רקע
שרה־פייגה פונר
אהבת ישרים או המשפחות המֻרדפות

ספור מן העת החדשה    🔗

בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִילֶךָ

וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע:

(איוב ה', י"ט)

 

ראש דבר    🔗

התבוננתי על רוב המעשים שנעשו תחת השמש וראיתי כי העת האכזריה אשר היא אם כל אסון ופגע, תהר ותולד לרגעים מקרים רעים ונוראים, לאלה אשר תחת שבטה יעבורו.

ובעמדי משתאה ומשתוממת על המראה הנורא הזה, נפלאתי עוד הפלא ופלא, כי האנשים המתפארים ברחמים ובחמלה, עוד עומדים הכן לתמוך את ידה ומקריה, ומתענגים על המראה אשר פניהם, כמו הספרדים בעת שמו מועקה במתני איש.

נגשתי לראות, ומה זאת? קראתי, ומה שם המחזה אשר לנגד עיני? האם גם פה קנאת הדת? פה בארץ מבורכת אשר כל איש ילך בטח דרכו באין כל הבדל בין לאום ללאום, ומדוע ירדוף איש את רעהו באף ובחמה בלתי סרה? ויללת העשוקים וזעקת הרצוצים תשמענה בכל עבר ופנה ומיד עושקיהם אבירי לב אלה אין מציל? וכאשר בינותי מעשה האנשים האלה, מצאתי ראיתי כי לא קנאת הדת תעשה זאת, כי אם קנאת הדעת ושנאתה (אשר גם הנה אמות כל אסון ופגע). כי הקנאה והשנאה אשר תתיצבנה בין הדעת והסכלות גדולות יותר מקנאת הדת כי הנה תרדופנה באף תרמוסנה ברגל גאוה ותשרופנה באש קנאתן כל אלה אשר אספו חכמה ודעת ועד עולם לא תכפר להם ומדמם לא תשבענה.

כי האיש אשר אסף דעת ותבונה לא יוכל הבט על רגשות פועלי און ועל דרך כסל למו מבלי הוכיח על פניהם דרכם, והכסיל אשר ישנא את הדעת ואת האמת יקצוף על כל אוהביהן, ובעת אשר יראה כי בשער לא יפתח פיו, ושם רעהו מהֻלל בפי כל יוסיף עוד שנוא אותו, ולא ישים אל לבו כי בעת אשר התנעג הוא על משתה שמנים, הקריב השני רוב עתותיו ורגעי מנוחתו על מזבח הדעת ובעת אשר שכב הוא סרוח על ערשו בעיניים עצומות לבל יראה האור לא נתן השני תנומה לעפעפיו (עד אור בקר) לשקוד על דלתות החכמה, למען יוכל אחר כן להפיץ כל ענני עלטה, ולהגביה צעיף האפל המכסה עין הארץ.

ובעת אשר זה יתמוך בידי העת למען ענות נפש המענה עוד יותר ישים איש התבונות על לבו להציל המענה ולחלצהו מן המצר

ואיך לא יהלל איש כזה? ובעבור זאת ישנאהו הבער תכלית שנאה וירדפהו בכל מאמצי כח.

וכאשר עברו כולם לפני רעיוני אמרתי מי יודע יד מי תתגבר ותהיה על העליונה, היד הדעת והאמת או יד הסכלות והשקר?

ואף כי פעמים רבות נראה תפארת עז הסכלות וגבורת השקר תעבור הגבול.

אך הדעת וההאמת תהרסנה ותשברנה במעוף עין כל המבצרים והמגדלים אשר בנו ויכוננו ידי השקר והסכלות ימים רבים.

על כן אמרתי אנסה נא כחי וכח עמי ואף כי דלה ורפה היא אאסוף אסֵפה כל הנפשות אשר עברו לפני ברוח דמיוני ואשר ראיתי בעיני ואעמידן על שדה צופים ואלבישן כפי ערכן ופעלן תלבושת ואושיב כל אחד למקום היאות לו, ואשים דבר בפיהן למען תראה אחריתן, ופינות הספור הלבשתי גם בגדי אהבה וחן, כי האהבה היא אם השלום והשלוה אשר זאת מטרת כל איש וחפץ כל אדם, כי בלעדן אין אשר בארץ

וכאשר העמדתי כל הנפשות האלה על מקומן כעל במת חזיון, וראיתי כי בידי הנה שפטתי כל אחת כפעלה ואקוה כי לא שגיתי במשפטי, יען כי פעל אדם ישלם לו וכרח איש ימציאנו, ולספור זה קראתי בשם אהבת ישרים או המשפחות המֻרדפות כי על־ידי אהבתן הישרה ושלום אמת אשר היה בינותן, שבו המשפחות המרדפות והנהדפות למקומן אשר נהדפו ונרדפו משם באף ובחמה, בימי ממלכת נאפאלעאן השלישי ופיוס התשיעי משנת 51[18] עד שנת 70[18]:

 

איטאליא    🔗

אל ארץ יקרה ונעימה, ארץ דשנה ושמנה, וכמו שמים חדשים וארץ חדשה עיני האדם שם תחזינה, כי מבורכה היא מני קדם1 הלא היא איטאליא העדינה והיפה, שם אנהגך קורא נכבד, ותלך אתי עד מאילאנד [מילאנו] העיר המהוללה שם כל יקר תראינה עיניך חומותיה הסובבות אותה נבנו מאבני שיש לבן, וארבעת אלפים חמש מאות תמונות שונות (שטאטוען [פסלים]) עוטרות את העיר מסביב, ותשומנה עוד נוספות על יפיה והדרה; ובטרם תצעד על סף העיר תמשוכנה אותך אחריהן בכח יפין כמו בכח עלעקטרי [חשמלי], הנה כה סביב לעיר ועתה שער בנפשך את יפי העיר פנימה, בכל מקום אשר תעופינה עיניך תראה אך שכיות חמדה, שיא מגדליה וצריחיה יגיע עד שמים, והיכלי ענג אשר לא תשבע עין להביט עליהם יפארו את רחובותיה, והמונים המונים מכל הארצות ינהרו אליה, עד כי איש את רעהו ידחקון, כי סחר גוים רבים היא ועשירה היא מכל ערי איטאליא ומספר יושביה הנמצאים בתוכה עם הפרוָרים הוא בערך ארבע מאות אלף איש, וכל ההולכים לערוב מערבה ולעבוד עבודתה, ילכו בלבות שמחים ופניהם ינהרו לראות את ההוד וההדר אשר בתוכה, כי גם השמש תהל שמה ביפי זהרה ונגהה כמו מתאמצת היא לתת עוד נוספות על יפי העיר הזאת, ועל שמי התכלת הפרושים על ראשי ההולכים ומבקר עד ערב המונה כהמות ים לגליו, עד אשר תגיע עת המנוחה ליגעים בה לנוח מהמית היום והמולתו למען יחליפו כח לקראת יום המחרת; -

אך אל ידמה הקורא בראותו את יפי העיר וגם אשרה והצלחתה כי שמש ההצלחה יזרח בתוכה בכל עבר ופנה, ידע נא כי גם שם ימצא מקום חושך, אשר (יסך בדלתים ובריח למען) לא יבוא שם ברק אור, ובכל זאת רק במעוף עין נביט על יפי העיר וחמודותיה, ונלך הלאה, כי לא זאת מטרת ספורנו, ורק אל המקום אשר האור נעדר שם, שם נשים פנינו ושם נמצא ענג ושעשועים לנפשנו כי בחשך לא נשב שם, יען כי אור תורה וחכמה והשכלה חן יופי ותֹם דרך נמצא שם, אשר המה לנו סגולות יקרות מאד, ושם אנהגך אביאך למען תכיר ותוקיר גם אתה כמוני את המשפחה הנכבדה היושבת שם, ואז תאמר גם אתה כי לא כל הנוצץ זהב הוא ולא כל אשר בארץ חרש, כי גם זהב מעפר יקח. –

 

א: ההתודעות הראשונה    🔗

בראשון לחודש יאנואר שנת 1861 בשעה ששית בערב, בעת אשר ילחמו הסתיו עם האביב כי הסתיו לא יחפוץ לעזוב עד מהרה מקומו אשר נטה שם אהלו שבעות וחדשים, וללכת בגולה להיות נודד בארצות שנות, אך בכל זאת ישדד האביב מעט מעט מזכיותיו, ויראיהו כי לא אזרח רענן הוא פה, כי השמש העומד לימין האביב יאבד ביום את אשר עמל בו הסתיו כל הלילה, כי כמעט נקפאו מי השפך והתעלות, ובא השמש ונמסו ויהיו למים, אך הסתיו לא יפחד ולא יחת מפחדתו ויתיצב קוממיות.

וגם היום עם הלילה ילחמו, כי זה לא יחפוץ לפנות מקום לזה עד אשר תעז יד זה ההולך בכח שולחו ויגרש מפניו יום ואת ליל; -

בעת הזאת אשר השמש באה והככבים עדן בחביון עזם הלוך הלכה תמונה עטופה בבגדים שחורים ובצעיף שחור הליטה פניה עם השבכה אשר על ראשה, אך מי היא? לא נוכל לדעת, יען כי כסתה פניה אך גבה קומתה והליכותיה מעדנות יורו לנו כי מבנות מרום עם הארץ היא ותלך ותבט על העברים אולי תפגש איש ממכיריה ותלך הלאה, אך פתאם שמעו אזניה קול מדבר אליה; סלחי לי עלמה כבודה כי אעצרך בדרך! העלמה העיפה עיניה היפות מבעד לצמתה לראות מי הוא זה המדבר אליה כי המלים המעטים משכו לבה אחריה ואף כי פניה מכוסים בצעיף בכל זאת נוצצו עיניה כככבים מזהירים היוצאים ממסלותם בליל בהיר; -

הנה זה שנתים ימים אשר אשמור צעדיך למען אוכל דבר דבר אליך, אך את תתחמקי תמיד ממני התדמי כי זאבי ערבות נחנו? אשר כל השיות התמימות תברחנה מפנינו? וגם למה זה תלכי לבדך בערב ברחוב שוקט הרחב משאון קריה ואדם? העלמה הביטה רגע עליו ותנס ללכת הלאה, ואף כי ידעה כי איש נכבד הוא,

אנא כבודה השיבי לי על דברי ואחר תלכי לדרכך,

בחושך לא נוכל להבדיל בין זאבים לאנשים, כי לפעמים נפגוש זאב בדמות אדם, על כן עלינו להזהר,

אם על זאת תביטי עלמה כבודה אז לא תכולי להבדיל גם ביום, כי הזאב בעת אשר יארוב ללכוד שה תמה לא יבוא בדמות זאב אל העדר כי אם יעטה עור כבש גם הוא למען כחש, אך אקוה כי לא לזאב תחשביני יען כי תכירני מעט, על כן השיבי לי על דברי,

כאשר יצאתי מבית אבי היה עוד יומם, השיבה העלמה, אך אחרתי בבית רעותי גאלדבערג – וחשבתי כי בטח יאירו הככבים עתה ויאירו הדרך בעדי, אך לדאבון לבי נחבאו כלם תחת העננים למען אלכה בחושך, אך לפעמים ילך איש בחושך ואור לו כמו ביום בהיר, ותחת השמש הבהיר כמו בעירנו מאילאנד ילך איש בחושך כמו באישון לילה; -

הנה בזאת צדקת באמרך כי הככבים נחבאו בעת ראוך כי יראו ממך יען כי מזהרך יועם נגהם, על כן מאסו נפתולים עמך,

הרף מדברים כאלה אדני כי שפת חלקות שנאתי; -

גם אנכי שנאתי חלקות, אך האמת לא אוכל לכחד תחת לשוני, -

האם אנכי כמוך דברתי? הלא אמרתי כי הככבים נחבאו יען כי ברצונם לחשוך בעדי הדרך –

ומה לך ולככבים רבים? הלא ככב אחד יכול להאיר נתיב בעדך ולהיות שומרך וצלך למען תלכי בטח דרכך,

ראה נא אדני אמרה העלמה, בהעיפה מרום עיניה, הלא כלם נחבאו על כן שוא השערתך,

האמיני לי כבודה כי אם תבטיחי את הככבים כי לא תבוזי נגהם, אז כלם יבואו אליך, אפים ארץ לך ישתחוו כאשר עשו ליוסף; -

השכחת כי בחלום השתחוו לו? על כן אל תתענו בחלומות, כי החלום יבוא ברוב ענין וכן היה את יוסף כי כאשר חלם חלום האלומות ואחיו פתרו לו המלוך תמלוך, אז חשב כל העת להיות מלך, על כן ראה שנית בחלומו השמש והירח והככבים משתחוים לו,

האמיני לי כבודה כי כאשר השתחוו ליוסף בחלום כן ישתחוו לפניך בהקיץ, אם אך תבטיחם כי לא תאפילם בנגהך,

אדם ארגמן כסתה פני העלמה, ותפן שכמה ללכת, אך הוא גדר בעדה הדרך ויאמר אנא כבודה השיבי לי על דברי.

הנה זאת נודע לכל איש השיבה העלמה כי רוב ככבי השמים ככבי חושך המה, ורק יקבלו אורם מהשמש ובלעדיה לא יאירו מאומה, ומה יעשו עמדי? או אני אתם? האם אסק שמים? הלא מילידי הארץ הנני, או האוכל אני להוריד הכוכבים ארץ ולהרחיקם מהשמש הלא אז גם לי גם להם חושך יהי ואם יחפצו אחר כן להגביה עוף, אז אחורנית יפולו כי עמדתם יקח אחר, על כן יהיו המה בשמים לקבל אור מהשמש ויאירו זה את זה ועדי לא יבואו כי על הארץ הנני כי ממנה לקחתי ושמה אשובה: -

כאשר תגדל עליצות איש חכם מתחקה על דבר שנים רבות ופתאם הביא לו שכלו המצאה חדשה, כן גדלה שמחת האיש בשמעו הדברים הנמרצים האלה מפי עלמה אשר אהב ואשר שאף צלה מכבר, ולא יכול עוד להבליג על רוחו הסוער בקרבו ויקרא, האח! פינעליע הבת העדינה, הן רבות שמעתי על אדותיך ועתה עיני ראוך והכירוך, תומך יקרת נפשך ושכלך תעלנה על מעלת כל איש, מה מאשר יהיה הככב אשר ירד עדיך, אך מגבהי שחקים, ויתרחק גם מהשמש לקבל את נגהך וזהרך, האמנם תחשבי עדינה? כי אשוט ברחובות רק לקחת עם עלמות דברים? ויען כי אכירך מכבר ושמך הנכבד אשמעה תמיד מהלל בפי כל ובכל פעם אם אפגשך ואחפוץ לדבר עמך תמצאי תמיד תואנה להתחמק ממני, והיום ראיתיך עוברת ברחוב זה, ושמרתי על העת הדרך עד שובך, ועתה עלמה כבודה הלה זאת תדעי כי גם הארץ ככב היא ככל ככבי שמים וגם היא מקבלת אורה מהשמש, ועתה לו יצליח חפצי בידי כי בשם ככב תקראני ומאשר אהיה, כי בטח יהי לי אור ואחורנית לא אפול; -

מה יאות לך השם וויקטאר2 אמרה העלמה, יען כי תעיז תמיד, ודבריך יאלצני להשיבך דברים ולעמוד באישון לילה לדבר עם איש זר אשר באלה לא הסכנתי.

ובכל זאת לא עניתני על שאלותי אשר תוציאני מן הספק ומדרך מתעה, להעמיד במרחב רגלי; -

תשובתי לא תשמח נפשך:

ומדוע? –

אל נא תאיץ בי להשיב על שאלתך.

ויהי מה! אנכי לא אחת מפני כל –

הנה כה היו ראשית דברי, כי פעם ילך איש בחושך באישון לילה ובכל זאת אור לו, ופעם ילך איש תחת השמש ביום בהיר ויגשש כעִוֵר קיר, הן שמש ההצלחה ירדה מבית אבי עשר מעלות אחורנית ובטח שמעת כי בת באראן צרפת הנני, ואף כי כן הוא, אך! רק שם באראן [ברון] נשאר לאבי מכל האשר והכבוד אשר נחל בשבתו תחת שמי צרפת, כי בעת אשר זרחה ההצלחה על כל ארץ צרפת, היה אבי בין המאֻשרים; אך כאשר ירדה שמשה ואספה רוב המאשרים, עמה נאסף גם כבוד אבי גם חילי,

הידעת, פינעליע עדינה? כי לו לעונך אשמור כי אז לעון וחטא נחשבו הדברים האלה, ודעי נא כי בכל לבבי אברך את המקרה כי כן, כי לו היה אביך בכבודו הראשון כעת, לא יכולתי לקות על אשר כזה, אך עתה אקוה כי השמש תשלח עלי קויה ואאור באור החיים; -

העלמה לא השיבתהו על דבריו אלה למען שום קץ לדבריהם.

ומדוע תשימי לפיך מחסום?

הניחה לי אדני ואלכה לדרכי כי הורי ידאגו לי ובפעם אחרת אשיב לך על כל שאלותיך,

הזאת כל מענותיך? אכן אויל הנני, כי אויל שפתים ילבט אמר וויקטאר; דברי תלונה אלה פגעו בכבודה, ותאמר הגידה לי אדני ומי יעמוד לפני משפחת האנשים? הן זאת פעם הראשונה אשר אשמע מפי איש דברים כאלה, ויען כי לא השיבותיך ככל העולה על רוחך תמצא תנואות עלי, הזאת לחטא ופשע יחשב? אם אדע כי איש מלחמה לנגדי קולע אל המטרה ולא יחטיא ושמתי מגן ללבי לבל יפצעהו חץ פתאם ועתה הניחה לי ללכת כי הורי ידאגו לי ועוד חזון למועד, וכהתימה לדבר קראה לו לשלום ותלך; -

כמסמר נטוע עמד וויקטאר רגעים אחדים ולא יכול למוש ממקומו, ורק עיניו נטויות אל ההולכת ומבטיו עופפו אחריה כי העששית האירו אור כהה והוסיפו עוד הוד והדר על יפי קומתה, זאת היא בת שמים אמר לנפשו, אך פתאום התעורר מתרדמת מחשבותיו ויאמר מה נסכלתי כי נתתיה ללכת בודדה הנה אנכי עצרתיה עד עתה, אך אחריה לשמרה, כי בשלומה גם לי שלום ולא אחר למלאות דבריו ויצעד בצעדי און אחריה עד אשר השיגה ויאמר התדמי עלמה כבודה כי אניחך ללכת לבדך באישון ילה ולא אשמר עליך?, דעי נא כי שומרך וצלך אהיה תמיד, ולמענך אבוא באש ובמים; העלמה לא השיבתהו על דבריו אך ממבטי עיניה בחן והכיר כי לבה מלא תודה לו. הרשני נא עדינה לתמכך בזרועי? גם על זאת לא השיבתהו, אך לא הוציאה ידה מזרועו והוא הרגיש רעדה קלה בכל גוה, הגידי לי עדינה מתי נתראה עוד הפעם? כי יען אשר אמרת עוד חזון למועד על כן ערבתי את לבי לשאלך זאת.

שאלתך תשאר בלתי מענה, אך זאת אוכל להודיעך כי עוד מעט ונגיע אל בית אבי ואפרד כעת ממך; -

התשובה הזאת לא תשמח נפשי כי רצוני שתשית לי חוק מתי נראה עוד הפעם ולא אמוש מפה עד כי תשיבנו דבר; -

אם כן בחר לך אתה כטוב בעיניך ואחרי דברך לא אשנה.

פני וויקטאר נהרו משמחה וגיל ויחפוץ לדבר אך מבטי עיניה אלצוהו וחשות, והיא אמרה הנה פה בית אבי, זכרי ואל תשכחי אמר אליה כי בחמִשי בששי בערב במקום המיועד והמאשר נתראה עוד פנים, ומאשרים בתקוות נעימות וחדשות נפרדו הנאהבים השנים האלה והוא עמד על מקומו והביט אחריה עד אשר נסתרה מעיניו באולם הבית; -

 

ב: נוה ישרים    🔗

באחת מרחובות מאילאנד בקצה הרחוב יראה בית קטן, ובו ארבעה תאים, לא נהדרים כיתר בתי מאילאנד כי ברק הכסף אשר יפאר את הכל ואשר יגיה כל מקומות חושך לא נראה בהם, ובכל זאת נקיים המה במאד מאד יען כי יד אשת חן תתמוך הבית הזה כבוד, ובבית הזה ימצא הקורא המשפחה הנכבדה אדעלבערג וזאת תורת הבית, ארבעה תאים בתוכו, אחד הוא חדר המבשלות ובו שלחן וכסא וארון אשר בתוכו כל כלי בית המבשלות והשני הוא חדר המשכב בתוכו שתי מטות מכובות בסדינים לבנים כשלג ועליהם מכסה ארגמן, ואף כי לא חדשים הם ובכל זאת יקרים היו במאד מאד, ולפי יקרת ערכם, יבין כל איש כי שארית ימי האשר הם, וביית גדול מזה היו, והשלשי הוא חדר בתם ובו מטה שלחן קטן וארון אשר בו תשים הבת בגדיה גם ספריה וקסת הספר כי המה כל חיי רוחה ובהם תהגה תמיד, וגם פרחים אחדים נהדרים ונחמדים למראה המעידים כי ידי חרוצים גדלום, כי המה נטע שעשועי הבת והיא תשמרם בחריצות רבה, והרביעי הוא חדר האוכל, בעת האוכל, וגם לקבל האורחים בעת אשר יבוא איש ממכיריהם לבקרם, וגם הוא חדר הספרים להבאראן כי שמה יושב והוגה תמיד בספרים; -

דינה! קרא האיש היושב על השלחן בחדר הספרים וספר פתוח לפניו, והאיש כבן חמשים וגם שיבה זרקה בו, ואף כי יפי תארו ומצחו הגדול ורקותיו הרחבות המגיעות עד חצי הראש וגבות עיניו הארוכות יוסיפו הוד על הודו בכל זאת יכיר כל איש כי שבעה ברעות נפשי, וימיו האחרונים אשר הכבידו אכפם עליו ועל ביתו, השאירו עקבות רעתם ורשמי צרה וצוקה על פניו; והוא הבאראן מאיאר אדעלבערג;

דינה! קרא הבאראן בהגביה ראשו מהספר לראות אם שמעה רעיתו קול קריאתו, וכאשר ראה אותה על סף החדר אמר דינה האם לא שבה עדן פינעליע? הן היא אמרה כי לא תאחר שם, הלא דבר הוא, וגם אנכי לא אדע אך הנה היא בבית הענריטטע רעותה ובטח נשארה שמה עד עתה,

הידעת כי זאת נגד רצוני, כי לא הסכינה לשבת בבית זר כל הערב ואיך תשוב עתה לבדה הביתה?

לבדה לא תלך כי ישלחו שפחתם אתה, אדעלבערג נאנח ויאמר הידעת דינה תמתי כי אלך לקראתה! אל תבהל ברוחך אמרה דינה נחכה נא מעט אולי תבוא;

הידעת דינה כי אין רצוני כי תלך שמה כי מה תתן ומה תוסיף לה חברת בנות העשירים, אם לא דאבון לב.

התדמה יקירי כי פינעלע בתנו ככל הבנות אשר רק לכסף וזהב נשואות עיניהן? ואם תבקר פעם בבית האיש העשיר הזה לא תלך לראות כספו וזהבו, כי רק את בתם היא אוהבת באשר כי גם היא חכמת לב ומשכלת, על כן תמצא ענג לדבר אתה.

ומדוע תאנח בכל פעם כאשר תבוא משם?

היא תאנח על רעת רעותה הנוגעת עד נפשה.

הגם לבת העשיר עקת לב? הן לו הייתי כעת בכבודי הראשון ובעיר מכורותי ומולדותי, אז אחרת הייתה אז בתי, הן חשבתי כיאבקש לבתי איש אשר ישא משרה גבוה על שכמו, וגם יהי משכיל ומלמד בחכמה ודעת ולא רחוק מיראת ה', אך כאשר פנתה ההצלחה אלי עורף וכל תקותי הנעימות נגוזו ועברו ומה אעשה? אך הבת גאלדבערג אשר אביה אמר לתת לה מאה אלף כסף שלוחים האם גם לה עקב לב?

לה יותר מאשר לבתנו, כי בתנו תמיד שמחה ועליזה ואם תשמע פעם ממני אנחה תאמר אנא אם יקרה אל תאנחי כי תקרעי לבי לגזרים כי לא נסיתי לשמוע אנחות אז נאלצתי לצחוק על דבריה, לא כן היא הבת גאלדבערג כי היא תתאונן תמיד על גורלה המר באזני פינעליע בתנו כי אביה יתאמר לשום קץ לחיי עלומיה כי יחפוץ לתת אותה לאיש אשר תשנאהו אך הוא בחר בו באשר כי כסף רב לו וגם יען כי מגדולי היחש הוא כי הוא ישחק תמיד על המנהגים החדשים ויאמר הן לא לעלמה לדעת מה לרחק ומה לקרב אביה אני ואני אבחר למענה אשר ייטב לה; - הגם הוא איננו יליד איטאליא? שאל הבאראן.

גאליציאני הוא אמרה דינה, והוא בא משם עני ורש אך השכיל במסחר ויעצם מאד.

במסחר? אמר הבאראן בשחוק קל, הלא הוא מלוה בריבית,

האם זאת איננו מסחור? שאלה דינה – ה' ישמור כל איש יהודי מעסקים ומסחרים כאלה הן בעד חמשים כסף ישלם לו האיש העני שתי שנים רבית ואחר כן יעבוט שמלתו לעורו האחרונות אשר השאירה לו העת האכזריה והוא יקחם באמור הלא את כספי לא שלמת לי עדן ואף כי הרבית אשר שלם לו הרבה על המשה אשר הוא נושה בו ומדוע גדלה שנאת העמים אותנו בארצות אחרות? אם לא על דבר הרבית לפעמים נחזה בבתי המשחק מחזה איום אשר ישפיל כבודינו עד עפר, ומה נראה שם! איש יהודי עשיר יקח שארית העני בעד הרבית וכלם ישחקו ימחאו כף; והמה יתנו חרב בידי שונאינו ומנדינו להחרידנו ולהשפיל כבודנו מידי מייצא התבערה בכל ארץ שפאניען[ספרד] ופורטיגאל אם לא מימי המלוים בריבית הן בעת הייתי על אדמתי עשרתי יתר הרבה מגאלדבערג ובכל זאת לא נתתי כספי בנשך הלא תזכרי כי הלויתי אלמנת הגענעראל וואלוס עשרת אלפים זהב בלי נשך ואם כי לא השיבה לי אתכספי; ובכל זאת הן לא נגרע מהוני על־ידי זה; אך רב לנו לדבר בו כי חסיד וירא אלהים הוא; -

אמנם ירא אלהים הוא אמרה דינה כי זה שנים רבות אשר יגור פה במאילאנד ובכל זאת לא שינה מלבושיו ומנהגיו וגם שפתו ואף כי בתו משכלת היא והסכינה ללכת את בנות עם הארץ ובכל זאת ישיאה אביה לחסיד גליציאני; -

הנה הזכרתני חסיד גאליציאני הנני לספר לך דבר תמול בבקר פגשני זבחיאל השדכן ואמר לי כי יש לו לדבר נכבדות עמי, ושאלני מתי ימצאני בביתי אך אדמה כי האיש יחדיאל שלח אותו אלי, יען כי ראה את בתנו בבית גלאדבערג;

צדקת אמרה דינה כי גם פיענליע ספרה לי כזו אך שחקה על חלומותיו ועל דבריו ואף כי עשיר הוא מאד; (עוד מעט ואבוא הנה אמרה דינה) ותרץ אל הכירים ואף כי לא כלתה לדבר, כי כמעט נשחתה הארוחה וכאשר חפצה לשוב לחדר אישה והנה קול צעדים נשמע באולם הבית, - לכי נא דינה מי פה! אמר הבאראן כי קול צעדים אנכי שומע אולי היא פינעליע – ואם פינעליע! מה? האם אלך לקבל פניה? אמרה דינה בכעס, יען כי אחרה.

והנה הדלת נפתחה ופינעליע באה, ותאמר במאור פנים ובדברים ערבים כדרכה תמיד, שלום לכם הורים נעימים! הלא בטח דאגתם לי? יען כי אחרתי לבוא.

ומדוע אחרת כה? אמרה האם בתלונה הן האב חפץ ללכת לקראתך ואיפוא היית?

בבית גאלדבערג אחרתי אמרה הבת ואחר – אחר – הביאתני שפחתם לביתי ובדברה אדמו פניה כי בפעם הראשונה הוציאה דבר שקר מפיה; -

הגידי לי פינעליע? אמר האב, התכירי את האיש? אשר יבא תמיד בית ידעיה גאלדבערג?

בטח תשאל על יחדיאל בן דליה חסיד גאליציא אמרה הבת,

האב הביט בפניה בעין בוחנת ויבן כי תבזהו בלבה וישאלה שנית האם תכירי את האיש הזה;

ואם?

ומה תאמרי עליו;

הנה הוא ככל חסידי גאליציא אמרה העלמה ותבט בפני אביה בעין חודרת כמו מבקשת היא לדלות עמקי לבבו אך הוא לא שם לבו לזה ויוסף לדבר.

הן תמול בבקר פגשני זבחיאל; ויאמר כי מחר בערב יבוא הנה לקחת עמי דברים על אודותיך?

על אודותי! שאלה העלמה וחיל ורעדה אחזוה בזכרה כיבערב הזה הייתה ההתודעות הראשונה עם וויקטאר ועל הערב הזה אמרה כי הוא המאושר מכל עתותי חייה ואיך תוכל עתה לשמוע כי מחר יבוא זבחיאל לדבר על אודותיה ואולי ישמע וויקטאר מזה ויתעצב ומה לי ולו? הוסיפה העלמה אמריה, הן הוא הודיעני כזאת על־ידי הענריטע אך אנכי צחקתי על דבריו ועל חלומותיו הוי! על כסיל ובער הזה אשר יחשוב כי הכסף יסך תמיד על סכלותו אך חלילה לי מעבור על מצוה ה' ולעבוד לעגל הזהב לא אשתחוה לאלהי נכר אלה ולא אחמוד הזהב אשר עליהם;

הן על כל איש תמצאי תנואות פיענליע יקירתי?

האב חפץ לדבר עוד אך דינה באה ותסדר השלחן לארוחת הערב ותאמר לא תאחרו לדבר אחר אכלכם כי עוד מעט והפעמון ישמיע השעה העשתי עשרה; -

אכן השעה העשתי עשרה כעת? שאלה פינעליע בתמהון –

הן הערב הזה שמח נפשך מאד פיענליע אמר האב ואף כי לא אדע במה, אך זאת נוכחתי יען כי השעות כרגעים חלפו לפניך;

העלמה התאדמה מעט, אך עד מהרה התאוששה ותאמר ומה היא השמחה אשר תדע? אב יקר, אולי זאת אשר בשרתני כי מחר יבואו זבחיאל עם יחדיאל הנה?, ותפן לצאת מן הבית –

אנה תלכי פינעליע? אמרה האם, הלא לא אכלת.

איני רעבה, אכלו בלעדי אמרה הבת ותצא; - ודינה הביאה הארוחה על השלחן וישבו שניהם לאכול.

ומה תאמרי עליה דינה? אמר הבאראן כי נפשה בחלה בו מאד.

ומה אומר, אמרה דינה הן היא תכיר את האיש וחסרונותיו על כן בחלה נפשה בו,

הן לא אאלצה, אך אדמה כי עדי העדים יעשו פעולתם בשקידה עצומה, כי עשיר הוא מאד.

שגית יקירי! שגית! כי עדן לא תכיר את בתך ורגשותיה הנעלות, כי לבה אמיץ הוא כלב אחד הגברים וכסף לא נחשב לה למאומה,

יוכל היות אמר הבאראן, וכה דברו כל עת האכל.

אך נראה מה תעש פינעליע כעת, היא שוכבת על ערשה, ותחשוב על החדשות אשר נתחדשו והבשילו בלבה בערב הזה, כי חץ האהבה לא הגיע עדן עד לבה אך פתאום ירה גבור משכיל ויכונן נגדה ולא החטיא המטרה; ואף כי הכרנו בערב הזה תומתה וישרת נפשה, ובכל זאת לא נוכל לכחד כי לבה נלכד בפח אשר הכין הצודה, - כן דרככם תמיד אנשים מטיבי צעד, לא את הארי ולא את הדוב תצודו בחרמכם, ולא על פריצי חיות תזורו מלכודכם עלי נתיב, ורק לשיות תמימות; שיות אשר לא נסו לצעוד אף צעד במרחב, אותן תגורו בחרמכם והנה יאנחו אחר כן תחת עלכם הקשה ואכפכם הכבד הן יקרת נפש כמו פינעליע, לא נמצאה כי היא הייתה תמיד משחה בגורלה ולא התאוננה אף בעת רעה אך במעט היכר את אחד מכם, והנה היא, שוכבת על מטתה באין אונים, עיניה מלאות דמעה, ורעיונותיה הטהורות נבוכו, ותחשוב; האאמין כי בן אדם הוא? אין זאת כי מן השמים רד לצחק בי ולראות אם אמאס גם ביציר שמים, הן ביפיו חכמתו תבונתו ויקרת נפשו ורגשותיו העדינות לא ראיתי, ואיך אוכל להאמין כי יליד ארץ הוא? על כן אשכח הערב הזה כי בטח היה חלום ערב, או מחזה רוח אך לא! האם לא שמעו אזני כי הפציר בי לעונות על כל שאלותיו, וגם זאת אמר כי בחמשי בששי בערב נבוא למקום המיועד, על כן אחכה עד היום החמשי, אך אחשבה לדעת מה הוא עושה כעת! אולי שגה בי גם הוא, ואולי יחשוב כי אני הוגה בו, אודם ארגמן כסה פניה בחשבה כל אלה, לבה כים סוער ראשה הולם פעם, ותכס בשמיכה ותיכן, חלומות נעימות עפו מעל ראשה מאליפות, ובכל חזון ובכל מראה ראתה את וויקטאר כי בו תשגה מעתה גם בחלום גם בהקיץ; -

 

ג: ויכוח הבאראן אדעלבערג עם זבחיאל השדכן.    🔗

אנה תלך? אב יקר, שאלה פיענליע בראותה כי הוא יעטה מעילו; -

אנכי נקראתי אל בית משפט –

אל בית משפט! על מה?

גם אנכי לא אדע, אך אל תפחדי כי אין דבר, והיה אם יבוא זבחיאל הנה אמר לו כי יחכה לי אך אל תריבי אתו כמשפטך תמיד את כסילים כמוהו, כי מכלבי שמים הוא.

פינעליע, לא דברה דבר רק סגרה הדלת ותקח מן ארון הספרים, ספר אחד מספרי שיללער, ותקרא בו הריסות טראיא, ותקצוף מאד על מעשה פאריז אשר גזל את העלענע היפה מהנסיך מענעלעאוס בעלה, ותאמר כאשר ראתה אחריתו הרעה, אכן ידיו הכוהו, אך אחר כן אמרה ומה פשע? האם לא יד האהבה עשתה זאת? אכן מה נוראה היא האהבה כי תעור עיני פקחים, ולא תחשובנה הרעות והאסונות אשר תבואנה אחר כן, על־ידי זה אך מי זה האיש אשר יוכל לכלוא הרגש בטמון בעת אשר יעלה מעלה, ותסמוך ראשה בשתי ידיה ותצלל בנבכי מחשבותיה, והנה קול דופק על הדלת.

מי פה? שאלה העלמה? בהקיצה מעמקי מחשבותיה, בשמעה כי הדלת תאנח ממהלומות ידי פרא אשר חלו בה.

פתחי נא שמעו אזניה קול כרעם, פתחי נא מדוע סגרת הדלת בעדך מבוא; התדמי כי גנבים או שודדי ליל יבואו אל ביתך, האם ימצאו דים?

ומי אתה? שאלה עוד בזעף על הבוז אשר שפך על בית אביה.

אני ר' זבחיאל השדכן הייתה המענה ויוסף לדפוק ולדחות בדלת, עד כי כאשר פתחה נפל עליה ויאחז בידו כפות המנעול, וכאשר בא הביתה שאל אותה בתלונה מדוע סגרה הדלת – אך היא לא השיבתהו דבר ותאמר כי ישב ויחכה לאביה, זבחיאל ישב במלוא קומתו על כסא, אשר אין בכחו להכיל המשא הכבדה הזאת ויאנח תחת משאו, וגם היא ישבה על מקומה לקרוא הספר אשר בידה.

ומה זאת אשר תלמוד? שאל זבחיאל.

אחד מספרי שיללער; -

ומי זה שילנער? – פינעלע צחקה בקרבה ותאמר הוא אחד מסופרי אשכנז הגדולים שמו נודע לתהלה בפי כל המשכילים;

ומה לבת ישראל להגות בספרי הבל כאלה ומה תמצאי בו?

הכל נמצא בו חכמה מוסר ודרך ארץ –

צחוק עשית לי בדבריך בספרי גוים אשר תועבה המה לכל איש אשר בשם ישראל יכונה נמצא חכמה מוסר וגם דרך ארץ, - פינעליע לא ידעה מה לעשות אם תענה את הכסיל הזה כאולתו או לא, אך לאשרה בא האב וגאלה מיד חלאת מין האדם הזה.

ומדוע כה מהרת לשוב? שאלה את האב.

לא מצאתי את שר המשפט בביתו ועבדו אמר לי כי אבוא מחר בבקר; - האם לביתו נקראת? ולא לבית המשפט.

לביתו;

ועל מה? –

לא אדע;

הנה זבחיאל יחכה לך אמרה פינעלע, ותלך החדרה.

שלום לכם ר' מאיר אמר זבחיאל ויקם ממקומו כאשר ראה את הבאראן על סף החדש ויושט לו ידו הגדולה והחזקה, עד כי יד הבאראן הרכה והקטנה נחבאה בידו ולא נודע כי באה אל קרבה.

שב נא ידידי אמר הבאראן, וישב על כסא לא רחוק ממנו;

הן באתי הנה לדבר אתך על אדות בתך אמר זבחיאל ויוסף לדבר; הנה זאת לא נכחד מכלנו כי בצל החכמה בצל הכסף, והכסף יענה את הכל, האם לא נראה לפעמים חכמים ונבונים יבואו להשתחות להעשיר הכסיל בעד אגורת כסף אשר השתכרו בזיעת אפם והעשיר ילבש גאה וגאון בעת אשר ישקול הכסף על כפם, ומי פעל ועשה זאת אם לא הכסף, כי ישב איש בבית האסורים על דבר נבלה אשר עשה, מי יתיר חרצובותיו, אם לא הכסף, ולמי ינתן כבוד ויקר בכל עבר ופינה ברחובות קריה על הבערזע, או בבית התפלה או בהקהל הקהל, אם לא לבעלי הכסף, כי אם צר הבית מהכיל את כל הנקבצים, אז ישבו העשירים על ומעטים המה החכמים והנבונים אשר יתערבו ביניהם, ואם איש יבוא לדבר נכבדות על אדות בן או בת ומה השאלה הראשונה כסף, הן יליד גאליציא הנני והנני עוסק בעסק השדכנות זה שלשים שנה, שם נולדתי ושם גדלתי ופה בעיר הזאת הנני רק שלש שנים כי יחדיאל הביאני הנה, אך רצוני לשוב אל ארצי ומולדתי, כי פה מעטים המה האנשים היראים את אלהים ואת האדם הגדול המורם מאחיו כי מלך העולם חפץ ביקרו ויבר גם בזרעו אחריו עד כי ילד בן שלש שנה וילדה בת שתי שנים ידברו גדולות ונצורות, אך המה בני אלהים כי מדי דברי בם אש קודש תוקד בקרבי, וכדברו התלהב עד כי כמעט יצא מדעתו.

והבאראן אף כי קשה היה לו לשמוע דברי האיש אשר אך בהבל יפצה פיהו ובכל זאת התאפק ושמח כי פינעליע איננה פה, וינענע לו בראשו ואף כי לא שמע החצי;

והוא הוסיף לדבר הן זאת ידוע לכל כי גדולות ופעולות צדיק הדור עד אין חקר ואשרי אנוש יושב בחצרו לשמור מזוזות פתחיו, כי עפר ביתו יכפר על כל עון וחטא, ומי אשר יגע מנעול דלת בית הצדיק מובטח כי לא ימות בלא וידוי כי בסוד אלוה הוא תמיד ויודע דעת עליון וכה נראה כי רבים בכל זמן אשר לא יאמינו בהצדיק אחריתם מרה וכאשר ידבקו בו בכל לבבם נפשם ומאדם אז מהרה יושעו, יען כי בידו להחליף הזמנים, על כן עצתי אם תהיה לאיש בנות יפות כעכסה בת כלב3 ואף כי כסף רב לו אין לו טוב מזאת כי אם להשיאום לאנשי גאליציא; -

הבאראן כאשר שמע דברי זבחיאל האחרונים חרה אפו מאד ויבט עליו בגאה ובגאון וגם בבוז על אשר השפיל כבודו וכבוד בתו המהוללה והעדינה אשר ראה אותה בדמינו על במתי האשר, ויאמר דע נא כי לא צדקת באמרך כי רע ומר גורל איש אשר לא יאמין בהצדיק, ואם ילוה אליו עד מהרה יושע, שוא ותפל הוא כי האדם הוא בידי יוצרו כחומר חותם, לעשות בו כטוב בעיניו, ורק הוא פועל ועושה כל וביד כל אדם יחתום, ולא לאדם לדעת מה תהי בו אף ברגעים אחדים, ואם הוא לא ידע מה יעשה בו, ואיך ידע להגיד עתידות לאחרים, כי נראה רבים מצדיקי הדור נאספו בלא עתם לפתע פתאם ומקודם לא ידעו מאומה.

