א    🔗

במאורעות הפלא של שלמה מולכו ודוד הראובני במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה (32–1527) עושה ההיסטוריוגראפיה הישראלית קפיצה משונה: היא עוברת מן ההיסטוריה ישר אל האגדה. במקום להתעכב על תעודות ועובדות ולהרצות על מקרים ומאורעות שאין לפקפק בהם, היא מעמידה במרכז יצירתה והתהוותה עולם דמיוני ומרחף באויר. היא בונה את עליותיה על שמועות ואגדות, שאת מקור מוצאן קשה אפילו לשער ומסתמכת על חומר שבניגוד לחומר הבטוח שממנה רגילה ההיסטוריה להבנות, כמעט שאין לו כל תפיסה במציאות ואחיזה בחיים.

ואין פלא בדבר. במאורעות הנוגעים בעמקי הנשמה העממית מן הדין וה“הגיון” הוא, שהחומר האגדי יתפוס בהם מקום רחב, ולפעמים רחב קצת יותר מן המידה. סופרי הדורות כבר באו לכלל דעה אחת, שאין כמעט כל אפשרות להרחיק לגמרי את היסוד האגדי מן ההתהוות ההיסטורית. יש כמה הרואים אפילו בניצוץ האגדי את היסוד העיקרי והחיוני של האמת ההיסטורית והנוטים לדעה שבלי הניצוץ הזה אין שום מאורע חשוב בחיי האומה נחשב בכלל בבחינת היסטוריה ושבלעדיו עתיד המאורע להשתכח ולהיות כלא היה¹. חלק ידוע של ערבוביה ואויריות אגדית הוא כמעט “צורך חיוני” בכל היסטוריוגראפיה של תקופה מזעזעת. אלא שבפרק שלמה מולכו ודוד הראובני עברה ה“חירות” האגדית כל גבול. וככה זכינו להופעה משונה כזו: מצד אחד ניתן לנו פרק היסטורי של אישים נפלאים ותקופה מזהירה, שהשאירו רושם אדיר בחיי־הרוח של עמנו עד היום הזה, ומהצד השני קמו חוקרים ודורשי רשומות בטענת להד"ם ובהבעת חשש, ששני הטיפוסים המשיחיים האלה בכלל לא היו ולא נבראו, אלא משל היו². כל כך רבה המבוכה וגדולה האנדרלמוסיה ברשימתו ההיסטורית של פרק זה. 

ר' אברהם פאריצול (Farissol), בעל “אגרת ארחות עולם”, פותר לנו את ההופעה הזאת בדברים מעטים, ומבלי משים הוא נותן בידינו את המפתח לפתרון החידה הנפשית הזאת. בפרק י“ד, בספור על דבר “איש גבור החיל החסיד דוד הראובני” הוא כותב בין השאר: “וענינו ימצאו הקוראים בו מרגוע לנפשותם, פה ינוחו יגיעי חפץ. כי לא אחטא בסיפור דברי, כפי מה שידעתי מפי חשובים וראיתי במכתב אנשי אמת. וה' יודע האמת, כי הוא לבדו אמת, אף כי מקטני אמנה בהבלים אני”. ולהלן מדבר ר' אברהם בהתגלות־לב: “וכתב (מלך פורטוגאל) אל האפיפיור יר”ה, שהיהודי הזה (הראובני) הנזכר הוא נאמן ודבריו נאמנים. ומכל מקום ויהיה מה שיהיו דבריו, נאמנים או לא, די לנו היום בגלותנו זו ובגלילותינו אשר נתאמת למלכים ושרים וברבים ובחוצות רומא אשר עדיין יש מציאות לשבטי ישראל הרבים מאד, ומלכים רבים להם”³. מן הדברים האלה אנו שומעים את הד־הזמן ואנחת־הדור. הנשמה העממית היתה שרויה בצער. גברה חמת המציק והמועקה באוהל ישראל הביאה את אסירי־התקוה עד דכא. העם בקש “מרגוע לנפשו” ו“יגיעי חפץ שאפו למנוחה”. אחת היא “אם נאמנים הדברים או לא”, צריך להכניס קצת אויר לנשימה אל תוך “גלותנו המרה” ולעורר לתחיה את עם העמוסים. אחת היא אם שלמה מולכו ודוד הראובני חיו ופעלו לפי “חוקיה ודרישותיה” של ההיסטוריה הדורשת רק “עובדות ומעשים”. יש דברים שהם למעלה מ“עובדות ומעשים” ובני הדור ידעו והרגישו את הדברים האלה. זה היה בטוי־רצונה של ההיסטוריוגראפיה הישראלית מתקופת המאה השש־עשרה.

