בַּעֲלֵי הַשִּׁיר / יהודה ליב גורדון
הַחֲמוֹר הַקַּל לִשְׁמֹע, אֶרֶךְ-הָאָזְנָיִם,
הַדֹּב הֶחָרוּץ וִיפֵה אֶצְבְּעוֹת הַיָּדָיִם,
הַקֹּף הַמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה גֶּבֶר,
הַתַּיִשׁ בַּעַל הַזָּקָן חֲכַם הָעֵדֶר –
כָּל אֵלֶּה נוֹסְדוּ יַחַד חָבְרוּ חֶבֶר,
עַל עֵין מַיִם חַיִּים יָשְׁבוּ בַּסֵּדֶר
וּנְבָלִים וּכְלֵי שִׁיר אִתָּם הֵבִיאוּ
לִפְרוֹט עַל נֵבֶל, לָשִׁיר וּלְנַצֵּחַ
וֵאלֹהִים וַאֲנָשִׁים בִּמְלַאכְתָּם שַׂמֵּחַ.
תָּקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת, בִּכְלֵי שִׁיר הֵרִיעוּ
קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא – אַךְ אֵין טוּב טָעַם!
„הַס! – קָרָא הַדֹּב – חָכַמְתִּי הַפָּעַם,
הֵן לֹא כֵן נֵשֵׁבָה אֵיכָה נַצְלִיחַ?!
שֶׁב-כֹּה, הַקֹּף, נֶגְדִי תַּחַת הַשִּׂיחַ
וּלְעֻמַּת הַחֲמוֹר הַתַּיִשׁ כִּי יַעַן,
אוֹ אָז נִצְלָח וּזְמִיר עָרִיצִים נַעַן,
הָרִים יִרְקְדוּ וּגְבָעוֹת גִּיל תַּחְגֹּרְנָה ”.
יָשְׁבוּ כִדְבָרָיו וַיַּכּוּ בַּנֵּבֶל
וּסְדָרִים אַיִן, תַּהְפּוּכָה וָתֶבֶל.
„אַף אֵין זֹאת – נֹעַר הַחֲמוֹר – שְׁמָעוּנִי
תָּאֲרוּ מְחוּגָה, וּכְמוֹ אָטָד הַגֹּרְנָה
הַקִּיפוּ נָא עָלַי, יַחַד סַבֻּנִי,
אוֹ אָז נַעַשׂ חַיִל, קוֹל שִׁיר נָרִימָה
וּכְמוֹ מִלֲלַי גִּלֲלַי זִמְרָה נַנְעִימָה ”,
שָׁמְעוּ לַחֲמוֹר, אַךְ אֵין מָזוֹר לַצָּרָה,
נִסְרְחָה זִמְרָתָם, חָכְמָתָם נִבְעָרָה.
אָז קָם שָׁאוֹן בָּם וּמַצָּה הוֹסִיפוּ
וַעֲשֶׂרֶת מוֹנִים מוֹשָׁבָם הֶחֱלִיפוּ.
עוֹדָם נִצִּים וּרְנָנִים-נֶעֱלָסָה עָבָרָה,
מֻעָפָה בִּיעָף עָדֵימוֹ הִגִּיעָה,
וַיָבֹאוּ הַמְזַמְּרִים לִשְׁאוֹל פִּיהָ:
גַּם מִנִּים גַּם עוּגָב פֹּה יֵשׁ עִמָּנוּ,
גַּם שׁוֹפָר לָרִיעַ, אַךְ הַגִּידִי לָנוּ
אֵיכָכָה נֵשֵׁב בַּעַבוּר הַנְעִים זֶמֶר?
וַתַּעַן הַצִּפּוֹר לָמוֹ וַתֹּאמֶר:
שָׁוְא תַּעַמְלוּ, אַחַי, הֶבֶל תִּיגָעוּ,
לֹא אַתֶּם נַגֵּן לֹא לָשִׁיר תֵּדָעוּ;
גַּם אָזְנֵי הַחֲמוֹר גַּם אֶצְבְּעוֹת הַדֹּב
לִפְרוֹט עַל נֵבֵל וּלְשׁוֹרֵר לֹא טוֹב;
אִם מִמְּעֵי אִמֹּתֵיכֶם רוּחַ
הַשִּׁיר עֲלֵיכֶם לֹא תָנוּחַ
שָׁוְא מוֹשָׁב תִּבְחָרוּ, עֶמְדָּה תִקָּחוּ –
אִם כֹּה וָכֹה תֵּשְׁבוּ לִמְנַגְּנִים לֹא תִצְלָחוּ.