לשמע השאלה הזאת קפץ זבחיאל ממקומו כאלו נשכו נחש ויאמר זאת נודע לכל, כי אין הרופא מרפא את עצמו, ואת אשר אמרתי לך כי רבים העשיר, הצדק אתו, הן האיש שמואל הסוחר היה עני גדול, עד כי בא להצידק ויתאונן על גורלו המר, ויתן לו הצדיק מטבע כסף ויחל לסחור עם המטבע הזה והנה כעת עשיר גדול, ובכל שנה יביא להצדיק אלף כסף פדיון נפשו, האם תכחיש גם זאת.?

הנני להשיבך אמר הבאראן; כאשר באה ליד שמואל מתנת יד הצדיק וכל מאמיניו שמעו באמור הצדיק כי יעשר, דברו חד את אחד לאמר, הן החוב על כולנו לתמוך בידי האיש למען יתקדש שם הצדיק על ידו ויתמכוהו בכסף די להתחיל במסחור והצליח עד כי עצם מאד ואם תשאלני וההצלחה מאין היא! האם לא יד הצדיק בזה? אחוך עוד יותר כי כאשר יאמר הצדיק לאיש בשנה זו תעשר לא יאמר לו השמר לך ושמור נפשך מאד למען לא תעשה רמיה בעסקיך כי אסור לנו אף להונות נכרי ובאשר לא צוהו על זה לא נשמר מנהם, והיה כאשר יסחור ישתדל אך להעשיר ויעשה תוך ומרמה במסחרו ואף כי לא חומד ממון הוא כי אם יעשה זאת רק לשם שמים כי בזה יתקדש שם הצדיק ברבים ורבים יאמינו בו יפרו וירבו בני בריתו וכעשב הארץ יציצו מכל העברים ולפי חשבוני לא די כי לא יענש על זה עוד יקבל שכר ועתה מי הוא יכזיבני וישים לאל מלתי;

זבחיאל נשף שפתיו בשניו ויאמר הנה זאת תאמר על חסידי גאליציא ומה תאמר על חסידי רוססיא?

הם אנשים אחרים אותם לא נוכל להשוות לחסידי גאליציא כי בם נמצא גם חכמים ונבונים ולומדים;

האם לא ילכו אל הצדיק? ואם לא יביאו לו מעמלם ומפרי כפיהם.

להבזותם על זאת לא נוכל האם נוכל לאמר על אנשים כאלה כי יען שיתנו להצדיק כופר פדיון נפשם כי אדוקים המה כחסידי גאליציא הלא רק מנהג אבותיהם בידיהם אך חסידי גאליציא יעשו את הצדיק כאלהים ויכבדוהו מאד; כי על כל הונם ורכושם אשר רכשו לא יאמרו כי ה' העשירם וזו כחו לאלהיו, להצדיק;

אם כן אין לי עוד דבר בביתך אמר זבחיאל כי כה תדבר סרה על חסידי גאליציא ואנכי שולחתי אליךם מאת הגביר יחדיאל בן דליה כי הוא יחפוץ בבתך ויקחנה בלא מוהר ומתן ומה תאמר על זה?

אנכי לא אוכל להשיבתך כעת; אשאל את בתי והיה אם תחפוץ בבן דליה תלך אחריו ואם אין לא אאלצנה?; -

נורא הדבר! נורא מאד! קרא זבחיאל ויקפוץ ממקומו הנשמע דבר כזה? אב ישרל את בתו על דבר שידוך האם נוכל לאמר על עלמות אלה כי צנועות הנה?

הבאראן שחק בקרבו ויאמר דע נא כי לא כמחשבותיך מחשבות האנשים אשר בארצינו כי כאשר תגדל הבת ולמדה חכמה ודעת אז יציג האב איש לפניה וישאלה ואם יישר בעיניה אז יברך האב אגודתם ויחד יראו חיים נעימים וטהורים המשמח אלהים ואנשים אך בארץ גאליציא יסחרו האבות בבנותיהם כמו בסוסים וחמורים כי יעשו בהן הטוב להם ולא להן, כי בעד מלא כף יחוס ימסור האב את בתו היפה והעדינה לאויל אשר לא ידע לדבר את אדם ויעש אפריונה קברה, והיה אם יראה היא את ה' ואביה ותרא כי אסורה היא בכבלי ברזל תטה שכמה לסבול העול הקשה אשר העמיס אביה עליה כל ימי צבאה ואם היא מן הדור החדש ותנס לנתק המוסרות כדת וכדין ואם אין אז תנתק בחזקה היד ויהי כפתיל נעורת בהדיחו אש כי אסונה תביאה ללכת אחרי מאהביה וסוף סוף תכחוש באלהי אמן לא כן אעשה עם בתי לא אומר אליה את זה בחרתי לך, ורק כה אומר אליה דעי נא בתי כי את זה מצאתי לפי שכלי טוב וישר לפניך ואת עשי כאשר ירך לבך ואברך את שניכם בברכת האב; - זבחיאל ברך את הבאראן בברכת הפרידה ויצא; -

 

ד: הבאראן ושר המשפט    🔗

האתה זה מאיאר אדעלבערג ובאראן צרפת? שאל איש כבן שלשים שנה יפה תאר ויפה מראה והדור בלבושו והוא יושב אצל שלחן הכתיבה וכותב אך כאשר החל לדבר את האיש העומד לפניו הניח העטו מיד;

אני השיב הנשאל

כמה שבתך בעירנו מאילאנד?

זה עשר שנים; -

האם באת הנה בשנת 51[18]? בשנת אשר עלה נאפאלעאן על כס מלכות צרפת,

כן הוא; -

האם ידע נאפאלעאן מקום מושבך כעת?

ואם?

זאת לי לדעת, -

פני הבאראן חורו מעט ויאמר האם ידמה אדני כי ממורדיו הנני?

ומה לך לפחוד על זה? האם בצרפת הנך? הן פה לא ישיגך זעפו אך הואיל נא בטובך לספר לי איך עזבת כל הכבוד אשר נחת בארץ מולדתך ותבחר לגור בארץ נכריה,

הוא אשר דברתי! אדון, אל תדמה כי ממורדיו הנני כי רק למען אהבתי לארצי ולעמי עזבתי כל כבוד אשרי להיות נודד בארץ נכריה;

האם נסעת משם עם כל בני ביתך? – בני נשאר שם והוא ישא כעת משרת שר האלף על שכמו,

ומה שמו? –

לודויג; -

את בנך אכיר כי גם אנכי יליד צרפת בחיקה גדלתי ועל ברכיה שעשעתי; עד עשרים שנה הייתי לה ילד שעשועים אך ענן אופל העיב טוהר השמים, עד אשר הוכרחו רוב בניה לבקש מקום אור; -

הגם אתה אדני עזבת ארץ מולדתך בליל עברות ההוא בליל אשר הכין מטבח לכל תמימי דרך?

כן הדבר;

ומה שמך הנכבד כי אדע?

אני עמיל בן השר אסף סאראניא ואני ובנך למדנו יחד בבית ספר הנשק ופה נקראתי עמנואל –

האתה זה אדני עמיל בן אסף השר! ומה שלום אביך?

כעת לא אדע גם אני, אך במרוצת דברינו אודיע לך הכל, ויקם מכסאו ויפתח ארון הספרים ויוציא משם מכתב וישב על מקומו ויתן המכתב להבאראן וירא כי שנו מראה פניו,

וישאלו ומה זה חרדת אדני הבאראן?

מכתבת המכתב אכיר כי מכתב בני הוא –

אל תירא כי שלום לו אך קרא נא אמר השר למען תבין ותכיר רגש איש נעלה! ויקרא – אדון נכבד ונעלה!

לשמחת לבי ונפשי שמעתי כי גם בארץ המבורכה בכל טוב וגם בשלות השקט נעלת על כיאות לכבודך ורחוק את ה מארץ הדמים אשר רק שוד ורצח בקרבה ומי אשר ינער כפיו ממעשים כאלה ישלח לארץ גזרה לא כן ארץ מושבך כעת אשר המלך למשפט ישור וכל איש יושב בשלוה ושקט אשריך אדני וידיד נעורי כי כה הכינה העת המאשרה עבורך אשר תשמח ותתענג נפשי מרחוק לא כן גורלי פה ואף כי אשא משרה גבוה על שכמי אך לבי יפחד תמיד כי בעת אשר אצא לעבוד עבודתי לא אדע אם אשובה יען כי חנפי לב הרימו ראש אך מה לי להתאונן על זה הן אנכי חפצתי באלה אך שהדי במרומים כי לא למען כבודי ואשרי עזבתי הורי היקרים והישרים ואחותי היפה והעדינה אשר אם תתיצב בין שושנים יחורו מזהר פניה ולמענם שמתי נפשי בכפי ונשארתי פה כי אמרתי הנה אדע את אשר לפני כי בהמרות אבי פי מלך נחתם עונו לפניו עד עולם והיד החזקה תוכל להשיגהו גם מרחוק על כן אמרתי על משמרתי אעמודה לשמוע מה ידובר אודות בית אבי היקר לי גם מחיי וכן היה ועתה אדון נעלה באשר כי נכבדתי להיות אוהב ורע מנוער לך ערבתי לבי להפיל תחנתי לפניך יען כי בידך העז והמשרה ותוכל להציל שארית המשפחה אשר זהרה מקדם כזהר הרקיע, ובעבור תומת לבה ואהבתה את ארצה גלה כל כבודה ממנה על כן אבקשך, היה נא אתה אדני כרוב סוכך על שארית המשפחה הזאת על הורי ואחותי היחידה, דע נא כי מושל ארצנו שלח מרגלים חרש כי ילכו לעיר מאילאנד לעשות נקמה באיש חרמו, כי יאמר כי מראשי הרעפובליקאנים הוא; - עבדך המשתחוה מרחוק לדוויג אדעלבערג.

בפנים חורו מפחד פתאום עמד הבאראן כאשר כלה לקרוא המכתב ולא מצא מענה בפיו; -

ומה תאמר עתה? שאלהו השר.

ומה אמר אדון רב חסד, ענהו הבאראן הן בטח ידע בני רגשותיך הנעלות ואקוה כי תהיה לנו כרוב הסוכך כאשר בקש בני –

היה נכון ובטוח כי בכל מאמצי כחי אתאמץ לשמרך ולהצילך מכל רעה ואף כי כבד הדבר מאד, אל תירא ואל תחת כי יצליח חפצי בידי לכונן אשרך לבל ימוט כי דבר לאט עמי –

הבאראן חפץ להודות להאיש הנעלה ההוא, אך השר מאן ויאמר תודתך לך תהי כי את אשר אני עושה, רק חובת האדם היא ואף כי אחים נחנו – וכדברו הושיט ימינו להבאראן, ויושיבהו אצלו על כסא, ויאמר הנני לספר לך מליל עברות ההוא עד עתה;

לפני עשר שנים בראשון לחודש אקטאבער שנת [18]51 בלילה בא אבי אלי ויאמר דע נא בני כי באה עת הפרידה, נוס מזה לארץ איטליא לעיר מאילאנד אל אהבי מנער יוליוס פאן פימאנט אשר הוא כעת שר בית המשפט והא לך מכתב אליו והיה נכון ובטוח כי יקבלך באהבה ויהי מגן לך כי גדלה אהבתנו מאד ואל תתמהמה אף רגע, פן תספה; עשה כאשר צויתיך, אם כן אמרתי בואו גם אתה גם אמי אתי? – אנכי לא אוכל לעזוב את עמי בעת רעה זאת אמר האב ויברכני ברכת הפרידה וילך ואמי אף כי בכתה ותאנח כי קשה היה לה להפרד מבנה יהידה, בכל זאת האיצה בי לעשות מצות אבי, ובלילה ההוא עזבתי פאריז, וכאשר אמר אבי כן היה, כי השר יוליוס אוהב אבי קבלני בזרועות פתוחות ואחר כן נסה כשרונותי וימצא בי יותר מאשר קוה וישמוני לאזרח איטאליא ויסב את שמי לשם עמנואל, ושנה תמימה ישבתי בביתו ועבדתי עבודתו ואחר כן שמני לשר הרבע ובעוד שתי שנים נעליתי להיות שר מחצית העיר ולפני שתי שנים נעלה ה' יוליוס למעלת שר הפלך וכל בני העיר אהבוני מאד ויאתו כי אמלא אני מקומו וכה עליתי למעלה זו וזולת ה' יוליוס לא ידע איש מבני איטאליא כי יהודי הנני כי ה' יוליוס צוני להסתיר הדבר עד עת נכון ובשנת [18]54 קבל ה' יוליוס מכתב מאחד מאוהביו כתוב בו כי אחר שני חדשים נחרץ על אבי כי ישולח אל קאיען יען כי נמצא קשר בו כי בליל המהומה ההוא הניס אבי שתי משפחות מאצילי צרפת אשר צוה לאסרם ולשלחם אל הארץ הגזרה ההיא וימלטו לארץ רוסיא והנם שם עד היום וכאשר נודע הדבר לנאפאלעאן חרץ משפטו לשלחו ביד פשעו ובעת אשר נשלח אבי לשם מתה אמי כי לא יכלה נשוא את קשי יום בעל נעוריה בראותה כי ברזל באה נפשו אך אחרי עבור שנה נמלט אבי ממקום השמם ההוא ואף כי לא נודע מקומו איהו ובכל זאת אוכל למצוא נוחם לנפשי כי אם נמלט משם אז חיו יחיה אך הנה עברו עוד שבע שנים ולא שמעתי על אודותיו מאומה – אלה המה סיפורי ועתה ידידי הבאראן הואיל נא בטובך וספר לי תולדותיך;

הנני למצותך אמר הבאראן אך אחת אשאלך איך ערב לודוויג בני את לבו לכתוב מכתב כזה ולא פחד פן יפול בידי אויבו, כי על כל שעל ושעל אויבים ואורבים לנו;

הרגע נא אמר השר כי בנך נזהר מאד במעשהו כי שלח את המכתב ביד רץ ממהר אשר ידע כי נאמן רוח הוא וציר נאמן לשולחו ואיש לא ידע מזה כי גם לסופרי הנאמן לא הגדתי מאומה;

ויהי אך החל הבאראן לספר תולדותיו והנה העבד בא ויאמר שר הפלך שלח אליך לקראך אדון,

השר אמר הנה נקראתי לבוא אל שר הפלך כעת אך עוד חזון למועד ויוכל היות כי בעוד ימים אחדים אבקר ביתך.

אכבדה לקבל אורח נכבד כמוך בצל קורתי אמר הבאראן ויברכהו ויצא; -

 

ה: ברית אהבת עולם    🔗

מה זה היה! אמר איש צעיר לימים ויצעד מול אור העששית ויתבונן במורה השעות אשר בצלחתו מה זה היה כי עדן לא באה? היוכל היות כי חלום חלמתי? חלום אשר גם בהקיץ אשבעה תמונתה חלום אשר לא אקיץ ממנו עד עולם ועד נצח ישדד מנוחתי כי אם לא חלום הוא למה זה לא באה עדן? התוכל עלמה כמוה לכזב? וכדברו הביט שנית על מורה השעות ויאמר אכן השעה השביעית ואנכי חשבתי כי תור חצי לילה הגיע – כה תארך העת לאיש מחכה ואשר הרגש יעיר בקרבו תקוה כי אז כל מעינו רק על הנקודה ההיא ואז הרגעים לשעות נחשבו לו ואם יראה כיתחלתו נכזבה! האם גם אז יקוה? ואם יקוה? התקוה הזאת תמוץ לשד חיתו כתולעת כה דבר האיש הצעיר לנפשו וילך הנה והנה ויבט בכל העברים ומרחוק נראה לו כתמונה שחורה וילך בצעדי און קדימה ורעיונות מאליפות עלו ברגע זה על לבו וכאשר נפגשו שניהם עמד על מקומו ויקרא בקול דממה פינעליע!

נבהלה עמדה העלמה על מקומה ותבט בפני הדובר בה ותקרא וויקטאר הן לא קויתי כי אמצאך פה יען כי אחרתי מן המועד אך לא בי האשם וכמה מורה השעות כעת?

שעה שביעית,

אמנם שעה שביעית כעת הלא שעה תמימה אחרתי מן המועד,

אל תראי יקירתי כי לא יקרך עון בעבור זה כי כן טבע האדם אם יחכה על מה אז יהיה לו אחר כן יותר אהוב וחביב,

פינעליע הביטה עליו בשחוק קל אך גם בתלונה ותאמר, התדמה כי בעבור זאת אחרתי?

חלילה לי לחשוב כן אמר בראותו כי תשקול בפלס דברו, הלא אמרתי לך רק משל ההמוני אך מרוב עליצותי שכחתי לשאול בשלומך, השלום לך יקירתי?; -

שלום ענתה הנערה.

השלום גם לך?

שלום לי אמר וויקטאר, אבל אין שלום בלבי כי פתאום שודד ממני לבי ומנוחתי יחד, ולא אערוב את לבי לבקש כי הושב תושב לי הגזלה אשר נגזלה;

ואם ישיב השודד הגזלה אשר גזל, אז יאלץ הגבור להשיב המלקוח אשר נהג, אמרה העלמה, ותבט בעיניה היפות על הדובר; וויקטאר לא ענה אותה דבר ורק הביט בפניה בשמחות וגיל על חכמתה כי רבה, וכה הלכו ודברו עד הגיעם לפני בית גדול אשר לפני כל חלון שתולים אילנו גבוהים, ובתוך כל שני האילנות עמד ספסל עץ ובימי הקיץ ינפשו שם בני הבית;

שבי נא יקירתי אמר וויקטאר, כי אנשי הבית לא יפריעונו.

פינעליע ישבה וגם וויקטאר ישב לא רחוק ממנה.

ותסר מעט צעיפה מפניה לשאוף רוח ותמחה במטפחתה הלבנה זיעת מצחה, וויקטאר העיף עיניו ויבט עליה אך לא דבר מאומה, אך אחרי רגעים אחדים השבית הדומיה ויאמר, אנא יקירתי שמחני נא בדבריך הערבים, פתחי פיך ויאירו דבריך.

העלמה הורידה לארץ מבטה ותאמר, הן חוקרי הטבע בעת בחנו כח אבן השואבת, העבירו לפניה כסף ולא משכה, זהב ולא משכה, גם אבן ספיר לא משכה אליה, עד אשר העבירו לפניה ברזל ושמיר, אז ידעו החוקרים טבעה וכח פעלה – כי רק את הברזל תמשוך אליה, אך לא כסף וזהב או אבני חפץ ובעבור זאת לא היה בכח החוקרים החכמים להפרידם.

פני וויקטאר נהרו בשמעו חכמת לב העלמה ויחפוץ לחבקה בזרועותיו, אך חזק ואמץ רוחו וישאר על מקומו ויאמר הנני להשיב לך על שאלתך, אבן המאגנעט לא תמשוך כסף וזהב יען כי לא בני מינו המה אך הברזל והמאגנעט מין אחד הנה ועל כן כאשר תפגשנה זו בזו אז עד מהרה תתלכדנה ולא תפרדנה אך מי משנינו המאגנעט?

העוד תשאל? אמרה העלמה בתלונה.

סלחי לי עדינה אמר יען כי צדקת במשפטך.

לא אסלח לך אמרה ותבט עליו ותרא כי נבהל מעט ותאמר בשחוק קל, לא אסלח לך יען כי לא אקצוף עליך;

וויקטאר קם ממקומו ויאמר עתה קראתי מפניך כמו מעל ספר, ועתה שמעי נא, לכי ונכרתה שנינו ברית נגד ה‘, ברית אהבת עולם אשר לא תופר ולא תשכח עד יומינו האחרון, וה’ הטוב יהיה העד בינינו והדורים לפנינו יישר.

פינעליע קמה ממקומה, וישבעו שניהם נגד ה'; דומית קודש שררה בין שני הנאהבים האלה, וכל אחד לא יחפוץ להשבית קדושת הרגעים האלו, רק הביטו זה על זו ויד ימין וויקטאר אוחזת יד פינעליע ויושיבה על מקומה.

ספרי נא לי יקירתי מי הוא אשר ערב את לבו לאחר בואך הנה ואנקמה ממנו. הנני לספר לך אבל לא למען תקח נקם, כי נקמות שנאתי לקחת גם מאויבי בנפש, תמול בא איש אחד מסחדי גאליציא, ושמו זבחיאל השדכן ויאמר לאבי כי איש אחד מחסידי גאליציא והוא עשיר גדול חפץ בי, אך אנכי אמרתי כי אכיר את האיש ההוא ובוז אבוז לו, והיום בא הוא בעצמו וידבר עם אבי ואבי שלחו אלי לו ראית חזות פני בעת נאלצתי לדבר עמו, הן השעה הרעה ההיא לא אשכח כל ימי צבאי.

ומה דבר?

הוא הניח לפני צרור כסף ויאמר הואילי וקחי זאת ממני, ומה אעשה בזה? שאלתיו, פה תמצאי חמשת אלפים לירע קחי ועשי בהן כטוב בעיניך, ואיך אקח ממך כסף חנם? שאלתיו, קחי נא אמר ותקני עבורם עדי עדים ותקשרם על צואריך והיה זה שכרי, מתנות שנאתי אמרתי על כן לא יוכל לקחת ממך מאומה, הוא עמד רגעים אחדים ואחר כן אמר דעי נא כי ברצוני לקנות אהבתך אך לא אדע במה והוני רב ועצים מאד והכל אניח לרגליך לעשות כטוב בעיניך, אז קצפתי על כסלותו כי בכל קום בואו יתהדר אך בכספו ועניתיו ואמרתי דע נא כי בחלב תצוד רק עכברים אקוה לצוד גם יונים ענני ויצא.

ומדוע לא נעתרת לו? שלא וויקטאר הלא הכסף הרב כעופל ובחן לבעליו ומרחוק אתענג לראותם משובצה בנופך ספיר ויהלום –

וויקטאר! קראה העלמה ברגע נעלה ובגאה, האם אשוה מענה פיך למחשבות לבך? הן זה לא כביר נשבענו שנינו בשם ה' שבועת אומן ובטח הרגיש לבך כמוני, כי ברגע הזה הרגשתי בחבי רגש קודם ואחשבה כי החוב על כל אחד ממנו להקריב בעד השני רוחו ונפשו על מזבח האהבה, ואיך תוכל להדאיב נפשי חנם?

כל צייר אמן וכל עט סופר מהיר ילא לתאר הוד פניה בדברה, הן יפיה נודע לנו, שכלה ודבריה הנעימים הוסיפו הוד על הודה והדרה, העבר הנעים הזה אשר שמח כל יצורי גוה הוסיף לה חן ונעם, תומת לבה וישרת נפשה כללו יפיה, עד כי נדמתה לבת שמים.

וויקטאר נבהל מהמראה ויסוג אחור ויאמר סלחי לי יקירתי, איך נואלתי לדבר דברים כאלה כן דברת יקירתי, חיי ורוחי אקריב על מזבח אהבתינו, לי את יונתי תמתי אשר חותם תכנית כל פאר על פניך חקוקים, יתן ה' ויבוא העת אשר אשבעה בהקיץ תמונתך כמו עתה בחלום, כי כחלום חזיון ליל נדמו לי הרגעים האלה יען כי עוד מעט ונפרד, אך ספרי נא לי מה היה אחרית הדבר עם הגאליציאני; -

הן הוא הלך ממני אך לא מבית אבי עד השעה השביעית ולא יכולתי כל העת לצאת מהבית על כן אחרתי מן המועד אך לא את המיועד אמרה פינעליע בשחוק, אך כמה מורה השעות כעת? אדמה כי הגיעה השעה התשיעית.

וויקטאר שחק בהביטו על מורה השעות ויאמר שגית מעט ויראיה. אכן השעה השתים עשרה אמרה פינעלי בהביטה עליו ותקם ממקומה קומה נא אמרה ונלכה, וויקטאר קם וילכו עד בית אביה ויאמר אבקשך כי ביום השבת בשעה שלשית אחר חצות יום נתראה עוד; לו יהי כדבריך אמרה ויפרדו.

 

ו: סוד מרעים    🔗

ומה החדשות אשר הבאת אלי היום? זבחיאל, שאל איש כבן שלשים שנה, גבה קומה ובריא בשר לבו מלא תוך ומרמה ועיניו נוצצות, ויחפשו לפגוש אך שקר ותרמית, הן לפי הנראה תתחמק ממנו! ומאת הכסף אשר נתתי לך שמת בצלחתך וידיך לא עשו עוד תושיה, דע נא כי כסף לא נחשב בעיני עבורה, את כל הוני ורכושי אתן בעדה אם אך לי תהיה.

הרגע נא אמר האיש הרגע נא יחדיאל, יקירי כי עשה נעשה וגם יכול נוכל.

ולמתי? הלא לעיתים רחוקות תנבא לי התדמה כי אחכה ימים על שנים?

אל תבהל ברוחך אמר זבחיאל, מתון מתון ארבע מאות זוזא שויא אמרו חז"ל.

אפונה אם על הדבר הזה אמרו גם המה מתון, - ואף כי אנכי! אמר יחדיאל.

אם כן קפוץ מעבר התלעה, אך דע נא כי במהירות לא תשיגה.

ומה אעשה זבחיאל יקירי אמר יחדיאל עוצה לי עצה מה אעשה ואם אצליח אז כל טובי אעביר לפניך, וכדברו פתח ארגז כסף ויקח משם מאת כסף ויתן לו ויאמר דע נא כי אם תעשה עבודתך בשקידה ובחריצות תקבל ממני הרבה יותר מזה –

זבחיאל לקח הכסף מידי נותנו בשמחה נסתרה, למען לא יכיר איך גדלה חמדתו לכסף, ויאמר בלבו האח! הנה נפתחה לפני מדהבה עמוקה אשר אחפור ממנה כל ימי צבאי ואף מהטוב4 לא אמנע טוב, ויפן אחר כן כאשר שם הכסף בצלחתו ליחדיאל ויאמר, דע נא יקירי כי בכל מאמצי כחי אעבדך, וכל אשר תאמר אלי אעשה אם אך חפצינו בידינו יצליח; -

תודות לך על זה אמר יחדיאל, הנה זאת אדע מכבר כי השוחד אבן חן בעיני בעליו.

זבחיאל התראה כלא שומע ויאמר ומה לי לעשות כעת?

חכה נא מעט ואאלפך חכמה, אך מרוב שרעפי בקרבי שכחתי לשאלך אם היית תמול בבית הבאראן?

היום בבקר הייתי – ומה השיב לך?

הוא אמר כי בתו השיבתהו כי האיש יחדיאל נכבד בעיניה מאד אך אין רצונה כעת לדבר מזה.

הכֹּה השיבך הבאראן?

כֹּה,

ומה תאמר עתה?

לא אדע,

לא שמעתי איני ראיה, ולא אדע אינו תשובה השיב יחדיאל את רעהו בתלונה;

  • זבחיאל הביט על אדונו החדש אשר קנה לעצמו ולא מצא מענה בפיו – ויחדיאל הוסיף לדבר, דע נא כי לא דבר ריק הוא, הן לפי תשובת הבאראן אחשוב כי רצונו לדחות אותי בקש אך התדמה בנפשך כי אטמין ידי בצלחתי?

ומה תעשה לאב אם לא יחפוץ לתת בתו לך?

לא ממנו, כי אם ממנה אקח נקם יען כי בזיתני ודע נא את אשר אעשה כי את כל הוני אפזר עד אשר תהיה לי ואז אסע אתה לארצי במקום אוה הצדיק למושב לו, ולה תהיה זאת למחתה יען כי הצדיק שנוא נפשה הוא.

ומאין נודע לך זאת? האם תכיר אותה?

אכירה; -

ואיפוא ראיתה אותה?

היא תבוא תמיד בבית ר' ידעיה גאלדבערג לדבר עם בתו הענריטטע, וכאחיות הנה ביופי ובחכמה ושתיהן תצחקנה מחסידים ומהצדיק.

גם מאביה תצחק כי זאת תורת פיענליע, והענריטטע היא כקוף לעשות כמעשיה.

ומה זה השם המוזר הענריטטע? אמר זבחיאל, או לאזנים שכך שומעות, שם בת ישראל יהפך לשם נכרית למען לא תודע ליהודית ואף כי בת חסיד; -

האב לא יקראה בשם זה, ורק בשמה הישראלי, הענקע, והיא תקצוף על זה מאד אך מה תעשה לאביה? ודע נא כי גם עליה תעביר כוס, כי ספרתי תמול לאביה כי פגשתיה עם איש צעיר לימים אחד מצעירי מאילאנד, והאויל נבהל מאד ויאמר, דע נא כי לא אחכה עוד, עתה נודע לי מדוע תצחק תמיד מאנשי גאליציא, יען כי תעשה חוזה עם צעירי מאילאנד אשר בדבר ה' ימאסו ואמונת הצדיק רחוקה מהם, אך דע נא את אשר אני ועשה לה אאסרנה בעבותים אם תאבה ואם תמאנה, ותהי לאיש אשר אבחר אני למענה כה דבר האב בזעף אף, והיה בטוח כי את דבריו יקים ועתה שער נא בנפשך אם תהיה לאחד מחסידי גאליציא אשר תבחל נפשה בו הלא אז תהיה משכורתה שלימה.

שמע נא לי אמר זבחיאל, אולי תעשה גם פיענליע חוזה עם צעירי מאילאנד?

על כן אמרה לאביה כי אין ברצונה לדבר מזאת; -

צדקת ידידי צדקת אמר יחדיאל, ועתה אבקשך כי תשמור תמיד צעדיה ואם תראה כי אכן אז תלך לאביה ותספר לו.

התדע כי הבאראן אין כר' ידעיה? והיה אם אספר לו כי בתו עשתה חוזר עם אחד מצעירי מאילאנד אז יצויה להציגו לפניו ואם ימצא חן בעיניו? יאמר לדבר טוב הוא ויברכם; -

אם הדבר כן אמר יחדיאל והיה אם תראה מה ותגד לי אז אדע מה לעשות.

ומה תעשה? שאל זבחיאל אותו בערמה, למן יודע לו כל מצפוני לבבו, ולמען יבוא בכפו, אך גם ממנו לא נסתרה דרך תרמיתו וערמת לבו.

ויאמר ומה עשית אתה? אם הייתה נפשך תחת נשפי – זבחיאל ראה כי נלכד בפח ערמתו, כי לא עלה על מחשבתו כי איש צעיר לימים יגדל ממנו בתוך ומרמה ויחרש. –

יחדיאל הבין מבוכרתו ויאמר ומה תחרש ידידי? הבעבור זאת פתחתי אוצרותי לפניך, דבר את אשר תורך שכלך ואל תמנע טובתך ממני כי תאמר תמיד כי רק טובתי תדרוש, וכדברו לקח צנצנת יין שרף חזק ויסך כוס גדול, אשר נקרא מההמון רביעית חסידים, וישת ויהפכו על פניו ויסך גם בעדו ויאמר שתה נא יקירי כי המשקה הזאת תשכיח כל עצב ותהפך לך שפן ללב ארי או נמר, זבחיאל לקח הכוס מידו ויברך ברכת שהכל בקול רם ויטעם מעט, וישם פניו אל יחדיאל ויאמר לחיים יתן ה' ונבצע מזימות לבנו.

נבצע אמר יחדיאל בעת אשר שתה זבחיאל עד היסוד, נבצע, כי מי זה יתיצב נגדינו אך עוד לא השיבות לי על שאלותי.

הנני לענותך אמר זבחיאל בחום המשקע דע נא כי לו הייתה נפשי תחת נפשך, אז כל הקרוב אשר יקרב לגדור הדרך בעדי לא יאר עוד באור חביים יען כי ערב את לבי לגדור לפני הדרך; -

יחדיאל ראה כי לא החטיא המטרה בבחרו בו להיות עוזרו ויאמר אשמחה ואעלצה בך כי איש חכם אתה ותבין דבר לאשורו, ועתה הנה אוצרותי פתוחים לפניך תמיד, אך עמוד על המצפה והראני במה כחך גדול, וגם אני לא אשב בחבוק ידים, כי היום אשלח להצדיק אלף כסף פדיון נפשנו יען כי עשינו עסק ומסחר ופי הצדיק לא שאלנו עדן5

עשה כן ידידי אמר זבחיאל והיה נכון ובטוח כי תצליח דרכך אך אל נא תשכח לזכור גם שמי להצדיק – ויפטר ממנו שמח וטוב לב על כי נפתח לפניו מעין ישועה אשר ישאב ממנו תמיד כאות נפשו; -

  • כן דרך כל בוצע בצע, אשר אם יודע לו מוצא לכסף יעצם עיניו מראות ברעה יעטים אזניו לבל ישמע זעקת העשוקוים, ואז כל הישרה יעקש, עיניו לא תשבעינה לאסוף אוצרות רשע, ופיו לא ילא לאמר הב הב עד כי יתיעצו לשפוך דם נקי חנם אם אך ימלאו אמתחותיהם כסף: -

 

ז: השבת    🔗

הלא גשם שוטף כעת ואיך תלכי? אמר באראן אל פינעליע בראתו כי לבשה את בגדיה ללכת, אף כי לא כלתה עדן לאכול ארחת הצהרים.

כעת לא אלך אמרה ותשב אצל השלחן, אך האם יכלה לישב על מקומה בעת ידעה כי השעה המיועדת הגיעה, הלא בטח יחכה וויקטאר עליה ולא יעצרהו המון גשם, התוכל להתאחר גם היום? ותקם ותלך מהרה, והסער המתחולל והגשם השוטף היה משחק לה בידעה כי עוד מעט ותהיה בזרועות האשר, ובטרם קרבה אל המקום והנה וויקטאר רץ לקראתה להרעישה על אומץ רוחה, ויאמר בואי נא ידידות נפשי ואנהגך ואביאך בביתי רעי אלבערט, כי הוא אוהבי מנוער.

האם גם הוא יליד איטאליע?

ומאין תדעי כי יליד איטאליא הנני?

הן כבר אכבד כל אנשי איטלאיא בעד חריצותם וישרת נפשם וגם אותך מצאתי כאחד מהם על כן אחשוב כי גם עתה יליד איטאליא.

וויקטאר הביט בפני פיענליע בשחוק נעם ויאמר, ומדוע לא שאלתיני אף פעם על תולדותי?

למה לי זאת? הן זאת אדע כי לא יליד עץ ואבן אתה, ואם יש לך הורים ואחיות כבד אכבדם גם מרחוק יען כי הוריך או אחיותיך הנה.

על כן היי נכונה אמר וויקטאר כי היום אספר לך תולדותי, ובדברם הגיעו למקום מושב אלבערט, - אכבדה לקבל אורחים נכבדים בביתי, אמר איש כבן חמש ועשרים שנה להבאים וישם לפניהם כסאות לשבת, פינעליע וגם וויקטאר הודו לו וישבו.

ומה שם הספר אשר בידך? שאל וויקטאר את אלבערט:

ספר החוקים אשר לאיטאליע;

ומה משרתו? שאלה פינעליע את וויקטאר.

הוא כעת ספר לשר המשפט; - שר המשפט עמנואל מאראניא אמר אלבערט הבטיחנו כאשר יעלה למעלת שר הפלך אז ישים בידי משרה גבוה מזה.

שר המשפט עמנואל מאראניא יעלה למעלת שר הפלך? שאלה פינעליע, ותשם אל אלבערט פניה? –

כן הדבר עדינה, הגם את תכירי את השר הנכבד ההוא?

אכירהו, אמרה העלמה – ולו הביטה על פני וויקטאר בעת השיבה לאלבערט כי תכיר את שר המשפט, אז אחרת הייתה אתה, כי שנו מראה פניו וכחו עזבהו עד כי נאלץ להשען על יד הכסא לשמע יתר הדברים ויצלול בעומק מחשבותיו, איך תוכל פינעליע להכיר את השר ולפי דברת רבים גם יהודי הוא ואולי יאהביה? ובידו הכח והעז לקחת אותה גם בחזקת היד, וגם אביה לא ימנעיה ממנו, כי שר וגדול הוא וגם הו איפה תואר ויפה מראה מאד, ומשכיל ונבון מאין כמוהו; - וגם עשיר הוא; ועוד זאת כי ישא משרה גבוה על שכמו, ועוד מעט ויהי שר הפלך; - ומי מכל העלמות לא תאהובנה איש כמהו, הן זאת טבע רוב העלמות, אם יראה לפניהם איש אשר כפתורי זהב בבגדו וגם אות כבוד על חזהו אז לא יתבוננו עוד יותר, ולא יבחנו טבעו ורגשותיו, ובלב שמח ובנפש חפיצה תלכנה אחריו ואף כי איש כמו השר אשר אין שני לו; המחשבות האלה הבהלוהו ושללו שכלו הישר עד כי חשב אותה כבוגדה וכמחללת שבועת ה' ויחפוץ להעמידה לפניו למשפט בקנאה חמת גבר, כי בגדה בו לפי חשבונו, אך חזק ואמץ מעט רוחו וישאר על מקומו לשמוע יתר הדברים; - כן דרככם תמיד הגברים, כאשר תראו עלמה אשר תמצא חן בעיניכם, כעבד תהיו לה אפים ארץ לה תשתחוו, והיה, אם אך תלכד בפח אשר פרשתם לה ואף כי רחוקים אתם עדן ממנה, והיא תאנח תחת עלכם הקשה, כי הלא הכרנו ישרת נפש פינעליע ואמונתה לוויקטאר, והנה אך שמע מפיה כי תכיר איש שני, וכמו בוגדה נחשבה בעיניו; אך אל נא נבהל ברוחנו להוציא משפט מעקל גם על ישרים, כי כן טבע כל דבר היותר יקר, כי להם נדרש שבעה עניים על כל מדרך כף רגל, כי אם יבוא על בגד יקר מעט אבק, אז לכתמים יחשב בעיני בעליו ובכל כחו ינקה אותו עד אשר יהי נקי וטהור, וזאת הביאו להמחשבה הזאת הן הוא אהבה אהבה בלתי מגבלת, וחשב כי אין כמוה בכל הארץ, וכאשר שמע מפיה כי היא תכיר את השר, ולעון נחשבה בעיניו, אך עד מהרה ינחם, וסלח לה בלבו, ויתעודד לשמוע יתר דבריהם.

הואיל נא בטובךם אדני, והודיעני מאיןנודע לך כי עמנואל מאראניא יעלה למעלת שר הפלך?

זה עשר שנים מעת הכרתיו כי כאשר בא הנה היה כאחד מאתנו, אך הוא מצא חן בעיני יוליוס פאן פימאנט יען כי היה אוהב לאביו וינשאהו, אך גם הוא לא שכח אוהביו ומיודעיו והטיב מצב כל אחד כפי יכולתו כיהודי כנוצרי, וכאשר נהיה שר משפט לקחנו אליו לכהן בביתו ותמול ספר לי כי יוליוס קראהו אליו ואמר לו דע נא כי באה העת אשר אוכל להשיב לך בעד החיים והחסד אשר עשה אביך עמי, הן אנכי נקראתי מטעם המלך להיות שר הפלך בווענעדיג [ונציה], ואקוה להשיבך על מקומי יען כי מצאת חן בעיני אזרחי העיר והיה כי יסכימו לזה אכתוב למלך ואקוה כי חפצי בידי יצליח.

ומה החיים והחסד אשר אביהו עשה עמו? שאלה פיענליע.

הוא לקח מאוצר המדינה אשר בה עבד עשרים אלף פ[לורינים] ולא היה לו במה לשלם אז נתן לו אסף מאראניא הכסף ולו יודע הדבר לראשי המדינה (כי היה אז רעפובליק) אז חיב את ראשו; זאת ספר וגם הבטיחני כי ישים בידי משרה גבוה מזאת, אך מאין נודע לך האיש הזה עדינה?

אודם ארגמן כסה פני העלמה בראותה כי וויקטאר הביט עליה ודבריה יספור אך עד מהרה התאוששה ותאמר אנכי לא אכירהו כי לא ראיתיו אף פעם אחת, אך אבי ספר לי ממנו כי בשבוע העבר הכירו ויהללהו מאד.

שמחת לב וויקטאר גברה מאד בשמעו כי לא ראתה את השר אך בכל זאת נבוך היה מאד מדבריה יען כי אביה יכירו ואולי יראיה ואז – כי ביפיה ובחכמתה תוכל לקחת אף לב מלך –

  • ויאמר הגידי לי יקירתי ומה היא האהבה אשר בין אביך והשר?

פינעליע הביטה בעיניה הנוצצות והיפות על פני השואל ותחרש – וויקטאר הביט גם הוא על פניה אך בתלונה על כי תצפון סוד מעמו – אלבערט הביט בפני שניהם ויחשוב כי דבר לאט עמם ויקם וילך בהחדר השני.