ובן דור אחר, גבר רב פעלים ודגול מרבבה, הדון יצחק אברבנאל – ועל אודותיו עוד ידובר למטה – מעיד, שזו היתה תקופה של גסיסה רוחנית ויאוש עממי בחיי ישראל. הגירוש הספרדי הנורא עשה פצעי־מות בגופה ונשמתה של האומה. היהדות הספרדית, שמנה וסלתה של האומה, נטלטלה והושלכה לארצות נכר, למדברות אפריקה ואסיה והושפלה למחנות של גולים ויושבי חושך וצלמות. לאלפים ולרבבות נחרבו ונהרגו הגולים והנודדים בראש כל דרכים ודור שלם תם לגווע בים וביבשה. במצב כזה אין פלא שרוח יאוש קיצוני חדר אל לבותיהם של בני הדור ויאכל כעש את בשרם ונפשם. “נגע נראה לנו בבית, בית ישראל – כותב דון יצחק אברבנאל⁴ – מחרבות נדודם וחצי גלותם, מצרות רבות ורעות בארץ אשר גרו בה ובארץ שבים אשר השיגום בין המצרים… הם אומרים: יבשו עצמותינו, אבדו תקוותינו מפי ספרים ומפי סופרים, מבית אלהי יעקב, מת או נשבר או נשבה לא יבא שמשו”. טובי האומה אנשי הרוח שראו את עצמם אחראים להרמת רוחן של הקהלות למען לא תאבד לגמרי תקותן לגאולה ולהצלה סופית החלו לבקש אחרי דרכים ואמצעים לתחית התקוה והנחמה. בקהלות ישראל החלו להופיע “מחשבי קצין” ו“דוחקים את הקץ”. התעוררותו של רעיון הגאולה וחזוקו היו לצורך הכרחי כדי להלחם נגד סכנת־הכליה הרוחנית שהחלה לארוב לחיי ההמונים וברגע הנכון יצרה ההכרה ההמונית את גבוריה: על במת החיים הופיעו הטיפוסים של שלמה מולכו ודוד הראובני. כדי להכיר בערכם ומהותם של האנשים והמאורעות האלה צריך, איפוא, לגשת אליהם לא רק מנקודת־ראות היסטורית ולדון עליהם לא מתוך “תעודות ודוקומנטים רשמיים” בלבד, כי אם מתוך נקודת־השקפה עממית־פסיכולוגית. בגישה כזו נמצא, שברבע הראשון של המאה השש־עשרה התפרצה דרישה כבירה ועקשנית בעולם המחשבה העברית: “גאולה תהיה!” בכחה של דרישה נפשית זו הגשימה היצירה והפסיכולוגיה העממית דראמה לאומית מרוממה, שבניצוצותיה ובזהרי־תקותה חממה וחזקה את לבותיהם של בני הדור ותשאיר רושם חזק עד היום הזה. המולכו והראובני היו בדראמה ההיא רק נפשות מקריות ונשמות ערטילאיות והגבור הראשי שבגיא־החזיון ההוא היה הרצון החי והיוצר של אומה גוססת התופשת בעוגן־ההצלה האחרון שלה.

אם הצליח שלמה מולכו להסב את תשומת־לבן של כמה וכמה קהלות בישראל לבשורתו ולחלומותיו ולעורר בזמנו ולאחר זמנו את הפאנטאסיה הלאומית לרעיון הגאולה והמשיחיות, הרי צריך לחשוב בוודאות שהיה בהופעתו איזה דבר חיובי שהתאים אל הרצון העממי והמציאות הישראלית. מן ההכרח שהיתה לו איזו אידיאה משיחית ידועה שהיתה מובנה ומתקבלת על ידי ההכרה העממית המקורית. צריך להסתלק מן ההרגל הארכאי, שכמה מן ההיסטוריונים היהודים מן הדור הקודם היו נכשלים בו, לראות בהופעות “קבליות־משיחיות” כאלה מעשי־תעתועים של טיפוסים פּאטאלוגיים ולבאר את הכל על־ידי שגעון וחולניות־רוחנית של מחוללי התנועות האלה. משוגעים ואבאנטיוריסטים אינם יוצרים היסטוריה בשום אומה ולשון. הרגשה דקה ועין חודרת יש לה להכרה העממית היודעת לדון את הקטנוניות והשפלות, את השגעון ואת הערמומיות של יחידים לשכחה ולטמיון ולהרים על נס את הניצוץ האלהי הבוער בתוך המאורעות וטיפוסי־הדור. מן האבאנטיורה השגעונית הפרטית עד ההתלהבות הנפשית, הטהורה והעליונה ההמונית, יש אולי מרחק רק של צעד אחד, אבל בצעד היחיד והקצר הזה מתגלה הנצח שבהיסטוריה וסוד ההוויה של ההכרה הלאומית⁵.

ההיסטוריה הישראלית שמרה על שמו ועל זכרונו של שלמה מולכו באהבה וברחמים רבים, מאות בשנים לא יכלו להאפיל על מעשיו וסבלותיו, על חלומותיו וחזיונותיו ותציג לו גל־עד וציון־נצח עד דור אחרון. ברור איפוא, שהיה איזה מקור עממי שממנו שאב את כוח שאיפתו ויצירתו. מימרה ידועה היא, שמן האפס יוכל לבוא רק האפס. אי־אפשר הדבר שאנוס זה יקפוץ מתוך מערת הצפעונים שבפורטוגאל אל תוך לבה ומרכזה של הנשמה הישראלית לפתע פתאום כמו Deus ex machina, בלי שום הכנה רוחנית ובלי דעת והבנה עמוקה ולהגשים תפקיד לאומי רם ונשא. היה היתה, כנראה, איזו סביבה יהודית מרכזית, שממנה ינק ומתוך מהותה ארג את חלום־חייו. מציאותו של מקור חיוני כזה, שמתוכו נבעה השקפת־עולמו, היא ענין שטבע הדברים מחייב אותו. בלי מציאותו של מקור כזה כל הופעתו של שלמה מולכו נשארת כקוריוז משונה וכחידה פסיכולוגית שאין לה פתרון וטעם.

ומקור זה לא קשה לגלותו. כשנתבונן בסקירה חודרת בזמן ובתקופה, כשנשים לב למהותם ופעולתם של כמה מגדולי הדור שעל־ידיהם התבטאו אז טיב היהדות ושאיפותיה. נמצא את המקור החי והגלוי שהשפיע על מולכו הצעיר ויעשהו לעבדו ולאסירו. זה היה אביר היהדות ומאור הגולה אשר לגלות ישראל בספרד הדון יצחק אברבנאל. ממעין חי ומפכה זה בא הזרם האלהי אל תוך לבו של האנוס מפורטוגאל. מתוך שלהבת יה זו שהכניסה כל כך הרבה אור ונוגה אל משכנות החושך והצער של הגולים והנדים נזרק ניצוץ הגאולה אל תוך לבו הבוער של שלמה בן דוד מולכו. מורה־הדור הגדול שמארץ גלותו איטליה היה למנחמה ולמעודדה של האומה, היה גם למורה ולכוח־הדוחף של האנוס הנפלא.

