(משהו מזכרונותי)
ילדותו של ד. ברוכוב היתה בראשית ימי חבת ציון. אביו ר' משה אהרן ברוכוב (ה' יאריך ימיו) היה עובד חרוץ בתור מורה עברי בפולטבה וקנאי לשפה העברית, שהתחיל ללמד עברית בעברית ואפילו בבית ספר לבנות, למרות רצון המנהלות הגבירות שראו בדבר זה מין שגעון. יחד עם זה היה מאסף בחריצות את הנדבות לקופת חו"צ. גם אשתו, אם דוב הצעיר, היתה יהודיה עמלה, אוהבת עבודה. באטמוספירה שכזו נתחנך הילד. אבל מהרה באו זרמים חדשים שהציפו אותו. הוא נכנס אל הגמנסיה, הספרות הרוסית השפיעה עליו, ובתקופה ההיא היתה רבה תנועת הסוציאל־דימוקרטיה. כבעל כשרון מקורי היו לעתים קרובות התנגשות בינו ובין המורים הפדַנטיים. הוא כתב חבורים יפים, אבל לאו דוקא לפי התכנית שנתנו המורים. הוא התיר שאלות מסובכות במתימטיקה, אבל תמיד היה ממציא תיאוריות חדשות. והדבר הזה היה מכעיס את המורים, שהקפידו על כבודם וביחוד שלא יצאו התלמידים מהגבול שגבלו להם בשכלם המצומצם ולפי דרישת הממשלה הצארית.
בגמנסיה היו עוד תלמידים עברים וכולם היו קשורים יחד באהבת חברים נאמנה. זה היה הגרעין הלאומי של הדור העברי הצעיר בפולטבה. ביניהם גדלו חברינו יצחק בן צבי, יצחק קלוגאי ובני הרופא אליהו ועוד.
דרוש היה למצוא סינתיזה בין הזרם הסוציאליסטי ובין חבת ציון. דוב ברוכוב בהרגשתו הדקה ובהבנתו העמוקה הבין שבלב היהודי אפשר וגם מוכרח שיתמזגו שני האלמנטים האלה יחד על ידי העבודה הממשית היוצרת ודוקא בציון, והוא יצר את התנועה “פועלי־ציון”, שעל דגלה יחשבו רבבות צעירי ישראל בארץ ובחוץ־לארץ.
מהגימנסיה יצא ברוכוב עם “תעודת־זאב”, כלומר, קבל בעד הנהגתו ציון “שלשה”, ובזה נגדר בעדו הדרך לאוניברסיטה. אבל הוא התקדם בידיעותיו מתוך ספרים ומתוך עצם החיים.