הגידי לי פינעליע עדינה איך תוכלי להעלם ממני דבר.

פני פינעליע חורו ורסיסי דמעה כפנינים נזלו על לחיה השושנים כי לא ידעה מה לעשות; וויקטאר כאשר ראה כי תמאן להגיד לו חזקה תשוקתו לדעת, ויחזק בידה ויאמר אל תיראי יקירתי כי מה עשיתי לך, אך איך תוכלי להעלם ממני דבר; -

סלח נא לי אמרה בראותה כי לא תוכל להצפין עוד ממנו הדבר אשר על־ידי זה גם חיה גם חיי הוריה תלואים מנגד; הן נאפאלעאן שלח מרגלים חרש לצודד את אבי ולהביאהו צרפתה ולהציגהו לפני כס משפטו, ועתה שער נא בנפשך אם בידם יפול, ושר המשפט הוא מגן לנו, כי אחי מפאריז בקש ממנו להסתירו מפני המרגלים כי אחי והשר למדו שניהם יחד בבית ספר הנשק אשר בפאריז וזה הוא הסוד אשר חפצתי להצפין מאתך.

היש לך אח?

כן.

והנהו בפאריז?

בפאריז, והוא שר אלף.

איך לא יפחד להיות בפאריז ולעבוד בצבא נאפאלעאן? –

נאפאלעאן יתאמר כי הוא יעש כחוק וכמשפט, כי לא יומתו בנים בעון אבותם.

האם נתראה עוד פעם בשבוע זה? אמר וויקטאר אחרי אשר התמה דבריה לא אוכל הבטיחך.

ומדוע?

כי יראתי;

וומי תירא? האם אריות מבחוץ?

הידעת כי יש אנשים אשר עלינו להזהר מפניהם יותר מפריצי חיות?

ומה לך ולאנשים כאלה? הלא רחוקים המה ממך; - ומאין נוכחת זאת? – כי איך תכיר אנשים אשר משחתם בם?

אך זאת – היא שאלה, הידעת כי אנשים כאלה יבקשו לחבל ולהשחית רק איש נקי ויזורו רשת לרגלי תמימי דרך למען תלכדנה?

לא אבין דכבריך פינעליע בארי נא לי למען אדע גם אני.

צדקת כי גם עליך להשמר מפניהם, הידעת את השדכן זבחיאל?

לא אכירהו.

ואת העשיר הגאליציאני יחדיאל בן דליה תכיר?

אותו אכיר, ופעם אחת דברתי עמו.

ומתי?

בשנה העברה כאשר מת אדני מאקס ראמאגנינוס ובתו צילה ירשה כל הונו העצום כי אין לו בנים זולתה, ואנכי עבדתי בבית מסחרו שלש שנים וצילה הייתה אז עלמה בת עשרים שנה, והיא אהבתני מאד ופעם אחת באה אל חדר עבודתי ותאמר סלח נא לי שענפעלד, הן רצוני לדבר עמך דברים אחדים – דברי ואשמעה אמרתי לה כי גברתי את, תשובתי זאת חזקה ואמצה את לבבה!

-ותאמר דע נא כי כל העושר וההון אשר נחלתי מאבי, אשים לרגליך אם אך! – כבד אכבדך כיאות לכבודך אמרתי לה; - כבוד כזה לא אבקש ממך – לא אוכל, השיבותי לה יען כי נדרתי מבלי בנות לי בית עד אשר אציל אחותי היחידה מיד רעים ופדיתיה מכף עריצים.

היש לך אחות? וויקטאר.

אחות יחידה לי; -

ואפוא היא?

וויקטאר נאנח ויאמר כאשר אספר לך תולדותי אודיעך הכל ויוסף לספר – שענפעלד! אמרה אלי איך תוכל לפדותה בלא כסף? הן בכספי אשר אתן לידך תוטכל לפדותה כי הכסף יענה הכל – לא יועיל הון לרעי גוים אלה כהיעזואיטען [ישועים] השיבותי לה, אם חפצי בידי יצליח אז אפדיה בלא כסף ובמחיר, אך על זאת תסלחי לי וה' ישלח לך איש כלבבך יותר טוב ממני, המענה הזאת העלה כל חמתה, אך לא דברה מאומה ותצא, וביום המחרת כאשר באתי לעבודתי קרא אותי הנאמן על הכסף ואמר לי לעשות חשבון והנני חפשי מבית מסחרם וגם מכתב חפשי נתן לי.

ומדוע לא חפצת בצילה העשירה ורבת האוצרות? שאלה פינעליע.

ומדוע לא חפצת את ביחדיאל העשיר? שאל וויקטאר בתלונה

יען כי לא חפצתי לחלל דברי; -

ואנכי לא חפצתי להונות לבי יען כי הכרתיך מכבר, כי לפני שתי שנים ראיתיך בעת אשר נקבצו כל אנשי העיר לקבל האורח הנכבד והרם, הלא הוא הוד מלכנו וויקטאר עמנואל ושאלתי אחד ממכרי על אודותיך, ענני כי את בת בארן צרפת מאיאר אדעלבערג אשר ברח משם מחמת נאפאלעאן, אז אמרתי לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אוכל לאמר לי את ידידות נפשי, עד עולם לי את, את אשר בקשתי מצאתי, ואיך יכולתי לתת ידי לצילה רבת אוצרות ומעט תבונות? וכאשר יצאתי מבית מסחר מאקס ולא ידעתי מה לעשות, בא אלי יחדיאל ואמר כי ברצונו לעשות מסחר עמי, אך מדבריו הכרתי כי לבו מלא תוך ומרמה, ויראתי מפניו על כן הרחקתיו מפני.

היש לך עסק כעת?

יש.

ואיפוא?

בבית רפיה מגרענאוויץ,6

בבית רפיה אתה? האם תכיר את בתו עמיליע?

אכירה.

אך זאת היא עלמה יפה ומשכלת מאין כמוה אמרה פינעלע.

התכיר אותה? –

אכירה כי שלש שנים הלכנו בבית ספר אחד.

התדע כי היא אוהבת את אלבערט אך אביה לא יסכים לזאת יען כי אמה חותנתה תחפוץ כי היא תהיה לאחיה חורגה אשר הוא חלאת מין האדם ועתה הנני לספר תולדותי אמר וויקטאר כאשר כלו לדבר דבריהם ויקרא את אלבערט לשמוע ספור תולדותיו.

  • משתאה ומשתומם הביט אלבערט על יפעת העלמה עד כי לא שמע את אשר דברו; -

וויקטאר אמרה העלמה, הנני לכלות דברי אשר החילות הידעת כי יש לנו להזהר מאנשים יותר כמו מפריצי חיות, הן היום כאשר הלכתי אל מקום המיועד פגשני זבחיאל ושאלני אפוא אלך בהמון גשם? זאת לי לדעת השיבותיו והלכתי אך הוא הביט אחרי ויראתי כי הוא שלוח מאת יחדיאל לשטן לנו.

אל תראי כי אנכי מגן לך.

ומי לידי יתקע כי אתה תוכל ללכת בטח דרכך?

אנכי! ומדוע? האם ילכו לקראתי בנשק, ואם יהיה כן, אז נשקי תורידם דומה, כי לא אלך אנה ואנה בלי קנה רובה.

ובכל זאת אבקשך כי תזהר מפניהם.

אקוה כי לא אפגשם אמר וויקטאר ויחל לספר תולדותיו:

 

ח: תולדות וויקטאר    🔗

– יליד רומא הנני, אבי היה אחד מעשיריה, שמו אהרן שענפעלד.

בן ר' אהרן שענפעלד אתה? אמר אלבערט, הן אבי ספר לי הרבה ממנו כי בכספו אשר בזר היטיב מעט מצב היהודים אשר ברומא, כי ברע הוא, וזה שש שנים מעת אשר נעלם מעיני אחיו יען כי חפץ לדבר את היעזואיטען משפט.

וויקטאר נאנח במרירות ויאמר אכן רבות שמעת אדות בית אבי, ובכל זאת לא נודע לך אף שמץ מטובת לב אבי ומהרעה אשר מצא אותו ואת ביתו; מסחר אבי היה בשטרות, רבים מגדולי העיר כיהודים כנוצרים עשו מסחר עם כסף אבי שמנה אנשים עבדו בבית מסחרו וההצלחה עלתה מיום ליום עד שנת 53[18] בעת אשר תחל מלחמת הרוסים עם הצרפתים והבריטאנים, אז בא הקץ על אשרנו והצלחתנו כי האחים גראנאט מרומא לוו חצי מילליאן לירא מאבי כי העבירו סוסים לחיל צרפת – ויתנו לאבי את נכסיהם לבטחון, אך לאחרונה נאלצו לברוח, (באנקראטירען) [פשטו רגל] אז בא אבי אל פקיד העיר ויראהו את השטר חוב אשר קבל מהאחים גראנאט ובקש ממנו כי יעמוד לימינו למען יבואו הנכסים תחת ידו – היום לא אוכל השיבך דבר אמר לו פקיד העיר אך מחר אלך אל האב הקדוש ואדבר אתו על אדותיך יען כי יעזואיטען המה, וביום השלישי תבוא אלי ותדע הכל אל נכון סר וזעף בא אבי אל ביתו ויספר לאמי את האסון ויאמר דעי נא אסתר יקירתי כי אם תהיה יד הפאבסט [האפיפיור] בזה לא אציל מכל הוני מאום, כי היעזואיטען יעשו כל אשר בכחם לעשות למען יבואו הנכסים תחת ידיהם, כה דבר אבי ויבך כל הלילה ואף כי הנשים יתאבלו על אבדן כספן יותר מהאנשים, בכל זאת נחמה אמי את אבי למען הרגיע את לבו אך אבי מיאן להתנחם באמרו כי אין מזור למכתו, אנכי ישבתי אצל אבי ובכיתי עמו אך אחותי לא ידעה מאומה כי הייתה אז ילדה בת שבע שנים, וכאשר שאלה את האב על מה הוא בוכה? השיב לה כי נאבד ממנו היום מאת כסף – על מעט כסף כזה תבכה אב יקר? שאלה אחותי לתמה הן לך יש כסף רב ואם נאבד ממך מאה כסף מה זאת? – ומאין תדע, כי כסף רב לי? שאל אותה האב – הן זאפיא בת שר הרובע ספרה לי אמרה אחותי, כי תמול נועדו אנשים רבים בבית אביה ודברו על אדותיך, ואמרו כי כסף רב לך, והונך יעלה עד שני מילליאן לירע – אל תאמיני לדבריהם כי אין לי כסף רב כזה אמר לאחותי, אך לנו אמר דעו נא כי רעה נגד פנינו, כי כן טבע היעזואיטען כי אם יתנו עיניהם בכסף איש ואף בכסף איש יהודי, אז לא ישקטו עד אשר יבוא הכסף תחת ידם כה דבר אבי במרי שיחו כל הלילה, ובבקר כאשר היה ברצון אבי ללכת אל פקיד העיר, באמרו כי לא יחכה על יום השלישי כאשר צוהו.

– והנה אשה אחת באה ותשאל על אבי, האשה ההיא הייתה מינקת לאחותי וגדלה אותה עד חמש שנים וחפצה להיות בבית אבי עד עולם, אך פעם אחת באה מבית תפלתה ואז היה יום ראשון לחג פסחם ותאמר צר לי מאד שושנה יפתי (כן שם אחותי) כי אפרד ממך עד נצח, ואנכי טפחתיך ורבתיך, ועל זרועי נשאתיך, בחיקי גדלת, ועל ברכי שעשעת, ואמרתי כי עד עולם לא אפרד ממך. אך לא כאשר יחשוב האדם כן הוא, כי יד גבוה מעלינו יבטל רצונינו, הוא האיש הקדוש והנעלה המורם מבני עמו, אשר צעדינו ישמור ויספור, ולפניו נבוא במשפט בברכים כורעות על כל נעלם, אם טוב ואם רע, ודבריו קדושים בעינינו עד מאד, ועתה גברת כבודה אמרה אל אמי שלמי לי משכורתי ואסור מביתך כי לא אוכל להיות פה אף רגע – מה לך יעווע? שאלה האם כי תחפצי לעזבנו כעת האם מעט לך כסף משכורתך ואוסיף לך, בי יעווע יקירתי על תלכי מאתנו אמרה אחותי בבכי ותפול על צוארה, ומדוע כה תחפזי ללכת? שאלה עוד האם; – יען כי האב הקדוש דרש בבית התפלה הגדול הנקרא PIETRO IN VATICANA פעטערס קירכע [כנסית פטרוס בותיקן]) ואמר כי לעון גדול יחשב לכל בן אמונתינו לעבוד בבית איש יהודי והכסף אשר השתכרנו בביתם פגול הוא לנו, ורק, לאוצר הקודש יובאו.

– אם כן אמר האב לא אעצרך אף רגע וישלם לה שכרה אך אחר כן אמר אליה ומה תעשי כעת? הלא תגועי ברעב, הן הכסף אשר השתכרת תתני לאוצר הקודש, ובית אחר אשר תעבדי שם אין לך כעת ומה תעשי? –

– לא אדע אמרה אך האוכל למרוד בדברי קדשו? – זאת לא זאת השיב האב אך אני אתן לך חמשים כסף במתנה זולת שכרך, והמה לך יהיו לכלכל נפשך עד אשר תמצאי מקום אצל בני בריתך, ויתן לה הכסף וגם בגדים נתנה לה אמי ותשלחה, ובטרם נפרדה מאתנו אמרה, דעו נא, כי עד עולם לא אשכח חסדכם זה אשר עשיתם עמדי, והשיב אשיב לכם כעל כל תגמולכם עלי בעת צר לכם, כי זאת ידוע לכל כי היעזואיטען ישנאו את היהודים ואף כי את העשירים; ותשק לשושנה אחותי ותלך; אך אחרי עבור שתי שנים, בעת אשר חפץ אבי ללכת אל פקיד העיר והנה האשה באה, יעווע! קראה אחותי כאשר ראתה אותה, ותגש אליה ותחבקה בזרועותיה בשמחת הילדות, יעווע יקירתי האם באת עוד לשבת בביתנו כאשר היית? ולשמחני בספוריך הנעימים – לא! שושנה יקירתי כי רק על רגעים אחדים באתי הנה כי ברצוני לדבר את אביך, חיש כברק רצתה אחותי לבשר את אבי כי יעווע פה אך כאשר אמרה לו כי רצונה לדבר עמו נבהל מאד יען כי ידע כי היא תשרת בבית פקיד העיר, וילך לשמוע מה בפיה. –

– שאני נא שענפעלד אדני כי באתי להפריעך מעסקיך אך נחוץ הדבר אליך מאד, ובאתי לשלם לך את נדרי אשר נדרתי לפני שתי שנים כי אשיב לך ככל תגמוליך עלי אך אל יודע לאיש מכל אשר אספר לך כי בנפשי הוא – האמיני לי כי יהיו דבריך כמוסים עמדי עד עולם;

ועתה שמעני נא אמרה, אמש אמר אדני אלי יעווע! אל תלכי לנום עד אשר אשובה כי נחוץ לי ללכת אל האב הקדוש ובטח אאחר שמה עד חצי הלילה והיה אם יבוא איש הנה וישאל לשמי תאמרי כי יחכה עלי ותני לו מקום בחדרי כה דבר וילך – ובשעה שתים עשרה ואנכי יושבת ותופרת בגד עבורי, והנה הדלת נפתחה ואיש צעיר לימים עוטה מעיל שחור אשר סרוח על הארץ וכובע השחור כסה ראשו ופניו וממלבושיו ידעתי כי חניך הוא ותהי לפלא בעיני כי באישון לילה יבוא חניך בבית איש אשר רחוק מצבם זה מזה וישאל לאדני ואנכי אמרתי לו כי איננו, וחכה עד שובו; אחר חצות לילה בא אדני ויסגור הדלת בעדם, ואני אמרתי אתיצבה מאחרי הדלת לשמוע מה ידברו – האם היית כעת באסיפת הפאבסט? שאלהו החניך – הייתי – ומה דברו אודות נכסי האחים גראנאט? יען כי שענפעלד יתאמר לקחת אותם בחזקת היד לפי חוקי המדינה;

מזה נדברו גם שם אך אנטאנעללע (הוא אחר מן הקארדינאלען העומד על יד ימין הפאבסט) השיב אמרו, ומה לנו לחוקי המדינה אנחנו נעשה כחוק אשר חקנו לנו, כי זה האיש שענפעלד רכש כל הונו רק מאתנו כי הרבה לקחת נשך ומרבית, על כן יקיא עתה את אשר בלע מכבר, והיה אם ידבר משפט אתנו למען הביא הנכסים תחת ידו בחזקת היד נשיב לו גמולו בראשו, אך גם זאת נאמר לו כי הכנסיה הלותה להם יותר ממנו וכסף קדשים ראשון הוא לכסף חול ובכן יבואו הנכסים תחת ידינו כי האחים גראנאט כתבו לנו מאמעריקא כי מאד מאד יצר להם על כי בתיהם המופארים והנהדרים יפלו בידי איש יהודי שנוא נפשם ועתה עשו כחכמתכם כי יפלו חבל להכנסיה זאת דבר הקארדינאל וכלם נתנו צדק לדבריו ודברו חד את אחד עד אשר בא הפאבסט, הפאבסט ישב על כסא המצופה בזהב טהור וכלם עמדו לפניו ואין אחד ערב את לבו לפתוח פיו – אך הקארדינאל העומד תמיד לפניו אשר ימלא מקומו אחריו ערב את לבו להשבית הדומיה; – אב קדוש! אמר הנה פקיד העיר יחפוץ כי תכבדהו לשמוע דברים אחדים הנחוצים לו מאד וכהתימו דבריו הורה עלי באצבעו ויתן לי אות לגשת; –

נבהל ונבעת מפחד כבודו ומהדר גאונו נגשתי לפניו ואחרי אשר ברכתיו כיאות לכבודו אמרתי אב קדוש! אבקש מהוד קדשך כי תודיענו איך לעשות עם נכסי האחים גראנאט; כי היהודי העשיר שענפעלד הראה לי תמול מכתב אשר נתנו לו האחים לבטחון כי הלוה אותם חצי מילליאן לירא ובכחו לקחת הנכסים אליו כפי חוק המדינה, כי כן נכתב ונחתם. – דומהי שררה בכל הבית הגדול, כל העינים נטויות אך עלי; הפאבסט הביט רגעים אחדים עלי ואמר יבא היהודי הנה ונראה ואם אמת נכון הדבר יקח לו כי כספו הוא. – בחורת פנים מפחד וכעס הביטו איש בפני רעהו אך החרישו. – אב קדוש! קרא אנטאנעללע בחרדה הנה הגראנאטים לוו מהכנסיה 2 מילליאן לירא על נכסיהם ועתה ברחו מן הארץ, האם תוכל הכנסיה לסבול נזק רב כזה? ומדוע לויתם סך עצום כזה? שאל הפאבסט יען כי נודעו לנאמנים בארץ – איך חתמת שני פעמים על ערבון אחד הלא בלתי חתימתך לא יעשה דבר אמר הפאבסט אלי – אז לא ידעתי מה להשיב אך אחר כן עניתי כי אנכי חתמתי על ספר ערבון אחד אם כן הלא השני מזויף אך מחר תהל השמש על האמת אמר הפטבסט ויקם מכסאו והקארדינאל אחריו וכאשר חפצתי ללכת לא נתנוני הכהנים עד אשר שב הקארדינאל – ויאמר, דע נא ידידי כי עליך לתקן את אשר עות על כן תמנע את האיש שעהפעלד מבוא הנה כי לא יועיל לו, ועתה עוצה לי עצה מה לעשות אמר אדני אל החניך כי צר לי מאד על האיש שענפעלד כי איש טוב הוא אך איך אמרה את פי הקארדינאל וגם יראתי כי אם יריב אתם הלא אז! – אין לעשות לך מאומה אמר החניך, הן לא תוכל לאמר לו כי אם יריב אתם יעשו אתו כלה ורק זאת תאמר כאשר יבוא אליך כי הגראנאטים לוו מהכנסיה כסף רב על כן לה משפט הבכורה הנה זאת שמעתי מאחרי הדלת כלתה האשה לספר ועתה שענפעלד אדני, השמר לך ושמור את נפשך מאד לבל תתגרה אתם כי בנפשך הוא ראה הזהרתיך ודע וראה מה תעשה כי החיים יקרים מכל הון, ותקרא לשלם לכלנו ותנשק לאחותי ותלך;

זמן רב עמד אבי על מקומו ולא יכול למוש ואנחנו החרשנו כי ראינו כי גדול הכאב מאד אחר כן שאל אתנו עצה מה לעשות אני ואמי הזהרנוהו כי לא יערב את לבו לבקש משפט מחבר כהני היעזואיטען האלה אשר שוד ורצח משחק להם; אך אבי אמר כי לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יוציא בלעם מפיהם אשר השתכר בזיעת אפו אחר כן הלך אל פקיד העיר והוא השיבוהו כי הגראנאטים לוו, מהכנסיה יותר ממנו על כן לה הצדקה לקחת הנכסים.

אם כן אמר האב אבקש דרך אחרת, ויצא, וביום המחרת כאשר בא אל רבים מעשירי היעזואיטען אשר הלוה אותם כסף מכבר ענוהו כלם כי לא יוכלו לשלם לו כעת אף הנשך אז ידע אבי כי קשרו כלם עליו לשדד ממנו כל הונו וגם יתר הפליטה ויגמר אומר ללכת אל הפאבסט ולהתחנן לפניו ולספר לו על דבר השוד אשר שדדוהו הכהנים, כי לפי דברי יעווע לא ידע הוא מאומה ואני ואמי חלנו פניו כי לא ילך אך הוא לא שעה אל דברנו וביום אשר הגביל ללכת לבש את בגדיו החמודות וערך בפיו את אשר ידבר עם הפאבסט כאשר הלך לא שב. וויקטאר נאנק דום כי לא יכול לספר עוד ויפן פניו מפינעליע למחות דמעותיו וכאשר חפץ לספר עוד ראה כי פינעליע נמסה בדמעה ויאמר סלחו לי יקירי אם לא אתאר לפניכם את המהומה והמבוכה אשר נהייתה בביתינו בעת ראינו כי אבי לא שב כי פחד פחדנו אתא כי לבי יקרע לגזרים ואשען על שכלכם כי תוכלו לשער ולהרגיש הכאב אשר תקנן בלבות הנדכאים האלה כי אב יקר ואהוב נאבד מבניו אשר אהבוהו כנפשם ואיש אהוב נחמד מאשה אשר אהבתהו וכבדתנו.

אם כן! אל תספר עוד אמרה פינעליע.

ובכל זאת אמר וויקטאר, ובכל זאת יציקנו רוח בטני לספר באזניכם את כל אשר עברו עלינו למען הריק יגוני הלוחצים את לבי, אמי הלכה אל כל המקומות אשר ידעה כי שמה יבוא האב אך לא מצאתהו, אל בתי המשפט ואין, כתבה בכל מכ"ע [מכתבי העתים] אך לשוא, חודש ימים לא ירדה מהמטה ורק בכתה ותצעק, אך אחר כן כאשר ראתה כי בהוסיפה לעשות כזאת אז יבלע לנו כי גם אנחנו אשר עמה היינו בצרה, בכינו עד כי לא היה לנו עוד כח לבכות אז נאלצה לקום ולנחמנו באמרה אל תבכו בני, כי עוד ירחם ה' אותנו וישיב שבות אביכם ואישי כי חי הוא ורק נשבה מהפראים ואנחנו לא חפצנו למרות רוחה ולשום לאל תקוותיה ונחריש, אך כאשר הלכה מאתנו יספנו לבכות ונחם נסתר מעינינו – אולם לא אכבירה עוד במלים ואשמיעכם רק אחרית דבר, אנחנו נשארנו ריק מכל כי שדדנו מכל העברים, כי בכל העת אשר ישבה האם בבית ובכתה, לקחו משרתי בית מסחר אבי את יתר הפליטה באמרם כי שלמו החובות ומי ידין עמהם? והמעט אשר היה לנו בבית וגם כלי הבית היקרים מכרנו להחיות את נפשותנו, כה ישבנו שנה תמימה.

פעם אחת שלח פקיד העיר לקרוא את האם אז חשבנו כי בטח שמע מה מהאב, אך תחת זאת מצאה שם איש עם שטר חוב על אבי על עשרת אלפים לירא, ותאמר אליו הן את ביתי לא תוכל לקחת מאתנו בעד החוב כי רק לאישי הלוית הכסף ולא לי ואנכי אבדתי יותר ממך, אך אין ברצוני כי שם אלוף נעורי הנכבד יחולל בפי כל ואף כי אין בי אשם אמכור הבית ואשלם לך וכן עשתה, כל העיר תמהו על תמת לב אמי ואמונתה לאישה, זאת הייתה בשנת 56[18] ובעבור עוד שנה ראיתי כי מחסור בית אבי ירבה מיום ליום אז אמרתי הנה למדתי חכמת החשבון כפי הדרוש למסחר גדול, אך פה בעיר מולדתי לא אחפוץ לבקש עבודה באחד מבתי המסחור אסע נא לעיר מאילאנד כי שם אמצא אוהבים רבים אשר למדו אתי בבית ספר אחד ואספר להם מצבי והמה יתאמצו למצוא שרות עבורי בבית מסחר ואהיה משען לאמי ולאחותי, ובכן עזבתי עיר רומא ובאתי הנה וזה רעי (ויור באצבעו על אלבערט) הביאני אל בית מסחר מאקס ראמאגניגנוס אבי צלה ושכר עבדתי שלחתי אל אמי לכלכל את נפשה ונפש שושנה אחותי כה היה עד שנת 60[18] אך פתאם קבלתי דעפעשע מאמי וכתוב בה לאמר בני! – מהרה חושה לבוא ואל תאחר אף רגע כי יסף ה' רעה על רעתינו ושבר על שברינו כי גם שושנה בתי נעלמה וגם עקבותיה לא נודעו; –

בברכים כושלות רצתי בבית אדני והראתי לו הדעפעשע והוא נתן לי כסף וגם רשיון לנסוע, שני חדשים הייתי ברומא אך לא לעזר ולא להועיל, אמי ישבה למעצבה ותבך עד כי חלתה מחלה אנושה ונאלצתי להביאה בבית החולים והיא צעקה תמיד בקול מר הניחו לי לבקש האובדים והנדחים עד אשר אמצאם, או אמצא קבר וכאשר החלה לשוב מעט לאיתנה עזבתיה ושבתי הנה כה עברו שלשה ירחי שוא ולא שמעתי מאומה על אודות אחותי ויהי היום ואנכי יושב בחדרי ופתאם הובא אלי מכתב מבית הרצים וכאשר פתחתיו מצאתי ראיתי כי הוא מכתב מאמי ובתוכו עוד מכתב שני אך בראשונה קראתי את מכתב אמי וכתוב בו כדברים האלה –

וויקטאר בני יקירי ומחמל נפשי הנה בשורת שמחה בפי בתי אחותך היא בחיים חיתה, אך קרא נא המכתב הרצוף פה ותדע הכל ואפתח את המכתב השני והנה הוא כתוב בעט עופרת לאמר –

אם אהובה ויקרה! אבשרך כי עוד אני חיה וידעתי גם ידעתי איך תתאבלי עלי בלי הפוגה, ותבכי ותיללי ופניך חמרמרו מבכי וגרלך רע ומר מגורלי כי ילדה בת שתים עשרה שנה אני ותקותי תשעשעני כי ימלטני ה' ויקרא לי דרור אז עד מהרה ירפאו פצעי לבבי כי הזמן יפעל על הילדות כגשם עלי עשב, אך עליך אם יקרה, על צרותיך אשר המיטה העת עליך לא אתן פוגת לבת עיני ודמוע תדמע עד אשר אדע כי מצאתי נחם על שברך הגדול ונחמת מעט ואבקש ממך כי לא תבכי ואל תמנעי ממני חפצי זה כאשר לא מנעת ממני כל עת הייתי עמך מכל אשר שאלתי ממך באהבת אם ובזה תשמחי גם נפשי הדאבה ואקוה כי עוד אפיל בזרועותיך ונבכה דמעות השמחה ואולי ישוב גם אבי אלינו ואז תרב שמחתנו עד אין קץ אך שמעי נא אשר קרני מיום שדדו השודדים את אשרי ויפרדוני ממך אם יקרה ומאחי אשר אהבת נפש אאהבהו התזכרי את היום אשר שלחת על-ידי מכתב לוויקטר בשובי אז הביתה פנה השמש לערוב והלכתי תפושה ברוב שרעפי כי חשבתי מי יתן ואפגוש את אבי האח מה מאד תגדל שמחתי כי ארוץ לבשרך הבשוה הנעימה ההיא אך פתאם קרבה אלי אשה נוצרית ובטרם ראיתי פניה הליטה אותי בבגדה עד כי לא יכולתי להניע יד או רגל ותשאני ותביאני אל אחד הבתים וכאשר לקחו המכסה מעיני לא ראיתי פני האשה הצודדה אשר צדדה אותי, וכאשר הבטתי מכל העברים לראות אפוא הנני, והנה אהה! עיני חשכו ברכי כשלו ואפול לארץ מפחד לבבי כי בתוך בית נזירות (נאנען קלאסטער) הנני בכיתי צעקתי ויללתי ושומע אין לי אך לאחרונה באה אשה זקנה אשר לפי השערתי היא המושלת (פריארין) על הבית הזה כי כל הנזירות נתנו כבוד לה, ותאמר אלי דעי נא בתי כי כל בכיותיך וצעקותיך לא יועילוך כי לנו את אתנו תשבי ותאלפי דתנו ואם תסכני אתנו תשלמי – אל תדבר אלי דברים כאלה עניתיה עלמה יהודייה הנני ובאמונתי אחיה כל ימי צבאי ולא את ולא אלף כגילך יפתוני להמיר דתי הנני בידכן אך כל דבריכן לא לעזר ולהועיל יהיו הניחו לי ללכת אל אמי –

– את אמך לא תראי עוד,

– ולדבריכן לא אשמע השיבותי לה בבכי ותלך האשה לדרכה וכה אסבול ואענה בכל יום כי יבואו לפתני פעם בדברים טובים ופעם יראוני, אך אני אשחק להן וכאשר ראו קשי ערפי הושיבוני לבדנה בתוך תא אשר ערכו רק ליסר את אלה אשר לא ישמעו בקולן ובכל זאת לא יכלו לי כי מוסר אבי אשר הורני ללכת בדרך אמת אשמע גם עתה כמו ידבר אלי ותורת אמי אשר למדתני לא אטוש עד נצח; ובשבוע העבר בערב כאשר שכבתי על משכבי ולא ישנתי עדן שמעתי דברים אשר נדברו מהתא השני והקול כקול יעווע ואחפוץ לדעת מה זאת ועם מי תדבר ואט אזני אל הקיר ואשמע את הקול מדבר, האמיני לי לואיזע כי אם לא הבטיחנו האב הקדוש כי אקבל חיי הנצחיי עבור זאת לא עשיתי דבר כזה בעד כל הון כי אהבתי את העלמה שושנה מאד – איך עלתה על דעתך לצודדה? שאלה השנייה – הנני לספר לך בפסח העבר דרש הכהן העומד על יד האב הקדוש ואמר כל נוצרי אשר עשה טובה ליהודי ירד לשאול תחתית ולא יראה אור הנצחיי הצפון לצדיקים, במר נפש הלכתי הביתה, לא יכולתי לאכול ולשתות ולא ידעתי מה לעשות אך לאחרונה רצתי אל הכהן אשר לפניו אתודה תמיד וספרתי לו כי עשיתי פעם אחת טובה ליהודי ובכיתי לפניו כי יציל את נפשי מני שחת והוא בטובת לבו רחם עלי ואמר דעי נא כי יש רפאות לנפשך האומללה ואם את זאת תעשי וסר עונך וחטאתך תכפר עשי להאיש אשר הטבת עמו רעה אשר תגדל יתר הרבה מהטובה אשר עשית עמו אז חשבתי ומה תהי הרעה אשר תכריע הטובה ותהי העצה היעוצה לצודד בתו היחידה וכן עשיתי ארבתי עליה חטפתיה ואביאה הנה ואתנו תשב עד נצח טוב עשית אמרה השניה אך שמעי נא אמרה יעווע כאשר הביאותיה הנה הלכתי אל האב הקדוש נפלתי לפני רגליו והתודיתי לפניו על חטאי וספרתי לו את אשר עשיתי למען תמח חטאתי; אז ברכני ואמר: לו ירבו כמותך בין בני עמך אז יושיבו עטרת דת הקאטאלית ליושנה תחת אשר עד כה ירדה פלאים מתגרת ידי אלה אשר יכנו את מעשיהם הרעים בשם ציוויליזאטיאן זאת שמעתי מפי הנשים השתים וחשבתי כל העת איך אוכל להודיעך ולא יכולתי אך כעת באה הנה זאפיע בת שר הרובע כי הלכה לבקר אחות אביה וכאשר ראיתני נפלה על צוארי ואמרה, מה לך פה שושנה? האם שכחת הוריך ודתך ובחרת לבמנות בין נזירותנו? חלילה לי השיבותי לה ואספר לה כל המוצאות אותי ולאשרי לא הייתה אף אחת מהנשים בבית מושבי אז השבעתיה בשם אהבת נעורנו כי תביא מכתב אליך אם יקרה למען תנחמי מעט בהודע לך כי חיה הנני והיא הבטיחתני למלא בקשתי וגם זאת ספרה לי כי את אם יקרה תשכבי בבית חולים אשר אדע כי בגללי הייתה לך זאת כי בטח בבית רב בכי ועתה חיי בטוב אם יקרה וגם אותך אח יקר אברך בשלום ואבקשך כי לא יעלה על לבך לעשות מה בעבורי כעת כי לא תטיב לי בזה כי אם תרע ושמור את נפשך למען תהיה משען לאמנו והנחמו הנחמו כי בזה תשמחו לב בתך ואחותך –

שושנה שענפעלד –

עיני פינעליע נזלו דמעות ותשאל ואיך בא המכתב ליד אמך?

לעת ערב ישבה אמי על מטתה והנה עלמה עטופה בבגדים שחורים באה הביתה ותשאל להאשה שענפעלד וכאשר הראו לה מקומה נגשה אליה ותאמר הנה בידי מכתב אליך אך לא אדע ממי, ותתן המכתב להאם וכאשר חפצה האם להודות לה נעלמה מעיניה זה ספור תולדותי אמר וויקטאר.

 

ט: אישון לילה    🔗

הלילה השליך הס! חוצות מאילאנד ההומיות הורקו מאדם כי כלם שכבו בזרועות השנה וגם אלה אשר לא עצמו עדן עיניהם שכבו על משכבותם ולא ערבו את לבם לצאת מהבית, כי ענני עלטה כסו הוד שמים ויבלעו ילדי שעשועיהם אשר בהם יתפארו אור העששית יהל פעם בחזקה ויגביה עוף ופעם ירד מטה ויעלם כמו כבה מכבר, אך הסער היה תמיד בעזרתו לבל יהי חבוש בטמון חשכת הלילה שבתה לפעמים מברק נורא אשר האיר כל העיר ואחר הברק רעם ברעש גדול עד אשר צלצלו כל חלונות הבתים, אך כאשר נעלם הברק שבה גם חשכת העיר ואפל בחוצותיה וגשם שוטף נתך ארצה ויך בחזקה על הגגות ויפריע את הדומיה אך נראה מה נהייתה באישון לילה בתוך חזיז ורעם אשר גם שומרי העיר יראו לצאת מסוכותם; הנה שני אנשים הולכים ומדברים.

ומה תאמר חגביה? שאל אחד מההולכים את השני, והוא כבן ארבעים שנה קצר קומה ודל בשר ופניו לא יראו כי היו מכוסים בבגדו עד שפמו ורק עיניו אשר לא שכנו בחוריהן נוצצו כעיני צפעוני ויפיקו מרמה ותוך – ומה תאמר הנוכל עוד לחכות עליו? הן זה שעה שנייה אחר חצות לילה ועדן לא בא אולי טמן רשת לרגלנו.

יקחהו אפל אמר חגביה אך ספר נא לי בלע איך נהיה הדבר כי פגשת שונאי אדעלבערג.

הלא תמול ספרתי לך.

תמול בבית היין ספרת לי ואז היו כל מעיני רק ביין ולא לשמוע ספורך.

יען לא שמעת תמול לא תדע היום.

אנא ספר נא לי כי רצוני לדעת.

האם תשמע היום?

אשמע אך ספר נא.

שמע נא אמר בלע, הן תמול כאשר הלכתי לבקשך ראיתי שני אנשים הולכים ומדברים והמה לא ראוני ושמעתי כי איש צעיר לימים אמר לאיש שיבה ומה תאמר זבחיאל! איך נמצא את שני בני צרפת בלע וחגביה אשר שלח נאפאלעאן חרש לצודד את הבאראן אדעלבערג ולהביאהו צרפתה משתאה ומשתומם הלכתי לאט אחריהם כי אמרתי אשמעה מה להם ולהבאראן –

מה יהיה אם נמצא אותם שאל הצעיר? אז נתן ידינו להם למען יעזרוני לצודד את העלמה השיב הזקן.

טוב יעצת אמר הצעיר כי אני אתמוך בידיהם בכסף ונעזר זה את זה אך יראתי יחדיאל אמר השני אשר בטח הכיר הקורא את הצמד הנעים ההוא כי המה זבחיאל ויחדיאל, יראתי כי לא נוכל כעת לצודדה; ומדוע? – הנני לספר לך לפני ימים אחדים בערב ראיתי את הבאראן בא בבית שר המשפט ונחבאתי שמה בין הבכאים אשר סביב לבית השר וחכיתי עד אשר ישוב ובערך שתי שעות אחר שם וכאשר יצא מהבית ראיתי כי שני עבדים לווהו עד ביתו ולא יכולתי להבין סוד הכמוס אשר בין הבאראן והשר וכאשר שבו העבדים שמעתי את אחד מהם אמר להשני יאהאן! התלך אתי אל בית היין לשתות בעד הכסף אשר נתן לנו הבאראן? לא אלך השיב לו השני כי הכסף אשר אקבץ אשמור עד החג ואז אקנה מתנה עבור מאריא אהובתי להרעישה – לך לאבדון עם אהובתך אמר השני אני לא אחפוץ באהובות כי אם את פלליה בן אמצי אאהוב יען כי הוא יתן לי תמיד בעד כספי יין טוב וחזק – וכאשר שמעתי כי אל בית פלליה הוא הולך הקדמתיו וצויתי לפלליה כי יסך יין וכאשר החילותי לשתות והנה עבד השר בא, קרצתי לו בעיני כי יגש אלי ומסכתי לו כוס יין וכאשר הריק האחת מסכתי לו שניה וגם שלישית וכאשר ראיתי כי שתה למכביר נתתי לו זהב אחד ואמרתי הרבה מזה תקבל ממני אם אך תשבני על שאלתי, –

שאל! אמר; –

וכאשר שאלתיו מה עשה הבאראן כעת בבית אדנו השיב לי ומה לך לדעת – לי נחוץ אמרתי לו ואתן לו עוד כסף אז דבר הכסף מתוך גרונו דע נא אמר כי נאפאלעאן שלח מרגלים חרש לתפוש את הבאראן יען כי נמצא קשר בו וכאשר קרא אותו אדני אליו סגר הדלת בעדם אז אמרתי אשמעה מה ידברו ושמעתי כי השר אמר דע נא ידידי, כי שני האנשים בלע וחגביה אשר שלח נאפאלעאן לתפשך באו היום הנה, ועתה אל תצא מפתח ביתך החוצה עד אשר ילכו האנשים וישובו למקומם –

– על כן יראתי כי לא נוכל לעשות להם מאומה אמר הזקן אל הצעיר יען כי השר מגן להם – נוכל! נוכל! השיבותי להם בהראותי לפניהם. נבהלים ונבעתים הפנו שני האנשים את שכמם לראות מי הוא הדובר בם – על תפחדו השיבותי להם, הן אתם ואנחנו נבקש איש אחד ואם רבים יבקשוהו נקל יהיה למצוא אותו – ומי אתה? שאלנו בערמה ויתנכר לי.

הרף ואחוך עניתיו הן בזה תמצא גם אתה גם רעך חן בעיני כי שניכם תדעו להצפין סוד, אך התדמו כי אותי ערום תערימו? ומפני דבר תסתירו? אך למען תאמינו בי אתן לכם אות, אני בלע מפאריז השלוח הנה במלאכות נאפאלעאן השלישי, המלים המעטים האלה הבהילום ויתרו ממקומם ויאמרו אכן בלע אתה? ואיה רעך חגביה? – גם הוא פה עניתים אך לא הלך אתי כעת, ואחר אשר דברנו והתיעצנו על צפונותנו איך לעשות גמרנו אומר כי המה יתפשו את הבאראן יען כי הוא יכיר אותם ואז ערום יערימוהו ואנחנו נלכוד את בתו היפה יען כי נכיר אותה כי ראינוה פעם אחת בלכתה עם איש צעיר לימים הלא בטח הוא אוהבה ואם נארבה בדרך נקל תהיה לנו לתפשה ואז ישקול הצעיר הזה על-ידינו שלשת אלפים כסף בעד המציאה היקרה אשר נמסור בידו כי עשיר גדול הוא;

לקול שלשת אלפים כסף קפץ חגביה ממקומו ויאמר הבאמת יתן שלשת אלפים כסף בעד העלמה?