 

ב    🔗

מוזרים ומפליאים הם דרכי התולדה האנושית. את מעשיו הבינוניים ואת ערכו השאבלוני של האדם הגדול לפעמים היא מרימה על נס ומתריעה עליהם כמו על תכלית־חייו ופסגת עליתו ובאותה שעה אין היא מראה לגמרי על אותו הניצוץ שבו מתבטאה גדלותו ומשתקפים הנצח והקיים שבמהותו. הנה הדון יצחק אברבנאל מלא כל ספרי תולדות ישראל כבודו. שם נודע ומפורסם בכל רחבי הספרות הישראלית. הוא ממלא דפים נהדרים בקורות ימי עמנו בתור מפרש המקרא, חוקר דתי ושר־המלוכה בספרד. בזה נגמר כל ההלל על האציל היהודי הזה, פאר הדור ו“חוטר מגזע ישי”. ווכוחים ודברי ריבות התעוררו והתגלעו בין סופרי ישראל וחכמיו בדורות הקודמים, אם פירוש זה או אחר על פסוק פלוני־אלמוני כולו שלו הוא, או לקוח הוא למחצה, לשליש ולרביע ממפרשים אחרים. בבינוניות וברגיל השגיחו ומן הגדול ומן הרם התעלמו. איש לא שם לב לזה, שישנם לפנינו שני אברבנאלים, האחד מפרש המקרא ויהודי ה“חצר”, והשני – היוצר הראשון של רעיון הגאולה בתקופת ימי־הבינים, הלוחם והחולם הנערץ שעורר לתחיה את התקוה והאמונה המשיחית בישראל; לוחם שחדש נעוריה, נפח בה רוח חדש ונשמה חדשה ויצילנה מתוך ים האבדון הרוחני ויאוש הדורות. על אברבנאל הראשון עברה ההיסטוריה “אל סדר היום” כמו על שאר גדולי הקהלות, חשובי השתדלנים וראשי־העדות שהיו מושכים בעט סופר לפירושים מפירושים שונים. מה ששמרה לנו ההיסטוריה לדורות – זהו אברבנאל השני, זה שהתעורר וקם לנו בימי גלותו המרים, אחרי הגלותו מספרד לאדמת נכר, זה שבא לכונן “מגדול ישועות” לתקוה הלאומית ולהחזיר ב“שמחה וצהלה” את המשיח לאהלי יעקב.

הזכרנו למעלה את דבריו המרים של האברבנאל לרגלי היאוש ואבדן־התקוה שהתגלו בחיי ישראל. רבות רעות ראו עיניו בגורלם של ההמונים הנודדים והמטולטלים מ“ממלכה אל עם אחר”. גדול היה האסון ורב החורבן, אבל מחזה־בלהות אחד הרגיז את רוחו: הוא ראה את אחיו בני עמו מתיאשים מן הגאולה העתידה ומן האמונה בביאת המשיח. ביאוש זה ראה את גסיסת־הלאום ויחרד לבו לעם כי יחרב. עם בלי אמונה בעתידו ובגאולתו הריהו ממית את עברו ומעמיד את עתידו על עברי פי פחת. עם כזה הרקב אכלהו וירידתו מבימת החיים היא רק שאלת הזמן. הוא הרגיש, כי עליו הוטל התפקיד להופיע כמלאך מושיע ברגע המסוכן. כאן מופיע לפנינו האברבנאל השני. המנחם והמעורר והמחיה את האמונה במשיח הגואל לעיני כל העם. בנדודיו שלא פסקו גם בארץ איטליה דוחה האברבנאל את כל העבודות והדאגות העמוסות עליו. מפסיק את פירושיו לכתבי־הקודש ומקדיש את עצמו לחבור טרילוגיה משיחית, ליצירת שלושה ספרים הנועדים להחיאת האידיאה של הגאולה הישראלית. לשלשת הספרים הוא נותן את השם הכולל “מגדול ישועות” וזה אחרי זה הוא מחבר את הספרים המלאים והגדושים ואשר כולם הם הימנון נערץ לפדות ולגאולה שביאתן ודאית היא ותשועתן קרובה לבוא⁶. את רעיון הגאולה הוא מוצא בתור יסוד היהדות, בתור עיקר העיקרים שבה ונשמת נשמתה ובתוקף כל כך מרובה הוא מעלה ומרים את יסוד הגאולה בתורת היהדות עד שדת ישראל נעשית אצלו לדת הגאולה. שלשלת הגאולה עוברת אצלו במסילה ישרה מן התורה אל הנביאים ומן הנביאים דרך כל ים התלמוד והמפרשים. באופן שכלי ו“מדעי” ובשיטה דידוקטיבית הוא מעבד את החומר ומקרבהו אל הלב והשכל. כבני מרון הוא מעביר לפני קוראיו השותים בצמא את דבריו את קורות הדורות המחולקים אצלו לפרקים ותקופות ו“שבעים מעינים” ומוכיח שמספר ידוע מן ה“נבואות” האלו כבר נתקיימו ו“יצאו אל הפועל” כפי הרמזים הנמצאים על אודותם בכתבי־הקודש ובדברי חז"ל. מכיון שחלק זה ומספר כזה מן הנבואות כבר נתקיים, הדין והשכל מחייבים שגם שאר הנבואות והרמזים יצאו אל הפועל. מה שהוא דורש ומוכיח זוהי ודאי אותה אמונת המשיח העתיקה בישראל, אבל הוא מציע אותה לאחיו בני עמו בצורה חדשה לפי תנאי החיים וצורך הזמן. זוהי אמונה המיוסדת על עובדות והוכחות שלפי השגת הדור ההוא אי־אפשר לפקפק באמתתן. הוא עושה את האמונה במשיח לאמונה הגיונית, שנהפכת לעץ חיים לכל המחזיקים בה. עוגן־הצלה ניתן לחלכאים ומדוכאי־לב והעם ההולכים בחושך ראו אור גדול.

