף מנין. (אל פיגיל, הנכנסת וקרבה אליה בצפיפות) מה לך?

פיגיל: נוּ, מה? הלכה לה! וגם הפעם בלי תוצאות? בלא כלום? זוהי אשה! אש אוכלה, ולא אשה! אי, שוֹסנקה, לידיד-אמת מחויבת אני להגיד את האמת: לא לכם לעמוד בפני אשת חיל כזו. “למה לכם הרבה?” מתחילה, מיד לבואה, ואני עומדת ומיישנת את שלומ’קה שלי… (מרגישה בברוך ונפסקת).

ברוך (בהתראה): פּה שחור, היזהרי!

ר' נח-קלמן (פונה מן הקומודה): דברים כאלה אינני חפץ לשמוע בביתי. ברוך!

פיגיל: ברוך! מה אתה מטיל עלי אימה? אינני, חס ושלום, מן הקטנות הנפחדות. הלא לא תכני!

ברוך: מפני מה? אינני יכול?

פיגיל: ידעתי, כי ידי עֵשו לך.

ברוך (ברצון): אמנם כן! מי היכה את ה“דימוֹקראַטלֶך” בשבת העברה? מי שבר את מקלותיהם לעיניהם? (בהתלהבות) דומה, שמעתה ידעו הפרוצים המטונפים הללו, איך לשאת מקלות ביום השבת!

פיגיל: אבל אותי לא תכה.

ברוך: אם תלכי רכיל –

פיגיל (בצפצוף): מה? אז תכני?

ברוך: סימן יהיה לך.

פיגיל (מבליטה את גופה): נוּ, הכני, נוּ!

ברוך (מתעבר): פֶּה שחור, אל תביאיני לידי כעס! (מראה לה אגרוף).

ר' נח-קלמן (בגועל-נפש): אוי, טבח, לא תבוש ולא תיכלם: רגיל לעסוק בשורים, ומדמה… (ינטה-לאה וויכנה-טמה יוצאות לקול המריבה).

ברוך: מחותן! רק בלי כעס! לא מציאה גדולה אני חוטף בכאן.

ינטה-לאה: מה? אוי ואבוי לדבריך. אילו היו שונאיך מדברים בעדך… (בוכיה).

ויכנה-טמה: ברוך! שגעונות?!

ברוך: אמא, גואַלד, אינך יודעת את כל הצרה שאני לוקח על ראשי! (מראה על פיגיל) שאלי את זו ותספר לך הכל, ממה שהיה היום.

פיגיל (נרתעת לאחור): שקר וכזב! לא אמרתי כלום! אני ידידה פה בבית. אני אמרתי רק, ואני אומרת גם עתה – הכני, המיתני, הרוג, גזלן, אֵם לילדים קטנים – אני אומרת גם עתה: אילו הייתי אני ינטה-לאה, הייתי מחליפה רוצח זה באחר. רוצח זה, המתנפל באגרוף על אשה הרה, על אשה עגונה, על אשה שילדה על כפה… הרגני-נא הרוג, ואני אספר הכל, מה ששמעתי בשעת נענועי את עריסת שלומ’קה… אך תבך שם, שלומ’קה… אני הולכת (נשמטת והולכת אל חוֹרה).

 

מחזה שלושה-עשר    🔗

הקודמים בלי פיגיל, ולויל.

ר' נח-קלמן (אל סושה): מחר כעלות הבוקר תצא זו מן הבית. ראי, ציוויתיך, איני רוצה יותר בשכנות!

סושה: זה אמת. ביחידות – הנשמה טהורה והגוף טהור.

ולויל (מתפרץ הביתה): השכנים אינם רוצים… גולדמאן הולך…

ויכנה-טמה (מתכוונת להשקיע את הריב): ומי הוא זה גולדמאן?

ברוך (מתוך דמעות): אל תשאלי את פי, אמא. אני איני יודע דבר. שאלי את פי ינטה-לאה. היא תגיד לך. היא יודעת היטב מי הוא זה… (חורק שניו) היא יודעת מי הוא המשרת ה“יקטן” הלז!

ר' נח-קלמן (מוציא מן הקומודה גליון מקופל): שמעה-נא, אתה! יודע הנך מה זה?

ויכנה-טמה: מחותן! זה הוא כבר למותר! ויכנה-טמה לא תתן להתעולל בתנאי בנה!

ברוך (רועד): המחותן מפחידני לשוא… אני איני נער קטן… אני כבר יודע מה טיב הסחורה כראוי… אני איני “יוֹלד”…

ר' נח-קלמן (מטיל את הגליון בפניו): אשריך, טבח, ששבת היום… (בקול ממציא) ולויל, הנך פה… קח אתה… תיכף ומיד… ידע לו… קרע…

ולויל (נבעת ואינו יודע מה לעשות).

ויכנה-טמה: דם יתום… שופכי דם יתום… (עומדת בפתח ואינה יודעת מה לעשות).

ברוך: אין דבר… יעבור היאַרצייט… עוד נראה… עוד נראה… אני איני “יוֹלד”… (עומד אצל החלון ואינו יודע מה לעשות. הגליון מונח על הארץ).

ינטה-לאה (אל ולויל): תיבשנה ידיך, אם תקרע. (גולדמאן נכנס) אוי, אלי!.. אנשים זרים!..