כה הבטיחנו וכעת להם לבוא הנה כי יתנו לנו כסף קדימה אך לא אדע מדוע יאחרו אולי גם להם עבודה כי גם המה לא ישבו בחיבוק ידיים. אך ראה מי המה ההולכים שם אמר בלע כי יטו מן הדרך.

הנה! הנה! בואו כי נבקשכם קראו בלע וחגביה ויגשו אלה נכח אלה, ובאהבה כיאות לאנשים כמוהם תקעו זה לזה כפיהם ויהיו לאגודה אחת,

ומה החדשות? אשר אתכם שאל בלע היש מה בפיכם.

יש ויש אמר זבחיאל ויבט על השני מו ירא לדבר בפניו.

אל תירא כי הוא חגביה רעי, והוא איש כמנו.

לפי השערתי לא נוכל לו אמר זבחיאל, כי השר הוא מגן לו ושלח בביתם את עבדו לשמור אותו.

אך מי הגיד להשר כי אנחנו פה? שאל חגביה – ואיך נדע? אמר זבחיאל – אך אדמה כי לודוויג אדעלבערג אשר הוא כעת בחצר המושל שלח חרש אל השר לבקשו כי יהי מגן בעדו אמר בלע.

צדקת אמר חגביה אך נחכה עד אשר נבוא פאריזה ואז תהיה משכורתו שלימה.

הגם לו בן בפאריז? שאל זבחיאל;

לולא בנו כבר נאבד מארץ החיים אמר בלע כי בכל פעם יעמד לפני הקיסר ויבקש רחמים בעד אביו אך בפעם הזאת לא דבר דבר וכאשר קראהו אליו נאפאלעאן ואמר כי חפץ הוא להביאהו אליו ולשפטהו ואם אין בו עון ישיבהו על כנו, השיב בחלקת לשונו, הוד מלכות חמשה ושלשים מילליאן אנשים וחייהם וגורלם נתונים המה בידך ואתה תשפוט אותם בצדק ובמישור וגם לאבי תעשה כן כי חלילה לך לעות משפט – על המענה הזה השיבהו נאפאלעאן הנה ידעתי כי עבד נאמן אתה למלכך כי עמדת בנסיון ואהבתך למלכך גדולה גם מאהבתך לאביך לכן בארמוני תהיה מעתה ובחצרי תשב ותהום כל העיר ביום המחרת כי אדעלבערג הצעיר לוקח להיכל הקיסר אשר כבוד כזה לא נחל עדן איש יהודי אך הוא חכם מאין כמוהו כי הבין להוליך את נאפאלעאן שולל כי חרש שלח להשר להיות למחסה ולמגן לאביהו, יהיה נא בכבודו זה עד אשר נשוב פאריזה אך גם כעת לא נוכל להניח ידינו בצלחת כי הננו פה כמה ימים וידינו לא עשו עוד תושיה,

עשו כאשר בקשתי מכם אמר יחדיאל ואז שכרכם אתכם.

אם לא ניגע לריק אמר חגביה אז נעבדך באמת ובתמים,

הרבו עלי כסף ומחיר ואתן אמר יחדיאל אך למה נעמוד פה ברחוב ובתוך המון גשם הבה נלכה אל בית פלליה בן אמצי ונשתה שמה כוס יין ונחמם בשרנו כי כל בגדנו רטובים מגשם הבה נלכה כי גם כסף קדימה אתן לכם.

הנה נלכה אמרו בלע וחגביה בשמעם שם כסף ויין.

הידעתם אמר בלע כי בת הבאראן תאהוב את וויקטאר שענפעלד אשר הוא כעת בבית מסחר רפיה מגרענאוויץ

את וויקטאר תאהוב? שאל יחדיאל בחרדה…

כן הוא אמר בלע ומדוע לא תאמין?

ומאין נודע לך זאת? הן מושבי בעיר הזאת עשר שנים ואנכי לא אדע מאומה ואתם באתם פה זה ימים אחדים והנה נודע לכם הכל אמר יחדיאל משתאה.

איש חכם אם יבוא אפוא אף על רגע, חיש מהר יודע לו כל מקרה ופגע, אמר בלע בשחוק.

ובכל זאת אבקשך כי תספר לי איך נודע לך זאת.

בבית פלליה בן אמצי אספר לך כי קר לי מאד וגם יראתי משומרי העיר, לעמוד פה ברחוב עם עוד שלשה אנשים באישון לילה כי השומרים הולכים ובאים הנה.

נלכה נא אמרו כלם וילכו כי עמדו כל העת נשען אצל קיר בית אחד תחת הגג למען לא יבא עליהם הגשם.

אך מה זאת? אמר בלע הן נדמה לי כי איש קם מירכתי הבית על העבר השני וירץ, בטח ארב לנו וישמע את דברינו ראו נא, איך הוא נעלם מעינינו שם ברחובות חושך, הברק, גלה מצפוניו, וכאשר חפצו המה להביט לא יכולו כי הברק חיש עבר ואת הרחוב כסה חושך כבראשונה.

הנני ארוץ אחריו ואשיגהו אמר בלע.

אל תרוז פן יבלע לנו אמר חגביה? אך רצוני לדעת מי הוא אשר ערב את לבו לארוב אחרנו;

אך מי אמר לך כי כן הוא? הן צל איש כאיש נדמה לך כי קמנו ממקומנו, ובתוך זה האיר הברק, וצלך או צל אחד מאתנו נפל על הקיר הנכחי ונדמה לך לאיש.

הלא כמה פעמים אמרתי לך חגביה, אמר בלע כי לא תדין עמי כי עיני נשר לי התזכור כי בשנה העברה בליל אשר קדמנו פני הכבודה פאן ליאן עם בן גילה 7הלא גם אז אמרת כי תעיתי, אך אחר כן נחכת כי הצדק אתי.

הן יין לא שתית עדן בלע וכל לבך הבאת על שפתיך הלא בארץ נכריה נחנו.

מה חכמת יקירי! האם בבית משלפט אדבר? הלא המה אנשים כערכנו ומדוע אשתמר מפניהם?.

הנה אשאלך אמר זבחיאל אל בלע הן אנשים כמוכם תשנא הממשלה, ואיך תעבדו בבתי המשפט בצרפת? ואיש לא ישים לב על מעשיכם.

הנה זקנת ושבת! אמר בלע ובטח לא ישבת בעצלתים בכל זאת לא תדע מאומה, הן אנחנו נעבוד בבית משפט הנעלם (געהיימע פאליצייא), ושם לא יבקש כי אם שודדים, ורוצחים כי לסטאה [שודד] בלסטיותו ידע, וכדברם הגיעו עד בית היין.

 

י: בית פלליה בן אמצי    🔗

אל אחד מרחובות מאילאנד, מקום מושב האספסוף, רחוב אשר לא ינקה כי אם לעיתים רחוקות, כי כל גרי הרחוב ההוא כלם יסחרו בבלואי סחבות ובעצמות, בשמלות בלות ובנעלים מטלאים, אל הרחוב ההוא אביאך קורא נכבד, ואתי תעבור על פני כל המסחרים עד קצהו השני, כי שם בית פלליה בן אמצי, ואף כי כל הבתים ההם שפלים מאד וישחו, אך הבית הזה שפל מכלם עד כי גגו יגיע עד עפר והוא מכוסה בדשא ובעשב, ואיש זר לא יכול להאמין כי פה יהיה בית מושב לבני אדם – יחדיאל היה המנהל, וחבריו הלכו אחריו וירדו עשר מעלות, ואף כי נר כהה האירה באולם הבית ובכל זאת נלאו למצוא הפתח, כי האד הגדול ורוח מעיק אשר עלה באפם הכו אותם בסנורים ולא ידעו אפוא המה עד אשר נפתחה הדלת מבית, וימעדו קרסליו ויפול על הארץ מבית ויכס את כל אורך הסף, וכל השותים ראו זאת מרחוק ויצחקו בצחוק שובב ופרוע, אך עד מהרה שבה הסערה לדממה, כי אלה אשר הלכו אתו הקימוהו מן הארץ. השותים בהתבוננם אל הארח הבא קראו, האח! הגאליציאני פה, הבו גודל לשמו כי הוא יקנה יין עבורנו – שבו על מקומכם, אמר עליהם ואמלא רצונכם או פיכם; הבא יין! אמר יחדיאל אל העבד וקרא את בעל הבית הנה, – בעל הבית בא ויושט ימינו ליחדיאל, ועד מהרה בא העבד עם היין וישם לפני החברה כאשר הבטיח לה שלשה כדי יין והנותר צוה להביא אל החדר אשר להם לבדם, ויקח ספר מצלחתו ויאמר הא לך כסף פלליה יקירי וכתוב כי שלמתיך בעד ששה כדי יין, ופלליה לקח הכסף ממנו בידו אחת ובידו השניה כתב כי שלם לו, האנשים ראו כן תמהו, וכאשר באו החדרה ויסגרו הדלת בעדם שאלוהו מה זאת כי יכתוב בספרך?

החנם קראו שמו פלליה ענם? כי האיש אשר לא ידע להזהר מפניו ילך מאתו בעירם ובחוסר כל, כי פה ישולם מקודם, יען כי ביתו מקלט לגנבים ושודדים ואמר כי אולי יבואו השוטרים, אז עליהם להמלט על נפשם על כן עליהם לשלם מקודם, וכל מי אשר לא ידע החוק לבקש כי יכתוב ידו כי שלם, עליו לשלם לו פעמים, והיה אם יחפוץ האיש לריב אתו יאמר אם אין ברצונך לשלם לי, בוא אל בית המשפט, כי זאת ידע בטח, כי אלה אשר יבואו לבקר בית יינו, לא ימצאו חפץ בבית המשפט, אך אנכי אכירהו היטב על כן לא אשלם לו פעמים וגם אביו עשה כמעשיהו, ועוד יותר, כי אם לא חפץ איש לתת לו חלק מכספו אמר הנני אראה אותך כח אגרופי כי אמיץ וחזק הוא ויקרא תמיד למהלומות וכלם יראו מפניו כי לפניו נגלו כל תעלומותיהם, וכן עתה גם בנו. –

הנה אכירו לפי חזות פניו כי הוא כלי ונוכל אמר בלע.

היטבת לראות אמר יחידאל אך מאין נודע לך ידידי כי פינעליע בת הבאראן אוהבת את וויקטאר? – בשבוע העבר כאשר באנו העירה, שטנו ברחובותיה לארכה ולרחבה לראות מה יעשה בעיר, כי אין עיר אשר לא ימצא כל אחד את הדומה לו ואם נמצאו אנשים כערכנו, אז נקל יהי לנו לכלות אשר החלונו, והנה שני אנשים לנגד עינינו, וכאשר פגשו מבטנו אלה באלה נשארנו כנטועים במסמרים, כי כמו בראי מלטש הבטנו איש בפני רעהו, ואחר כן אמרתי היגדו לי אחי האם ברצונכם כי תכון ידכם אתנו? כי מרחוק הכרנו כי אחים אנחנו כמו מלידה ומבטן, הבה אמר האחד מהם בהושיטו ימינו, אחים אנחנו וברגעים אחדים היינו ארבעתנו כמו ארבעה אופני העגלה, אשר אם יחסר אחד יתנהג העגלה בכבדות: –

ומה שמם? שאל יחדיאל.

שם האחד עכבור ושם השני יעלם, השיב בלע וכאשר נתיעצנו על צפונותנו והזכרנו שם הבאראן אדעלבערג קפצו מקומם, ויאמרו הגם אתם תכירו את הבאראן? ומה תחפצו ממנו? זאת תדע, לאחרונה עניתים, אך הגידו נא לי מה גם לכם ולהבאראן? – הנני לספר לך אמר עכבור אלי, איש צעיר אחד מאצילי הפולאנים אשר הוא כעת פה, ומקום מושב הוריו ברומא, ראה פעם אחת את בת הבאראן וישבע כי לא ימוש ממאילאנד עד אשר תהיה לו, וכאשר נודע לו כי עברייה היא, ולא תאבה ללכת אחר איש נוצרי אז גמר בדעתו כי יארוב לה לצודדה ולהביאה רומאה אל מקום מולדתו, ולדבר הזה לקח אותנו כי נהיה לו עוזרים לימינו, וכסף רב יתן לנו אם חפצו זה בידינו יצליח, וצונו לארוב על כל צעדיה, ולפני שבועות אחדים ראינוה הולכת עם איש צעיר לימים יפה תואר ויפה מראה מאד, ולפי דבריהם ראו איש את רעותו בפעם הראשונה כי עמדנו במחבואה בצל הרחוב והקשבנו מעט מדבריהם, ודברו עד השעה התשיעית בערב, ומרחוק ראינו כי נפרדו, היא הלכה והוא עמד על מקומו והביט אחריה, אך כאשר חפצנו לרדפה מרחוק עד מקום חשך רדף הוא אחריה עד אשר השיגה והלך אתה עד בית אביה. – וכאשר ספרנו זאת להפולאני מילקאווסקי אמר אלינו כי מן היום ומעלה נארוב על כל צעדיהם אך בראשונה עליו לדעת מי הוא האיש, כי בטח הוא יהודי, ואוי לזה אשר ערב את לבו לגזול ממנו סגולה יקרה כזאת בנפשו ישלם בעד זדון לבו.

– אלף כסף אתן לכם בעד ראשו! אלף כסף! השמעתם? זעק כמשוגע ואתם עשו כאשר צויתיכם, וביום החמשי בערב ראינוהו הולך ברחוב אחת הנה ואחת הנה אז ידענו כי יחכה על העלמה, ובכל רגע הביט על מורה השעות לפני אור העששית, ועוד ראינו כי לקח קנה רובה מחיקו, והביט עליו רגעים אחדים ואחר כן הסתיר אותו בצלחתו, על כן לא יכולנו לעשות לו מאומה, ומרחוק ראינו את העלמה הולכת לקראתו וילכו שניהם אל מקום אחר, אך כאשר חפצנו ללכת אחריהם ראינו מרחוק שוטרי בית המשפט הולכים לקראתנו ונט מן הדרך, ובין כה וכה נעלמו מעינינו; – אך ביום המחרת הלך יעלם ברחוב והכיר מרחוק את האיש הצעיר, ושאל את אחד מהעוברים על שמו ואמרו לו כי הוא וויקטאר שענפעלד והוא עובד בבית מסחר רפיה מגרענאוויץ אז רצנו שנינו בבית הפולאני והגדנו לו מי הוא.

בדמו ישלם בעד הבוז והלעג הזה! צעק הפולאני בחמה שפוכה, את כל הוני אתן בעד ראשו! את כל הוני השמעתם? וכדברו נתן לנו חמש מאות לירא איטאליעניש ומן הוא והלאה צעדיהם נספור, וביום אחד פגשנו שניהם ברחוב ואף כי היה גשם שוטף, כה גדלה כח האהבה, וכאשר ראינום הלכנו אחריהם לראות מרחוק אנה פניהם מעדות, ויבואו אל בית אחד. אנחנו עמדנו מרחוק לראות אם עד מהרה יצאו, אך עד הערב אחרו שם, ובעת עמדנו לשמור את צאתם פגשנו אתכם, זאת ספרו לנו עכבור ויעלם, אמר בלע אל יחדיאל עתה ספרתי לך מאין נודע לי כל אלה.

יחדיאל ישב כל העת אשר ספר כעל גחלים, ואחר כן אמר ומה הייתה אחרית כל אלה?

הנני לספר לך אמר בלע, כאשר התיעצנו גמרנו אומר כי את הפולאני נוליך שולל עד אשר נצודד את העלמה, למען נאסיף עוד כסף, אך העלמה לך תהי, בראשונה לא הסכימו לה, אך אחר כן חזקו עליהם דברנו ונאותו לנו אם אך רב כסף תתן להם.

יחדיאל הבין את מטרת חפצם ויאמר כל אשר תאמרו אלי אעשה אך עשו כאשר אמרתם, וכדברו קם ממקומו ויאמר בואו מחר אלי כלכם ואמלא צלחתכם כסף, ועתה נלכה כי האיר השחר, ויקומו כלם ויפרדו איש מרעהו באהבה ובטוב לב; – כה משפטכם תמיד נחשים צפעונים אמר פלליה בהביטו אחריהם כאשר יצאו מביתו כן משפטכם תמיד בעת אשר ברצונכם להכות איש ולגורהו בחרמכם תתאחדו כאיש אחד למען עשות רע ולמען בצוע בצע כי על מצחכם חרותה בצפורן שמיר מזימות לבכם ואוי לזה אשר בידכם יפול.

 

יא: האֹרח הבלתי קרוא    🔗

פינעליע! לכי קראי האם הנה; על רגעים אחדים כי נחוץ לי לדבר אתה אמר הבאראן לבתו.

האֵם לא תוכל כעת למוש מהתנור כי תשחית הלביבות שלש הצלעות.

הבאראן קם ממקומו וילך הוא בעצמו אל חדר המבשלות ויאמר דינה יקירתי הן ברצוני לדבר אתך דברים אחדים.

אין עתותי בידי כעת יען כי יש לי להכין רב על חג המחרת.

כה משפטכן תמיד בנות מלכים, אם תבוא העת אשר עליהן לאפות שלש חלות ולבשל מעט מרק לעבודה קשה תחשב לכן, אמר הבאראן בשחוק.

אשמחה ואעלצה אמרה דינה כי בשם בת מלך תקראני, אך אם לא ישרו מעשינו בעיניכם! נסו נא אם תוכלו עשות כמונו, ואם לא לעונש גדול תחשב לכם זאת 8על כן אין לכם לצחוק מאתנו.

הנה זאת אדע כי הנשים תצדקנה תמיד במשפטן אמר הבאראן, אך ראי נא הנה את הדברים המעטים אשר היה נחוץ לי לדבר אתך אמרת לא תוכלי, וכמה דברים דברת כעת בלתי תועלת.

דינה הביטה בו בתלונה על דבריו האחרונים אך לא דברה דבר.

דינה יקירתי! אמר הבאראן ברצוני לעזוב אתכן לבדנה בבית כי בערב אלך אל בית התפלה.

האם תלך?

אלך.

יראתי!

ומדוע?

יען כי הרשת מזורה עלֶיך.

צדקת, אך לא אלך לבדי, כי אקח את יאהאן אתי.

עשה כחפצת אמרה ותשב לעבודתה, וגם הבאראן שב לחדרו.

שם עמדה פינעליע לנקות את כלי הבית, וגם המנורות הכפות והסכינים והמזלגות, וגם הפרחים, את כל סדרה בסר ובמשטר נכון, וכה עבדו את עבודתן עד הערב, ואז נדמה המעון הדל בטהרו וביפיו כהיכל עונג.

הבאראן עם העבד הלכו ודינה ויפנעליע נשארו – אויה! אויה! נאנחה דינה כאשר הלך הבאראן עם העבד, הה! מה טובים היו הימים ראשונים מעתה, מה מאשר הייתי בעת ראיתי בחירי לבוש בגדי כבוד פניו נהרו תמיד משמחות וגיל, ושרים גדולים ונכבדים יצאו ובאו בביתנו תמיד אשר כעדן גן אלהים נחשב בעיני כל; כי יפי הבית הזה, והדרו נודע בכל העיר פאריז, ועתה איך הורדנו פלאים, ועוד יד ה' נטויה עלינו עד כי לא יוכל ללכת מקיר הבית בלתי שומר, כי אויבים ואורבים לנו מכל העברים וכדברה מחתה דמעות עיניה בקצה הסינר הלבן אשר הלבישה על בגדיה.

ולמה תבכי? אם יקרה אמרה לה הבת, הלא למלך נדמה האב כעת, כי גם מלך לא ילך בלתי שומר לראש ועוד מה לך להזכיר ראשונות, הלא האב יבוא וימצאך בוכיה ויתעצב מאד, היא חפצה לדבר עוד והנה הדלת נפתחה והבאראן בא ויבט על דינה, והנה רשמי דמעה נראו על פניה, ויאמר:

צחוק עשית לי היום יקירתי, הנה כלם ישמחו על מפלת המן ואת בכית!

לא על מפלת המן, כי אם על צרות מרדכי אבכה ענתה דינה ותמח דמעתה עוד בקצה הסינר.

אל תראי תמתי כי צרות מרדכי לא תמשוכנה עוד, ומפלת המן קרובה לבוא; אמר הבאראן, וילך אל החדר הגדול אשר שם הוכן השלחן, וישבו כלם לאכול וגם יאהאן אתם. – עוד לא כלו לאכול והנה קול הפעמון נשמע.

ומי זה יחפוץ לבוא כעת? אמר הבאראן…

ומי זה האורח הבלתי קרוא אמרה דינה – אך כאשר קמה פינעליע מהשלחן, קם גם יאהאן ויאמר שבי על מקומך עלמה כבודה כי אני אפתח הדלת, וברגע שב ויאמר, איש צעיר לימים אשר לא אדע מי הוא יחפוץ לדבר את הבאראן אך אנשי לא חפצתי להביאו פנימה טרם אשאל את פיך.

רב תודות לך איש נאמן, אמר הבאראן, לכי את פינעליע וראי מה פה – פינעליע הלכה בלי רצון ותשאל בתלונה ומי פה?

הואילי נא בטובך ופתחי לי הדלת כי דבר נחוץ לי להבאראן אמר האיש מאחר הדלת. – חיל ורעדה אחזה את העלמה בשמעה קול אוהבה, והוא חפץ לדבר את אביה דבר נחוץ ותמהר ותפתח את הדלת ותאמר, ומה לך פה וויקטאר?

שלום יפתי, אל תיראי, אך לכי אמרי לאביך כי איש זר יחפוץ לדבר עמו וכדברו נתן מכתב קטן על ידה, ויאמר הסתירי המכתב כי לך הוא – ותקח – ותלך להגד לאביה הדברים האלה, אך ברכיה כשלו בלכתה מחרדה ושמחה אך בכל זאת אמצה את רוחה ותגד זאת לאביה.

הביאהו הנה אמר הבאראן ובבואו קם הבאראן מכסאו ויקבלהו בכבוד, ויאמר שלום בואך בצל קורתי צעיר נכבד ויושט ידו לו;

אברך את המקרה אשר על ידו נכבדתי להכיר כבוד הבאראן ומשפחתו הנכבדה, ובטח לשלום בואי אמר הצעיר. –

אדמה כי בבית מסחר רפיה מגרענאוויץ אתה אדוני הצעיר אמר הבאראן בהעמידו לפניו כסא לשבת, ומה שמך הנכבד?

שמי וויקטאר שענפעלד יליד רומא.

שענפעלד שמך! אמר הבאראן וישם ידו על מצחו כמו חפץ הוא להעלות מה על זכרונו, ומה היה לך ר' אהרן שענפעלד?

אבי הוא.

בן ר' אהרן אתה?

כן הוא אדני הבאראן.

הן אנכי ידעתי את אביך היטב כי פעמים רבות היה בעיר פאריז להתיעץ אתנו איך לעשות להושיע את עמו עם עני ודל מידי אבירי לב אלה כהכניסיה הרומית אשר הכבידה כה אכפה עליהם ורדפה אותם באכזריות חמה, הלא הוא איש חכם ונשוא פנים מאד מאין כמוהו.

ומה גדלה עצבוננו בעת שמענו כי הוא נעלם בידי הפראים ולא נודע מקומו איהו.

האם לא שמעתם מה ממנו?

לא נדע מאומה, אך לא זאת לבד עשו כי עוד הרבו להרע ולהשחית את בית אבי כי גם את אחותי היחידה, צדדו, נערה בת שתים עשרה שנה ויחביאוה בבית הנזירות ואין מי מידם מציל.

הגם זאת עשו? שאל הבאראן בחרדה –

גם זאת,

נורא הדבר! נורא מאד! אמר הבאראן אך כאשר ראה כי העציב את רוחו אמר הנה אשתי ובתי! כי חפץ לסבב פני הדבר.

ביראת הכבוד נגש אל דינה וישאל בשלומה.

פינעלע! קרא האב בראותו כי היא איננה בבית, אך הוא לא ידע כי פינעלע לא יכלה להראות את פניו עד יעבור הסער הנורא הסוער בקרבה, אך כאשר שמעה כי אביה קורא אותה אמצה את רוחה, וכרגע נראתה על סף הבית – ותאמר בשפה רפה האותי קראת אב יקר?

אותך, הנה האורח הנכבד וויקטאר שענפעלד.

אכבדה להכירך עלמה כבודה אמר וויקטאר בהושיט ידו לה וכאשר הרגיש כי כל יצורי גוה רועדות בחזקה אז ידע כי רוח אחד לשניהם יען כי גם מעליו לא עבר הרגש ההוא, ולמען תגלה מצפונותיהם שם אל הבאראן דברתו – ויאמר שלשום שלחתי במלאכות אדני אל חצר מסלת הברזל וכאשר שבתי היה חצות לילה והנה גשם שוטף נתך ארצה וחפשתי לי מקום להחסות מעט מזרם אצל בית אחד תחת הגג ושמעתי אנשים זרים מדברים מהעבר השני וזאת שמעתי כי יארבו עליך או ערום יערימוך עד אשר תתפש בכפיהם וצרפתה יבואוך ובידי נאפאלען ימסרוך ועוד זאת יעשו כי את בנך יכו בלשונם ויתנוהו כמורד במלכו ועל כן באתי הנה להגד לך ולהזהירך למען תדע להזהר – אך על דבר פינעליע אשר דברו והתיעצו לצודדה ולמסרה לאויל ליחידאל בעד בצע כסף זאת לא שמע.

רב תודות לך צעיר נכבד בעד טובת לבך אמר הבאראן אך במה מצאתי חן בעיניך כי כה תדאג לי?

לב יודע מרת נפשו השיב הצעיר רבות סבלתי מעד נאבד אבי מתוך הקהל, וגם אחותי, ועד עולם לא ירפא פצעי לבבי על כן כאשר שמעתי את סוד המרעים האלה חשתי לבוא הנה ולהזהירך.

פינעליע עמדה כל העת אצל החלון והקשיבה כל דברי אוהבה באזנים פתוחות אך יראה להבט בפניו לבל תפגשנה מבטיהם אך עתה כאשר שמעה תומת לבו וכי שם נפשו בכפו למענם להתיצב באישון לילה לשמוע דברי שודדי ליל על כן מצאה עוז בלבבה לגשת אליו ולהשיב תודה לו בעוד שהאב לנגדה – ותאמר מה נכבד היום אדון! אשר בו הראת לדעת כשרונותיך הנעלות ואומץ רוחך כי לא יראת גם משודדי ליל למען הצל נקיים מפח טמון להם על לא חמס בכפם על כן שא תודה מקרב ולב עלמה אשר שבע ביום תברכך כי שלום אביה גם שלומה וכדבר הושיטה ימינה לו –

וויקטאר אחז ידה ומבטיהם נפגשו ופינעליע הורידה לארץ מבטה אך וויקטאר האריך להבט בפניה ויאמר בלבו אך זאת היא אומר לב – האב ראה בחן לבותם והבין מעט אך לא דבר דבר כי אם בקש ממנו לספר תולדותיו וויקטאר נאות לזה וישב על ממקומו וגם הבאראן דינה ופינעליע ישבו על מקומם ויספר תולדותיו מהחל עד כלה.

פני פינעליע נהרו משמחות וגיל בראותה כי נפש אביה קשורה בנפשו ויפרדו באהבה ובנשיקות, והבאראן בקש ממנו כי גם ביום המחרת בערב יבקר ביתם.

אך זה הוא נאמן רוח ובעל נפש יקרה! אמר הבאראן אל דינה כאשר הלך וויקטאר מאתם, האמיני לי דינה כי אך ראו ראיתיו וכאב את בנו אהבתיו, האמיני לי כי לו היה במצב טוב כי אז לא מנעתי בתי יחידתי ממנו, הן אנכי ראיתי איך הביט עליה באהבה. –

למה נדבר דברי רוח אמרה דינה הלא אביו איננו והוא איש מסכן ודל על כן הרף מדבר דברים כאל כי אולי תשמע פינעליע ובלי חשבון תלך אחריו כי תשכח עמדתה ומצבתה.

ופינעליע שומעת הדברים האלה מן החדר השני ותצחק בקרבה, אך כאשר התדמו דבריהם, הלכה אל חדרה לקרוא את המכתב ותפתחהו ותקרא.

שרתי בבנות! הואילי בטובך ובואי ביום השלישי אחר חצות יום בבית ידידנו אלבערט, כי יש לי להשמיעך חדשות ונצורות לנו אוהבך עד נצח, וו. ש., – וחיל ורעדה אחזה העלמה בקראה את הדברים האלה, ומה הנה החדשות והנצורות? אולי לא נאמן לב השר עם אבי, או אולי יש חדשות עבורני, חי נפשי כי לא אדע מה לחשוב ראשי עלי כגלגל וכעל גחלים לוהטים העמידני בדבריו המעטים, אך אחכה נא עד יום השלישי, ותעל על מטתה לנום אך שנתה לא ערבה לה וחלום נורא בעתתה כי הביטה מכל העברים והנה היא עזובה וגלמודה, רחוקה מהוריה רחוקה מעיר מגורה, רחוקה מאהוב נפשה, והיא יושבת ובוכיה בחדר סגור על מסגר ואין איש אתה, ורק נמר טורף ואכזרי רובץ אצל הפתח וכאשר הביטה בלי רצונה עליו רחפו עצמותיה ממגור, ובעת ישבה כה שוממה בחדרה אמרה בבכי ונהי, הה וויקטאר וויקטאר! לו ידעת תוגת לב אהובתך וענות נפשה, כי אז כעל כנפי נשרים דאית אליה להצילה, וכגבור משכיל אשר לא יחת מפני כל דלגת וקפצת על החומות הגבוהות למען הצלני, ואם כה תעשה לי ותעמוד מרחוק, אומר כי שכחתני, וכדברה הרימה קולה ותבך; – אך אחר כן נחמה על דבריה ואמרה סלח נא לי יקירי כי כה חשבתי עליך, האתה תשקר באמונתך? אתה! אחרי אשר נשבעת באלהי אמן, לא! לא אאמין, אך מדוע לא בא להצלני? אך מי יודע אולי יסבול הוא יותר ממני? ותגש אל החלון הקטן לשאוף רוח אולי ירוח לה מעט, – והנה מחזה אחרת לנגד עיניה, מחזה איומה ונוראה, המונים המונים נהרו מכל העברים, זה צועק בכה וזה בכה אך לא הבינה מאומה; – ופתאם ראתה בתוך ההמון הרב את אהוב נפשה אסור באזיקים, פניו כפני מת הלבינו, והוא הוריד לארץ ראשו ונאנק דום, אך פתאם הרים עיניו וראה את אהובת נפשו עומדת ומבטת בעד האשנב ועיניה מלאות דמעה, פתח פיו ואמר, הה פינעליע חיי רוחי ואור חיי! מה תהי אחריתך, לא עלי אתאונן ולא על ידי עלומי, כי חיש יגוזו ויחלופו, ורק עליך חמדת נפשי, עליך, הרעיון הזה ימרר חיי עד רגעי האחרון, ויפרוש כפיו לשמים וידיו צלצלו מהברזל אשר עליהן, ויקרא אלי! אלי! שמעני נא אך הפעם בידך אפקיד רוחי עשה עמי הטוב בעיניך, אך בטרם אלך ואינני הבטיחני נא כי את ידידות נפשי תשמור ומקודש תשלח עזרך לה להעמיד במרחב רגלה הלא אז רב לי רב ובמנוחה שאננה אמות. – נבהלה ונבעתה עמדה אצל החלון בשמעה דברי אוהבה ותנס לשבור את החלון למען תוכל לקפוץ במרחב אך כחה עזבתה ולא יכולה ותושט ידיה נגדו מתוך החלון ותקרא וויקטאר רוח אפי ומשוש גילי אשר אמרתי בצלך אחיה כל ימי צבאי קחני נא ואתך אהיה אם לאסון או לששון אם למות או לחיים; ופתאם נפל עליה הנמר האכזרי והטורף ויכבוש ראשה בפרסותיו הגדולות והחזקות כמטילי ברזל ותצעק צעקה גדולה ומרה ותיקץ. ותרא כי אמה עומדת אצל מטתה ותעירה ותאמר מה לך פינעליע כי כה צעקת? אין זאת כי אם חלום נורא בעתתך.

כן דברת אמי אמרה הבת בפתחה עיניה ובהעבירה ידה על מצחה להִוָכח כי אך חלום הוא.

אל תראי בתי יקירתי אמרה האם כי החלומות שוא ידברו.

מי יתן והיה כדבריך נאנחה העלמה בקומה ממטתה בחפזה כמו יראה לשכוב עוד לבל תחלום שנית אך לבי ינבא לי כי עתים מבהילות ורעות נכונו לנו וכהתימה לדבר לבשה בגדיה ותצהל פניה לבלי עשות מורת רוח להוריה בראותם אותה סרה וזועפה. –

 

יב: האלמֹני    🔗

ומי זה יצלצל? שאלה דינה בעת אשר ישבו כלם לאכול ארוחת הערב אולי הוא הארח מאתמול?

יוכל היות אמרה פינעליע ותקם מהכסא, בחשבה כי הוא וויקטאר, אך כאשר שאלה מי פה שמעה קול איש מוזר לה שואל בשפת איטאליעניש האם פה בית הבאראן?

מי אתה? שאלתהו תחת השיב לו מענה.

פתחי נא עדינה אמר האלמני פתחי נא אל תראי כי לא לצריכם אני אך אל תעצרני כי דבר נחוץ לי.

לב פינעליע חרד ובכל זאת הבליגה ותפתח הדלת ותרא כי איש גבה קומה עומד לנגדה אך פניו לא יראה כי הליטם באדרתו וישאל אם ימצא את הבאראן בביתו ובטרם השיבתו על שאלתו צעד הלאה כי הכיר את קול הבאראן.

אדני הוא אמר יאהאן אל הבאראן בעת אשר שמע בחד השני את קול האלמני כי הכיר את קולו ובטרם קם הבאראן ממקומו ראה איש עוטה מעיר שחור עומד פתח חדרו – יאהאן קם ממקומו אך הבאראן לא הכירו – דינה נבהלה ולא ידעה עד מה – פינעליע עמדה על הסף ולא ערבה את לבה לצעוד הלאה.

האם אין זר אתכם? שאל האלמני.

אין זר אתנו כי אם משפחת ביתי ענה הבאראן.

טוב אמר האלמני.

אך מי אתה אדני? שאלהו הבארן.

הלא על האוהב להכיר אוהבו השיב האלמני.

רק לזה אשר יש לאל ידו, הדני המסתתר השיב הבאראן כי מה יועיל החלש ורפה הידים.

צדקת אדני הבאראן אמר המסתתר כי על זאת באתי הנה וכדברו הפשיט מעילו ויתן ליאהאן וישלחנו אל החדר השני.

משתאה ומשתומם עמדו דינה ופינעליע בעת ראו כי האלמני הוא שר גדול ונכבד כאשר העידו המחלצות אשר עליו ואותות הכבוד המזהירים על חזהו שלום לך ידי יקר ונכבד אמר האלמני בגשתו אל הבאראן ויושט ימינו לו.

שלום בואך בצל קורתי אדון נכבד אמר הבאראן אך מה זאת הן בגדי שר פלך ילבש אדני תלבושת. הבאראן הציג לפניו אשתו ובתו.

השר פרס בשלום דינה כמנהג איש צבא ויושט ידו לפינעליע.

אכבדה להכיר את השר הנכבד גם בכבודו ובעצמו אמרה העלמה.

האם גם בטרם ראיתיני הכרתיני עלמה כבודה? שאל אותה השר ועפעפיו בחנו את העלמה כי יפיה תום פניה וטהר לבה מצאו חן בעיניו.

ואיך אל נכיר את איש חסדנו? אשר שבע ביום נברך שמו על החיים והחסד אשר הוא עושה עמנו.

אל נא שרתי בבנות אל תהללני חנם, כי מה עשיתי הלא שמעתי רק בקול אוהבי מנוער זה אחיך אך לו ידעתי גם אותך הלא אז עשיתי יותר מזה רק למען אשרך כי מי לא יחפוץ לראות שושנת העמקים בעצם יפיה וזהרה; בעת יתפתחו עליה, לקבל טל בקר כי תשקה למען תעמוד בעינה וארגמן כל היום לבל יכיה שרב ושמש –

נגד השמש מי יתיצב?

ואם יחפוץ איש לחסות עליה וידיו יבנו גדר בעדה?

האם לא תבקיע השמש בחזקה ללהט עליה ולהחריב ליחה? עד אשר פניה יחורו ועליה תבולנה והיא לארץ תפול.

האם אין בכח גבור משכיל לבנות קיר ברזל סביב לה מכל העברים להפקיד שומרים לנוצרה לבלי יפקדו עליה. –

ומי ליד המקרה יתקע?

מי אשר ישמור את שומר ישמור גם את השושנה כי מקרה אחד לשניהם.

פינעליע התאדמה ולא ענתה דבר השר פתר מראה פניה למחשבות לבו ויקו כי החץ הראשון לא החטיא המטרה וישב על הכסא אצל הבאראן דינה ישבה בהעבר השני ופינעליע נכח השר דומיה שררה בכל הבית – אך השר השבית הדומיה ויאמר שלשום נקראתי מטעם המלך לקבל משרת שר פלך כי השר יוליוס פאן פימאנט אשר היה עד כה שר פלך במאילאנד נקרא לעיר ווענעדיג להיות שם שר פלך ובעזרתו נעליתי על משמרה זו.

אם כן שא ברכה מאתי על משרתך החדשה הזאת אמר הבאראן ויושט ידו לו.

השר השיב לו תודה באהבה ואחוה ויאמר דעו נא נכבדי כי מחר אחוג את חג נשיאותי, וכל גדולי העיר יהיו נקראים על המשתה וגם אתם תהיו שמה – וגם את עדינה לא תמנעי להמנות בין העלמות היפות כי בך אפאר המשתה. –

פינעליע השיבה לו תודה בתנועות ראשה אך לא דברה דבר כי לבה הולם פעם בחשבה כי עוד צרה חדשה מוכנת עבורה ובחשבה זאת נבוכו עשתנותיה השר הבין זאת אך פתר למחשבתו וישמח כי אהבתו אליה גדלה מרגע לרגע וישם אל הבאראן פניו ויאמר הלא תזכור אדני הבאראן כי הבטחתני לספר תולדותיך כי נפשי אותה לדעת זאת אך דע נא את אשר גמרתי כי אחר המשתה אקחך אל ביתי ואתי תשב עד אשר ישובו הפוחזים למקומם כי קשרו עליך קשר אמיץ להכותך נפש או להביאך חי שם על כן אשים עליך משמר בביתי ויאהאן יהיה בביתך לשמור הנשים. –

רב תודות לך אדון נכבד על חסדיך אשר תגדל לעשות עמדי אמר הבארן.

במה נוכל להשיב לך על כל תגמוליך? אמרה פינעליע הלא אסירי התודה נהיה לך תמיד.

במה? השיב השר, הלא מצער היא כי רק בפיך ובלבבך.

פני פינעליע חורו מפחד פתאם אך לא ענתה.

השר הבין זאת אך למען סבב פני הדבר פנה אל הבאראן ויבקש לספר תולדותיו.

 

יג: תולדות הבאראן אדעלבערג    🔗

הבאראן החל לספר בשנת 1665 נסו מספרד כמה משפחות עבריות והנה היו יתר פליטת האינקוויזיציאן הארורה אשר נשארו ממלתעות הזמן הנורא והאכזר כי השליכה משניה טרף ולא אכלתן. ועד השנה ההיא נשארו תחת מסוה הנוצרית אך לבם היה שלם עם ה' ועם קדושיו כי בשנה ההיא מת פיליפ הרביעי משפאניען וחתנו לודוויג הארבע עשרה מלך צרפת אשר ידע לקנות אהבת לאום הצרפתי השואף לדם במלחמותיו אשר הבטיח להם ללחום התאמר אחרי מות חותנו לקחת ממלכת ספרד תחת ממשלתו; אז החל בספרד אי סדרים ושוד וחמס ורצח נשמע בכל עבר ופנה, גם מן הכהנים גם מן העם, אז חלו ורגזו המשפחות העבריות עוד יותר והחלו לחשוב מחשבות איך לעשות להנצל מפה, אך לשמחת לבם היה לעם הספרדי עבודה רבה להכין הכל למען תתיצב נגד מלך צרפת ובעת הזאת לקחו המשפחות האחרות את את נשיהם ובניהם ורכושם ויחלקו לאחד אחד מן הארץ הארורה ההיא כי לא שמרו להם הדרך ובתוך המשפחות האלה היה גם בני משפחתנו אדעלבערג אלה נסו וימלטו לקאנסטאנטינאפעל ומצאו מחסה תחת ממשלת התורקים ואלה נסו לבריטאניא ואחרים לרוסיא אך בית אבי אשר היה בערך שש נפש ועוד בתי אבות אחרים נסו לצרפת וישבו בהאי קארסיקא שם האיש דאן פיליפ אדעלבערג ואשתו פינעליע ושם שלשת בנותיו מאריא, עליזאבעטע דורא, ובנם מאיאר, אחדים מן המשפחות האלה התערבו אחר כן בגוים אך משפחת בית אבי נשארה נאמנה עם ה'.