אברבנאל לא רק שהוכיח את וודאותה של הגאולה והכרחיותה של ביאת הגואל באותות ומופתים מכריעים מן התורה והגמרא, אלא שציין גם את התנאים והאופנים שעל־ידיהם תתגשם הגאולה ושיבת ציון תצא על־ידם אל הפועל. ישנם שני תנאים שהם קודמים והכרחיים למעשה, מלחמת־העמים העתידה וחורבן רומה. המלחמה בין העמים הנוצרים והישמעאלים שבאמת התחילה עוד בימי מסעי־הצלב והולכת ונמשכת זה מאות בשנים, מן ההכרח שתבוא לידי סיום נורא וקיצוני, לידי סוף שיגרום אחריו השמדה שלמה של עמים וארצות. רומה היא סמל הרשע והאסון האנושי, ולפיכך קיומה הוא נגד רצונו של הבורא. מן ההכרח, איפוא, שגם על רומה יבוא הקץ, ובספר דניאל נמצאות כל ההזהרות הברורות במובן זה. עת דמים ואש זו ממילא תהפך לשעת־הכושר לישראל ובתשובה הגדולה שתאחז את כל שארית הפליטה של האנושיות הטובעת בדם יארע הנס הגדול של גאולת העם והארץ. מכיון שגאולה עתידה זו אינה בנויה על הזיות ואמונות טפלות, כי אם על “מאורעות היסטוריים”, על התהווּתם והתפתחותם של ענינים “מדיניים”, של קורות העמים הנוצריים והמושלמיים, הרי אפשר על סמך זה גם לחזות עתידות מראש, לשער ולקבוע את הזמנים והמקרים הבאים ו“לחשב את הקץ”. האברבנאל, כנראה, חשב, שפרוצס־ההשמדה ההדדית של העמים ידרוש לערך חמשים שנה ו“חשב” שגאולת ישראל צריכה שתתגשם בשנת רצ"ב – 1532⁷.

כדאי לשים לב לזה, שבחבורי הגאולה שלו מתווכח דון יצחק במידה מרובה ומפליאה עם “חכמי הנוצרים” ועל כל צעד ושעל הוא מתאמץ למצוא הזדמנות לבטל את דעותיהם והשקפותיהם של חכמים ומלומדים נוצרים על דברי תורה והגאולה, שכמה מהם הוא גם מכנה בשם. תמוה לשם איזה צורך כדאי היה לו להטריח את עצמו ואת האחרים ולהוכיח לקוראים יהודים, שהרוב מהם ודאי היו יראים ושלמים, את שקריהם וזיופיהם של כהני הדת השלטת ולהשתמש בדברים קשים נגד היסודות של דת ישוע. קשה להשתחרר מן הרושם, שהדברים האלה נכתבו לא רק בשביל קוראים יהודים. יש ידים לחשד, שהמחבר פונה כאן גם לקהל הקוראים האנוסים, או “הנוצרים החדשים”, שבמשך הזמן, ברצונם או נגד רצונם, גברה עליהם השפעתה של דתם החדשה. הקשר הרוחני בין האנוסים והיהודים עדיין היה חזק וטבעי ואפשר לחשוב לוודאות שחוגי האנוסים בספרד ובפורטוגאל, בזקניהם ובנעריהם, במסתרים ובמעמקים היו שותים בצמא ובגעגועים את דברי הנחמה והבטחון שבאו מגדולי ישראל, ביחוד מגדול ורם מסוגו של אברבנאל.

בשאיפתו הלוהטת והעמוקה להחיות ולחזק את אמונת המשיח ולקרב את רעיון הגאולה אל לבות ההמונים, עשה אברבנאל צעד, שבאמת היתה בו מן הנטיה המסוכנה מדרך המסורת היהודית ומן ההתנגדות הגמורה לדת ישראל ורוחו. את כל הפסוקים בכתבי־הקודש המדברים על הגאולה ועל שיבת ציון מימי בית שני, השגה שיסודתה בהררי קודש ושעליה נוסדה ההכרה הישראלית מאז ומעולם, האברבנאל מבאר ומפרש (בספרו “משמיע ישועות”) באופן אחר וחדש לגמרי: שאין אלה נבואות ויעודים על הבית השני, כי אם על הגאולה העתידה, על זמנים חדשים שלבואם עדיין אנו מחכים. כלום לא ראה ולא ידע האברבנאל שבפירוש חדש זה הוא נותן עזרה רבה לפירוש הנוצרי שגם הוא שולל מאת הנבואות האלו את כוונתן האמתית, כפי שהאמינו בה ישראל? מכיון שיש הסכמה יהודית רבת־ערך שהכוונות הן לאו דוקא על הבית השני, הרי נפתחת בזה דלת רחבה לכל מיני ווכוחים ופירושים והביאור היהודי־המסורתי נמצא לקוי ופגום וניתנה הרשות לכל פרשן־משחית?! אפשר שגם כאן אנו נפגשים בנטיתו של המחבר להתחשב עם הקוראים האנוסים. מימי הגירוש והשמד עד זמן הפצת הספר עברו כמה שנים והפסיכולוגיה הביבלית־הנוצרית ככר הספיקה לחדור אל כמה חוגים רחבים של “נוצרים חדשים”, שבאונס או ברצון היו נשמעים לדרשותיהם ופירושיהם של כהני־הדת השלטת והעריצה. המוחות כבר היו מורעלים וצריך היה להפיל את השונא באותם כלי־הזיין שהוא עצמו השתמש בהם. הדת הנוצרית בנתה את יסודותיה על הפסוקים ודברי הנביאים האלה, צריך איפוא, להראות ולהוכיח, שכשל עוזר ונפל עזור. יעודי הגאולה העתידים לנו הם ולא להם. אברבנאל לא היה המחבר היחידי שהתחשב עם הפסיכולוגיה הנוצרית והשפעתה בקרב האנוסים. גדולי הרבנים והמחברים בדור היו מביאים בחשבון את הלך רוחם ומצבם הנפשי של נדחי ישראל אלה. אולם בעיקר היה האברבנאל פונה בספריו אל המוני היהודים ובוודאי שידע והרגיש ש“ביאורו” החדש לדברי הנביאים זר ומוזר הוא לרוח העם, לדתו ולמסורתו. אבל הוא הביט על מצב האומה באופן שהזמן והתנאים היו דורשים אז ובא לידי הכרה, שפקוח נפשה של האומה דוחה הכל. הוא ידע והכיר, שאין דת בלי גאולה ובשעת הסכנה העמיד את המטרה העיקרית. את תחית התקוה המשיחית, חיזוקה ובירורה. למעלה מכל.

