בִּמְדִינָה רְחוֹקָה מֵאִתָּנוּ הָיָה חָכָם אֶחָד זָקֵן וּבַעַל שֵׂיבָה, שֶׁכָּל הַתּוֹשָׁבִים בָּאוּ אֵלָיו לִשְׁפֹּךְ אֶת שִׂיחַ נַפְשׁוֹתֵיהֶם לְפָנָיו, לְתַנּוֹת אֶת עֹמֶק עָנְיָם, וְהוּא הָיָה מוֹשִׁיט עֵזֶר לְכָל נִצְרָךְ וּמַמְצִיא עֵצָה וְנֶחָמָה אַף לְאוֹבְדֵי תִּקְוָה.
פַּעַם הוֹפִיעָה בְּאָהֳלוֹ אִשָּׁה אַחַת אֻמְלָלָה, עֲצוּבָה וּבוֹכָה מָרָה, כִּי מֵתָה עָלֶיהָ יַלְדָּתָהּ הַקְּטַנָּה
הַיְחִידָה לָהּ. סִפְּרָה אֶת כָּל לִבָּהּ וְאָמְרָה לוֹ: “אֲנִי יוֹדַעַת כִּי מַפְתְּחוֹת הַחַיִּים מְסוּרִים בְּיָדֶיךָ; עֲשֵׂה אִתִּי חֶסֶד וְהַחֲיֵה אֶת יַלְדָּתִי!”
“בִּתִּי”, עָנָה לָהּ הֶחָכָם, “כְּדֵי לְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמַת יַלְדָּתֵךְ לַחַיִּים, אֲנִי צָרִיךְ רַק גַּרְגֵּר אֶחָד שֶׁל חַרְדָּל; אוּלָם עָלַיִךְ לִשְׁאֹל אוֹתוֹ מֵאַחַד הַדָּרִים אִתָּנוּ בָּעִיר הַזֹּאת. וְזֶהוּ הַתְּנַאי אֲשֶׁר עָלַיִךְ לִשְׁמֹר אוֹתוֹ, לְמַעַן הַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתָה שֶׁלָּךְ: לָקַחַת אֶת גַּרְגֵּר הַחַרְדָּל רַק מִידֵי בֶּן־אָדָם, שֶׁמִּיָּמָיו לֹא קָרָה שׁוּם מִקְרֵה מָוֶת בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ!”
הָלְכָה הָאִשָּׁה מִבַּיִת לְבַיִת וְמֵרְחוֹב לִרְחוֹב. אֲבָל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אָמְרוּ לָהּ: “סָבָא מֵת!” בְּמָקוֹם אַלְמוֹנִי: “יְתוֹמִים אֲנַחְנוּ!” בְּמָקוֹם שְׁלִישִׁי: “נִתְאַלְמַנְתִּי!” בְּמָקוֹם רְבִיעִי: “שְׁכוּלַת־בָּנִים אָנִי!”
אָז הִכִּירָה, כִּי לְעוֹלָם לֹא תִּמְצָא גַרְגֵּר חַרְדָּל כָּזֶה, וְדַעְתָּהּ נִתְקָרְרָה.