ובעת הזאת בא לקארסיקא שר הפנים (לאנדעסמיניסטער) אשר למלך לודוויג הארבע עשרה ושמו קאלבערט הוא האיש קאלבערט אשר נזכר בדברי הימים לצרפת כי היה אהוב ונכבד למלכו ולעמו בעד גבורותיו ושמו נודע בכל הארץ וכאשר בא לקארסיקא וראה את בת אדעלבערג הבכירה מאריא עלמה בת שמנה עשרה שנה אשר הייתה יפת תואר מאין כמוה ויאהביה מאד וידבר על לבה אך היא לא פנתה אל דבריו יען כי נוצרי הוא ויפן ויצא ממנה בחרי אף ומאריא אשר ראתה כי חרה לו, יראה מאד לנפשה ואמרה הלא מאש יצאנו ואל מוקד עולם באנו כי מה אעשה אם יבוא ויקחנו אליו בחזקת היד? על כן עצתי כי אני ואמי נסע לארץ רוסיא האדירה אשר מלך אז אלעקסייא בן המלך הגדול ראמאנאוו כי שמעתי כי בארץ רוסיא נמצאים רבים משלמי אמוני ישראל יען כי מלכי רוסיא לא יבדילו בין אום לאום וכל האיש אשר הוא אך נאמן למלכו יוכל היות גם נאמן לאמונתו באין מפריע וכן עשו פינעליע עם מאריא נסעו לארץ רוסיא ושם מצאה איש כלבבה וגם שתי אחיותיה הצעירות באו אחר כן שמה ויאחזו שלשתן בארץ רוסיא אך בנם מאיאר נשא אשה בת עשירי צרפת ומקום מושבו היה בפאריז והוריו נשארו אתו עד יום מותם, כי גם אמו שבה צרפתה, ובשנת 1725 מת מאיאר בן חמש ושבעים שנה ובנו יעקאב ירש כל הונו אשר היה בערך חמש מילליאן פראנק ויעסוק בעסק אביו ויעש חיל. בשנת 1760 מת יעקאב, ובנו הוא אבי זקני ירש הונו אשר היה בערך שמנה מיליאן פראנק, והוא היה נכבד מאד גם בין היהודים גם בין הנוצרים כי אם ראה קשי יום תמכהו בנדבת ידו אם יהודי או נוצרי ושני בנים היו לו, שם האחד איזאק והשני דוד הוא אבי וילמדם בכל מדע וחכמה וגם חכמת המלחמה ויהי הוא המאשר בארץ אך לא לעולם חוסן, יאמר משל הקדמוני.

כי בשנת 1793 בעת אשר נרצח לודוויג השש עשרה על יד הקרדום (גווילאטינא) כי הצרפתים הרשיעוהו באמרם כי בגד בארץ מולדתו ויחפוץ למסור הארץ בידי שונאיה; בעת ההיא הייתה מלחמת פנימי בצרפת כי אוהבי המלך לודוויג חפצו להמליך את בן המלך נער בן שמנה שנים ויערכו קרב לקראת הרפובליקאנים ויעשו המורדים כל אשר חפצו רצחו גם גזלו וירשו, ובעת ההיא התנפלו מרי נפש ההם גם על בית אבי זקני וגזלו וחמסו בבית מסחרו, ואף כי רק כסף וזהב חפשו אך עינם לא חסה גם על הסחורות, היקרות וירמסום ברגליהם אז עלה חמת אבי, ויקרא רב לכם! שודדים ומורדים הלא הכל לקחתם, השאירו בעדי אך העוללת, הן הכסף והזהב לקחתם, ומה בצע ברמסכם הסחורה ברגלכם, וגם לי גם לכם לא תהיה; – אז אמר אחד המורדים בשחוק פרוע היהודי יבקש כי נשאיר לו במה להחיות נפשו, ולא יבקש מאתנו כי תהיה לו נפשו לשלל; ומי לידינו יתקע אם נשאיר את ראשו על כתפיו; השיב השני – נפשו וכספו! קראו אחדים בקול אמיץ, נפשו וכספו! האם לא שמעתם כי קרא אותנו בשם מורדים, אין זאת כי אם מאוהבי לודוויג הוא ואחדים נגשו לנפול עליו ולהמיתו, אז קמו שני בניו אשר עד כה עמדו מרחוק, ויעמדו בחרבות שלופות ויאמרו כל הקרב אשר יקרב להרים יד באבינו דמו בראשו, כי נלחם לו כל עוד אשר נשמת שדי תחיינו, ויעופפו בחרבותם הנה והנה אז קם שאון ורעש בתוך המורדים, ויצעקו כלם הכו את שלשתם ונקח מהם נקמת כבודנו כי חרפו כל עדתנו, ויקומו לבצע זממם; אז לבשו שניהם עז וגבורה ויגזרו על ימין ועל שמאל, אך אחרית הדבר הייתה כי אבי זקני ובנו הבכור נפלו חללים ואבי נפצע על זרוע ימינו, אז לקחהו אחד מאוהביו ויביאנו אל ביתו עד אשר ירפא, ולמען הרגיע את לבבו הנעצב אשר לא מצא נחם אחרי מות אביו ואחיו, ואחרי הלקח ממנו כל הונו ובתקותו כי יבא יום אשר בו יוכל לנקום נקמת דמי אביו ואחיו בא לעבוד בצבא נאפאלעאן באנאפארטא אשר היה אז ראש המצביא, וילחום מלחמותיו וילך אתו לאיטאליען וליתר ארצות אשר רב אתם ובכל פעם הצטיין לפני נאפאלעאן בגבורת ימינו בחריצותו ובשכלו, ונאפאלעאן אהבהו מאד, פעם אחת אחר מלחמה כבדה אמר לאבי דע נא אדעלבערג כי מצאת חן בעיני בעד חריצותך וכאשר נבוא בשלום בארץ מולדתנו אקימך על, כיאות לך ואכונן אשרך עד נצח, וכאשר באו בעז ובנצחון רב בעיר פאריז וכל העיר קבלו אתם בחדוה והמולה, ונאלפאלעאן הוקם על להיות קאנזול ראשון בכל ארץ צרפת אז עלה אבי במעלת שר אלף, ואחר כן קבל שם הכבוד באראן, וכאשר עלה נאפאלעאן על כס מלוכת צרפת, ואהבתו לאבי גדלה מאד נשאו למעלת גענעראל ויהי אבי אז המאשר בארץ ורבים התקנאו בו, אמי ספרה לי כי בעת אשר נולדתי אני בשנת 1810 עשה אבי משתה גדול, וכל כבוד בית נאפאלעאן, באו לברך את אבי על הבן הנולד לו, כה היה אבי בשלות השקט, עד שנת 1812, ואז בהמלחמה הגדולה והכבדה אשר הייתה בין צרפת ורוסיא נפל אבי חלל על מרומי שדה, סערת המלחמה קמה לדממה, ואמי אשר הייתה אשת חיל גדלתני כאשר היה אבי בחיים חיתו, וכאשר הייתי בן שבע עשרה שנה נכספתי לעבוד בצבא, ובשנת העשרים לימי חיי נעליתי להיות שר מאה וכה נעליתי עד גענאראל, וכבודי ותהלתי בעיני כל עם צרפת גדלה מיום ליום גם בעיני נאפאלעאן השלישי נכבדתי בעת אשר היה הוא קאנזול, אך כאשר עלה על כס מלוכה בשנת 51[18] וחפץ כי אהיה מן העוזרים אותו לרעה ולא שמעתי בקולו, נהפך לאויב לי ואף כי ברחתי מלפניו ירדפני באף ובחמה כאשר נודע לך, אלה המה ספורי תולדותי.

השר הודה לו וישם אל פינעליע פניו לערוך אליה דברים, והנה קול צלצל נשמע פני פינעליע כסיד הלבינו, כי ידעה מי הוא הדופק ותקח רשיון מהשר ותלך בלב סוער להזהיר את הארח כי לא יבוא כעת אל תוך הבית.

ומדוע? שאל וויקטאר אחרי אשר באו שניהם אל אולם הבית והיא אמרה לו כי לא יוכל כעת לבוא יען כי שר הפלך כעת בביתו והוא צוה כי לא ימצא זר בביתנו בעת אשר הוא פה ואמר לקחת את אבי בביתו למען יהיה משמרת עמדו ממבקשי נפשו.

אם כן אמר וויקטאר בלי חמדה אשוב הביתה אך האם תבואי מחר בבית אלבערט בשעה המיעדה כאשר שאלתי ממך במכתב אתמול.

פני פינעליע חורו ותאמר בקול עצב צר לי מאד כי לא אוכל למלאות אף חפצך זה כי שר הפלך קרא אותנו מחר על המשתה אשר הכין לחוג חג נשיאותו וכל גדולי העיר יהיו נקראים שם; – חיל ורעדה אחז את וויקטאר בשמע זאת ברכיו כשלו ולא יכול לעמוד.

פינעליע הבינה זאת ותאמר מה זאת! כי כה חרדת אם רע בעיניך אז לא אלך אל המשתה אך דע נא כי חיי אבי תלואים מנגד כי אם נמרה רצונו והוא אך ימשוך ידו ממנו אז אבדנו כלנו אבדנו אך אם רע בעיניך אמור לי ולא אלך.

החנם בא השר אל בית אביך התדמי כי יאהוב את אביך הלא רק למענך בא ובעבור זאת קרא את כלכם אל המשתה.

הרגע נא ידידי כי מוצא שפתי קודש לי וכבודי לאחר לא אתן.

ידעתי לבך הטהור אמר וויקטאר אך גם זאת אדע כי המשתה יכין לנו מכאובים נוראים

אם כן לא אלך. – זאת לא תוכל להיות כי חיי הוריך יקרים גם בעיני מאד אך מתי נתראה עוד? כי יש לי לדבר דברים נחוצים.

ביום השלישי אבוא אל בית אלבערט.

חיי בטוב אמר וויקטאר בשפה רפה וילך, פינעליע הביטה אחריו רגעים אחדים ותאנח ותשב הביתה.

מי היה פה? שאל האב.

שפחת גאלדבערג כי באה לקרוא לי את המשתה אשר עשתה הבת ליום הולדתה והפצירה בי כי אלך.

השר הרגיע מעט סערות רוחו בתשובתה לאביה כי כל העת אשר דברה עם וויקטאר הלך בצעדי און בבית הנה והנה וחשב מי הוא הבא אשר פינעליע חרדה לקראתו וכאשר שמע דבריה לאביה שם אליה דברתו ויאמר צר לי עדינה כי אפריעך מענג כי בטח הלכת כעת אל משתה רעותך.

ולישב בחברת שר ונכבד כמוך נקלה בעיני? דע נא כי כל ענג התבל לא אמיר בעד הערב הזה.

השר הביט עליה בנועם וחן ולבו שמח לשמוע דברים כאלה מפי עלמה אשר אהב ויקם מקומו ויתן ידו לפינעליע ויברך כלם בברכת בפרידה – הבאראן הובילהו עד העגלה המוכנת לו ויפרדו באהבה, העגלה עפה במעוף, ובעוד רגעים אחדים נעלמה מעיניהם.

אדמה כי לא שפחת גאלדבערג הייתה פה? אמר הבאראן בעת שב הביתה ורק וויקטאר שענפעלד.

כן הוא.

ומדוע לא הבאת אתו אל הבית הלא גם הוא טובתנו ושלומינו ידרוש?

האם יכולתי בעוד שהשר בביתנו להביא איש זר הביתה?

צדקת בתי אמר באראן ורק לנסותך אמרתי זאת פינעליע הביטה על האב בעין בוחנת אך לא דברה מאומה ותלך בחדרה להנפש ולהמלך עם לבה אם תלך אל המשתה או תחדל אך לאחרונה גמרה בדעתה ללכת אך לא תלבוש בגדים יקרים כה חשבה עד אשר נפל עליה תרדמה ותישן.

 

יד: המשתה    🔗

הרחוב הנקרא, korsogrande הוא הרחוב הגדול והמפואר בכל רחובות מאילאנד ואשר ארמון שר הפלך יתנשא שם, האירו משני עבריו, בכל הבתים תלויות נרות רבות מצבעים שונים, ולפני הבתים בארץ עמדו הנרות בשתי שורות מן החלונות נשבו יריעות ארגמן וצבע רקמתים, הרוח הצח אשר נשב לפעמים על הנרות ולהבותיהן השונות התאבכו והתערבו כלן יחד ותפלנה אורן על מכסות הארגמן וצבע הרקמתים עד כי כים אש נדמה להעוברים, והבתים כמו בלהב עומדים ופני כלם נראו חליפות, פעם ירוק כמו דשא, ופעם אדום כדם, ופעם חורו כמת המונים המונים מדלת העם נהרו לראות ולהביט על ההוד וההדר אשר נכונו בערב הזה, ואף כי שוטרים רבים רצו ושבו להחריש ההמון ולהזהירם לבל יהרסו ממקומם, לבל יתערבו בתוך הרחוב בעת אשר ירצו וישתקשקו הצבים [המרכבות] והכרכרות הנה והנה, ויצעקו בקול גדול לגרשם לבלי ירוצו עליהם אופני העגלות אך שומע אין להם ויצעקו עד אשר נחר גרונם, כי מי יעצור בעד שטף המון העם בעת יקבצו לראות חדשה אשר נהייתה, אך עד הארמון אשר באמצע הרחוב אשר בו יגור שר הפלך החדש, ואשר שם יהיה המשתה בערב הזה, לא באו כי שוטרים רבים עמדו סביב להארמון עד השער ולא הניחו כל איש לעבור, כי אם הצבים עם הקרואים.

הארמון אשר בו נשים עינינו מעתה, לא נבנה בהוד והדר כמו יתר הארמנות אשר בנו העשירים ואילי הכסף כי בנין ישן הוא ובכל זאת גדול ונחמד הוא למראה עד מאד ונאה וגאון יעטרוהו, לא בההוד ההדר אשר עליו, ורק בהיושבים אשר ישבו בתוכו ואשר ישבו בו מעתה, אך בערב הזה כלול היה בהדרו, נרות מאליפות מצבעים שונים הוכנו על מקלעת קנה וסוף ויעמדו כרוכות בסדר ומשטר נכון על כותל הארמון מבחוץ ודלקו ולהטו בלהב ממוצע, ותפרושנה אור יקרות על הארמון.

מהחלונות נשבו יריעות תכלת משי אחוזות בחבלי בוץ וידות זהב רכסו היריעות משני העברים; באמצע כל חלון עמדו מקלעות פרחים המרהיבות עין רואה, אך בהחלון אשר באמצע הארמון מחזה אחרת יקרה ונעימה לנגדנו שם עמד תמונת מלך איטאליא בהדר גאונו, מעטר בזר דפנים ומשני עברי התמונה עמדו עצי דפנים גבוהים מהתמונה ויסוכו בענפיהם על ראש התמונה ויעשו חרש מצל עליהם פרושה יריעה ממשי ירוק, וכל עבר ופינה אחוז בחבלי זהב, ומשני עברי התמונה עמדו ארבע מנורות כסף בנרות דונג לבן דולקים, ויוסיפו עוד הוד והדר על יפי התמונה הכבודה הזאת, זאת עשה השר החדש לכבוד מלכו אשר נשאו על המשרה הגבוה ההוא, המראה הנעימה הזאת משכה עיני כל, ורבים מההמון שטפו ובאו עד גבה החלון, השוטרים גרשום אך עד מהרה שבו ונקבצו כלם יחד אל המקום הזה ובעינים נטויות הביטו על החלון, אך בכל רגע נשמע קול אדיר וחזק מבני האספסוף, כי אחד חטף הכבע מהשני והשליכו הלאה והוא רץ לרדוף אחריה ולהשיגה, ועד מהרה מלא אחר מקומו, אך השוטרים לא יכולו לעשות מאומה כי השר צוה להם לבל יפגעו בהם לרעה.

והנה בתוך ההמולה ההיא הלכו שני אנשים צעירים והביטו על תפארת הרחוב והדרו, אך לפי חזות פניהם, לא למען ראות ההוד באו הנה, כי לא משך עיניהם ולא שמח נפשם כמו כל ההמון, אך כאשר קרבו אל הארמון וראו את החלון אשר תמונת המלך שם, קמו עמדו.

ראה ידידי אמר האחד, הנה זאת הכין השר החדש לכבוד מלכנו ראה נא איך הוא השכיל לעשות ולפאר כה התמונה היקרה הזאת. –

אתמה עליך אמר השני מדוע לא נקראת גם אתה אל המשתה?

נקראתי אמר האחד וכדברו לקח מצלחתו לוח כתוב באותיות זהב לבוא אל המשתה.

ומדוע לא הלכת?

יען כי הששון יהפך לי לאסון.

ומדוע?

יען כי עמיליע תהיה שם. –

ואם?

הלא היא לבדה לא תהיה שם כי אמה חורגתה תשמור רגליה.

אם כן נעמוד היום שנינו במר רוח פה.

ומה לי ולך? הן אני אלך בחמת רוחי כל ימי צבאי, כי אמה חורגתה תכבד אכפה עליה יום ותרב להכעיסה תמרורים, עד אשר תהיה נאלצה לתת ידה לאחיה חורגה, הה! מה רע ומר גורלה, לא אאמין כי יסופר כי בשנת המאה הזאת יעשה שוד ורצח כזה.

אם היא תאהבתך באמת לא תתן את הודה לחלאת מין האדם כמוהו אמר השני.

היא תאהבני מישרים, אך יד העני והלחץ חזקה היא גם מהאהבה.

הן לא צדקת אענך דע כי האהבה חזקה היא משמיר וצור, ובכחה להרוס מגדלים ולשבר מבצרים ולהפיל כל שונאיה אם ירימו יד לגדור בעדה הדרך, ובחזקת היד תקבצם ותביאם למחוז חפצם, אם אך אהבת ישרים היא.

לפי דבריך אוכל לקוות?

תוכל.

ועל מה אכונן אדני התקוה?

על ישרת נפשה.

ואיך אוכל לראות כי אנשים רעים ישימו מעקה במתני אהובת נפשי?

הרגע נא ידידי כי זיק תקוה יתנוסס בקרבי.

הגידה נא לי יקירי במה וכל מה בכוחי אעשה גם למענך.

למעני לא תוכל לעשות מאומה.

יען מה?

יען כי חזק ממני אשר בידו הכח והעז יותר ממני הוא יקרעיה מזרועי ועם התקיף ממני לא אוכל לדין.

שוא השערתך ידידי!

אך פתאם קפץ ממקומו ויאמר הס! הנה היא בתוך העגלה העוברת לפנינו.

ומי היא? שאל השני כי גם הוא נבהל: הלא בטח הבין הקורא בראשית דבריהם כי המה וויקטאר ואלבערט אשר גורל אחד לשניהם אך אלבערט ראה מרחוק העגלה העוברת לפניהם והכיר את עמיליע בתוך העגלה, ובעת קרא הנה היא בתוך העגלה, חשב וויקטאר כי פינעליע שם, אך עד מהרה נוכח כי שגה בראותו חורת פני אלבערט, כאשר עמדה העגלה אצל השער והיא עם אמה ואחיה ירדו מהעגלה, וכרגע נסתרו תוך המסדרון, אך גם וויקטאר חרד בידעו כי גם לו נכונה המחזה הנעימה ההיא. אך עד מהרה התאוששו וישובו לדבריהם.

הגד נא לי וויקטאר! אמר אלבערט, מה הוא זיק התקוה אשר אוכל לקות.

הלא נקל הוא.

ומה?

הן מודע ומכיר אתה להשר ואם תספר לו יוכל היות כי יושיעך.

צדקת ידידי כי מעתה אוכל לעוף על כנפי התקוה אמר אלבערט.

וויקטאר צחק מדבריו.

שמע נא וויקטאר! הנה אכלה דברי אשר החילותי כי שוא השערתך כי לא עריץ הוא אשר יקח כבשת הרש והיא מה תאמר האם תחלל שבועתה? והלא אמרת כי האהבה תשבר מגדלים ותהרוס מבצרים אם היא אך אהבת ישרים, האם תספוק בישרת נפשה?

לא אפונה, אך ראה נא ההבדל בין אח חורג עמיליע ובין השר. הלא הוא חלאת מין האדם, והשר הוא יפה תואר ויפה מראה מאד וחכמתו רבה, וגם עשרו וכבודו אשר יחדש בכל יום, הן ראה כי כל כבוד והיקר אשר הכין בערב הזה, רק למענה הכין.

התדמה כי הכבוד אשר אולי ימשוך עיניה ימשוך גם לבה? שאל אלבערט, – יוכל היות, כי אנכי מה נגדו.

הלא תבוש וויקטאר הן לפני ימים אחדים הללת אותה לפני ואמרת כי בת שמים היא ועתה תבזיה ותאמר כי תשקר בבריתה.

וויקטאר צחק מכאב לב אך כאשר הרים עיניו אמר ראה נא לפי המרכבה הכבודה הזאת המצפה בכסף וארבע סוסים רתומים באורך ורסני כסף עליהם.

זאת היא מרכבת השר אמר אלבערט וראה נא תלבושת שני הרכבים היושבים משני עברי המרכבה.

ואפוא יסע השר כעת בעת אשר יתקבצו ויבואו כל האורחים? שאל וויקטאר.

השר לא ימוש כעת מביתו השיב אלבערט.

אם כן נלך אחריה ונראה מי ירד ממנה, אמר וויקטאר ויהי אך החלה המרכבה לעבור לפני ההמון קראו כלם בקול הידד הידד, המרכבה התנהלה לאטה, וויקטאר ואלבערט הלכו אחריה עד לפני פתח הארמון, שם קמה עמדה וויקטאר ואלבערט נגשו עד לפני המרכבה, רכב אחד קפץ ממקומו ויפתח את דלתה, משתאה ומשתומם עמדו שניהם בעת ראו כי הבאראן אדעלבערג קפץ מהעגלה ויושט ידו להוציא את דינה אשתו ואחר כן את פינעליע בתו.

היא הייתה לבושה בשמלה לבנה ושוליה סרוחים כאמתים על הארץ שערות ראשה סדורות בתלתלים ארוכים הגיעו עד ערפה הצח אשר לא נבדל במעט מלבנת שמלתה, והתלתלים השחורות נפלו חליפות, פעם על ערפה ופעם על בגדה ויסיפו עוד הוד והדר על יפעת מראיה. ובאמצע הראש נגד הקדקוד נכון פרח שושן קטן, ועל צוארה נשאה שרשרת זהב קטנה ועל קצה השרשרת התנוסס מעדאילאן קטן מאבן ספיר ועגילי זהב קטנים באזניה, ומנעלי יד לבן על-ידיה, אלה המה כל העדי אשר לבשה פינעליע בת הבאראן מאיאר אדעלבערג, הלא בטח תתמה קורא נכבד, כי על משתה גדול כזה אשר אחר כן תראה יתר בנות העיר נוצצות בנופך ספיר ויהלום, והיא אשר בצדק נוכל עליה לאמר כי היא הייתה תפארת הערב ההוא, נראתה אל המשתה בלא עדי עדים, אך האם ידרש לחן ויופי עדי עדיים? תום דרך, יקר נפש וחין הערך, ויופי, אלה המה עדי העדים לכל עלמה –

וכאשר הפנתה שכמה ללכת על יד אביה וראתה את וויקטאר ואלבערט הניעה להם בראשה בנועם וחן ותעבור הלאה, ובעוד רגע נסתרה מעיניהם בתוך המסדרון.

אך זאת היא עלמה כלילת יופי! אמר אלבערט הידעת הנה ראיתיה זה כמה פעמים אך לא ראיתיה יפה כמו היום, אך למה נעמוד פה נלך אל מול החלונות ונראה בבואן אל התוך הבית וויקטאר עמד על מקומו כנטוע במסמרים ובלי חמדה הלך אחר המושך אותו ויתיצבו נוכח חלון אחד אשר משם יוכלו לראות מה בתוך הבית ויראו את השר עומד באמצע החדר ושרים רבים עומדים מסביב לו ומדברים.

אך יעמדו המה על מקומם ואנחנו נבוא אל תוך הבית פנימה לראות ולהבין את יפי הבית הזה ומקראיו – כאשר בוא האורחים המסדרונה עמדו אנשים צעירים לבושים בגדי שחורים וצניפים (שלייפען) [עניבות פרפר] ממשי לבן על כתפותם, ומנעלי יד לבן על-ידיהם וביראת הכבוד קבלו כל אורח והובילוהו אל חדר הבגדים אשר שם עמדו משרתים ויקחו מכל אחד מעילו וכובעו והצעירים הובילוהו, עד בית המשתה; בפתח הבית אשר המשתה שם לא היו דלתות, כי אם קלעים מתכלת משי וכל צדה הייתה אחוזה בחבלי זהב ועל קציהם פרחים מזהב ותכלת, באמצע החדש ממעל הייתה מנורת כסף אשר דלקו בתוכה בערך חמש מאות נרות חמש עשרה חלונות היו בהחדר הזה ועל כל חלון עמדו ארבע מנורות כסף גדולות ובכל מנורה נר לבן החדר היה ריק למען יהיה מקום ליוצאים במחול, ורק סמום להכתלים מכל העברים עמדו כסאות מכוסים בתכלת משי וחבושים בחבלי זהב על קציהם ופרחים מחוטי זהב ותכלת משזר נראו משני עבריהם, ובתוך כל שני כסאות היה רוח, ושם עמד ראי מלטש גדול ובשני ירכתי הראי עמדו עצים מפרחים יקרים הנותנים ריח טוב וראשי העצים קרבו והתלכדו זה לזה מעל ראשי שני הכסאות עד כי היושבים אשר ישבו על הכסאות ישבו כמו בסוכה, ובמקצועות הבית עמדו שולחנות קטנות ועל כל שלחן עמדו שתי תמונות לבנות עם שתי מנורות כסף בנרות לבנות, הכתלים היו משוחים בששר מצבעים שונים אלה המה תפארת חדר המחול. –

האורחים ישבו על הכסאות אך אחדים היו עדן ריק יען כי עוד לא באו כלם, הקרואים היו מלבשים בכל הדר העת הזאת, והנשים היו מלובשות בשמלות לבנות ופרחים על בגדיהן ועל ראשיהן ועדי עדים הרבה מאד ויקרי ערך נראו על ראשיהן ועל צואריהן השרים וכל נושאי משרה היו מלבשים לפי משרת כהונתם, שר הפלך עמנואל מאראניא היה הדור בלבוש שר פלך הנתן לו בשבוע העבר מאת הוד מלכות איטאליען, על חזהו זהרו כמה אותות כבוד אשר נתנו לו מאת מלכו לכבוד ותפארת, ויוסיפו עוד הוד והדר על גבה קומתו יפי תארו ועל פניו המאירים אשר הביט בנעם וחן על כל איש, ואף כי בערב הזה אשר כל פה יברכהו, נדמה, לא כשר העיר כי אם כמלך, השר עמד באמצע החדר עם עוד שרים ודבר עמהם אך בכל רגע הלך אל החלון ויבט ברחוב, וכעת כאשר ראה מרכבת כבודו נוסעת ברחוב הלך למקומו וישב, כל האורחים עשו כמוהו.

ראה וויקטאר אמר אלבערט בנשאו ראשו להביט בתוך החדר, מה זאת? השר ישב על מקומו וגם כל האורחים ישבו.

נראה מה תהי, אמר וויקטאר ויבט גם הוא בינים פקוחות והנה הבאראן ודינה ופינעליע נראו על סף החדר.

ראה עתה אמר אלבערט, השר קם ממקומו וילך לקראת הבאים, ויושט ידו להבאראן ואשתו, ויקח את פינעליע בזרועו וינהגה אל מקום מושבו ויושיבה אצלו על הכסא השני אחרי אשר הציגם לפני האורחים ויורה מקום להבאראן ואשתו לשבת לא רחוק מהם – האורחים ראו כן תמהו.

מי היא העלמה אשר השר הובילה בזרועו והושיבה אצלו על הכסא ואף כי איננה עשירה היא לפי עדיה שאלה עלמה אחת את השניה.

בזאת לא צדקת השיבה השניה הלא שמעת מפי השר כי בת באראן היא בטח תמצא עדי עדים בביתה, אך זאת טבע כל יפות המראה לבלי יעדו עדין למען יביטו כלם על יפין.

אך זאת היא עלמה כלילת חן ויופי אמר צעיר אחד לשתי העלמות אשר דברו על אודות פינעליע בעת עבר לפניהן מעולם לא ראיתי כמוה – העלמות התאדמו מקצף כי לפי השערתן פגע בכבודן יען כי הלל עלמה אחרת בפניהן.

אם כן לך אליה אדאלף אם אך תוכל לגשת אליה.

עדיה לא אוכל לבוא יען כי ברשות השר הנה.

אם כן לך לעזאזל אמרו העלמות אנחנו לא נלך אתך במחול כל הערב הזה.

ומדוע? שאל אדאלף ומה עשיתי לכן? הבעבור זאת כי אמרתי כי העלמה ההיא יפה היא לא תוכלון גם אתן היות יפות האם לקחה הבאראנין הצעירה חלק כלכן ביפיה?

השועל נאות אל צמוקים בעת אשר יראה כי אל הענבים לא יוכל לגעת אמרה האחת בשחוק.

לך מאתנו אדאלף אמרה השניה למען לא ישמעו אחרים דברינו כי לא יאות.

הנשארים לא ישמעו דברינו אמר אדאלף כי גם המה דוברים כהאורחים החדשים כי גם בעיניהם תמצא היפה-פיה חן אמר וילך מאתן.

ומי היא העלמה היפה והעדינה אשר ידידנו השר הובילה בזרועו והושיבה אצלו על הכסא, שאלה אשת שר המשפט את אישה.

גם אנכי לא אדע אך זאת שמעת גם את כי באראנין היא ושם יושב אביה ואמה.

יפה היא עד מאד אמרה אשת השר וגם חכמת לב היא לפי הכרת פניה ראה נא כי השר ידבר עמה ויבט באהבה וראה נא כי כל העלמות יקנאו בה.

אאמין בדבריך אמר השר בשחוק ואם גם את היית כעת עלמה האם לא קנאת בה?

שמע נא אמרה הם דוברים צרפתית.

אנכי לא אבין היטב השפה הזאת אמר שר המשפט –

עמיליע! אמרה אשה אחת כבת ארבעים יפת תואר מאד וגם עדי עדיים הרבה יזהירו עליה ככוכבים ותפנה ראשה וצוארה על כל העברים למען יראו כלם את עדי העדיים אשר עליה כי בהן תתפאר עמיליע אולי תכירי את את העלמה היפה ההיא אשר הובילה השר בזרועו?

אגיד לך מי היא אמרה עמיליע בקול נמוך הנה היא פינעליע בת הבאראן מאיאר אדעלבערג מצרפת הלא למדנו שלש שנים בבית ספר אחד. – הלא בטח הכיר הקורא מי הנה הדוברות כי הנה עמיליע אהובת אלבערט עם אמה חורגתה.

הלא לא עשיר הוא אמרה אשת רפיה אל עמיליע והוא עם אשתו ובתו מראשי הקרואים.

אל נא אמי! אמרה עמיליע אל נא נדבר עוד מהם כי לא יאות.

מות ואבדון לאיש העושה זאת צעק וויקטאר ופניו כסיד הלבינו מכעס הה מה תראינה עיני! אהובת נפשי בזרועות אחר.

הרגע נא אמר אלבערט אליו בראותו כי כעסו יעבור הגבול הרגע נא כי מה חטאה לך כי כה תזעף ואם היית גם אתה על המשתה והיא הייתה אשתך ושר העיר יקחיה במחול האם תמנע אותה ממנו? ואף כי עתה ואם לא תוכל לראות בוא הביתה.

לא אלך הניחה לי כי פה אעמוד ואראה אחרית דבר.

הנני להגיד לך מראשית אחרית אמר אלבערט הלא על המשתה באו, עתה ינהגה אל מקומה לשבת להנפש מעט ואחר כן יסעדו לבם ואחר כן ילכו במחול ויצחקו ויחוללו ויטיבו לבם ואחר ילכו לביתם –

הניחה לי ידידי כי לא אוכל להאזין כעת לצון בעת אשר העפר תלהט תחת רגלי וכעל גחלים הנני עומד ראה השר הושיבה אצלו על הכסא השני לדבר אתה.

ומה? שאל אלבערט הלא עליך לשמוח על זה כי אהובתך תנחל כבוד יותר מאשר העלמות אשר כגילה.

ואנכי לא אשמח על זה וכמו בוגדה נחשבה בעיני מעתה

החרש אמר אלבערט בשחוק ואם לא, אספר לה הכל אך נלכה הביתה וכדברו אחזו בזרועו למשכו אחריו

לא אלך אמר וויקטאר.

אם כן הרגע נא כי אם תקיץ מתרדמת קנאתך תתנחם.

וויקטאר לא ענה דבר רק עמד ומתבונן עליהם עד אשר ישבו שניהם על הכסאות והחלו לדבר.

הגידי לי עלמה כבודה מה הערב הזה בעיניך יפי הרחוב ומשטרה ואף כי הבית?

טוב ונעים מאד בעיני אדני השר ולבי ישמח על זה יותר משאר האורחים.

ומדוע יותר? שאל אותה השר ויבט בה בעין בוחנת

יען כי המה לא ידעו ערכך הרם.

ומאין נודע לך עדינה?

מן הטוב והחסד אשר עשית עמנו.

אם איש יעש מה לא לרעהו יעשה כי אם לו לבדו אם טוב ואם רע השיב השר ויוסף להביט בה בעין בוחנת.

פני פינעליע התאדמו ותאמר אם איש יעש טוב או רע על פי פעלו ישלם לו אך מה יעשה זה אשר קבל הטוב או הרעה? כי במה נחשב השה מול הארי אם יפעול מה לטובתו או לרעתו, לא ירוממהו על בטובתו ולא יורידהו מטה ברעתו.

ובכל זאת נמצא אנשים אשר יוכלו להוריד הארי מרוממותו עד תחתית הארץ או לרוממהו על ממעל לכוכבי אל.

ומי הנה? שאלה פינעליע ותאמץ בכל כחה לטמון בחבה מחשבותיה האיומות בחשבה כי וויקטאר עומד כעת נכח החלון ורואה אותה יושבת אצל השר ומדברת עמו.

ומה הנה! שנה השר שאלתה הלא האנשים יעשו מכמורת ללכוד אריות ומה יעשה הארי אם רגליו תלכדנה בפח?

שכלו יורהו להזהר לבל יפול בה השיבתהו העלמה.

ואם נפל?

אז יעמול להנצל – ואם רבים נוקשיו? הלא גם רבים עוזריו ואם רבים יעמלו בעדו עד מהרה ינצל.

צדקת נפש עדינה אך אשאלך הנה הארי נלכד בפח ורבים נוקשיו ומכל אלה אשר יוכלו להצילו רק הצפור המזמרת העומדת נכחו היא היא תוכל להצילו כי אם תשא קולה הערב לשיר אז יביטו כלם על שירותיה הנעימות וחיש מהר ינצל מן הפח ואף כי הארי יכרע ברך לפניה בהדר גאונו כי תצילו, האם תוכל הציפור להשיבו כי לא תחפוץ להצילו ותשלך אחרי גוה כל הכבוד והיקר אשר תקבל ממנו.

פני פינעליע שנו חליפות פעם באודם ארגמן ופעם כסיד כי הבינה המטרה אשר כונן עליו חץ דבריו אך התאוששה ותאמר ומי אכזר כי יעש זאת? הלא את נפשו ישליך מנגד רק למען עשות חפצו ואף כי להצילו.

ובעבור זאת תהי הצפור בטוחה כי לא תקפוץ עוד על עצי היער להרנין העצים וההד ישמע רק ביער כי אם בכלוב זהב תשב ובהכל עונג תשכון אשר תשמח לב כל אוהבי רננה השר האריך להבט בפניה כאשר התם דבריו אך היא הורידה לארץ מבטה; והנה המשרתים באו והביאו מגדנות וממתקים ויין ויושיטו לכל אחד ואחד, שנים באו עד לפני השר ופינעליע השר לקח מהמגדנות ויושט לה כל העלמות הביטו זאת מרחוק ויקנאו בה אך האם הרגישה היא אשרה זה? האם נחשבה לה לכבוד? הלא רק לאסון נחשב לה בידעה כי וויקטאר עומד נכח החלון האם לא סער לבו בקרבו בעת כי אמרה לו כי השר בביתה, ואף כי עתה.

השר קם ממקומו וילך אל החדר השני אשר המנגנים שם ויצום כי ינגנו אחד מן המחוללות, ויקח את פינעליע אתו במחול פינעליע קמה ממקומה ועל יד השר הלכה עד אמצע החדר המה החלו ואחריהם רוב האורחים, וברגעים אחדים היה החדר הגדול כמרקחה, ותמונות שונות עפו כברקים לפני היושבים אשר לא הלכו במחול, פעמים אחדות עפו לפני הבאראן ודינה, השר ובתם, היא הייתה כלילת יופי ושמחת לב השר עד אין קץ ובעת אשר עברו לפניהם שחק מעט נגדם והבאראן ואשתו נהרו משמחה ותקוה המשחקת עתה לפניהם. –

שוא כל תקותינו ועמלנו, אמר אחד מהעומדים אל השני בעת עמדו נכח החלון והביטו כי השר ידבר עם פינעליע ובמחול לקח גם אותה, שוא כל עמלנו, לא אני, ולא מילקאווסקי, ולא וויקטאר, נוכל להשיגה כי הארי האכזרי לקח טרף מפי כלנו אך זה הוא גבור ציד, על אסון כזה לא חשבתי.

הרגע נא יחדיאל! הרגע נא הלא אתנו ארבע אילי הארץ יעלם, עכבור, חגביה, ובלע, השקט אל תירא, כי הם הם יוציאו בלעו מפיו אף עם השנים, אמר זבחיאל, ויעמדו על מקומם וויקטאר עמד גם כן, ויבט על פינעליע אשר עפה בכל רגע לפני החלונות אלבערט עמד גם הוא כעל גחלים בראותו כי עמיליע תרקד עם איש זר ויאנח, הסערה קמה לדממה, העיפים ישבו להנפש, המשרתים הביאו עוד הפעם ממתקים לסעוד לבבם, ואחדים הלכו אל החדר השני לשחוק בלוחות (קארטין) [קלפים] או בכלי קרב (שאכשפיעל) [שחמט] המשרתים הביאו עוד יין וישת השר לחיי המלך, ולחיי האורחים ולכל בני העיר והאורחים שתו לחיי המלך והשר, פינעליע ישבה על מקומה ולא התערבה עם יתר הקרואים, ולא הלכה במחול עם אחר כה עבר הערב עד השעה השתים עשרה, אז קרא השר כל הקרואים אל הארוחה, כלם הלכו אל השלחן הצעיר עם צעירתו, והזקן עם זקנתו, השר הוביל את פינעליע אל השלחן וישבו כלם לאכול, המנגנים שרו משירי מאירבער וואגנער [מאירבר וּוגנר] המהוללים, בערך שלש שעות ישבו אצל השלחן ויאכלו וישתו ויטיבו לבם, ואחר כן הלכו עוד פעם במחול; הפעמון אשר מראש המגדול השמיע השעה הרביעית בבקר, והודיע להקרואים כי ישובו לביתם, הרחובות הורקו, ורק מתי מספר נשארו אשר עינם לא שבעו עדן מהבט, הנרות החלו לכהות, העגלות והצבים הובילו את האורחים למקומם, השר עמד באמצע החדר לקבל ברכת הפרידה מאת האורחים. –

– וויקטאר עם אלבערט עמדו עדן על מקומם.

מתי נלך מפה שאל אלבערט האם במסמרות חזקו רגליך?

לא אלך אמר אך פתאם קפץ ממקומו ויאמר אי פינעליע! איה?

ראה עגלת השר נוסעת מן החצר אמר אלבערט והנה הבאראן ואשתו השר ופינעליע יצאו מהמסדרונה ויבואו עד לפני העגלה, דינה ופינעליע עלו על המרכבה וויקטאר ראה את אהובת נפשו והיא גם היא ראתהו אך לא הביטה עליו בעוד שהשר לנגדה העגלה החלה להתנועע והשר עם הבאראן שבו אל הארמון, וכאשר נסעה המרכבה על פני וויקטאר ואלבערט הניעה לנגדם בראשה נגד חלון המרכבה שניהם הורו לה – פינעליע ראתה כי ענני עלטה כסו הוד פניו ותאנח – ומה תאנחי? שאלה האם – אין דבר רק עיפה הנני ושאפתי רוח השיבה לה הבת – וויקטאר ואלבערט הלכו כאשר עברה המרכבה.

ומה זאת כי הנה לבדן שבו והבאראן נשאר בבית השר שאל אלבערט?

גם אני לא אדע אך אלך אתך להנפש מעט בביתך כי צר לי המקום בבית משכני:

בכל לבבי השיבו אלבערט וכדברם הגיעו עד משכנו.