“ואמנם – שואל האברבנאל⁸ – איך יהיה זה, האם יבואו הישמעאלים בארצות הנוצרים? כבר חשבתי בזה ימים רבים ועתה אגיד לך מה שאאמין בו, והיא שהשם יתברך ישים בלב אומות אדום לעבור ולכבוש ארץ־ישראל ובפרט ארץ הצבי, כי כולם מאוויים בארץ ההיא להיות שם תליית קבר אלהיהם. ולפי שרוב הארצות אשר היום ביד התוגר ויד מלך מצרים ואנטוכיא וירושלים וכל ארץ־ישראל היו תחילה לבני אדום והחזיקו בם אחרי כן הישמעאלים, לכן יתעוררו לרשת אותם ובפרט כשיראו היהודים מקובצים ושמו להם ראש אחד יחרה אפם ויבואו בטח בדד בארצות ההם ויכבשום ויעשו בני ישמעאל מכת חרב והרג ואבדן. ובני ישמעאל יאספו ויבואו עליהם למלחמה על ירושלים. כי שמה ישבו כסאותם ויהרגום וישמידום ובזה האופן יתגלגל מפלת אדום וישמעאל יחד ומתוך כך יתגלה המשיח. וקבלו חז”ל שבראשונה יגלה משיח בן אפרים וילחם עם האומות הבאים לירושלים ויהרג במלחמה; ואחריו יקום משיח בן דוד והוא ימית האויבים וארמילוס שר הלוחמים לחיילות הנוצרים כמו שגוג יהיה ראש ושר לחיילות ישמעאלים, זהו כללות ענין הזה והכתובים מורים על זה, כי אמר ובעת קץ יתנגח עמו מלך הנגב וישתער עליו מלך הצפון ועליו ועמו חוזר למלכות רומי אשר זכר"…

“ואפשר לומר – ממשיך האברבנאל – שאחרי אבידת הנוצרים על־ידי הישמעאלים יבואו עוד הישמעאלים על ארצות הנוצרים ויגיעו עד רומי ויחריבוה; וכן אמרו חז”ל בפרקי דרבי אליעזר, ג' מלחמות של מהומה עתידין ישמעאל לגרות באחרית הימים, שנאמר כי מפני חרבות נדדו, א' בים מפני חרב נטושה וא' בשדה מפני קשת דרוכה וא' בכרך גדול של רומי מפני כובד מלחמה ומשיח בן דוד יצמח ויראה באבדון של אלו ושל אלו ומשם יבוא לארץ־ישראל, שנאמר מי זה בא מאדום וגו‘. והבן כוונת זה המאמר כי בו מלחמות הראשונות בים ובשדה כאשר יהיו סמוך לירושלים ואחר חורבן הנוצרים בכללותם אז יעשו הישמעאלים על ארצם כמו שהנוצרים עשו על ירושלים, ועל הכל אמר והיתה עת צרה. ולפי שבזה האופן תהיה גאולת ישראל, לכן אמר ובעת ההיא ימלט וגו’, ר“ל שבאותו זמן שינקום ה' נקמתו מן האומות אז יצא ישראל מאפלה לאורה ומן השעבוד ועל זה אמר הנביא. כי יום נקם בלבי וגו' כי הגאולה תבוא סמוכה לנקמה”.

והאברבנאל גומר: “הלא כתבתי לך שלושים במועצות ודעת שתים עשרה עינות מים ממעיני הישועה – והראיתיך בעיניך עדות ברורה מפי ספרים ומפי סופרים שכבר נתקיימו ויצאו לפועל ששים מהעתידות ההם ויהי כאשר פתר לנו דניאל⁹ כן היה מבלי תוספות וחסרון בזמנם וענינם במספרם כמשפט ושעשר מהם מהאחרונות לא נתקיימו עדיין וזה לך האות והמופת החזק. שהמה עתידות להתקיים כשאר היעודים שהעיד ונתקיימו, כי כל דבר שהיה בכלל הנבואות האלה ויצא במציאות לפועל לא ללמד על עצמו לבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. שכן יעשה ה' אותם הנשארות ולא יפיל מכל דבריו ארצה. ובהיות הדבר כן למה תאמר יעקב ותדבר ישראל אבדה תקותנו. נגזרנו לנו, שא עיניך, הראשונות הנה באו וקוה על ה' תמיד שכולם ניתנו מרועה אחד והמורם מהם כיוצא בהם יהיה יקים ה' את דברו הטוב כי לא אדם הוא להנחם וידעת עם לבבך מכל דברי אלה אשר שמתי בפיך. כי קרוב יום ה' על כל הגויים ובוא יבוא ולא יאחר, וקרובה ישועתו לבוא על ישראל עם קרובו להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך. לקרוא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח. וזה תכלית כוונתי וסוף דברי וכל מאוויי בספר היקר הזה אשר עשיתי לחזק ידים רפות וברכים כושלות יאמצו”.