 

מחזה ארבעה-עשר    🔗

הקודמים וגולדמאן; אחרי ככלות הכל – פיגיל.

גולדמאן: והנה גם אני פה. שבתא טבא! או אולי כבר עת לאמור: “שבוע טוב!”? מה, עדיין אין איש? (כופף את חוט שדרתו הקצרה בקלות ומהירות ורוצה לחטוף את הגליון המונח על הארץ) וזאב-מים זה מהו?

ברוך (הודפו): אין זה מעניניך!

גולדמאן (בליצנות): אוי, אוי, אלו ודאי תנאיך, שאתה חרד עליהם כל-כך. למזל-טוב! יעלה ויצמח כגן רטוב הני דברי הברית והתנאים. כל זמן שהנשמה בקרבך – “וכתבנו בספר-החיים”; אבל מה יהיה עם מנינך? הנפטר הלא ממתין לך שם…

ברוך: אושרו לא היה גדול גם אילו הייתי מתפלל לפני העמוד במנין אנשים שכמותך: השכנים אינם באים. מנין, כנראה, לא יהיה פה. אנו הולכים לבית-המדרש.

גולדמאן: טוב ונעלה. אתה לך לבית-המדרש, ואני – конечно – אציע לפני המאדמוזל אניוּטה לשוח קצת עמדי בגן העיר. הערב נפלא!

סושה: לכה, ולויל, ובדוק תחת הכר, אם אין שם הירמולקה של הסבא…

גולדמאן: נו, מאדמוזל, מה היא התשובה על הצעתי?

ינטה-לאה: לשוח? – спасибо! – תודה, לא אוכל. עיניך הרואות, שאורחת אצלי ועוד הרבה עלינו להתייעץ על הפּוֹבֶלה ועוד דברים. (אל ויכנה-טמה) הלא נשארת את אצלנו עד אחר הבדלה.

ויכנה-טמה: מה לעשות… נצחוני בני. ויכנה-טמה מוותרת… (שתיהן שבות אל החדר הסמוך).

גולדמאן (בצהלה): ובכן, כנראה, עלי להכין את רגלי לשבת-נחמו?

סושה (נאנחה): אם ירצה השם… צריך ללכת לראות, אם לא חזרה הפרה עדיין מן השדה. (יוצאת).

ולויל (מגיש את הירמולה לר' נח-קלמן): הנה, סבא!

ר' נח-קלמן (פניו השׂבים והמושחרים קצת, עם כל החריצים והקיפולים שבהם, עושים רושם של מין מתכת קשה שהעלתה חלודה. יוצא).

ברוך (כשהוא נגרר אחרי מחותנו; אל ולויל): ראה-נא אתה, פרא-אדם! היזהר מפני, גוי! מזלך עמד לך שלא קרעת… (נזכר בגולדמאן העומד) אה? איה השכנים, אשר קראת להם? כנראה, שיחקת עם פיליפ כל העת ולשכנים לא קראת. ראה-נא, הנה אנו הולכים, ואתה התפלל פה: “קטורת”, “ובא לציון” – דבר לא נעדר. ראה הזהרתיך. אוי, אילו הייתי אני אביך – אל האדמה הייתי מכניסך! הודה לה', שאיני אביך!.. (יוצא).

גולדמאן (קורא לעבר חדר-המיטות): ערב טוב, אניוּטה! שבוע טוב! (בלצון) אל תשכחי לאמור “אתה חוננתנו”… (בחשאי) – конечно – חתיכה יפה… (יוצא).

ולויל (מתפלל מתוך הסידור): “ום לא נתן דש חיה מיתה” (“ואם לא נתן דבש חייב מיתה”), (פוסק פתאום וקורא בחלון) פיליפ! –… Я скоро (משליך את הסידור ורץ החוצה).

(הבמה מתרוקנת. דממה ארוכה. מחשיך. אין איש. לאחרונה יוצאת פיגיל, כשהיא נושאת את התינוק שלה על שמאלה ובימינה היא מאהילה על פיו לבל ישמיע קול).

פיגיל (לעצמה): וזה לי בעד כל ידידותי!.. “מחר כעלות הבוקר תצא מזה”… (מתנחמת) עד מחר יסור כעסו, יוטב… (ברעל) המ… אם לפני החתונה מתחוללות שערוריות כאלה – מה כבר יהיה אחרי-כן… (בגיחוך) לעת-עתה לא רע… (ניגשת על בהונות-רגליה אל החדר הצדדי ומטה אוזן אל הכותל) המ… רכוש… “עשרה סדינים, שמונה-עשרה מטפחות, חמש-עשרה אלונטיות, חמש-עשרה מפות”… סופרת, סופרת… שמֶנטה-לֵיקה… לבריות יש הכל… (ניגשת אל המראה ומסתכלת בבבואתה) ואני הולכת ונחשכת מיום ליום… (מולקת את לחייה ומנענעה בראשה) צפד עורי… (אל הילד המסתער) הרגע-נא… (באיבה) היאלמי, צרתי… תבוא מיתה משונה על אביך בכל מקום שהוא. (עומדת ומחרישה).

(צללי-בין-ערבים).


  1. כלי לובן.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!