ומה תאמרי פינעליע? אמרה האם כאשר היו בביתן, הן יקרת נפש השר אין לשער, הראית כי הכבוד אשר עשה לך לא עשה אף לאחת זולתך.

אדע זאת אמרה הבת ותפן ללכת אל חדרה כי לא לרצון לה לדבר עוד מזה.

האם לא יאונה אסון להנשים כי יהיו שם לבדן? שאל הבאראן את השר כאשר שבו הארמונה.

אל תירא אמר השר, כי יאהאן אתן והוא ישמרן אך לו לעצתי הקשיבו, כי אז לא נתתי גם אותן ללכת מביתי, אך היה נכון ובטוח כי לא תאונה להן רעה, דע נא ידידי הבאראן כי פינעליע מצאה חן בעיני ומאד אהבתיה אם אך לא תשיבו פני ריקם.

אנחנו! אמר הבאראן האנחנו נשיב פניך ריקם? ולפי ראות עיני תאהבך גם פינעליע מישרים כי מי לא יאהב יקר נפש ואיש נעלה כמוך ידידי השר.

מי יתן והיה אמר השר ויברכהו במנוחה שאננה אחרי אשר צוה את העבד להובילו לחדרו, הנתן לו, וילך גם הוא להנפש מעט.

 

טו: יום המחרת    🔗

למחרת קמה פינעליע בבקר ואף כי עיפה נפשה כי גם שארית הלילה אשר חפצה בה להנפש לא עצמה עיניה, כי שנתה נגזלה ממנה, בכל זאת קמה בבקר לנקות את בגדיה ולתקנם כי הלולאות והפרחים נקרעו ונפזרו ממקומם וכל היום ישבה כעל גחלים לוהטים, אך כאשר הגיע העת, המיועדה הלכה אל בית אלבערט.

השלום לך? עלמה כבודה! אמר אלבערט בפתחו הדלת בראותו כי פינעליע היא אשר בקשה רשיון לבוא, השלום לך? שנה שאלתו אחרי אשר כלית כחך בליל אמש לחול במחוללות.

שלום, השיבה העלמה, הלא שכחתי כבר ליל אמש, ומה שלום וויקטאר?

שלום כי לן פה עמי בלילה הזה.

הוא לן בביתך?

בביתי.

האם כל העת אשר הייתי על המשתה עמדתם ברחוב?

כל העת. –

האם היה וויקטאר שמח בראותו את הכבוד אשר נחלתי מהשר?

וויקטאר לא הגיד לי מזה אך הכרת פניו ענתה בו כי לא שמח על זה.

פינעליע לא שאלתהו עוד מאומה בידעה כי איש בריתו הוא ותשב על הכסא אשר הכין לה אלבערט ואלבערט הלך החדרה לעבודתו והיא צללה במחשבות עמוקות עד כי לא ראתה את וויקטאר בבואו הביתה אך כאשר נגש וויקטאר אליה ושאל בשלומה התעוררה ותענהו שלום, השלום גם לך יקירי?

עתה שלום לי.

ומדוע רק עתה?

יען כי ראיתיך.

הלא גם תמול ראיתני?

ומי הגיד לך כי תמול לא היה שלום לי?

פיך.

ואיך?

באמרך עתה שלום לי,

שוא השערתך כי בשלומך גם לי שלום ורק שכחתי כי דברי תספור כי איך לא יהיה שלום לי בעת אראה כבודך ואשרך ופניך נהרו משמחה.

אדמה כי בצל שלום אחד היינו תמול ואור אחד האיר לשנינו או ענן אחד סך בעד שנינו אמרה העלמה ותתאדמה.

הן בעת, אשר סך הענן בעדי ויחשך כוכב נשפי בעת הזאת היה לך אור בהיר אור יקרות אמר וויקטאר

ומאין נוכחת על זאת שאלתהו העלמה וחורת שלג כסתה כל פניה.

עיני הראוני.

הלא כה היו ראשית דברי אליך כי עיני אדם יתעוהו תמיד כי פעם ילך בליל חשך ואפלה אך החושך לא יחשיך בעדו ופעם ילך תחת שמי תכלת ביום בהיר והשמש תעמוד שם בעצם השמים לטוהר וכעור יגשש קיר, כי חשך ואפילה ענן וערפל לו מסביב השיבה העלמה ושני רסיסי דמעה כפנינים התגלגלו על לחיה השושנים ותסתירם מעיני וויקטאר ותנס להצהיל פניה אליו – אך הממנו? מאוהב נאמן כמו וויקטאר תסתיר דבר? הוא ראה והתבונן אך החריש למען ישמע דבריה האחרונים ותוסף לדבר הן אתה החלות לדבר אלי היום בחידות על כן עניתיך כה – אך רב לנו לדבר חידות הנני אדע על מה ירזמון [ירמזו] מליך, עתה שפוט נא אתה למי הצדק! ולמי? ומה יכולתי עשות? כי קרא השר אותנו אל המשתה האם יכולתי למרות רצונו? בעד החיים והחסד אשר עשה ואשר אמר לעשות אתנו האמן לי כי הייתי תמול בארמון השר כמו בבית האסור וכל כבודו והדרו כאין וכאפס בעיני כי בחרתי שבת אתך באהל דל מהיות גברת ארמונו המעט לך זאת? עתה שפוט נא אתה למי האשם, ומי ישבות אשרנו על-ידי הבלים ואם חיי יקרים בעיניך אל נא תוסף דבור אלי דברים מתלהמים כאלה כי בנפשי המה.

וויקטאר עמד רגעים אחדים ויתבונן עליה ועל דבריה הנמרצים אשר יצאו מקרב ולב עמוק ויך לו לבו על אשר הרעימה ויאמר סלחי לי יפתי אשר נואלתי וחטאתי נגדך הן טהר לבך וישרת נפשך נודע לי ומעולם לא חשבתי כי תשקר בבריתך, אך לו תרגיש קנאה חמת גבר בעת יראה כי אהובת נפשו בזרועות אחר והוא לא יכול לגשת אליה אז לא קצפת עלי על כן סלחי לי ואל תבכי כי דמעותיך ימסו לבבי.

סלחתי אמרה העלמה ותושט ידה לו אך הגידה לי על מה קראת אותי הנה באמרך כי תשמיעני חדשות ונצורות.

הנני לספר לך ולשאול ממך עצה לפי שכלך הזך כי לאשרנו הוא לימים העתידים דעי נא כי בימים האלה אסע ממאילנאנד.

בימים אלה! ומדוע?

אנשים רעים אשר יקנאו אשרי מתנכלים עלי להמתני על כן אקדימם ואנוס מפניהם ומאין נודע לך זאת?

זה לפני ארבע ימים בא אל משכני איש אשר לא אכירהו והוא לפי הנראה מן בני האספסוף ויבט בחדרי כה וכה עד כי יראתי להיות אתו בבית אחד. אל תירא אמר אלי כי לא לצריך אני – תודות לך עניתיו אך האם גם לי יש צרים ואויבים?

צעיר אתה ולא תכיר עדן דרכי התבל ותרמיתה, התחשוב כי רק לעושה רעה יש אויבים דע כי אויבי איש ישר הולך רבים מאשר להמרעים כי המרעים לא יעשו רעה לבני בריתם בלתי אם לא ימצאו דים בבתי הישרים הלא אז וכרם רשע ילקשו אך אתה איש ישר ואתך מגן לראשונה ידוע תדע כי אנשים רעים גמרו אמר להכותך נפש באשר ימצאוך וכל צעדיך ישמרו ואם לא תתרחק מן העיר אז דמך בראשך וצר לי מאד על חייך העלומים – שמי פלאי אמר, אך בקרב הימים תדע, ולמען תאמין לדברי אתן לך אות דע נא כי אלה אשר באו מצרפת להוריד אב אהובתך דומה יתנכלו עליך להמיתך על כן אזהירך עוד פעם ואל תשאלני עוד ואף כי אדע הרבה מזה אך גם לפינעליע תאמר, כי תזהר מפניהם וכהתימו דבריו הלך ממני והיום בבקר כאשר הלכתי ברחוב פגשני ויאמר העודך פה דע כי בנפשך הוא, זאת דבר וילך ומה תאמרי? –

ומה אומר המלט על נפשך חושה מהרה ואף כי קשה לי פרידתך אך חייך יקרים בעיני מאד.

תודות לך יפתי על נדבת פיך אך מה נעשה עם מרוצת מכתבינו.

שלחם אל משכן אלבערט אך אנה פניך מועדות?

לעיר מגורת אבותי אך אבקשך כאשר אשלח לך מכתב אז עד מהרה תשיב לי למען ארגיע לבבי מרחוק עד אשר אשבעה בהקיץ תמונך.

כדברך אעשה. –

תודות לך אך הגידי לי מה תחשבי על האיש הבא להזהירני הן אני אחשוב כי הוא שלוח ממשנאינו למען הרחקני מעליך.

ואני אחשבה כי אין מרמה בזה אך תאר נא לי מראה האיש?

הוא קצר קומה אך גם יפה ופניו עגומים.

הוא הוא האיש עזריה עבד יחדיאל כי הוא איש נאמן וישר דרך והוא ישנא את אדוניו תכלית שנאה ובטח הייתה בביתו עצרת בוגדים וחשבו רעה עלינו יען כי עברתו שמורה לי עד נצח והוא בטובת לבו בא להזהירך.

ומאין תדעי עותו?

בבית גאלדבערג ראיתיו כי בא לבקש אדונו וכאשר לא מצאוה עצרנוהו אני והענריטטע למען נדע טבע הגליציאני ההוא.

יוכל היות אמר וויקטאר אך הידעת כי באה העת אשר נפרד כי מחר בבקר אעזוב את העיר עם כל אוהבי ואהובי אך למה תבכי? האם את הראשונה.

צדקת יקירי אמרה העלמה אך הלא רבים חללים הפילה האהבה ועצומים כל הרוגיה ואני יראתי כי אהיה הקרבן הראשון אשר יעל כליל על מוקד מזבחה.

וויקטאר שחק מעט על תומת לבה ויאמר: אל תראי יקירתי כי חיו תחיה ובשמחות וגיל תובלי להיכל ענג ואשר, ועתה חיי בטוב ובנעימים ואל תעצבי:

ה' יצליח דרכך וישמרך מכל רע אמרה העלמה בקומה ממקומה בקול עצב וגם וויקטאר קם ויברכו את אלבערט וילכו וויקטאר הלך עם פינעליע עד בית אביה ויפרדו, פינעליע התיצבה בפתח בית אביה ותבט אחרי וויקטאר עד אשר נעלם מעיניה.

 

טז: המכתב    🔗

ימים עברו שבועות חלפו מעת נפרדו הנאהבים האלה פינעליע דאגה על אהובה כי נסתם ממנו כל חזון, שמחתה לפנים נהפכה לה ליגון, אדם לחייה נס ופניה חמרמרו מבכי, אך מי יביט עתה עליה אם תבכה או תתעצב? כי גם דינה ישבה בקצה הבית ובכתה, כי זה ששה שבועות אשר לא ראתה את פני מאיאר אישה, כי השר צוה לבל יבואו עד יעבור אסון כי השודדים יארבו גם על ביתו פעם אחת בא עבד השר ויאמר, השר והבאראן יבקשו כי תבואינה תשיהן, דינה חפצה ללכת אך פינעליע אמרה אל העבד כי יביא אות נאמן כי שלוח הוא מאת השר, דינה שחקה על דבריה אך היא אמרה כי לא תלך, העבד הלך ובעוד רגעים אחדים שב ומכתב כתוב מהבאראן ותלכנה שתיהן.

ומה זאת כי כה תיראו? שאל הבאראן את אשתו ובתו בעת ראה אותן;

חכמת לב פינעליע, אמרה דינה כי היא תפחד תמיד מקול עלה נדף.

ומדוע? שאל אותה האב.

יען כי אדע האסון המרחף על ראשנו יותר מהאם.

מאין נודע לך זאת שאל האב,

לבי ינבא לי.

ומה זאת כי כה נפלו פניך? שאל אותה עוד אביה בהביטו על פניה כי האודם כלו נס ממנה.

אין דבר השיבה הבת רק דאגתי עליך אב יקר.

אל תיראי כי שלום לי אמר האב, ובכל עת אשר ישוב השר מעבודתו נשתעה יחד ויעש לי עונג בדבריו הערבים כי חכם משכיל ונבון הוא מאין כמוהו וגם יקר נפש הוא מאד.

השר בא ויברך את דינה ופינעליע ודבר דברים אחדים אתה וילך.

קוו לה' מחמדי אמר הבאראן כי עוד מעט ואעמוד במרחב רגלי כי השר אמר כי עוד מעט וישובו השודדים לאהלם אך את פינעליע בתי יחידתי היי שמחה ועליזה כי שמים חדשים וטהורים הרקיע ה' על ראשך ובעת אשר אעמוד במרחב רגלי יכון אשריך כי לו הייתי עתה בפאריז ובכבודי הראשון לא יכולתי לקוות על אשר גדול כזה – פינעליע לא דברה דבר – ויחר להבאראן מאד כי הבין מה בלבבה אך הסתיר חמתו בחבו ויאמר הגידי לי בתי האם בקר וויקטאר שענפעלד פעם את ביתנו?לא.

ומדוע?

יען כי שמעתי כי הוא נסע ממאילאנד.ומדוע? לא אדע

ואפוא נסע?

לעיר מגורת אבותיו רומא.

צר לי על האיש היקר הזה ועל השמה והשערורה אשר עשו הפראים בבית אביו נורא הדבר מאד כי אם יטו על איש ידם אז ירדפוהו עד חרמה.

צר לי מאד אב יקר כי לדאבון לבי נאלצתי לאמר לך כי מאחינו בני אמונתינו נמצאים אנשים כמוהם אשר יגזלו משוד יתום ועל נקי יפרשו רשת ורק למען בצוע בצע.

אם על זאת תביטי בתי אז רבות תמצאי אך אל תאשימי בה אחיך כי לא המה אשמים בדבר זה ורק שכניהם כי התערבו בם וילמדו מעשיהם ועוד כי היהודי בארצות המפוזרות באין כסף כאיש חיל באין כלי נשק – לו יהי כדבריך אב יקר אך בפעם אחרת אראך כי הצדק גם אתי ותשק לאביה ותלכנה שתיהן וכאשר באו הביתה אמר יאהאן אל פינעאליע איש אחד ושמו אלבערט שאל עליך ואמר כי מחר בבקר תבוא אל ביתו – טוב אמרה העלמה הלא תלך אתי מחר יאהאן? ותפן ותצא מהבית אל חדרה – צר לי מאד אמרה לנפשה כי רד היום ולא אוכל ללכת כעת כי בטח בא מכתב מוויקטאר ותעל על משכבה אך לא עצמה עיניה וכעולמי עד ארך לה הלילה וכאשר האיר השחר קמה ותלבש בגדיה ותקרא ליאהאן ויצאו שניהם ללכת אל בית אלבערט.

שלום לך אלבערט אדני אמרה העלמה בדרכה על סף ביתו ואני אמרתי כי עוד תישן.

היום קמתי בבקר השכם אמר אלבערט כי ידעתי כי לא תישני כל הלילה ובטרם בקר תבאי הנה והנני לברך כי מכתב מוויקטאר יחכה עליך מאתמול ובדברו נתן המכתב על ידה הרועדת ותפתחהו ותקרא כדברים האלה.

בעיר רומא הנני, עיר גדולה לאלהים אשר תתנשא בשיא חסנה מקדם קדמתה שארית חרבותיה ומצבותיה העתיקות הנמצאות בה ואשר הוצבו בימי וועספאסיאן וטיטוס השאירו עוד זכרונותם העצומות והנפלאות והמה יעידו על הודה והדרה בימי קדם אך גם עתה צבי היא לכל הארצות ומלאה כל טוב ותירוש ויצהר שמן ופנג אף שמיה יערפו טל היא העיר אשר כלולה היא בהדרה ובכל עבר ופנה תראינה עיני הרואה דברים יקרים ונהדרים ומרהיבים נפש רואיהם ומשמחים כל לב רגש בו וגם חוסן ועז ישלט בה שלטת מקדם קדמתה היא העיר אשר השמה גוים והחרימה ממלכות ואילי הארץ שחוח הלכו מפחד גאונה 9 ומתוך וממרמה אשר בתוכה ומדעת העשקים אשר השקו כל עפרה עוד היא מדשנה ושמנה כי בעלי חברת היעזואיטען ישלטו בה שלטת ומושל עירם הוא גם אב קדשם העומד בין אלהים והעם הוא כאחד מהם ובני בריתנו נאנחים ונאנקים מעלם הקשה ומאכפם הכבד אשר יכבידו עליהם עד עפר השחו ראשיהם בואי נא ידידות נפשי פה לבתי אחינו ותראי אך דמעות ותשמעי רק אנחות, כי ידי היעזואיטען חלו בהם, פה שדדו אב מבנים, ושם גזלו ילד או עלמה מחיק אמותם ויביאום בתוך חומותיהם ויפתום גם יאלצום לעזוב תורת אבותיהם, ועל כל אחינו הטילו מס כי יתנו כסף שנה בעד אלה אשר יתנצרו10, אך! הס עטי למען לא תמוג לב העדינה והרכה, אשר עלי רק לשמחה, אך מדי דברי בה תבער כאש קנאתי, על עיר השופכת דם מעת הוסדה, שם מצאו כמה אלפים מבני אמונתנו קברם לפני שמונה עשרה מאות שנה. – בנהרי נהר טיבער, צללו כעופרת רבים מאחינו, וגם זכרונות קדשנו, אשר היו לנו לגאון ולתפארת,נשקעו בתוכו, וירדו במצולות, - ומי הוריד צבי עדינו? אם לא העם העז והנמהר הרומאים האלה, ובכל זאת לא שב אפם ממנו, ועוד ידם נטויה עלינו, אך מה לי לדבר מימים קדמונים, הרחוקים מאתנו, - אדברה מהשוד והרצח, הנוגעים אל עצמי ואל בשרי, את אבי ואחותי לקחו שבי, אמי אשר הייתה תפארת נשים, עתה כל עוד נשמתה בה, ומי אשם בזה? אם לא העם הפרוע, אשר כל הישרה יעקשו, וכל רע טוב בעיניהם, הה! אמרתי בעת הלכתי ברחובותיה הגדולים והרחבים, ובעת אשר כל שכיות החמדה יתנשאו לפני בשיא חסנם, מה יועילו לי כל אלה, האם ירהיבו עיני? או ישמחו לבי? כי מדי אביט בך רומא המעטירה, תצת בקרבי אשר צרבת, וכל שכיות חמדתך, תרבינה את המדורה, כמו אש ועצים הרבה, עד עולם לא תכבה, כי תחת כל אבן ישמע אך אנחה, ותחת כל קיר אבל ונהי, צדקו מאד דברי פינעליע באמרה, כי פעם ילך איש תחת אור בהיר ושמש, וחושך לו מכל העברים ופעם ילך איש בחשך, ובכל זאת אור יקרות לו עתה אראה כי נכונים דבריה. מה מאשר הייתי, בעת הלכתי ברחובות מאילאנד, בעת אשר גם האור נעדר שם, ורק את ידידות נפשי בדבריך הערבים, הארת הדרך לפני ותתן שמחה בלבי, ועל כנפי התקוה ראיתי, אך מה אמֻלה לבתי עתה, בעת אלך פה ואראה כל יקר התבל, כי מה לי פה ומי לי פה? אבי איננו ואחותי הה! מי יתן ואמצאינה ואת נפשי אתן בעדה, אך מה יועיל להפראים חיי, הלא רק לכסף וזהב עיניהם, אך זאת היא עלוקה האומרת הב הב, אהה ה'! מתי תשבות המדהבה הזאת, אך סלחי לי כי העצבתי רוחך, אך אמרתי אדברה וירוח לי, ולמי אדבר אם לא אליך, על כן שפכתי רוחי ומרי שיחי בחיק המכתב, וכמו אדבר אליך פנים אל פנים תחשב בעיני, כי את תאספם ותחבאם בלבך, הלא אז ירוח לי, וסלחי לי על כי אחרתי במכתבי כי לא בי האשם כי מצאתי את אמי במצב רע מאד ובשבוע זה השגתי עסק בבית מסחר היידעלבערג ועתה כאשר הונח לי מעט מעצבי, אחזתי עטי לכתוב אליך יקירתי, אך אבקשך כי עד מהרה תשיב לי אמרים ותודיעני משלומך, ושלום הוריך הנכבדים למען תשיב ותחי רוח אוהבך עד נצח: - וויקטאר שענפעלד.

בלב נשבר ובעינים מלאות דמעה שמה המכתב בצלחתה אחרי אשר קראה אותו פעמים ושלוש ותקרא לאלבערט לשלום ותלך, וביום הזה נראה אותה הולכת עם מכתב אל בית הדוהר לשלחו רומאה.

 

יז: הענריטטע ופינעליע    🔗

מה זה היה לך פינעליע רעותי יקריתי! אמרה עלמה בת שמונה עשרה שנה יפה ועדינה, ובגדיה היקרות תעידנה כי מבנות העשירים הנה, ותשב על הכסא אצל פיניליע. מה זה היה לך, כי כה הוקרת רגלך מביתנו עד כי באתי אליך, אין זאת כי האשר המרחף על כנפי תקותך המה למדוך ולשכוח אהבת רעותך, אשר בשם אחות קראתיה תמיד, אך מה זאת? למה כה נפלו פניך? האם נחלית?

פינעליע הביטה בפני העלמה אשר בטח הכירה הקורא כי היא הענריטטע געלדבערג ותאמר, חי נפשי יקירתי, כי חידות את לי היום.

חידות? שאלה העלמה ושחוק קל עבר על פניה, חידות תאמרי! הלא שפתי ברור מללו, האשר אשר ירחף על כנפי תקותך, ילבישך גאה וגאון וירחיקך מרעותך.

בארי נא לי דבריך, ומה הוא האשר אשר תאמרי?

הלא רבים יאמרי כי שר הפלך עמנואל מאראניא יאהוב אותך וגם אנכי בעצמי ראיתי כי בערב אשר עשה המשתה, כבדך יותר משאר העלמות אשר היו נקראות אל המשתה.

האת היית על המשתה?

לא! כי עמדתי ברחוב, נכח החלון, וראיתי כמו בבית, על כן אל תכחדי ממני, למען תשמח נפש רעותך, כי אראה רעותי היקרה, המאשרה בתבל, כי לך יאתה.

האמיני לי הענריטטע יקירתי, כי שוא השערתך.

אם אאמינך, אז אאלץ לאמר כי תבזיהו, אשאלך האם תמצא בתבל איש נכבד ונעלה ממנו?

מצאתי, אמרה פינעליע באומץ לב, למען עשות קץ לדבריה אשר למשא נחשבו לה, ופניה התאדמו מעט.

אם כן סלחי לי יקירתי כי העצבתי רוחך, עתה נודע לי הכל, גם מדוע כה נפלו פניך.

האמיני לי יקירתי כי לא זאת חמסה שמחת פני, ורק המקרים אשר נקרו ויאתיו על בית אבי.

ומה זאת? שאלה הענריטטע.

האם לא נודע לך?

לא.

ותספר לה כל המוצאות אותם, וחסדי השר אתם, כי לולא השר כבר נגזר אביה מארץ החיים.

אם כן, הלא עליך להשיב לו ככל תגמולוהי עליכם.

זאת לא תהי לעולם, אמרה פינעליע, אך הגידי, יקירתי מדוע כה נפלו גם פניך.

האם לא שמעת מאסוני?

לא שמעתי מאומה, ומה?

אבי אסרני בעבותים עם חלאת מין האדם, ועתה שערי נא בנפשך דאבון לבי בזכרי כי זה יהיה אלוף נעורי, עתה אתנחם על זה, הן האיש יחדיאל חפץ בי ואנכי בזיתיו והאיש אשר הוכח אבי עבורי ירד במעלות יחדיאל עשר מעלות אחורנית.

אל נא יקירתי, אל תאמרי כן, אמרה פינעליע, הן האיש יחדיאל אסף מלא חפניו רשעת הארץ, ואם אך יפתח ידו ויזרוק שמץ מנהו על עיר או משפחה, אז יכו כלן בשחין רע מכף רגל ועד ראש, ולא עד מהרה תרפאינה.

ומאין תדעי זאת?

איך לא אדע? כי האסון אשר הכין לך אביך, מידו, באה לך מידי יחדיאל? צעקה העלמה, ותקפוץ ממקומה, אי שמים מיחדיאל? הגידי לי, מאין נודע לך זאת?

הן הוא ספר לאביך, כי ראה אותך הולכת על יד צעיר אחד מצעירי מאילאנד, ואביך חרד חרדה גדולה ואמר, לעשות קץ לתעתועיך.

אלי! אלי! צעקה העלמה, מה רבה רעת האדם.ועוד זאת עשה, אמרה פיעליע, כי התחבר לחבר מרעים ויחד על בית אבי יתמלאון, ומה תאמרי על זאת?

ומה אומר, שוד ורצח אקרא על כל בני גאליציא, נורא הדבר מאד, שמעי נא פינעליע יקירתי, את אשר יחשוב לבבי, יסר יסרני יה כי נאסרתי אל אויל, כעת אעשה מצות אבי, ואלך ככבש אלוף לטבח, אך לא לאורך ימים תהינה ידי אסורות בחבלי הבל אלה, חפשי! חפשי אהיה עד נצח! עדי בשחק, כי לא אנכי אשמתי בדבר זה, ולא אנכי אאלץ לעמוד לפני כס המשפט בעד נפשי הזכה והטהורה, כי אם אלה אשר שמו מעקה במתני בניהם ויאלצום כי ילכו בצלם יעבדו אלהים אחרים חדשים מקרוב באו ומאלהי האמת סרו, ויסירוהו גם בניהם אחריהם, על כן יאלצו המה לבקש הנדחים, ולקבץ המפזרים; זאת דברה הענריטטע ופניה התאדמו כתולע עד כי נבהלה פינעליע ותאמר.

מה זה היה לך יקירתי? ביני הגיגיך, למה תבער כאש חמתך? ותדברי בה' מה עול מצאת בו, האם מנע ממך חן ויופי יקר נפש וטהר לב, וגם הון ועושר, אך כמעט נגע עדיך, ותבהלי ובאלהי השמים אמרת לתת תפלה, לא אאמין כי את תדברי דברים כאלה.

האת תאמרי כן! פינעליע, האם פיך ידבר אלי דברים כאלה, שערי נא בנפשך, כי את חפשי שדדו ממני, כמה ילחום איש בעד החופש והדרור? כמה אבדו חיהם בעד החופש, וכמה סבלו רעות רבות מאין ספורות, רק בעד החופש, ואיך תאמרי כי כמעט נגע עדי ואבהל, אך לא נדבר עוד מזה, הכיני והכוני לך ליום כלולותי אשר תהיה בעוד שני שבועות, ואל תשיבי פני ריקם, ובואי לשמוח אתי, או לנוד לי על אסוני, וחסדך זה לא אשכח עד נצח, ובאהבה אבל לא בחדוה, נפרדו אשה מרעותה, הענריטטע הלכה לבית אביה, במגינת לב, ופינעליע, נשארה עצובת רוח בביתה –

 

יח: אם ובת    🔗

לא אדע מה היה לך בתי? ואם אביט על פניך המלאים עצבון ודאגה יוסיפו יגון על מכאובי וזיק תקוה אשר החביאה העת בפנות לבי עד מהרה תכבה -

לא אבין דבריך אם אהובה למה לפלא בעיניך, הן אראה כי סדרי הטבע נשתנו ויעשו חוזה עם שונאינו בנפש והשמים אשר עד כה היו זכים וטהורים זה עשר שנים מיום אשר נשב במאילאנד, ועב קטנה ככף איש לא השביתה טהרם, התקדרו כעת בעבים ויכסו את השמש וגם על מאורי אור בלילה כסו עד כי אספו גם המה נגהם ומן העברים עלו ענני עלטה 11 לחתום הדרך בעד כל זיק תקוה וקו אור אשר החל להאיר מעט לפנינו ועוד תשאלי מה לי! האב איננו, מהאח נסתם כל חזון והוא תקותינו האחרונה לבי נבא לי כי עוד רעה מזאת נשקפה עלינו וגם את תבואי אל חדרך לבכות ואיך אהיה שמחה, עוד אחת אספר לך, באשר הייתי בבית גאלדעברג על חתונת הענריטטע בתם בקש ממני כי אני ויתר מכיריו נעזור לו לקבל האורחים ולמלאות כל אחד חסרונו אף רגע לא ישבנו ורק שרתנו האורחים כל היום וגם כל הלילה לא אכלנו ולא שתינו ולא ישבנו להנפש רק רצנו ממקום למקום למלאות מחסורם לזה חסר בשר שמן, לזה יין, זה אכל הרבה, ותהי לו לזרה, ויצעק כי נתן לו במה להשיב רוחו, כי לבו יכאב עליו וכאשר נתתי לו שכר, ומֵי זעלטערס [סודה], שחק ממני ואמר את לא טעמת עדן מאומה ואני באשר אשתה זאת ייטיב לי לבי ואז אשוב עוד לאכול, ומה תאמרי על רגש איש כזה אם יקרה?

ומה אומר, לא רגש אדם הוא.

האמיני לי אם יקרה כי רגשות רוב בני האדם כן, כה עמלנו כל עת המשתה אך כאשר הלכו האורחים קרא ידעיה את כלנו לשבת סביב לשלחן והוא ובני משפחתו ישבו אתנו לאכול ולשתות ולהשתעשע ולשמח לבות העיפים וגם צוה להמנגנים כי ינגנו אך לו ראית אמי מה היה שם, הלא כלנו היינו עיפים ויגעים וגם רעבים וצמאים ובעוד חצי שעה נמו ויישנו כמעט כל היושבים כי אך לקחו האוכל אל פיהם ויטעמו מעט מן היין המוכן להם אז סבב עליהם ראשם כגלגל וישכרו, אחדים שתו כוסם עד היסוד אחדים לא הריקו עד החצי, ואחרים נמו בעת אשר החלו לשתות והעבדים והשפחות לקחו הכל מהשלחן ויטיבו לבם בחלקים אשר לא להם המה ומה תאמרי עתה על זאת אם יקרה?

ומה אומר רוחב בינתך מי יחקור, אך גם זאת אל תשכחי כי בבית היה המשתה.. ואקוה בקרב הימים להראותך כי שגית; זאת דברה האם ותקם ותלך החדרה – ופינעליע נשארה בודדה בחדרה ותצלל בנבכי רעיונותיה, לא אדע מה היה, אמרה, כי זה כחצי שנה מעת קבלתי ממנו המכתב השני, ועד מהרה השיבותי לו ומני אז נסתם ממנו כל חזון, אין זאת כי נפלו המכתבים שבי בידי שונאינו אלך ואקרא המכתב השני עוד פעם אולי אמצא שורש דבר אשר תמנעיהו מלכתוב, ותקח המכתב ותפתחיהו ותקרא בו כדברים האלה - ידידות נפשי!

מכתבך היקר לי מחמודות תבל בהמון עליצותי קראתי וקולך קול נעים וערב שמעתי מתהלך בגן המכתב לרוח היום, ודבריו המסו לבי כמים, בשמעי כי תלכי תמס מדאגה ועצב אשר תדאגי עבורי ותעצבי תמיד, וגם דברי תלונה על מניעת מכתבי זמן רב; להצטדק לפניך לא אוכל, אך באחת אומר לך כי מכתבך מתוק מנופת צופים אך גם טבול ברעל משני עבריו ובכל זאת שתיתי מציתי את קובעת כוסך התרעלה, ויהי שקיך בפי כדבש למתוק יען כי הצדק אתך, והנך לי אהובה ונעימה מאין כמוך על כן נאמנים לי פצעיך אשר פצעתיני במכתבך, בזרועות פתוחות קבלתיו, ופתחתי לפניך סגור לבבי הנפצע, למען ימוצו לשד חיתי, לרויה ערבו לי מאד אמרותיך הנעימות, אך גם הגחלים אשר חתית על ראשי, הפרזת מעט על המדה יען כי גם לך עיני בשר הן זאת אדע נאמנה, כי קרבן יקר הקרבת על מזבח אהבתנו וזאת אדע להוקיר ולהכיר, אך לא לפלא בעיני, יען כי פינעליע אחת בתבל תמצא, האמיני לי יקירתי כי לא אדע מה לכתוב, האכתב מכתב שלום? הנה לשלום מר לי מר, קויתי לטוב והנה קפדה, ולהעציב רוחך לא חפצתי, כי במכתבי אליך הטורים האלה, עיני יזלו מים, בזכרי כי את תמתי תמסי מדמעה, את! הלא את כוכב אשרי ואת שמש חיתי, את תנחני ותנהלני על ארחי ואת תפתחי לפני שערי רוחה ופתח תקוה למנוחה, עד כי יבא בי הרוח ועשה יעשה לי כנפים לעוף רום שמים; באחת אומר לך כוכבים מזהירים המפיצים נוגה יהלו לנגדנו על שמי העתיד; ואם יטע ה' על מעגל חיינו תמרים אשר דליותיהם יסכנו בצללים צללנו ובשובע שמחות יחדונו, אז אדע כי את היא אשר הכינות אשרי, ואם אלון בכות אשר כפגה שרשיה וראש דליותיה שחה כאבל להחרידני אדע כי גם זאת מידך לי אך אקוה כי זכרונך ומחשבותיך ילבשוני גבורה ועז וישימוני עמוד ברזל להיות מצק אך מה זה היה לך! מדברי מכתבך אראה רפיון רוחך ויפעת צלמך כי סרה, איו אומץ לבך? ושקדת הנפלאה למעני אודם לחייך נס ממכאוב נורא אשר התלונן בקרבן, מרוח כהה המרחף על אור פניך, התולעת באה בלב השושנה ותתעלף על ערגת מטעה, וגביעיה הנעימים כראש שבולת ימלו, אך גם בעת נבל תבל מה נחמדה היא ואין קץ ליפיה הלוקחת לבכות, אך הרגעי נא ידידות נפשי, הן למצער נבלה השושנה בחזק יד השמש, אך לאורך ימים פרח תפרח כי אשים לה מחסה ומסתור לבלי יכוה עוד שרב ושמש, כה ידידות נפשי אחשבה תמיד, ובאהבתך אשגה גם בחלום גם בהקיץ אך מדי אזכור כי תפחדי משאת רשעים אשר לנגד עיניך תמיד, תבער כאש חמתי ואומר מי יתן לי ואהיה בעת רעה ההיא קרוב אליך ובנפשי אסול מסלה עבורך, אגזור על ימין ושמאל אסיך דמי על מזבח אשרך, לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אעמידך במרחב, אך! מה אוכל עתה הואיל לך הן גם ידי אסורות ורגלי לנחושתים הגשו כי מעדן גן אלהים גרשתי ולשוב עתה לא אוכל מפני להט החרב המתהפכת, וגם פה רק תנחומות הבל, אחותי עדן בתוך חומות היעזואיטען ולא עד מהרה אציא בלעם מפיהם ואף כי זיק תקוה נפח המקרה בלבי ויהי ללהב נורא מתקוה ופחד ובכל זאת נשארו תנחומותי מעל. חניך אחד נודע לי באורח פלא והוא ספר לי כי אבי חי אך השביעני כי אשים לפי מחסום עד עת נכון ויספר לי כי גם הוא בידי היעזואיטען וכל דבריהם אשר דברו אתו לפתותו יעלו בתהו, בראשונה לא האמנתי לדבריו אך אחרי כן נוכחתי כי אמת אתו כי ביום המחרת בא שנית אל המקום הזה והנה האח! מכתב כתוב מידי אבי בעט עופרת בידים רועדות אחזתי המכתב וקראתיו.

בני! בני! מה אמולה לבתי בעת אכתוב אליך ואבשרך כי אני אביך אשר בבית האסור, ולא בבית האסור לבד, כי אם גם במקום התופת הרחוק מאלהים ואדם, אך רב לי רב כי התקוה הביאתני עד כה לשמוע משלומך הטוב ואוכל לכתוב אליך ואבקשך בני להודיעני משלום כלכם ומה שלום שושנה בתי יחידתי והנחמו, וקוו לה' כי טובה תקוה לחיים, כי אם החל ה' לפתוח לפנינו פתח תקוה והחל להראותינו חסדו, לא ימשוך ידו עד אשר ישיב שבותנו, ויביאנו אל המנוחה והנחלה, ועתה בני ידידי, שפוך על הגליון הגות רוחך, כי לא ככל החניכים הוא כי נפש יקרה, לו והוא הבטחני להיות המליץ ביניתינו ולך נא בני והודע עד מהרה לאמך ולאחותך השושנה למען תשיב ותחי רוחן היו כולכם בטוב וה' יסיר הקיר הברזל המבדלת בינינו ואז ישוב השלום גם לכם גם לאביכם.

אהרן שענפעלד

  • אלה נקרו ויאתיו, ועתה שערי נא בנפשך כאב לבי בידעי כי אבי חי ועדיו לא אוכל לבוא, ועתה ידידת נפשי תמכיני נא בעטך ובשכלך הזך, כתבי לי מכתב מלא מרוח בינתך ועד מהרה אשיב לך מכתב תודה על זה, ומאשר יהיה אוהבך עד נצח. –

ויקטאר שענפעלד

אי שמים! צעקה העלמה מנהמת לבה הן הוא אמר כי עד מהרה ישיב לי תשובה, אין זאת כי המכתב נפל שבי בידיהם על כן אכתוב לו מכתב שני, זאת דברה ותנח המכתב בצלחת בגדה ותשכב על מטתה לחשוב מה תכתוב אליו ובעת אשר גברו בתוכה רעיונותיה רץ כברק לפניה החלום האיום ותבהל, ופניה כסיד הלבינו, אך התעוררה בשמעה קול איש זר ותרא כי הוא עבד השר הבא לקרוא את דינה אל הבאראן, דינה הלכה ופיענליע נשארה את יאהאן, ותשב על הכסא בהחדר השני תצלל במחשבות עמוקות, ופתאם שמעו אזניה קול ענות חלושה ותתחלחל. ובטרם מצאה כה לקום ממקומה, והנה שני אנשים מוזרים לנגדה, אנשים אשר אך למראיהם ימות לב גבר ואף כי לב עלמה רכה ועדינה כפינעליע ברכיה כשלו, עיניה חשכו, שיניה רעדו בפיה, ותפתח פיה לצעוק ולקרוא לעזרה, אך נעתקו ממנה מלין, ורק בעיניה הביטה כה וכה תרא כי יאהאן איננו, בעינים פקוחות עמדה נכח מעניה, ויגש אחד אליה ויאמר: סלחי לנו יפתי כי הדרכנוך מנוחתך, אך אל תיראי כי לא תאנה לך רעה, וכדברו לקח מצלחתו דיו ועט גם שלשה מכתבים ויאמר גשי הנה יפתי! וחתמי שמך על כל אחד ואחד יותר לא נחפוץ. – פני פינעליע התאדמו מפחד וקצף ותאמר מה לי ולכם שודדים: ואם לא אחפוץ – תחפצי וגם תחתמי אמר האחד וגם זאת תעש ברגעים אחדים וכדברו אחז אותה בידיו הפראות וימשכנה אל השלחן ויתן העט בידה ובקול מושל אמר כתבי! – לא אכתוב עד אשר אקרא כל הכתוב בתוכו. – כתבי! אמר בקול אדיר וחזק, כי עוד מעט ואינך, ויראיה המקום אשר תחתום, בכל מאמצי כחה כתבה שמה. – וגם שם משפחתך צעק השודד. ותכתוב עוד גם על הגליון השני וגם על השלישי וכאשר חתמה המכתב השלישי, עזבתה כחה ותתעלף כי ראתה דברים אחדים במבט עיניה והמה החרידו לבבה וזאת הייתה להשודדים לשמחה, כי הליטו פניה וגוה באדרת, וישאוה על כתיפם וילכו.

 

יט: צרה חדשה    🔗

מה זאת! מי זה היה! צעקה דינה בדרכה על סף ביתה, אהה! מה זאת, פינעליע! אפוא את? זעקה ותספוק כפיה הנה עוד צרה חדשה בביתנו, האם תלך פינעליע עם יאהאן ותשאיר הבית פתוח וריק, פינעליע! קראה ותלך הלאה ותבקשה בכל החדרים ואיננה, ופתאום ראה העבד מכתב על השלחן ויאמר ראי נא גבירה, הנה זאת מצאתי על השלחן, בחרדה ובחלחלה לקחה דינה את המכתב ותפרשיהו, אך לא יכולה לקרוא כי עיניה חשכו בעת ראתה הדברים הראשונים; הורי יקירי וחביבי סלחו לי, יותר לא יכלה לקרוא. המכתב נפל מידה והיא נפלה לארץ באין אונים ותתעלף, העבד קרא אנשים אחדים מגרי הבית השני כי יקימוה והוא רץ להגד זאת לאדניו.

מה זאת כי נבהלת? עדוארד, שאר אותו השר בהביטו על עבדו הנבהל.

אדון! רעה גדולה נהייתה בבית הבאראן כעת.

ומה זאת?