ביחסו ל“ארץ הצבי” היה האברבנאל רחוק מכל השקפה הזיית או קבלית שראתה בעולמה רק “ירושלים של מעלה” ויצרה איזו ארץ מופשטת הקיימת רק בעולמות העליונים ודבר אין לה עם עלמא הדין. האמת ניתנה להאמר. שגם המקובלים ובעלי ה“הזיות” מן הסוג הזה שהחלו להופיע בתקופה ההיא היו קשורים ל“ירושלים של מטה” לא פחות מאשר לזו של “מעלה” והיו משתמשים בבטויים וצורות ה“הזיים” שלהם רק בכדי לכסות את יחסם הטבעי והממשי לארץ אבות. גם אלה ראו ב“ישיבה” בארץ־ישראל את מצות כל המצוות. אבל יחסו של האברבנאל לארץ־ישראל היה חדור בעיקרו בהשגה טריטוריאלית ברורה וחזקה ובהשקפתו המשיחית התבטאה פאטריוטיות עברית מרוממה, שבגדלה ובעליתה היא מזכירה לנו את האהבה שהגה לציון וירושלים בן ארצו ומולדתו המשורר ר' יהודה הלוי. האברבנאל הוא מאמין עמוק בזה, שיש קשר עליון ורוחני בין העם והארץ ושארץ זו “יש לה בעצמה סגולה נפלאה ויחס גדול לקבל הניצוץ האלהי ולהיות העם היושב בה מושגה ודבק לאל יתברך בלי אמצעי, מה שאין כן משום ארץ אחרת”¹⁰ – אידיאה המזכירה לנו באופן מפליא את עיקרי הרעיון העברי הלאומי המודרני שנוצר במאה התשע־עשרה. כאן כדאי לשים לב ליחסו של האברבנאל לענין ה“סמיכה”. ארבעים שנה טרם התפרצה המחלוקת בדבר ה“סמיכה” בין ר' יעקב בירב ור' יוסף קאַרו כבר יצא האברבנאל בדברים חריפים נגד רבני איטליה על שהם מקבלים את הסמיכה וסומכים את האחרים נגד דינה הברור של הגמרא האוסר את הסמיכה בחוץ־לארץ ורואה במעשה זה חקוי בדרכי הגויים “העושים דוקטורים” – ואפשר לשער בוודאות, שהדון יצחק היה המעורר הראשון בדור למלחמת חדושה של ה“סמיכה” בכוונה לתחיתו של בית־הדין הגדול או ה“סנהדרין” בירושלים. אולי על־ידי זה אפשר לבאר את העובדה, שהאנוסים שהיו נמלטים מספרד ומפורטוגאל לערי תוגרמה וארץ־ישראל בשנות 40–1530 היו בין התומכים הנלהבים של רעיון חידוש ה“סמיכה” בארץ הקדושה. כאן ניכרת המסורת האברבנאלית, שתחת חנוכה והשפעתה היו אנוסי ישראל בארצות מגוריהם נמצאים במשך עשרות בשנים.

אין ספק בדבר, שהטרילוגיה המשיחית של האברבנאל היתה המאורע היותר גדול בחיי הרוח של העם הישראלי בתקופה ההיא. זו היתה התשובה הנצחת של עם ישראל סבא על הגירוש הספרדי ופשעי האינקוויזיציה. החל משנת 1500 לערך, שמונה שנים אחרי הגירוש, עד סוף הרבע הראשון של המאה השש־עשרה היו ספרי הגאולה האלה למקור־החיים שהחזיק את הידים הרפות ועודד את הלבבות לא רק בקהלות הקודש של הגולים והנמלטים באיטליה ובנפות המערב ובערי תוגרמה במזרח, כי אם גם בקרב האחים האבודים והאנוסים שנשארו בארצות הדמים. גם אליהם חדרו ניצוצי התקוה והנחמה ויטעו במסתרים נטעי נעמנים וקשרי אהבה וגעגועים לתפוצות הגולה. המאה השש־עשרה התחילה בשלטונו הרוחני ובאידיאה המשיחית של הדון יצחק אברבנאל.

ככה אנו באים לידי הכרה, ששלמה מולכו לא הופיע על במת החיים של עם ישראל לפתע פתאום, כנצר זר, סורי הגפן נכריה, אלא שהופעתו היתה תוצאה הגיונית והשפעה ניכרת של תורת הגאולה האברבנאלית. תורה זו מלאה את כל חללו של עם העמוסים והאנוסים. מן המעין הזה שתה גם האנוס מפורטוגאל וממקור־חיים־ואמונה זה בא אליו האור הגנוז. באריגותיו הנפשיות ובחלומותיו של מולכו אנו מוצאים את החוזר וההמשך המעשי של הטרילוגיה המשיחית של הדון יצחק. תחת השפעתו של יוצר “מגדול הישועות” קמו בדור ההוא הרבה “מחשבי קצין” ו“דוחקים את הקץ” והופעתו של משיח־השקר אשר למליין באיטליה בתחילת המאה ההיא אפשר לשער בוודאות שהיתה קשורה באופן ישר או בלתי־ישר לתורתה ובשורתה של ה“טרילוגיה” האברבנאלית. מולכו היה הראשון והיחיד שבא להמשיך את החוט המשיחי ההוא במקום שנפסק. מולכו לא היה “משיח”, כמו שהאברבנאל לא היה “משיח”, ומעולם לא עלתה על דעתו של מי שהוא בזמנו או אחריו לציינו בשם כזה למרות הטפתו הבלתי־פוסקת לגאולה ולמשיחיות. מולכו רק קלט אל תוכו את הרוח והרעיון של הרב המנחם הגדול מספרד ויהי לתלמידו ולממשיך תורתו. הרב הגדול הכין את המדרש ונדמה לו לתלמיד הצעיר הזר לרוח ישראל, שברצון חזק ונסיונות כבירים אפשר להגשים את המעשה. גרץ אומר, שהופעת של מולכו היתה אמן של כל התנועות המשיחיות מאז עד הדורות הבאים. דעה זו דורשת תיקון והשלמה. לא מולכו, כי אם האברבנאל היה האידיאולוג והמעורר של ההופעות המשיחיות במשך התקופות שבאו אחריו, והטרילוגיה שלו היא היא שאפשר לציין אותה בתור אם כל התנועות האלו. מולכו ראה את פרדס הגאולה שהאברבנאל פתחהו לרווחה. נכנס אליו באמונה רמה ובשמחת עולם ולא יצא ממנו.

 

