בנימין חיים השתדלן (שם משפחתו פראנקין) היה מנוי מטעם הממשלה למאסף המסים. הוא היה יהודי חסיד, איש לא רע מטבעו, ביחוד היה חס על בני־תורה, ובימי גזרת החוטפים לא טמא את עצמו בלכידת חסרי־תעודות כדי למסרם לצבא (הממונה על גבית המסים הוא שהיה ערב גם בעד מסירת נפשות לצבא). אבל כל אלה שהיו צריכים לפספורט היו אנוסים להמתין לפעמים חדשים שלמים ולהוציא את פרוטתם האחרונה עד שהשיגו מידו פספורט. לפעמים על שם אחר מפני שעל שמו כבר ניתן פספורט לאיש אחר. בכלל לא היה בנימים־חיים מדייק בשמות. לא השם הוא העיקר אלא – הפספורט. ומי שהיה לו צורך בפספורט היה מקבל אותו מאת בנימין־חיים. על שם זה או על שם אחר – למאי נפקא מינה? בהורקי, עיר המחוז, היה לו חבר זלמן הסופר, שישב וחלק את השוחד לפקידים והמציא את הפספורטים לבנימין־חיים. ובמכתביהם שכתבו איש לאחיו בעניני פספורטים ערבבו גם דברי תורה ומאמרים מס' הזהר.

בימַי כבר בטלו גזרותיו של ניקולאי הראשן ועבודת־הצבא הוקלה הרבה ונתקצר זמנה מעשרים וחמש שנה – לעשר שנים ובכל זאת עוד גדול היה פחדה של עבודת הצבא. ואל מי היה אפשר לפנות לעזרה? – לר' בנימין־חיים השתדלן. כשבאו מים עד נפש, וביחוד סכנה היתה צפויה לבן־תורה, היה נותן לו פספורט כדי שיוכל לברוח.

ואמרו עליו שמפני שהגן על בני התורה, זכה שכל בניו היו בני־תורה, ואחד מהם היה רב בישראל. הוא נמסר סוף־סוף לדין ואחרי מותו יצא משפוט לגלות לסיביריה…