כאשר באנו שמה מצאנו הבית פתוח והבארנין הצעירה וגם יאהאן אינם,

הבאראנין הצעירה וגם יאהאן אינם? ומה כל החרדה! אמר השר, בטח הלכה לבית רעותה ויאהאן הלך אתה כדרכו תמיד.

אל אדני! אשת הבאראן אמרה כי זאת לא תעשה, ורק אסון גדול קרה אותה אסון אשר לא תדע שחרה, ופתאם התעלפה וכל שכניה מהרו להקימה, ואנכי רצתי להגד לאדני וגם להבאראן.

הנה זאת תכונת הנשים, כי על נקלה תתעלפנה אמר השר.

אל אדני, לא כן הוא, בתחילה לא התעלפה, אך אחר כן מצאתי מכתב פרוש על השולחן, והיא כאשר החלה לקרוא נפל המכתב מידה, ותתעלפה.

מן המכתב התעלפה? שאל אותו השר בחרדה.

מן המכתב.

לך אל הרכב וצויהו לרתום העגלה, ואחר כן תלך לבית הבאראן, לדעת שלום אשתו ולהודיעה, כי עוד מעט נבוא אני והבאראן שמה. העבד השתחוה ויצא.

לא אדע מה לעשות אמר השר לנפשו, איך אגיד זאת להבראן, עוד השר הלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה בצעדי און, ובלי סדרים כאיש אשר אבדו עשתנותיו והנה איש דופק על הדלת,

בא נא! אמר השר וישם פניו נכח הפתח, הדלת נפתחה לאט, והבאראן נראה על סף החדר, ובקול נעים אמר סלח נא לי אדון כי הפרעתיך ממחשבותיך. אין דבר אמר השר בחפזה כי חפץ להסתיר ממנו חרדתו לבל יבהילהו פתאם.

הן הכיתי כל העת על בתי אמר הבאראן, אך עתה כאשר שב עדוארד ובתי אין אתו והוא רץ בבהלה ובחרדה אחשבה כי דבר הוא.

גם אנכי לא אדע אמר השר אך כאשר נבוא שמה נדע הכל הבאראן נבהל מאד ויחפץ לדבר – והנה העבד בא ויאמר אדון! המרכבה מוכנה אצל השער.

הואיל נא בטובך ידידי הבאראן ולבוש בגדיך ונסעה שנינו לביתך, הבאראן לא ידע מאומה אך לבו הודיעהו כי צרה חדשה נשקפת עליו ובאין אומר לבש מעילו וכובעו וישב אל השר לנסוע אתו בביתו.

אויה אמר הבאראן מי יגיד לי כעת מה נהייתה בבתי אך למה תתנהג העגלה כה בכבידות.

העגלה לא תתנהג בכבדות אמר השר, רק ארכה לך העת מאד, אם לא תבהל אבשרך מה.

לא אפחד יען כי הכינותי את לבי לזה.

ואם אגיד לך כי פינעליע… – אמר השר.

ומה פינעליע? ומה אתה שאל הבאראן כמשתגע ויחפוץ לקפוץ מהעגלה אשר רצה כברק – השר אחזהו בכנף מעילו ויאמר הרגע נא אין דבר, עדוארד ספר לי כי פינעליע ויאהאן אינם, יוכל היות כי שוא פחדתינו כי אולי הלכו אנה ואנה, אך גם מכתב מצאה דינה על השלחן.

אהה! צעק הבאראן בתי יחידתי איננה, אך עד מהרה עמדה העגלה, השר קפץ ממנה וימשוך גם את הבאראן אתו אל תוך ביתו – נורא ואיום היה המראה אשר ראה הבאראן עתה בתוך ביתו, כי בעת אשר הלך מביתו היה שם סדר ומשטר נכון אשר משכו עין רואם ואך עתה רק שמה ושאיה, הפרחים נבלו, יריעות החלונות השחרו, כלי הבית עמדו באי סדרים, פה עמדו כסאות אחדים במקום אחד, ובמקום השני היה ריק השלחן לא עמד על מקומו, וכה גם יתר כלי הבית, ארגז הספרים אשר להבאראן היה מכוסה באבק מכל העברים, אך מי ישים לב לזה? כי מעת בא הבאראן בבית השר, וגם וויקטאר הרחיק נדוד, נס כל זיק שמחה מביתם ומי ישיב לב על הפרחים או כלי הבית, ואף כי בהרגעים האלה אשר הוסיפו עוד אי סדרים –

  • הבאראן צעד הלאה השר אחריו עדוארד הלך לקראתם ויאמר הבאראנין שוכבת על מטתה באין אונים – הבאראן והשר נגש אל דינה והנה היא שוכבת בעינים פקוחות וחכתה על בואם פניה כסיד הלבינו וגם חמרמרו מבכי אך כאשר ראתה אותם מחתה דמעתה ותרם מעט ראשה.

ומה תאמר על זה מאיאר אמרה דינה המעט לנו הצרות הראשונות כי עוד חדשה נהייתה, אחרית תקותנו אבדה, פינעליע איננה, וגם יאהאן אינו.

הרגעי נא אמר הבאראן עוד לא נאמר נואש, אך איה המכתב? אויה! אמרה דינה המכתב יכריענו עד עפר, וכדברה נתנה את המכתב על יד מאיאר ויקרא את השר אל החדר השני לקרוא המכתב, אך השר אמר לעבדו, לך הבא הנה הרופא פירראט ואמור לו כי אני אחכה עליו – העבד הלך והשר והבאראן בא אל החדר השני, בידים רועדות פתח הבאראן את המכתב – השר עמד אצלו ויבט גם הוא בהמכתב ויקרא. –

הורי יקירי וחביבי! סלחו לי, סלחו לבתכם יחידתכם, סלחו לעלמה קשת רוח כמוני, הן בטח אהיה כבת מורדת בעיניכם כי בעת אשר בקשתכם לכונן אשרי והצלחתי ובעת אשר נפשיכם העדינות חפצו להעלני רום שמים, מאסתי טובה, ובעטתי חסדי הורים, כי אחר עיני הלך לבי, על כן משמים ארץ ירדתי וכבודי לעפר ישכון סלה ואם תשאלוני מדוע בחרתי בה? הלא ביד אדם לבחור הטוב והרע האשר והאסון. אם כה תשאלוני, אשוב לכם יקירי, כי לא זה הדרך לרוח אנוש; את כל יוכל אדם ללחום והוא עשוי לבלי חת, כל כלי יוצר עליו לא יצלח, וכל מקרה ופגע משחק לו ילחום נגד סער וגלי הים בהמות דכים, ילחום נגד פריצי חיות אבל לא יתיצב נגד האהבה האכזריה, אשר היא תשדד תכונת כל איש, חכמתו תתבלע, כחו תסיר מעליו, והוא ישאר באין אונים כשור וחמור הרובצים תחת משאם; ואם לגבורים ואנשי שם תעש כן, אף כי לעלמה בת שבע עשרה שנה, עלמה כמוני אשר גודלה על ברכי הורים ישרים אשר לבה היה רחוק מכל, אשר נגד הישר, אך פתאם עמדה האהבה נגדי על אם הדרך ותגדר כל מעגל ישר לפני, עד כי לא מצאתי מקום לפנות, ותכון ידי עמה ועל כן לא מצאתי עתה עצה אחרת להנצל, בידעי כי השר יאהבני ולמרות רצונו לא יכולתי כי נכבד הוא וחיים וחסד עשה עמכם, ובעבור זאת עזבתי את ביתכם, נטשתי הורים יקרים, ויאהאן נעתר לבקשתי וילך אתי עד אשר אבוא אל המקום אשר הכינה העת עבורי, ואחשוב לשלוח מכתב גם אל השר הישר והנכבד ולבקשו כי לא יקצוף עליכם בגללי, ואל תבכו ואל תעצבו כי חיה הנני, ונפשי זכה וטהורה, ואשמתי רק כי את וויקטאר שענפעלד ראיתי, ומני אז רוחי ולבי לו המה, ואקוה כי לא תקצפו על בתכם יחידתכם ואולי אזכה לראות הוד פניכם, ולשמוע נדבות פיכם כי סלחתם חטאת בתכם יחידתכם.

פינעליע אדעלבערג

כתומר מקשה עמד השר על מקומו, ורק הביט בעיניו השחורות המפיקות כעס וגם חמלה פעם על המכתב ופעם על פני הבאראן אשר כמת הלבינו ויאמר; הן מכאובך הנורא מי ישער אך בכל זאת תנחם יען כי בחיים הנה, ועוד כי לא ביד עריץ נפלה הן וויקטאר הוא איש נכבד ממשפחה רוממה ולמה זה תפחד? האמן לי ידידי הבאראן כי לו ידעתי זאת מקודם, ובעת אשר וויקטאר היה פה אז הבינותי אשרם והצלחתם, אך המה אשר לא הכירוני חשבו כי ארדפם באפי על כן חשו מפלט למו לדאבון נפשכם ונפשי באשר אדע כי על-ידי בא לכם האסון הזה.

מה אומר לך אדון נכבד! אמר הבאראן אשר רגשותיו הנעלות נגעו עד לבו, מה אומר רגשותיך הנעלות, לא לאדם הנה כי אם לבני אלהים, והנני נותן לך תודה וברכה על חסדיך אשר עשית עמנו, אך מעתה לא אקבל חסדך עוד ואשאר בביתי. וכל אשר הכין ה' עבורי, אותם אשא ואסבול, כי לא אוכל לקבל עוד מידך טוב וחסד באשר כי… –

הס! הס! שמע השר את הבאראן כדבריו לא אחפוץ לשמוע דברים כאלה, כאשר הייתי נאמן אתכם עד כה, אהיה מעתה, ואולי עוד יותר, יען כי כעת אעשה רק מאהבת אדם לאדם, על כן איעצכם, צאו מהבית הזה, אשר לא עד מהרה תשכחו כל הנעשה בו, ובארמוני אכין לכם מקום, שם תשבו עד אשר ירחיב ה' גבולכם אך אחת אשאלך ידידי הבאראן, הן המכתב לא יתאים עם החתימה אולי היו ידי מרעים במעל הזה ונפשה זכה וטהורה ואולי היא בצורה גדולה?

זאת לא זאת! אמר הבראן באומץ לב, ואת אשר לא יתאחדו המכתב עם החתימה הוא יען כי הכינה המכתב מכבר ושמה חתמה בעת אשר ברחה, על כן נכתב החתימה ברעדה ובמהירות כי לא הסכינה לעשות מעשים כאלה.

ואולי עשו זאת המרגלים אשר באו מצרפת לנקום נקמתך ממנה? ויראתי כי את יאהאן הרגו ובתך נהגו וילכו.

לא! לא תוכל היות זאת.

האם תאמין להשודדים יותר מבתך?

יותר, יען כי היא עשתה מעשים הדומה להם.

ואולי זכה נפשה וטהורה מכל אלה?

אפונה.

האם נוכחת על זה?

נוכחתי.

ובמה?

בהמכתב.

האם מצאת בהמכתב דברים אשר נודעו לך מזה מכבר?

מצאתי.

האם הכירה את וויקטאר,

הכירתהו.

האם אהבה אותו מקודם?

זאת לא אדע לנכון.

יהי איך יהי, אך אנכי סלחתי לה, ואבקש כי גם אתה תסלח לה – עתה נלך אל רעיתך לנחמה ונראה אם בא הרופא, וכאשר באו אל חדר דינה מצאו את הרופא יושב אצל מטתה, וכאשר ראה את השר קם מקומו.

ומה שלום החולה? שאל השר.

עבר אסון אדון אך רפיון לב אחזתה ומנוחה דרושה לה כעת.

האם נוכל להובילה בעגלה עד ארמוני? שאל השר את הרופא.

הרופא הביט על השר משתאה ויאמר נוכל,

הבאראן נגש אל דינה ויאמר, דינה תמתי התוכלי עתה לנסוע בעגלת השר אל ארמונו? כי רצון השר כי נדור מעתה בארמונו,

ומה תהי עם פינעליע?

מזה נדבר כאשר תשובי לאיתנך.

האם בהימים המעטים אשר לא היית בביתך שכחת את פינעליע? בתך יחידתך!

האם קראת המכתב אשר השאירה? שאל אותה הבאראן

קראתי, ומה?

על כן לא נוכל הואיל לה.

הבעבור זאת נתיאש לבקשה?

הלא אמרתי לך כי מזה נדבר כאשר תשובי לאיתנך אך עתה לא נוכל למרות רצון השר, ובואי ואנהגך עד העגלה.

קח את חפיצי פינעליע בתנו ויהיו לנו למזכרת, אמרה דינה בקול בוכים.

אני אקחם אמר הבאראן אך בואי – הבאראן והרופא הובילוה עד העגלה וגם נסעו עתה עד בית השר, שם השכיבוה על מטה ואשה זקנה נשארה אצלה וגם הרופא נשאר שם, הבאראן שב אל השר, וימצאהו תפוש ברוב שערפיו אך כאשר ראה את הבאראן הקיץ מתרדמת מחשבותיו ויאמר, הנה צויתי את עבדי כי יקח כל חפצי הבית להביאם אל ביתי, ועתה נסעה ונבוא למקומנו. השר והבאראן נסעו למקומם, הבית הורק מעדיו וגם מכליו ושמה נשאר, רק שמה ושאיה.

 

כ: וויקטאר    🔗

בבית אחד אשר בקצה העיר רומא בחדר העליה ישב איש צעיר לימים, אצל שלחן קטן, ובשתי ידיו תמך ראשו, נר כהה דלק, אך לא האיר את היושב, ובכל רגע השמיע אנחה כבדה מלבו הקורעת לב שומע, ופתאם קפץ ממקומו ויאמר: לא אאמין לא תוכל היות, מלאכי מרום ירדו ארץ וישכחו צור חוצבו, כל סדרי הטבע ישתנו, וכל הארץ נוע תנוע כשכור, כוכבי השמים ימנעו אורם כי ישנו תפקידם, אך היא לא תשנה דבריה וברית שלומה לא תמוט עד יום אחרון; כה דבר הצעיר ופניו כאש האדימו, אך אויה! האם לא קראתי המכתב אשר שלחה אלי? דברים אשר לא אדע שחרם, ובכל זאת ברורים המה עד כי נער קטן יוכל להבין אך לא! שקר הדבר! אלך ואקראהו עוד פעם כי אולי שגיתי, בפחד ובמהירות פתח את המכתב עוד פעם ויקרא:

ידיד לבי ונפשי!

בלב עצב ובברכים כורעות אבוא עם הספר, להתחנן לפניך כי תסלח לי על המרד אשר הוכרחתי נגד רצוני למרוד בה' ובך, הן האסונות האיומות אשר השתרגו עלו על כל בית אבי נודע לך, וגם אהבתי לאבי לא נכחד ממך, כי לו אמר איש אלי הן בחייך תקנה חיי אביך, הלא בשמחת כל לבבי אמרתי אמותה אני תחתיך אב יקר, וזאת הוא פשתגן הכתב, אבי הנהו בצרה גדולה, כי אויביו סביב שתו עליו, ושר הפלך הוא איש רע ובליעל, ואותי יאהוב אהבה עזה, על כן אמר אם אעתר לבקשתו, אז כל יעשה למען אבי ואם אמאן, ימשוך ידו ממנו ואז אבדנו כלנו אבדנו, כי המה כחתף יארובו, ומדמו לא ישבעו, ואף כי אראה אסוני לנגדי ובכל זאת נאלצתי לתת יד לו, למען הצל את אבי, ואנא אל יחר בעיניך, וה' ישלח לך לב נאמן כלבבך, אשר לא תשקר בבריתה ותראה חיים ואשר עם האשה אשר הכין לך ה', ואל תבוא אף פעם למאילאנד אם יקר חיי בעיניך, כי אם אראך עוד פעם אז אשים קץ לחיי ולצרותי יחד, כי אהוב אאהבך ועד עולם לא אשכחך, אך רחוק נהיה תמיד, כי אפרדה ממך עד נצח.

פינעליע אדעלבערג

אהה ה'! צעק וויקטור ויפרוש כפיו למרום, למה תתן לעמל אור, וחיים למר נפש לא אדע מה עמדי, האם אשים קץ לחיי ואוסיף חטא על פשע? אך למה לי חיים! לא אחיה עוד! הה! אמת הדבר! אמת! היא בגדה בי! בגדה! בגד בגדים בגדה! פינעליע אשר כבת אלהים נחשבה בעיני; פינעליע בגדה בי! היא, היא נתנה ידה לאחר? לא אאמין אך אלך לקחת את המכתב הראשון אשר שלחה אלי בהלה נרי עלי ראשי ואראה ההבדל בינותם ויקח את המכתב הראשון ויקרא. –

השלום אתה כוכבי המזהיר! כוכבי אשר לימים יצרו, לאורך אלי אור, ובלעדיך גם שלומי גם מנוחתי נעדרו, קודר הלכתי כל העת, אשר מנעת פרי עטך ממני, הייתה לי דמעתי לחם יומם, אמרתי את לבי גזלת ותשכחני אך עתה כאשר לקחתי מכתבך ותחי רוחי, ושניתי ושלשתי עד אשר היו כל דבריך סגורים בפי, והנני להשיב לך על הגות רוחך, הן לא צדקת כי הוצאת משפט מעקל על רומא המעטירה, ואף כי נאמנו דבריך, כי מרוב עשוקים יזעיקו נהפך הודה למשחית: ובכל זאת כעדן גן אלהים בעיני נחשבה, עמדה שמה בחיקה גודל ועל ברכיה שעשע עד אשר נהיה לאיש וייף בגדלו. ולבו מלא חכמה ותבונה, ויקר נפש יתלונן בתוכו, אפוא מקום מולדתו? אם לא רומא, מבטן מי יצא איש אשר תכונות נעלות כאלה לו? אם לא מרומא, טל מי השקה הענף הנעים הזה, אם לא רומא, עך כן יקרה בעיני העיר ההוללה רומא במאד מאד כי המקום אשר דרכה רגלך אכבד ואשביעך בשם אהבתנו הנאמנה כי לא תעצב ותדאג, ורק נקוה לה' אשר בידו לשנות העתים האם נכיר את האור בלעדי החושך ואם נדע את הטוב בלעדי הרע, על כן הנני מצוה עליך במפגיע, כי לא תעצב ותדאג ורק חזק ואמץ, כי התקוה תנחנו ותנהלנו ותעבירנו את הים הזועף ההוא עד אשר נגיע אל הנמל ואל תרפינה ידיך כי משנה צרה לאיש מתרפס ביום צרה אמר חכם אחד; ואל תמנע להודיעני תמיד משלומך ובשלום תלך אהובתך עד נצח. –

פינעליע אדעלבערג

הא! הא! הא! צחק מכאב לב כמשתגע ויבט על שני המכתבים, פעם על זה ופעם על זה ויקרא לא אאמין! היא לא תכתוב פעם כה ופעם כה אין זאת כי ידי שונאנו בנפש פעלו כל אלה, החפצים להפרידנו ולקרוע אגודתנו אך מי זה אשר כתב מכתב מזויף? וצחות לשונו תודיענו כי יד פינעליע ערכו המכתב האכזר ההוא. אך אם אמת הוא, גם אז אסלח לה יען כי אהבתה לאביה חזקה מאהבת אוהב, צדקת יקרת נפש צדקת, את הראית לדעת חובת בנים להורים, את תעמדי לנס לכל בני עמך כי אלה אשר כבוד הוריהם לאל נחשבה בעיניהם יבושו ויחפרו בהודע להם רגשותיך העדינות, כל אלה אשר חננם ה' ביקר נפש יעשו כמוך, אך את בראשם ועתה סלחי לי כי מרוב שיחי וכעסי דברתי כל אלה חללתי שמך הנכבד ובשם בוגדה קראתיך סלחתי! יקרת נפש סלחתי! על כל אשר עשית לי, יתן ה' ותמצאי מרגוע בבית האיש אשר תבואי שמה אך לא! ארור האיש העושה זאת, הן יעצתי ארוץ למאילאנד ואריב אתו ואומר לו המעט לו כי נתן לו ה' כבוד והון כי בא לגזול גם כבשת הרש כי לא ינקה ה' כל עושה אלה, וכדברו לקח מעילו וכובעו וירץ החוצה אך שם עמד רגעים אחדים ויחשוב מחשבות. לא! אמר פתאם לנפשו לא אסע למאילאנד האם לא אמרה כי תשים קץ לחייה בעת תראני על כן אחדל ואלך במר רוחי תחת שמי ה' עד יומי האחרון, ודאגתי מעתה תהיה רק בעד הורי ואחותי עד אשר אוציאם למרחב, ובהתימו לדבר נח מזעפו וישב למעונתו ולעבודתו. –

 

כא: השבויה    🔗

אפוא הנני! הגידו לי אפוא הנני! זעקה העלמה בעת אשר שב בינתה אליה והרגישה כי בעגלה היא יושבת, והעגלה התנהלה לאט, הגידו לי אפוא הנני! האם כשבוית חרב תובילוני שודדים! ומי נתן לכם רשיון לעשות נבלה כזו!

עוד מעט ותדעי, השיב לה הרכב, ויסב פניו אל הסוסים להכותם בשבט עברתו ולראות ולהתבונן על תארם, מצהלותם ודהרותם כי רק בהם ימצא עונג, בהם ולא באחר כי המה חייו ואורך ימיו ובהם ישגה גם בחלום גם בהקיץ, על כן לא ענה את העלמה היפה ההיא רק בדברים קצרים ומעטים למען לא ימנע נפשו מטוב ועונג אף רגע, ולשמור משמרתו כאשר צוה בכל פרטיו ודקדוקיו בדבור והכאה לקללם ולחרפם ולהבזות כל אחד בפני רעהו וילבש גאה וגאון בראותו כי בכל פעם אשר יכה אותם החלו לרוץ במנוסה ובבהלה וכאשר יקללם ויחרפם די חפצו גם אז לא יפתחו פיהם להשיב חורפיהם דבר, אז ידע נאמנה כי הוא מלך בבהמות ויען כי המשרה ההיא מצאה חן בעיניו, על כן לא שת לבו ולא הטה אזנו לשמוע זעקת השבויה הקורעת לב השמים.

אלי! אלי! זעקה העלמה בראותה כי העגלה תסע הלאה להרחיקה מבית אביה, הכלה אתה עושה לשארית בית אבי! כי מה תהיה אחריתם? היוכלו נשוא כל הסבל הכבד אשר העמסת על שכמם? האם לא יכרעו תחת משאם? ומי יקמם?… – הן בת תמותה הנני, ולא אוכל לראות איך יכה הרכב את סוסיו על לא חמס עשו, בעבור זאת אשר לא יחפצו להמנות בין עושי רשעה אלה, ובעבור אשר לא חפצו ללכת בדרך המלאה שוד ורצח יוסרו ויענו! אך אתה טהור עינים מראות ברע למה תחשבני כבהמה, כי מסרתני בידי רעים כסוסים בידי הרכב, אך מדוע לא יכה את סוסיו בעיר, הלא ירא כי אימת הפקיד תבעתיהו כי אם יראה יוסר כדי רשעתו, אך עיניך משוטטים בכל ואיך תביט ותחרש בבלע רשע צדיק ממנו. – יחדיאל ישב על עבר השני בעגלה למען לא תראיהו, והוא שמע כל דבריה, שמע ולא הבין ובכל זאת ידע כי ראמות ונשגבות דבריה מאד. – כה דברה העלמה במרי שיחה, ותפול באין אונים בתוך כסתות העגלה ותישן וכאשר הקיצה משנתה ראתה כי מונחות לפניה בתוך העגלה ענבים תאנים וגם מעשה אפה, אך היא לא הושיטה ידה לנגוע בכל אלה, ורק בכתה מאין הפוגות, כה נסעה העגלה ימים אחדים. עוד מעט והננו על מקומנו אמר הרכב אל פינעליע, בפתחו פתח העגלה הסוסים החלו ללכת לאט, פינעליע הביטה בעד הצהר ותרא כי אישון לילה הוא, אך זאת ראתה כי בעיר נכריה היא העגלה עמדה אצל בית גדול פינעליע ירדה מהעגלה. הרכב הובילה במעלות, וכאשר פתח הבית, אמר, הנה בת הבאראן אדעלבערג. – אשה כבת חמשים אשר ישבה אצל השלחן ואכלה, כאשר שמעה השם הזה קמה ממקומה ותלך לקראתה.

ברוך בואך בשם ה' עלמה כבודה, אמרה ותושט ידה לה.

יהי שם ה' מבורך השיבתה העלמה ועיניה מלאו דמעה. האשה הביטה עליה אך לא דברה דבר ורק הראתה לה חדר ואמרה כי החדר הזה הכין אדון הבית בעדה. משתאה ומשתוממת עמדה העלמה על סף החדר בראותה ההוד וההדר אשר בתוכו ולא יכלה לפתור החידה, מה זאת ומה יחפוץ אדון הבית ממנה ותפנה אל האשה ותשאל, הגידי לי מה שם העיר?

בראדי שם העיר השיבה האשה.

בראדי! בגאליציא הנני! צעקה העלמה, אי שמים מה תשמענה אזני בגאליציא הנני, בגאליציא! עתה נפקחו עיני לראות מה עמדי עתה אדע מי שלח ידו בהגנבה הזאת, וכדברה נפלה על מטתה באין אונים ותילל ותמרר בבכי, וכאשר הלכה האשה סגרה הדלת בעדה, ותשכב על מטתה, אך לא עצמה עיניה. ובחצות לילה שמעה קול איש מדבר ויאמר: הגידי לי אמי איפוה העלמה כעת? ומה דברה בעת בואה הביתה. – לא דברה דבר, אך כאשר ברכתיה בשם ה' השיבה לי כאשר ישיב איש על צרה גדולה ואחר שאלתני שם העיר, וכאשר השיבותי לה כי בראדי שם העיר החלה לצעוק ואמרה אהה! בגאליציא הנני! עתה אדע את הכל. – אלך לראותה אמר. פינעליע הכירה עד מהרה קול יחדיאל אימה גדולה נפלה עליה בשמעה כי הולך הוא בחדרה, אך כאשר הגיע אל הדלת וראה כי סגורה היא, שב אל ביתו ויאמר לא אחפוץ להשבית מנוחתה.

הגידה לי בני אמרה האם מה תהי? הידעת כי לא תדבר עמך מטוב ועד רע; כי רק בכה תבכה, ועדינה היא מאד, ובימים אחדים תחלה ואז תאלץ לשלחה חפשי.

לא! לא תקום ולא תהיה! צעק בזעף אף פה תשב עד אשר תעתר לי או עד אשר תמות את וויקטאר שנוא נפשי לא תראה עוד, אך אל תראי אמי כי לא עד עולם תבכה. כי כאשר תראה כי אין עזרתה לה אז תעתר לי ואם אין אאלצה בחזקת היד זאת דבר בזעם נורא מאד.

חיל ורעדה אחזה את העלמה כל עצמותיה רחפו ממגור כי ראתה כי אבדה תקותה כל הלילה חשבה מחשבות להנצל אולי תמצא מנוס ומפלט לה אך נואש, אויה! אויה נאנחה העלמה כי בא חלומי החלום הראני מה תהי עמי… הוא הוא הנמר האכזר אשר שכב אצל הפתח… וכאשר נשקפתי בעד החלון וראיתי את אהוב נפשי אסור באזיקים וחפצתי לקפוץ מעל החלון… נפל עלי בזעם אפו וחפץ… לטרפני ולקרוע… סגור לבי! היא לא יכלה לדבר עוד כי כחה עזבה ותפול באין אונים על הכסתות ותישן, וכאשר קמה בבקר באה האשה ותשאל בשלומה ופינעליע לא ענתה דבר וכאשר הלכה ממנה טעמה מעט מן המטעמים אשר שמה לפניה כה עברו חמשה ימים ויחדיאל עוד לא נראה לפניה כי אמר אחכה עד אשר תעבור הבהלה הראשונה, אך ביום הששי בבקר קם ולבש בגדיו החמודות ויבוא אל חדרה, פינעליע יושבת אצל שלחן וידיה תמכו ראשה אשר סבב עליה כגלגל מרוב בכי וכאשר ראתה את יחדיאל לא קמה ולא הרימה עיניה יחדיאל עמד רגעים אחדים על מקומו ואחר כן נגש אליה ויאמר, סלחי לי עלמה כבודה על כי התחמקתי ממך זמן רב כי יראתי להראות לפניך עד יעבור זעמך. פינעליע קמה ממקומה ותבט עליו בבוז ובשאט נפש ותאמר:

סליחה תבקש ממני? על כי אחרת מבוא! לו לא באת כל שבעים שנות אדם אז סלחתיך, אך עתה מאין תדע כי עבר זעמי.

עלמה יפה ועדינה כמוך לא תיטור לעולם.

לא עלמה עדינה הנני כעת! עת עמדי נגדך נגד שנוא נפשי, ורק כגבור מלמד מלחמה מנעוריו, אלחום בעד כבודי וכבוד בית אבי אשר שודדים וגונבי נפשות דמו לחלל עד רגעי האחרונה, כי מלחמה לי בעמלק עד עולם, אמות בהמלחמה ההוא, אך כבודי לאחר לא אתן.

פני יחדיאל הלבינו מחמה וקצף, אך הסתיר חמתו ויאמר חלילה לי ללחום עם עלמה יפה ומשכלת כמוך, אך עם גבור מלומד כמוך, אשר ילחום רק להרוג או ליהרג, ורק לאט לאט אארוג מכמרתי סביב לך, עד אשר תהי נאחזת בפח ואז תסכני עמי ותשלמי ותדעי ותביני כי לא זה אשר יקח עלמה לו באשר יאהבוה גונב נפש יקרא, כי לא אבקש רעתך כי אם אשרך, כי על שושנים תדרכי וזהב וכסף משכיתך אך לדרור וחופש לא תקוה.

ואם אראה כי אבדה תקותי כי הסגירני ה' בידי אויל אשים קץ לחיי כי בשמחת כל לבבי אמסור חיי למלך בלהות כי רק חיי יקח, וכבודי וכבוד בית אבי הצלתי.

דברי העלמות כשחוק בעיני כי לעולם לא קימו את אשר הבטיחו.

אם כן אהיה אני הראשונה אשר אקיים הבטחתי ומוצא שפתי לא אשנה.

הנה זאת אאמין לך כי ברצונך לקיים הבטחתך לוויקטאר אם אך תוכלי…

פני פינעליע חורו בשמעה כי נבל זה העלה שם אוהבה על שפתיו ותתעורר. ותאמר, הן בזאת תוכל להאמין כי גם זאת אקימה אם אך ביד תיגע בי וכדברה נשאה מרום ימינה לשבע.

חיש כברק אחזה יחדיאל בידה ויאמר הסי! הסי! כי מה עשיתי לך ויפן ויצא מהחדר, פינעליע שאפה רוח בעת ראתה כי בודדה היא ותלך ותסגור הדלת בעדה ותשכב על מטתה ותבך ותשפוך כמים לבה עד אשר נפל עליה תרדמה ותישן. –

 

כב: רפיה ואשתו    🔗

אוי לאב אשר יגדל בנות כמו בתך אמרה אשה כבת ארבעים אל אישה הבא בחדרה.

הלא אמרתי לך בונה יקירתי כי לא אוכל עתה הועיל לזה.

כה דבריך תמיד אב לא יוכל לרפוא משובת בתו!

הגידי נא לי במה? ובכל מאמצי כחי אעשה –

לא אחפוץ לדבר עוד מזה, יען כי נחר גרוני ותשלך בכל פעם דברי הטובים אחרי גוך בחשבך כי טובת בני אדרוש כי לפי אשר תכיר בתך תוכל להבין כי לא לכבוד ולאשר לאיש לקחת בתך, כי לולא הוא אשר יעשה כל אשר אצויהו לא הביט עליה.

רפיה שמע כבוד בתו היפה והעדינה מחלל בפי אמה חורגתה, אשר לא למדה מנעוריה כי אם לאכול ולשתות, למען הרבות עליה בשר כפרות הבשן, אך לא חפץ לריב אתה וידום, ובעבור זעמו מעט אמר אליה בקול דממה, האמיני לי כי לו היה תואר פני בנך ושכלו דומה לבתי, אז בכל לבי נתתיה לו אך…

הס! הס! קראה האשה בקפצה ממקומה ופניה אדמו מקצף על בני! על בני! אשר הוא מגדולי היחס תתן דופי! הנה זאת תורת עמיעליע בתך אשר תקראהו תמיד בשם חלאת מין האדם יהי לך אשר לך אך אקוה כי בעוד ימים מעטים ידברו כל אנשי העיר ממך ומבתך כמו מהבאראן אדעלבערג ובתו כי בת הבאראן ברחה מן העיר את וויקטאר; ובתך תברח מן העיר את אלבערט.

ומה כל אלה? שאל רפיה נדהם בארי נא לי דבריך כי לא אבינם.

בת הבאראן ברחה עם וויקטאר מן העיר.

איך יוכל היות כדבר הזה? שאל רפיה, הלא וויקטאר נסע מפה זה שנה, והיא ברחה לפני ימים אחדים ואיך נהיה הדבר הזה, וגם וויקטאר הוא איש עני ואיך תחפוץ בו?

הוי סכלים ואין לב! אדמה כי הזקנה תשדד מכם חכמתכם ובינתכם עד כי תהיו לגברים לא יצלחו ועלמה צעירה לימים תוכל להוליך אב זקן שולל, וכל מעשיה הנשחתים והנבזים טובים בעיניו כי כמוך כן הבאראן אדעלבערג בתו הוליכתהו שולל עד הרגע האחרון אשר ברחה בו ועתה אב כואב הכון והכן לך לשמוע אחרית עלמה כבודה אשר היא הייתה הראשונה לעשות נבלה כזו ובתך תהיה השניה כי בת הבאראן ברחה עם עבד השר ותנח מכתב על השלחן אשר בו תבקש סליחה מהוריה יען כי ברחה בלתי רשיונם ונתנה ידה לוויקטאר כי לא תוכל להשאר פה עוד, והמה כלם בפי ההמון ללעג ולקלס ונגינות שותי שכר, ואני באשר ידעתי כי בתך תאהב את אלבערט על כן החוב עלי להזהירך לבל תניחה לעשות כמעשיה.

צדקת יקירתי, צדקת, אמר רפיה, אשר הלך אחרי אשתו אך מה אעשה והיא תשנאיהו, ותהי אחריתה כאחרית בת גאלדבערג…ומה היה לה?

היא חפצה לקפוץ בנהר חודש ימים אחר חתונתה, אך יחדיאל הגאליציאני עם עוד אנשים הצילוה, על כן אירא גם אני כי בתי יחידתי היא –

בוז לך! לעג לך! כי עוד תשוב אל קיאך, האם לא טוב היה לגאלדבערג אם כי נאבדה בתו מן הארץ ויסתר עמל מעיניו מעתה כי תהיה למעצבה לאביה ולחותנה הצדיק והחסיד, אך עתה אחרת אתם כי ישלחוה לארצו ארץ גאליציא ושם תהיה אחת מאלה, או תשכח את בני מאילאנד השובבים או תמצא שם קבר אך הוא יהיה נקי מה' ומאנשים ועתה אתה תירא! אך לא אחפוץ עוד לדבר מזה יען כי טחו עיניך מראות וכהתימה דבריה קמה ממקומה ותאמר נקיתי הפעם מה' וממך, ותשם אל הדלת פניה.

אנא יקירתי! אל תעזביני בעת רעה כזאת, אמר רפיה אליה אשר תמת לב אשתו עורה את עיניו, לא ידע כי שבע תועבות בלבה, יען כי חפצה לשום קץ לחיי עלומי בתו למען לא תהיה עוד לה למכשול ולפוקה, כי מדי בואן שתיהן על משתה אז מעטים היו הצעירים אשר הביטו גם עליה ויגשו לשאול לשלום לה, כי כלם נקבצו סביב בתה חורגתה ובכל פעם העלתה חמתה עד לאין מרפא, על כן חפצה לשום קץ לימי עלומיה ואחרי אשר ראתה האשה המבישה ההיא, כי זיק החמלה והרחמים אשר היה צפון בלבו, כבה בדבריה הנמרצים, בהזכירה אותו כי כבודו יחלל על-ידי בתו, והוא ברפיון רוחו האמין לכל דבריה פנתה שכמה ללכת, ותניחהו למעצבה בעת אשר תקפה עליו מחלתו.

  • אנא יקירתי! אמר רפיה בקומו ממקומו ויחזק בידה, אנא אל תעזביני בעת רעה זאת בעת אשר גם בתי יחידתי חפצה להפשיט כבודי מעלי, כי רק בך יקרת נפש אבטח, עוצי לי עצה ואחרי דבריך לא אשנה.

הלא ידעתני יקירי אמרה בונה אליו בפה חנף אשר בה קנתה לב הזקן לצמיתות, הלא ידעת כי לא לרצון לי, אם אדברה, ודברי אינם נשמעים, ואנכי אדבר אליך בדבר הזה ולא תשמע.

האם לא עשיתי תמיד חפצת? הלא אמרת, כי הבית אשר קניתי בשנה העברה יקרא על שמך, האם לא עשיתי כן!

בונה התאדמה מקצף אך הסתירה חמתה ותאמר, ומכסף מי קנית? האם לא מכספי והוני?

הוא לא חפץ לריב אתה ויאמר: היי נכונה ובטוחה, כי אחרי דבריך לא אשנה.

  • אם כן, אמרה בונה ותשב אצלו על הכסא ותאנח, אם כן אין עצה אחרת כי אם תהי בתך לשלומיאל בני לאשה כי עשרת אלפים לירא (כסף) יש לו ירושה מאביו הצדיק, וגם אתה תתן נדה לבתך, ואחר חתונתם ישלח במסחר ידו, ומה תחסר לבתך?

יהי כדבריך אמר, והכיני הכל על שמחת בנינו אשר תהי בעוד ימים אחדים ואם לא תחפוץ, אכביד עליה ידי.

עתה אדע כי תאהבני מישרים, אמרה בונה ותלך, וגם רפיה קם וילך לבתו לבשרה הבשורה הנעימה ההיא.

אפוא עמיליע? שאל רפיה בדרכו על סף החדר ולא מצאה ורק שפחתה עדה ישבה, התדעי עדה כי אשים קץ למשובת עמיליע כי רק בחוצות היא משוטטת.

שגית אדני רפיה, שגית מאד היא לא תשוט בחוצות, אמרה עדה, ורק כעת הלכה על רגעים אחדים.

הידעת עדה? כי בעוד ימים אחדים תהי בתי מאורשה לשלומיאל.

הלא אביה אתה, אמרה עדה, ובטח טובתה תדרוש, אך לבה נקרע לגזרים בידעה טובת לב העלמה וישרת נפשה כי היא אמנתה מיום הולדה, ועתה תראה גורלה המר כי אביה התמכר ביד אשתו, אשר חפצה להביא עליה שואה.

רפיה ראה זאת והבין, אך לא דבר דבר וילך. – הוי אמרה עדה, כאשר הלך הזה הוא אב לבת יחידה, ויקרת נפש כמוה! הן אזכרה בעת אשר אסתר אם עמיליע חיתה, אז אמר כי כל עמלו ויגיעו הלא רק למען בתו יחידתו, אך זה שמונה שנים מעת באה הארורה ההיא בביתו, הפכה כל הבית משרש והטתה לב אב לשנוא את בתו יחידתו, - הוי! אשה נצורת לב גם יומך יבוא ותנחמי באחריתך, וגם עליך אב אכזר יעבור כוס, כי נתתה ביד אשה מבישה, אך גם אני לא אטמין ידי בצלחת, איעצה מה לעשות למען הצילה אלך לבקש את עמיליע למען תדע מה נהייתה, והיא תבקש עצה מאלבערט לעצור בעד הרעה, ובדברה הלכה לבקשה.

אן תלכי עדה יקירתי? אמרה העלמה בפגשה אותה ברחוב.

הנני הולך לבקשך.

לבקשני? ומה חדשות יש אתך? שאלה העלמה ותשם עיניה היפות על האשה.

למה תביטי כה עלי יקירתי אמרה עדה, התדמי כי אעלים ממך דבר.

ומה זאת? הגידי נא! אמרה העלמה ולבה הולם פעם.

הידעת כי האב והאם גמרו..

ומה גמרו? שאלה העלמה בחפזה.

כי בעוד ימים אחדים תהיה מאורשה לשלומיאל.

האם לאלצני אמרו? היו לא תהיה! כי לא ילדה בת חמש שנים הנני, ובכל זאת עוצי עצה מה לעשות.

בואי אתי אל אלבערט ונועצה יחד אמרה עדה, ותלכנה.

אלבערט ישב בביתו וחשב הן לא אדע מה תהי הן בא היום שקויתי, משרת כהונתי רוממה מעתה, כי מיום מחר אהיה סופר בבית שר הפלך האם גם אז יאמר רפיה כי איש עני הנני; אך מה לי ולו! הלא היא איננה ילדה קטנה אשר יאסרנה האב בעבותים אל אויל, אך אפוא אמצאיה כעת למען אוכל לבשרה ממשרתי החדשה – ופתאם שמע קול דופק על הדלת ויפתחה מהרה, האח! מה זה תראינה עיני השלום לך יקירתי.

שלום אך דע נא כי על דבר נחוץ באתי כעת בביתך.

ומה זאת?