ג    🔗

מוזרה ולוטה בערפל היתה בריחתו המסוכנה של מולכו מפורטוגל. זמן רב אחרי זה שאפו המקובלים להודע על דבר סבותיה של הבריחה הזאת ולחדור אל מצפוני־הלב של האנוס הנחמד. “בהיותי במונישטיריו – מספר מולכו בקונטרס שלו “חית קנה” – שאל ממני מהר”ר יוסף טיטאצאק יצ“ו להודיע לו נסיעתי מפורטוגל באיזה אופן היה”. במלים “באיזה אופן” הכותב מתכוון לסבותיה הרוחניות של הנסיעה, ולא לעצם הנסיעה וטלטולי הדרך המסוכנה. זה יוצא ברור מתשובתו של מולכו, המבאר את הסיבות על ידי “המראות הנוראות” אשר חזה ואשר הורו לו את הדרך ילך בה ואת המעשים אשר יעשה. מולכו עזב את פורטוגל, ארץ מולדתו, מפני רגשי־אהבה וגעגועים עזים לדת ישראל ואלהיו, אשר תקפוהו. תקופת האהבה והגעגועים הנפשיים הריהי תקופת הגאולה לישראל ו“עת האהבה” כבר הגיעה. “ועתה אנחנו בעת האהבה – מכריז מולכו ב”מראותיו" – אשר יקיים בנו ה' “אהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד”. הלא זהו הסוד שגלה באזניו אותו הזקן הנסתר, מגלה הטמירין: "עת לאהוב, זה ישראל, כשיפקוד אותם ה' בגלות זה כדאמר אהבתי אתכם אמר ה' ". ואש אוכלת בוערת בלב האנוס הפליט. שואף הוא לארש לו באמת ובאמונה את כנסת ישראל, ולמצוא בה את מנוחת עולמו. אבל ניצוצות של ספק ויאוש חודרים אל תוך לבו הפצוע. נראה לו כאילו כנסת־ישראל מסתתרת ממנו ומתחמקת מאהבתו. “יש לי בארץ הזאת – מגלה מולכו את סודו – אהובה אחת, אשר אהבתי אותה מימי עולם ושנים קדמוניות, ונפשי קשורה בנפשה ואביה ואמה שמוה במסתרים ואי־אפשר לי לדבר עמה”. 

גרץ משער, שמולכו בברחו מפורטוגל הלך ישר לתוגרמה ולא שהה בדרך באיטליה, כמו שרושם רבי יוסף הכהן בספרו “עמק הבכא”. אולם השערה זו קשה לקבלה. כשחזר מולכו מתוגרמה לאיטליה הוא מראה ידיעה יסודית במנהגיהן של קהלות איטליה ובדרכיהם של המקומות והאנשים, עד כי יש לנו הרושם הוודאי שאין זה בקורו הראשון בארץ זו. מלבד זאת עומדת השערה זו בניגוד לדעתו העיקרית של גרץ עצמו, שלפיה סכן מולכו את חייו אך ורק למטרה אחת, בכדי לבוא לעזרת האנוסים בספרד ובפורטוגל ולהיות להם למליץ ולמגין במחנה רודפיהם ואויביהם שבחצר האפיפיור. השכל וההגיון מחייבים. שלתכלית זו היה צריך מולכו לשים פעמיו לאיטליה, מרכז ההשפעה והכח של הכנסיה הנוצרית ולא לתוגרמה.

ימי שבתו של מולכו באיטליה הפעם לא היו, כנראה, רבים. נקל לשער שבתוך היהדות האיטלקית, היבשה והחנוטה, לא מצאה נפשו היגעה והשואפת של מולכו נחמה ותקוה. היא לא מצאה שם הד חי. בקהלות ופרנסיהן ראה מולכו רק עצמות יבשות¹¹. מולכו מרגיש, שמקומו לא יכירני באיטליה והוא שם עיניו למזרח, לתוגרמה. הנה רומזת לו שם עיר ואם בישראל, סלוניקי היקרה, זה תל־ההצלה שכל האנוסים פונים אליו. שם יבקש וימצא את אחיו. לאלפים ולרבבות נהרו שמה הגולים מארץ ספרד והנאנחים והנאנקים משדמות פורטוגל. הלא כה דבריו של רבי שמואל אושקי, “מנחמו של ישראל”: “שאלוניקי! הנך עיר ואם בישראל, מטע נאמן לתורה והעבודה, כולה מלאה פרחי חמד ועצי הוד לשם ולתפארת בישראל. פריה יפיק הוד והדר, כי על מבועי הצדקה ונהרי נחלי החסד והרחמים ירווּ אדמתה. בה ימצאו מזור ותרופה כל נשברי לב וכל דכאי־רוח, הנמלטים אליה מארצות אירופה ויתר חלקי התבל, והיא תקבלם בחסד וברחמים, כאם רחמניה, אם העם הישראלי, כירושלים במועדיה!” וברורה היא המטרה שאחריה רודף מולכו ושאותה הוא מקוה להשיג ב“עיר ואם בישראל” זו או בקהלות הקרובות אליה; הוא מבקש את אחיו הקרובים לו ברוח, את בעלי הסוד והקבלה, שעמדו עוד בבוקר תקופתם, החלו ל“התאחד” כדי להניח את היסוד לעיר־הקודש העתידה, צפת.

מולכו לא היה תועה בדרכי החיים. הוא ידע לאן פניו מועדות ולאהלו של מי נפשו נוטה ללון. לאזניו הגיע שמע הקבוצה של חסידים ומקובלים. בהם ראה את פתרון חייו וסוד גאולתו הנפשית. הנה רבי יוסף טיטאצאק מסלוניקי, איש הסודות והפלאים, שעליו מתלחשים מקהלה לקהלה. והנה המקובל המופלא באדרינופול, רבי יוסף קארו, שלו מנבאים עתידות גדולות בישראל ושבחברתו נמצא תמיד אותו צעיר סודי, איש פלא ורזים, רבי שלמה אלקביץ. וכאצבע אלהים נראו לו האגדות והספורים שהגיעו אליו ונחרתו עמוק בנפשו פנימה על־דבר איזה איש טמירין ומסתורין, רבי יוסף דילה ריינה, המתגלה מזמן לזמן מסלוניקי עד צפת והשואף להרוס אשיות תבל, לאחות את השמים והארץ כדי לכוף על אלהים, כביכול, ולהכריחו להביא את הגאולה לעולם.