האב יחפוץ לאסרני אל האויל שלומיאל והוא אמר כי בחזקת היד, יעשה זאת.

הרגעי נא יקירתי! והיי שמחה ועליזה, אם אך לעצתי תקשיבי.

הלא בעבור זאת באתי הנה.

עצתי כי תעשי כעת כמצות אביך.

ומה תאמר! אמרה העלמה זאת לא אעשה.

הרגעי נא הלא הבטחתיני כי תשמעי לעצתי והיי נכונה ובטוחה כי בזה תבואך טובה אך אל תיראי, ועשי כאשר אומר לך כי זאת רק למען האריך הזמן ואני אדע את אשר לפני, ועדה הנאמנה תהיה המיועדה להריץ מכתבנו ואקוה כי היום הזה יהיה לטובתנו כי במקום הצללים שם אור, אמר חכם אחד, והנני לבשרך כי בחר בי השר להיות סופר בביתו ועתה הבטחני נא כי תעשי עצתי.

אעשה אמרה העלמה, ותקרא לשלום, ותצא, ועדה אחריה, ובעוד שלשה ימים הייתה עמיליע היפה, מאורשה לשלומיאל הפרא, בונה רקדה על רגל אחת, בראותה כי נעשתה עצתה, וכי יכולה להטות לב אישה אל כל אשר תחפוץ כאשר עשתה את אישה הראשון, כן דרככן תמיד נשי גאליציא אר רק לכן יאות השם פרות הבשן האומרות לאדוניהן הביאו ונשתה ולא תבקרו ולא תדרשו, אם בגנבה, אם בגזלה, בא לידכן, או בערמה ובעקבה, אם אך בטנכן לא תחסר ועל לבכן הנשחת תתנוסס אבן ספיר אשר יכסה בו כל מום, וצואריכן הרחבות בפנינים תמלאנה, למען תוכלון ללכת דומה ולטחון פני עניים ולצחוק מאלה ההולכות בתום כי בונה אשת רפיה הייתה אחת מאלה על כן הייתה שמחה ועליזה עתה. בונה אשת רפיה מגרענאוויץ הייתה בת אחד מחסידי גאליציא והיא הייתה יפת תואר מאד, הוריה אהבוה וגדלוה כאהבתם אותה, ואם תשאל קורא יקר, ומה לספר כי הורים יאהבו את בניהם, האם חדשה היא! אשיבך הלא גם אנכי בת להורים, וגם אותי אהבו הורי מאד ובכל זאת הייתה יראתם על פני תמיד כי יסור יסרוני שבע על נקלה, אך לא כן הייתה אהבת הורי בונה לבתם, המה אהבוה ככל חסידי גאליציא את בניהם ולא עצבוה מימיה ולא מנעו ממנה כל משאלות לבבה, ואת כל אשר עשתה לחכמה נחשבה להם ועל כל נבלה ותועבה אשר תעשה הילדות חיפו באהבתם פעם באה והראתה להם כי גזלה מילדה כלי משחקה והמה לא גערו בה לאמרה השמרי לך מעשות עוד כזה לחמוד ולגזול דבר אשר לא לך הוא, כי אם שמחו עוד על זה, הילדה בראותה כי תשמח לבות הוריה במעשיה אלה, הוסיפה עוד ללכת בשרירות לבה ומיום ליום רבתה משובתה, ותרץ תמיד בחוצות עם נערים ונערות שובבות כגילה, וכאשר חפצו הוריה ללמדה לשון וספר לא חפצה, והמה לא אלצוה, על כן נשארה ריקה מכל מדע, וכה רבתה משובתה עד מלאת לה ארבע עשרה שנה, ואז הלבישוה הוריה שני עם עדנים ובגדים ארוכים הסרוחים כאמתים על הארץ, למען תחשב לעלמה גדולה, ואז החלו השדכנים לדפוק דלתותם והוריה הראו כל אחד סחורתם היקרה, כי באמת הייתה יפה עד מאד יען כי כל עון לא עלה עליה, ובשנת החמש עשרה לימי חייה הייתה בונה לאשה לבן גילה אשר גם הוא חסיד גאליציא, ולא למד כל דבר חכמה או מלאכה, רק ללכת שלש פעמים בשנה אל הצדיק ברגל. וכן עשה גם אחר חתונתו את בונה לשמחת לבב הוריה אשר היו גם המה אדוקים בהצדיק כאישה, עד אשר אבד כל הונו בענין רע ובתם נשארה ריקה מכל, אך בונה לא הסכינה בזה כי בבית אביה היה לה משתה תמיד, ובכל עת אשר הוריה היו עשירים לא חסרה דבר כי שלחנם היה תמיד מוכן לפניה, אך גם באר ידלה ויבש יאמר משל ההמוני ואף כי עושר חסידי גאליציא כי הצדיק משם היה אסור באזיקים והיה עליו לשלם כופר פדיון נפשו בכסף מלא ואז התנצלו החסידים את כספם והחסידות את עדין ואז בא הקץ גם על עושר הוריה, אך יתר החסיל אכל הארבה כי פעם בא חתנם אל בית חותנו ויקח מביתם המעט אשר נשאר להם להביא תשורה לאיש אלהים וכאשר שב משם אמרה אליו בונה אשתו התדמה כי תשב בחיבוק ידים ואני אהיה רעבה וצמאה ואלך ערומה? - ומה אעשה? אמר הלא לא למדתי כל מלאכה – הלא גם חיים פעסעלעס לא למד מלאכה ומאין לאשתו בגדים יקרי ערך ועדי עדיים הרבה וכאשר תבוא אל בית התפלה תבטנה כל הנשים עליה ותקנאינה בה.

הידעת מה מעשה חיים פעסעלעס? הלא הוא יסחור בשטרות מזויפות ובכסף סיגים. – אחת היא לי במה תסחור אך לי לא יחסר מאומה ואם לא תעשה זאת אעשה לנפשי רעה השמעת? – סר וזעף הלך חמואל אישה מביתו והיא רצתה אחריו ואמרה לו אל תאמר כי תלך ותבוא כפעם בפעם ואני אפתח לך דלתי ביתי, היה נכון ובטוח כי תלין מאחורי הדלת והמזוזה אם תבא בידים ריקות, לך לאבדון אתה וגם יולדיך אשר הכינו צרות עבורי, - סר וזעף הלך חמואל לדרכו. שנה תמימה לא שמעה ממנו מאומה והיא ושלומיאל בנה אשר היה אז נער בן שש שנים, החיו נפשם מכלי הבית אשר מכרו לאחד אחד ואחרי עבור שנה שב חמואל לביתו וכסף בידו. ויתן הכסף על יד אשתו ויספר לה כי נקרה לפניו איש אשר יסחור בסחורות חיים פעסעלעס ותכון ידו עמו, ובזמן מצער אסף כל הכסף הזה.

האח אישי! ומשוש גילי! אמרה בונה בשמחת כל לבבה ותחבקהו בזרועותיה מה מאשרה הנני כי נפלתי בגורלך. חיי ונפשי אתן בעד נפשך. אך חכה נא מעט ואביא לך במה להשיב נפשך, כי יודעת אני מה טוב בעיניך, וכדברה רצתה ותביא יין שרף חזק מאד וממתקים ותשם לפניו, שתה ואכול יקירי אמרה למען יחזק לבך ואחר נדבר דברינו, חמואל שתה ויתן גם לבנו הדומה לו למען לחנוך לנער על פי דרכו, ובונה לא הביטה על כל דבר כי אם על הכסף ותשמח ותאמר דע נא יקירי כי אם תסחור במסחר זה זמן כביר אז נהיה המאשרים בארץ כי נקנה בתים ונכסים, כסף וזהב ושמלות, הגד נא לי חמואל יקירי האם תסחור עוד בעסק זה? או תסתפק בהמעט.

מעט! אמר חמואל הלא חמשת אלפים פלארין הבאתי הנה ואחשבה לעשות מסחר אחר עד אשר בו נחיה נפשנו בתום וביושר. – האם לעון נחשבה זאת בעיניך? שאלתהו – בטח הוא עון גדול להתערב עם שונים והחכם מכל אדם צונו ירא אלהים בני ומלך על כן אירא כי זאת נגד דתינו ונגד המלוכה ואם יתפס איש במסחר זה אזי ישלח לארץ גזרה וכל ביתו יחרם.

  • חלילה לך חמואל יקירי אל תעש זאת כי מה נעשה במעט הכסף ההוא וביתנו ריק מכל, הן יעצתי את המסחר הזה אל תנח עד אם נאסוף כסף הרבה אז נעשה מסחר גדול ושמינו ילך על כל הארץ.

יראתי אמר חמואל כי אורבים לנו מכל העברים וחז"ל אמרו מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע וחטאתי לה' ומלך.

אל תירא יקירי כי לא יקרך עון בזה, יען כי בעל אשה ובנים אתה האם טוב טוב יהיה לך כי תלך אחר תורת ה' ואדם, ואשתך ובנך יגועו ברעב? בדברים כאלה ועוד רבים פתתה את אישה וגם יכלה לו, עד אשר הבטיחה לעשות חפצה וכן עשה, שש שנים סחר במסחר ויצבור הון רב, והיא קנתה עדי עדיים הרבה ואדר היקר כאשר תלבשנה בנות המלכים והשרים.

אך מי הוא האיש אשר הרים ידו במשיח ה' ונקה! על כן גם עליו עבר כוס, ואף כי אין בו אשם ורק אשר הסתו בונה אשתו, אך הוא נשא עונה כי נתפס בכף רמיה ויושם במאסר ויהי שמה שנה תמימה ואחר כן נחרץ משפטו לשלחו לעבודת פרך (צוכטהויז) על עשר שנים אך הוא לא האריך ימים בעבודתו זאת, כי אחר עבור עוד שנה מת מעוצר רעה ויגון וגם מכעס ומכאב לב כי אשתו זאת אשר עבורה אבד חייו העלמים וגם כבודו עד נצח לא באה אף פעם לנחמו ולהקל מעט עלו הקשה כי יראה אם תבוא שמה ותראה מצבו המר אז יכאב לבה וזאת לא תחפוצנה הפרות הבשן ופעם שלח מכתב אליה המלא בכי ואנקה כי תחוס על חייו וכה אמר הן אדע כי שוטרי הפאליצייא לא לקחו הכל כי את קדמת את פניהם על כן חוסה על נפשי האמללה, וזכור כי כספי היא אשר אספתי בדמי לבבי ואימת מות, כי לבי נבא לי על סופי הרע על כן חוסי ובואי אלי עם שלשת אלפים כסף, ותוכלי להקל מעבודתי הכבדה אשר יעבוד בי, ואז אוכל נשוא עונשי אשר נענשתי למשפט ואחרי תשע שנים הרעות האלה חופשה ינתן לי אם אחיה כי איש צעיר לימים הנני וחוסי על נפשי האומללה אשר לא שמעה בקול אלהים ומלך, אך היא שחקה על דבריו, ותאמר כסף רב אוציא עליו ואני אשאר בערם ובחוסר כל לא! לא אעשה זאת, על כן מת מכעס ומכאובים, כי העת הרעה ההיא למדתהו בינה, וירא בעד מי עמל והאביד חייו העלמים, והיא נשארה בהון עצום, אשר עלה בערך חמישים אלף פלארין ולפני שבע שנים אחרי מות אישה נסעה לבתי הרחצה באיטאליא, ושם היה גם רפיה ובתו כי בתו נוחלה מחלה עזה אחרי מות אמה, ואז נתודעו זה לזו, כי כספה וגם יפיה משכו לבו, ויאהביה ויקחיה לו לאשה על כן הייתה היא המושלת על כל הבית, ועל כן נעשתה עתה עצתה, ועמיליע היפה הייתה מאורשה לבנה הפרא אשר גדל כאמו, על כן הייתה היא שמחה, בעת אשר עמיליע בוכיה ונאנחה, אך אל יתהלל חוגר כמפתח, יאמר משל הקדמוני. –

 

כג: האסיר    🔗

מאין אתה? ומה הובילך פה? שאל השר את האיש העומד לפניו, ועפעפיו בחנוהו וימדהו במבטיו מכף רגלו עד קדקדו, כי הכירו לאיש רע ובליעל, וזה אשר לא הסכין כי איש יחדור תוך חדרי לבבו שם לארץ מבטו, ורק לפעמים הפנה עיניו הנוצצות המפיקות שוד ורצח, ויבט על כל סביביו.

מווענעדיג שב עבדך אדני השר, וגרנו בבית אחד אני ואיש צעיר לימים חמשה ימים, וביום הששי באה אליו עלמה צעירה לימים יפה ועדינה עד מאד, ולפי הנראה חכה עליה כי שמח לקראת בואה, ושם האיש הצעיר וויקטאר שענפעלד, השר הביט עליו בשאט נפש וישאלהו.

מה שם העלמה?

זאת לא אדע, ועבדי הבית הגידו לי כי ממאילאנד באה וגם זאת אמרו כי תסע לארץ אשכנז, וכאשר באתי הנה ושמעתי, כי כלם מדברים אודות בת הבאראן אדעלבערג אשר ברחה מבית הוריה ותלך, וכי אתה מגן להבראן מרודפיו ואספת את תוך ביתך, והיא נתנה לי מכתב אליך. על כן באתי הנה.

האם המכתב בידך הוא? שאל השר.

בידי, וכדברו לקח המכתב מצלחתו ויתנהו על יד השר אך בטרם פתח השר המכתב הלך על רגעים אחדים בהחדר השני וישב עד מהרה.

ומה שמך כי אדע, שאלהו השר.

שמי! שמי!… אמר ויחשוב.

השר צחק בקרבו ויאמר בקול מושל הלא שאלתיך על שמך! האם שכחת אותו?

על שמי שאלתני אדני? אכן לא שמעתי, שמי לוטן בן שובל.

השר חפץ לדבר עוד, והנה ארבעה אנשים מזוינים נראו על סף הבית, ויעמדו תחתם, לוטן הביט בחרדה על האנשים ההם.

קרבו הנה! אמר השר ועשו מצות אדוניכם, העבדים נגשו אליו ובטרם שב בינתו אליו, והנה האיש ההוא אסור באזיקים מכף רגלו ועד קדקדו, וינהום כארי על טרפו ויחרק שן, זאת לא יועיל לך אמרו העבדים.

אבל מה פשעי וחטאתי כי שמתם בסך רגלי?

הוליכוהו למקומו צעק השר בחרון אף.

ומי שמך לשר ושופט עלי? צעק האסיר.

דום נבל צעק השר, הובילוהו על מה תחכו? ובעוד רגעים אחדים נשמע צלצלי כבלי הברזל אשר עליו בכל החצר כי הובילוהו למקומו הנתן לו והשר נשאר בדד בחדרו תפוש ברוב שרעפיו, יראתי אמר השר לנפשו כי האשמנו את העלמה חנם, כי אולי הריקים והפוחזים קמו להתעולל עליה עלילות ברשע, להנבל הזה לא אתן עד מהרה חופשה, כי אולי אציל מפיו דבר אמת כי לפי חזות פניו הוא ראש השודדים, אויה אם נקיה היא מזאת ואם בידי שודדים נפלה, אך הלא מכתב בידי אראה מה בתוכו ויקח המכתב ויפרשהו לפניו, והנה איש דופק על הדלת.

ומי פה? שאל השר בחפזה וגם ברעמה כי לא יכול לשלוט ברוחו ההומיה.

אדעלבערג מבקש רשיון לבוא אדני השר הייתה המענה אך אם רע בעיניך אז אלך ואשובה.

האתה פה ידידי הבאראן? בוא נא בוא, אמר השר, ויסתר במהירות המכתב בצלחתו.

סלח נא לי ידידי, אמר השר כאשר נראה הבאראן בחדרו ויושט ימינו לו באהבה, הן לא ידעתי כי אתה הוא שב נא אמר השר ויחפוץ להסתיר מבוכתו, אך הבאראן הכיר את מבוכתו ויאמר: הנה הייתי בחצר ושמעתי מהאסיר אשר עבדיך הובילוהו לבית כלאו, דברים בשפת צרפת אשר לא אדע שחרם והמה החרידו לבבי.

מה זאת! נהם הנה הזכרתיו העלמה ורגז וקצף אין זאת כי אחד מאתנו מעל בנו מעל –

הזאת שמעת ידידי?

זאת שמעתי –

האיש הזה היה כמבשר בעיני וספר לי כי בווענעדיג ראה את וויקטאר ואת פינעליע כי גר אתם ימים אחדים בבית אחד, ואחר כן נסעו לארץ אשכנז, ובטרם נסעו נתנה מכתב על ידו אלי, אך אנכי הכרתיו לאיש רע ובליעל וברצונו רק לדרוש ולחקור אחרי מקום מחבואך והוא מן חברת השודדים על כן צויתי לעצרהו פה עד אשר אציל מפיו דבר אמת.

פני הבאראן כסיד הלבינו ויאמר: הלא אמרת אדוני כי מכתב נתן לך האיש, על כן נראה מה בתוכו, צדקת אמר השר ויקח המכתב מצלחתו ויקרא.

אדון נכבד ונעלה!

סערות רוחי והמון רגשותי אשר לבי ירגיש בעת תאחז בעט ידי לכתוב הטורים האלה, אשאיר לרגשותיך העדינות כי הם ישפטו ויוכיחו, כי רק אתה ברוחב שכלך תוכל לצרף וללבן הדברים אשר מקרב ולב עמוק ומנפש נענה ונדכא יצאו, הן מאסתי אושר ובחרתי עוני, הרחקתי ששון, והקרבתי אסון ברחתי מברכת הורים ישרים, וקללתם תרדפני על כל מדרך כף רגל, אך מהנעשה אין להשיב, ועד אגוע לא יסתר הנוחם הזה ממני, על כן אבקשך אדון נעלה, ועל רגשותיך העדינות אשען כי לא תשיב פני ריקם, ואבקשך כי לא תמשוך ידך הנדיבה מהורי היקרים והישרים עד יעבור זעם אויביהם, ואז אוכל להרגיע מעט סערות רוחי ולבבי, אשר התעדתו לכל פגעי הזמן, וילכו בים דאגה ועד נצח לא יגעו הנמל כי רדפתי בלי חשך משאון גלי הזמן בהמות דכים, ובעינים פקוחות אקוה על העת המאשרה אשר תמשכני כמצולה ואז אמצא מרגע לנפשי העיפה והנהלאה דברי הכותבת בדמי לבבה.

פינעליע אדעלבערג

הוי ואבוי! צעק הבאראן מנהמת לבו והמכתב נפל מידו.

הרגע נא אמר השר הלא עתה נחוץ לנו עצה על כן התעודד, ועוצה לי מה לעשות אך הגד נא מה תחשוב על זה!

דע נא אדני אמר הבאראן כי לא אבין פשר דברי המכתב אך זאת אחשבה כי וויקיטאר מעל בה, ולשוב עתה הביתה תבוש, על כן התאוננה על קשי יומה, ואמרה כי תלך בים דאגה וגלי הזמן ירדפוה עד כי תרד במצולה, אויה! אויה! מה היה לבתי יחידתי.

השר הניע בראשו ויאמר הידעת כי אחרת אחשבה אני כי השודדים גנבו בתך והובילוה אל מקום רחוק מפה, וגם שני המכתבים אשר בידינו מזויפים המה כי מעשה יד השודדים המה, יען כי לא היו בווענעדיג כי שלחתי שם לבקשם.

אפונה על זאת אמר הבאראן.

מחר נדע אמר השר כי אקוה להציל מפי האסיר דבר אמת וכהתימו לדבר נתן ידו להבאראן, הבאראן שב לבית משכנו, והשר נשאר בחדרו ולא התראה להבאראן עד יום המחרת וביום המחרת הלך אל בית המשפט.

בבית המשפט ישבו השופטים סביב לשלחן גדול המכסה במכסה אדום, בעבר השני ישבו סופרי בית המשפט, השוטרים יצאו ובאו בכל רגע לשמוע במצות השופטים, ממעל כל השופטים עמד כסא ריק אשר לא בא עדן האיש היושב עליו. ממעל להכסא על הכותל נכון תמונת המלך בהדר גאונו וכמו חי הביט בעיניו המלאות זעם ונקם להחרידם ולהזהירם לבל יעותו משפט, השר צעד אל תוך הבית וילך בצעדים ספורים עד מקומו וישב, השופטים נדמו למו דבריו, ודומיה שררה בכל בית המשפט.

השר הביט בעיניו על הבית מכל העברים, ואחר כן שבתה הדומיה ויאמר: הביאו הנה האסיר מהתא השלישי אשר שמו לוטן בן שובל, שני שוטרים העומדים ממולו יצאו ובעוד רגעים אחדים שבו עם האסיר ויעמידוהו לפניו, השופטים הביטו על האורח החדש, משתאים אך החרישו.

שמעוני נא אדני אמר השר אל השופטים האיש הזה בא תמול אלי ואמר כי ראה בת הבאראן בווענעדיג, ולפי דבריו ראה אותה שלשה ימים אחרי אשר נעלמה.

שקר הוא דובר קרא אחד השופטים הלא שני שבועות שלחנו בכל מסלות הברזל ובכל ערי איטעליע לבקשה ולא מצאנוה.

התדעו אדני הוסיף השר לדבר כי בת הבאראן אשר נעלמה לא ברחה אל וויקטאר, ורק שודדים נהגוה מבית אביה וילכו, ואת יאהאן עבדי עשו כלה, והוא הוא אחד מן השודדים אך אקוה להוציא בלעו מפיו, כי הוא יודע תעלומות הרבה.

השופטים הביטו פעם על השר ופעם איש על רעהו; ואחר כן הביטו על האסיר ויראו כי פניו כסיד הלבינו מפחד ובהלה, אך אסף שארית כחו, ויען באומץ לב, אל אדוני, שגית במשפטך לעולם לא ינוח גורלי על גורל השודדים, חף אנכי מפשע ולא אדע אף שמץ מכל דבריך אשר דברת ובה' נשבעתי כי ראיתי את בת הבאראן בעיר ווענעדיג עם ווקיטאר אוהבה.

דום נבל! צעק השר בחרי אף הס! כי לא לך להזכיר בשם ה'; ואף כי דרשוהו וחקרוהו כשתי שעות לא יכלו להציל מפיו דבר אמת ויגמרו אמר כי ישלחו לעיר רומא והשופטים משם ידרשו אחרי וויקטאר אם הוא בעיר ההיא או נסע משם למען ידעו אם יתאמתו דבריו עם דבריהם, האסיר הובל למקומו הראשון ואחר כלות מלאכת עבודתו בבית המשפט, קם השר וילך לביתו וימצא את הבאראן מחכה עליו ויספר לו את דבר המשפט אך אקוה אמר כי ימים ידברו ואם לא היום יהי מחר ויפרדו איש מרעיהו בתקוה רחוקה –.

 

כד: אח לצרה    🔗

ומי זה ידפוק על הדלת? שאלה פינעליע בחרדה, אל תראי עדינה כי לך אני ולא לצריך אך פתחי נא לי מהרה, פינעליע שמעה קול לא מוזר לה ותפתח את הדלת האח! קראה העלמה בשמחת לבבה, האתה פה עזריה! הלא כשמך כן אתה, כי את וויקטאר עזרת מכף עריצים אשר חפצו לבלעו חנם וכאח לצרה נולדת גם לי; השקטי נא עדינה, אמר אליה לא למען הצילך באתי כעת הנה רק למען ספר לך חדשות ונצורות אך שמעי נא את אשר עשו השודדים, מבית אביך צדוך, ואחר כן השאירו מכתב על השלחן כתוב בשמך כי תבקשי סליחה מהוריך, ואת נסעת אל וויקטאר יען כי יראת מפני השר אולי יקחך בחזקת היד, אלי! אלי! צעקה העלמה ותספוק כפיה הן המכתב הזה ישים קץ לחיי הורי היקרים ארורה היא האהבה ארורה תהיה עד נצח, יען כי השיאתני, למשוך ידי מהשר להשחתת הורי היקרים, אל עדינה, אמר עזריה, השר כאשר ראה המכתב חרה אפו בך, אך חמל על הוריך ויקחם בארמונו אך שמעי נא עוד זאת עשו, כי שלחו מכתב אל וויקטאר בשמך וכתבו כי נתת ידך להשר יען כי נאלצת לעשות כן למען הוריך, וצויתי לבל יעוז לבוא מאיליאנדה.

אי שמים! צעקה העלמה ותפול לארץ ותתעלף, קומי נא אמר עזריה, ויקימה מן הארץ התעוררי נא כי לא עת עתה להתעלף בעת אשר כפשע בין האשר ובין האבדון, ותפתח עיניה ותשאלהו הבאמת שלחו מכתב אל וויקטאר? אמת נכון הדבר הה! תקותי האחרונה בתבל אבדה כי אם אנצל מפח זה אנה אברח! ועל מי אנוס לעזרה האנוס למאילנאד? האם לא אהיה לשחוק לכל רואי והשר לא ינבל שמי כי וויקטאר גרשני מפניו, או האנוס רומא אל וויקטאר אשר בו שמתי כל מבטחי האם יביט בי? הלא בוז יבזני וכבודי בקלון יסיר, עתה אזכרה את הדברים המעטים אשר ראיתי בהמכתב אשר אלצוני לחתום שמי ונתעלפתי, איך אוכל עתה להרים עיני נגדו, לא! לא אלך שמה אך האם אשאר פה בידי מעול וחומץ? הלא אז יוכל להתימר כי ידו רמה וצוד צדני בחרמו הגידה נא לי עזריה יקירי האם באמת תדבר הדברים האלה! או יחדיאל צוך לספר לי זאת למען אראה כי אין ישועתה לי עוד ותכון ידי עמו, והאמן לי כי בה' נשבעתי כי בחרתי כל פגעי הזמן אשר התעתדו לבוא ולא אותו.

חי נפשי עדינה כי אמת דברתי כי כאשר הייתי במאילנד נודע לי הכל ולאשרי לקחתני כעת אתו למען אדבר עמך להטות את לבך אליו האם שב גם יחדיאל הנה? שאלה העלמה בחרדה –

היום בבקר באנו שנינו כי בימים אלו ישים קץ לכל אשר החל יען כי השודדים אשר עזרו לו לרעה יבקשו כי ישלם להם כסף נצחונם, והוא אמר כי לא יתן להם מאומה עד אשר תהיי לו לאשה, ועתה דעי וראי מה תעשי.

אנא עזריה יקירי הצילני נא מיד הפרא הזה ועד עולם לא אשכחך.

בכל לבבי הנני להצילך אם אך יהיה ה' בעזרי אך איך אבריחך מפניו? התדעי כי בנפשי הוא!

מדוע תשאר פה האם לא תוכל להשתכר לחמך בכל מקום בואך, ראה הלא עלמה הנני ובכל זאת לא אירא אם אך יקרא ה' לי דרור, ואף כי איש מהיר במלאכתו כמוך עצתי כי נברח שנינו לעיר אחרת שם נתיעץ אנה נפנה ובך אשים מבטחי.

ואנא ננוס? הלא למאילאנד או לרומא לא תוכלי לבוא ואנה איפוא?

ואנה? תשאלני הלא הארץ רחבת ידים היא,

טוב אמר עזריה היי נכונה ובטוחה כי מהיום והלאה אחשוב רק למען הצילך, תודות לך איש טוב אמרה העלמה ותושט ידה לו הנה איעצך, אם יבא יחדיאל היום הנה אל תתמרמרי אתו הרבה אמר עזריה אך אקוה כי תדעי לכלכל דבריך במשטר כי חכמת לב את מאין כמוך כי כה אמרו גם השודדים.

פינעליע צחקה במרירות ותאמר האם גם בעיני השודדים מצאתי חן?

מצאת בעיני כל רואיך.

קוה לה' עדינה כי עוד יעמוד במרחב רגליך אמר עזריה,

ככבש במרחב אשר עליה לבקש בכל יום מרעה אחרת אמרה העלמה ותאנח אך אם יקרא ה' לי דרור ומאשרה אהיה; עזריה הביט בעד החלון ויאמר, יחדיאל הולך, פינעליע התחלחלה אך עד מהרה חזקה ואמצה רוחה עזריה הלך לדרכו והנה יחדיאל בא ויאמר.

ומה שלום העלמה? שלום לה הנה היא בחדרה השיב לו עזריה.

שמחה נראה על פני יחדיאל כי התקוה חזקתנו כי לאט לאט תסכון עמו וייטב שערו ועשה שפמו נגד הראי הגדול העומד נגדו, ויבט מאחריו להוכח כי שלם הוא בפאר והדר, וילך אל חדרה, לאט לאט פתח הדלת ויתיצב על הסף פינעליע נשארה על מקומה בלי נוע, והוא צעד הלאה.השלום לך יפתי אמר העוד יזעף לבך עלי? פינעליע לא ענתה אותו דבר יחדיאל נגש אליה ויאמר העיפי נא עיניך היפות לנגדי עלמה כבודה, וראי האיש המתחנן לפניך כי אך תשמע בקולו ולעבד עולם יהיה לך, אך עתה לא אבקש ממך דבר כי אם תקחי מידי המנחה הקטנה אשר הבאתי לך.

פינעליע העיפה עיניה בלתי רצונה ותרא כי ככב מזהב מופז ובו משבץ אבן שוהם יקרה אשר זהרה ככוכב שמים, אך היא נשארה על מקומה בלי נוע, לב הגאליציאני אשר חשב כי בטח תשלכהו לארץ ותפוצציהו לרסיסים וימלא שמחה וגיל כי שקט רוחה היה לו לפתח תקוה, כי הוא לא ידע מחשבות לבה, ויחשוב כי עת רצון היא, ויקח העדי ויחזקהו על לבה הלבן כשלג, אשר היה חשוף מעט מבגדה השחור, האח! אמר מה יפית ומה נעמת, פינעליע היפה, אין קץ ליפיך וגם העדי ההוא ישים עוד נוספות עליך עד כי נדמת לכוכב שמים בליל בהיר, ויאחז ידה ויחפוץ להגיעה אל שפתיו.

פיניעליע ישבה כל העת בלי נוע, אך כאשר אחז את ידה קפצה ממקומה ותקרא הניחה לי יחדיאל ולך מעלי! האם להתעולל בי באת הנה? הנה זאת אדע כי חזק אתה ממני ולא לעלמה כמוני להתיצב נגד איש אמיץ כח ורב אונים כמך אך דע נא כי לא בכח יגבר איש, הן באת אלי כאב אל שה אשר התרחק מעט מן העדר והרועה אין אתו, ההנצל ינצל? הנני בידך כי חזק עתה ממני, טרפני נא טרף זרוע אף קדקוד, אך בטרם תפול על טרפך, והנה אך גוית מתה לפניך כדברה כסתה פניה בשתי ידיה ותבך מרה.

זמן רב עמד יחדיאל ויבט עליה בדמיה, אך אחר כן אמר למה זה תבכי? ומה עשיתי לך, חלילה לי לטרפך כי רק חייך אחפוץ ורק שלומך אדרוש.

אם חיי תחפוץ אז אבקשך יחדיאל כי תחוס עלי ולך עתה ממני בעת אשר סערות רוחי יסערו להפיצני וימוצו לשד חיתי.

הנה אשמע לקולך גם הפעם אמר, אך לא לאורך ימים כי לי תהיה אף אם אאביד כל הוני וגם את נפשי, כי עזה כמות אהבתי אליך.

הגד נא לי יחדיאל, איך יכלה הטבע לשנות סדרה? כי איש גאליציא אשר מיום החל קרוא אב ואם לא ידע אהבה אחרת, זולת אהבת הצדיק לבד, וזאת תדע כי אם תאהבני אז תאלץ לשנוא הצדיק, אשאלך האם מאוס מאסת בהצדיק? ואם בחסדים געלה נפשך? הגד נא לי יחדיאל?

האמיני לי עדינה אמר כי כל אשר תאמרי אלי אעשה ואף כי הנקלה הזאת כי מעת הכרתי ערכך הרם, נהפכתי לאיש אחר מאסתי את הצדיק, ואת קהל החסידים שנאתי, כי מה לי ולהם המהבילים רבים בהבליהם? הן הצדיק בעצמו יודע כי הבל כל מעלליו, אך כי בהם שמן חלקי, על כן תכון ידי עמהם, ואם יצליח חפצי בידי אז אבחר מקום לשבתי בכל אשר תבחרי את, ואף אם תאמרי להתרחק מהם עד קצוי ארץ, אך אל תחשבי כי תתחמקי ממני כל הימים, התדמי כי עלמה יפה כמוך תשב בביתי כתמונה יפה התלויה על כותל, רק להביט עליה? אך כעת אלך ממך כאשר הבטחתיך.

שב נא עתה אמרה העלמה כי דבר לי אליך, בלב שמח לקח הכסא וישב עוד אחת אשאלך והודיעני יחדיאל אמרה העלמה ותפן אליו ועל לבה התנוסס ככב הספירים כי נשאה אותו על לבבה, לבב יחדיאל רחב ושמח כי חשב הנה בידי היא ובטח פעל ועשה כל אלה העדי אשר הבאתי לה מחר אביא לה עוד גדול מזה, הנה צדקה באמרה כי לא בכח יגבור איש ורק בתחבולות, ויבט עליה לשמוע שאלתה.

הגד נא לי יחדיאל מתי היית במאילאנד? פני יחדיאל חורו מכעס וחמה אך עצרם בחבו ויאמר ומה לך למאילאנד?

הלא הבטחתני למלאות שאלתי ולמה תנחם.

צדקת עדינה אמר והנני להשיבך זה שלשה ימים מעת שבתי משם –

היש חדשות?

לא אדע ורק זאת שמעתי כי עמיליע בת רפיה מאורשה לשלומיאל אחיה חורגתה.

עמיליע עם שלומיאל? האם כה חזקה עליה יד אביה.

זאת לא אדע.

ומה שלום הענריטטע?

עתה שלום לה.

עתה? ומה היתה לפנים? היא קפצה בנהר כי חפצה לשום קץ לחייה אך אנכי וזבחיאל הצלנוה ממות ועתה שלחוה הוריה עם אישה אל חמיה.

צר לי מאד, על רעותי היקרה, התדע יחדיאל כי לא תאריך ימים שם בעיר קטנה, ובמקום התופת, כי שם תעלה עולה כליל על מזבח שכלות אביה.

אל תראי כי לא תמות.

לו יהי כדבריך אך אל נא נדבר עוד מזה.

האם שמעת מה מהורי?

שמעתי השר לקח אותם אל ארמונו, והנם בחיים ושלום תודות לך יחידאל, אך עתה לך מעלי כי רצוני להנפש מעט יחדיאל קרא לה לשלום ויצא.

הוי כסיל ובער! אמרה העלמה בשחוק מר אחרי אשר הלך ממנה, הוא יחשוב כי צוד צדני בחרמו, אך חכה נא מעט ותדע מי אנכי, ואתה וויקטאר תסלח לי על כי צוד צדני בחרמו, אך חכה נא מעט ותדע מי אנכי, ואתה וויקטאר תסלח לי על כי אדבר עמו שלום כי לא נצוד השועל בלתי ענבים, הן אמנם קרב אקרבהו בפי אך זאת אעשה למען ארחקהו עד נצח מעלי ותראה גבורתי ועזוז רוחי, ואיך נלחמתי עם כל פגעי הזמן ומקריו, לחמתי עם פריצי חיות וגם יכולתי להם, אז תראה ונהרת, אך מה אומר הלא הוא קבל מכתב ממני כי מאוס מאסתיו, ובחרתי בהשר, הה! כחי יעזבני מידי אזכיר זאת.

ומה היה אתה היום? שאל עזריה את יחידיאל, האם לא רעמה כמו אתמול הן דברתי היום הרבה עמה ואקוה כי בימים מעטים אטה את כל לבה אליך.

תודות לך עזריה אמר יחדיאל ברוב עלצותו ויקח צרור כסף ויתן על יד העבד, ויחדיאל הלך בעיר לקנות עדי עדיים בעדה יקרים מהראשונים ויקו לתתם לה מחר אך מי הוא המתהלל ביום מחר אם לא ידע מה יולד יום, כאשר הלך יחדיאל, פתח עזריה את דלת חדרה ויתן מכתב קטן על ידה ובו כתוב הדברים האלה: היי נכונה כי אם ה' יעזור לנו תהיי בליל זה חפשי, השמים התקדרו בעבים ובטח תהיה ליל חושך, ואם כה יהיה הלילה הלא החושך יאיר לנו פינעליע כאשר קראה המכתב נמלא לבה שמחות וגיל וגם תקוה חדשה כה עבר עליה היום וגם רוב הלילה.

חצות לילה הגיע אשר היה חושך ואפילה ענן וערפל החושך כסה הוד שמים והושם ערפל חתולתם כל מאורי אור בשמים אספו נגהם, וגם גשם שוטף נתך ארצה, וקולות וברקים נשמעו ונראו מכל העברים, הלילה הסוער הזה הפיל תרדמה על כל אדם, יחדיאל בא מעסקיו עיף ויגע ויפול על מטתו ויישן, בעוד רגעים אחדים נשמע נחרת אפו בכל הבית אמו ישנה בחדרה, ורק עזריה היה ער, ויאמר אל לבו עתה הגיע העת אשר אוכל להציל עלמה ישרה ועדינה לבלי תטבע בבוץ, כי לא לאורך ימים תוכל להתימר בכבודה ויקרב אל הדלת ויפתחיה לאט, אך פינעליע לא ישנה כי לבה פחד ורחב וחכתה עליו בפחד ותקוה.

האם לבשת בגדיך?

לבשתי.

עתה מהרי קומי ולכי, כי כלם הוזים שוכבים, ויאחזה בידה הרועדת וינהגה מן הבית ומן המדרגה, ובעוד רגעים אחדים עמדו בתוך הרחוב, העבד הליט פניו באדרתו, ופינעליע כסתה במטפחת עבה ראשה ופניה להחסות מהמון גשם, וילכו עד מסלות הברזל.

במה אשיב תודה לך? איש חסדי ומלאך מושיעי, אמרה העלמה אל עזריה בעת אשר ישבו בתוך עגלת הקטור ועתר ענן המכונה, התאבך עד שמים, וחיש כברק ובקול ענות רצה המכונה ממקומה ותגרר העגלות אחריה, ובעוד רגעים אחדים נעלמה מעיניהם העיר עם כל אשר בתוכה, במה אשיב תודה לך כי הצלחתני מחרפת אדם, עתה אוכל לשאוף רוח חופש ודרור ואוכל ללכת אל כל אשר אחפוץ.

תודתך לא לי היא ורק לה' אשר אמץ לבבי להושיעך השיב לה עזריה.

אפוא נסע כעת? שאלה העלמה, כי מהמון עליצותי שכחתי לשאלך…

לוויען הבירה, שם נוכל להתיעץ איך לעשות, - לו יהי כדבריך אמרה העלמה ותקח המטפחת מעל ראשה ותנח על הספסל מראשותה ותשכב להנפש מעט כי לבה הולם פעם מפחד ושמחה ותישן. –

תם חלק ראשון12


  1. בברכת יצחק לבנו בכורו, משמני הארץ יהיה מושבך (בראשית כ' ל"ט) אמרו חז“ל זו היא ”איטאליא“. ב”ר [בראשית רבה] פ' ס"ו וילקוט [שמעוני] שם.  ↩

  2. וויקטאר בשפת רומי גבור מנצח בעברית.  ↩

  3. חז“ל אמרו כל הרואה את עכסה כועס על אשתו (תמורה, ט"ז) כפירש”י [כפי שפירש רש"י] שם, משום יופי.  ↩

  4. רבים מחסידי גאליציא קוראים להצדיק טוב.  ↩

  5. כי זאת התעודה בגאליציא על כל דבר עסק ותמורה או חלוף, לא יעשה כל איש כי אם גלה סודו להצדיק והוא לא ימנע אורו מהם: –  ↩

  6. קרענאוויץ היא עיר באונגארען.  ↩

  7. כי רצחו נפשות איש ואשה מליאון ולקחו כל אשר להם.  ↩

  8. כי כה עשה פרעה כחפצו לענותם בסבלותם, צוה עליהם כי המה יעשו עבודת השפחות, לאפות ולבשל ולשמור הילדים, (סוטה י“א ע”ב).  ↩

  9. כל קוראי דברי ימי עולם יודעים מהחרמים אשר הטילו מושלי רומא על מלכי התבל וביותר את אשר עשה גריגאר השלשה עשר להיינריך הרביעי עד אשר עזב דת הקאלווין ואחז דת הקאטולית, הלא אז לקח החרם ממנו והצליח למלוכה לצרפת בשנת 1593.  ↩

  10. ראו בהמליץ מספר 19 שנה 78 [18] כוב כי יהודי רומא נאלצו לשלם מס מיוחד לבית הנזירים לכלכלת ילדי ישראל הנתפשים להביאום בברית קטולית ועוד לפני עשר שנים היתה הגזירה הרעה ההיא.  ↩

  11. ענני עלטה המה צרפת וגאליציא, והקורא יבין כי מן המקומות האלה נפתחה להם הרעה.  ↩

  12. רק חלקו הראשון של הרומן הופיע בדפוס.לא ידועות הסיבות לאי הופעת החלק השני. [הערת העורכים, טובה כהן ושמואל פיינר]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47811 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!