וכאן מתגלית האירוניה המפליאה של הגורל. גר־הצדק הזר, הנוצרי החדש, שעד היום אין איש יודע להביע השערה נכונה בדבר השאלה איך ואיפה למד תורה. במקום להיות תלמיד נעשה לרב. במקום להתאבק בעפר רגליהם של המקובלים והצדיקים האלה הכניע אותם תחת מרותו הרוחנית. מן הרגע הראשון הכירו רבי התורה והקבלה האלה בערכו העליון של האורח המוזר ויטו אוזן קשבת לדבריו ולחלומותיו. הן החוזים והחולמים בסלוניקי ובאדרינופול חלמו גם הם על התרוממות רוחנית מחודשה של הנפשות העיפות והמיואשות של בני־הדור, אלה עדי־הזעם של הגירוש הספרדי ומעשיה של האינקביזיציה, אלא שלפי מצב הענינים ראו את עצמם המקובלים האלה בבחינת חבושים שאינם יכולים להתיר עצמם מבית־האסורים. הם לא מצאו אפילו את המעבר הנוח מן העולם של הדינים והסייגים אל עולם הקבלה. זו היתה קפיצת־דרך רוחנית, שהיתה מפחידה אותם. ומכל שכן שרעיון הגאולה הקרובה וחלום־המשיח, ששגו בהם, היו להם למין אידיאה מפשטה, שאין לה כל אחיזה בחיים. אי־שקט רוחני דחף אותם, את יוסף טיטאצאק, יוסף קארו, שלמה אלקביץ וכל הנלוים אליהם, חולל סערה במסתרי נפשם ויטלטלם מעיר לעיר וממקום למקום. והנה כמו קרן־אור מתוך הערפל הופיע לפניהם האורח המוזר מפורטוגל. בא שלמה מולכו ובקלות מפליאה נתן את הפתרון לפרובלימה הנפשית שהעיקה עליהם. הרי לפניהם בן אדם צעיר, מקובל וחפשי משלשלאות העבר המר והמחניק. הוא כולו מעשה ופעולה. קבלה הרי היא לו גאולה וכל השאר אינו אלא פירוש לה. הוא הרים את רעיון הגאולה לודאות מפליאה. באישיותו של מולכו נתגלה להם לחולמים המקובלים בארצות המזרח הסוד. המה ראו כן תמהוּ, באיזו הרמוניה עליונה ושלימות נפשית הוא מוצא את הדרך בין “הדינים והסייגים” היבשים ובין ה“קבלה המעשית”, שבהשקפת עולמו היו למושג נצחי אחד בלתי־נפרד.

+מה היה סוד השפעתו של מולכו, שבכחו שפך את שלטונו הרוחני על המקובלים האלה? גרץ מביע את דעתו, שזו היתה ידיעתו העמוקה של מולכו בתורת הקבלה, שעשתה רושם כביר עליהם. בדעתו זו, סומך גרץ, כנראה, על דברי מולכו, המעיד על עצמו, “שנגלו אליו סודות גדולות ותעלומות חכמת הקבלה הקדושה וצירופים גדולים מהספירות”. אולם דעה זו אי־אפשר לקבל. אין להעלות על הדעת, שלמולכו היתה איזו יכולת ואפשרות להטיף לקח בחכמת הקבלה לאישים כמו הנזכרים. השוואה של הקונטרס “המפואר” לשלמה מולכו בתור ספר קבלה עם “מגיד מישרים” לרבי יוסף קארו או עם פירושיו הקבליים של אלקביץ תוכיח גם בסקירה ראשונה, שמחבר הקונטרס אי־אפשר שיהיה מוכשר להיות לרב ומורה להם בתורת הקבלה. סוף־סוף קבלתו של מולכו לא במסתרים היא. הוא מגלה אותה ב“מראותיו הנוראות”, ובמכתביו לרבי יוסף טיטאצאק הוא נותן כמעט תמצית שלמה מתורותיו הקבליות. דברי חלומות והזיה כאלה בודאי שלא היו עושים כל רושם על מוחות חריפים וחושבים עמוקים כחברים המקובלים של החוג ההוא.

סוד גדול, בשורה אחת גדולה וחשובה, הביא אליהם מולכו: חורבנה הקרוב של מלכות רומי. חיה נוראה זו, שאכלה את יעקב ואת נוהו השמה, ימיה ספורים וקצה כבר עומד מאחרי כתלנו. הודאות הגמורה והאמתיות המוחלטה, שבה בשר הפורטוגלי את ה“סוד הגדול” הזה, צללה באזני המקובלים כשופרו של משיח ממש. ובבשורתו זו לא היה מולכו חוזה וחולם בלבד. כאן נעשה בעל־ההזיה גם לסוקר ולפשטן מציאותי. המספר מה שהוא רואה ומאזין. כאן היה כמעט שליח מסיח לפי תומו, נוצרי חדש הבא מארץ אדום ויודע ומספר את הדברים כמו שהם. אשיותיה של מלכות רומי מתמוטטות. כל העולם יודע ורואה זאת. המבשר הזה בא מחצרות מלכים וחשמנים. בקי הוא בכל מסתרי תעלומותיו של “הנחש הקדמוני”, וסופר ומונה את ימי גסיסתו ונפילתו. התכנית המשיחית, התנאים הקודמים לגאולה, כפי שציין אותם האברבנאל, הולכים ומתגשמים. הרג רב וקטב מרירי יהלכו בכל ארצות אירופה שבשם הצלב תדגולנה וקרוב יום מלחמת־העמים המכריעה בין המזרח והמערב. קרוב יום נקם ושלם – וכאן באה השעה לישראל. שידאג לזה כי תהיה ידו רוממה וימינו עושה חיל. מלחמת־העמים תביא את כל האומות ל“ארץ הצבי” ושם תהיה מפלתן שלמה. זוהי ההשתלשלות ההכרחית של מלכות אדום. אחרי־כן תבוא “עת שלום”, ולשעה זו צריך עם ישראל להתכונן. קרובה השעה שעל ישראל למלא בה את התפקיד שהטילה עליו ההשגחה העליונה, והמקובלים החסידים, יראי ה' וחושבי שמו, הגיעה שעתם להיות בין “הראשונים למעשה”. “כשיצא ה' ונלחם בגוים והוכיח לעמים רבים. וכתתו חרבותם לאתים ויגלה לנו משיח בן דוד ודבר שלום לגוים… ובהשלם כל אלה העתים שבהם רמוזים מעשי האל יירשו בית יעקב את מורשיהם”. ביום הרת עולם זה על ישראל לדעת את תכליתו בחיים והכוונה העממית צריך שתצטמצם בשלישיה העליונה: אלהי־ישראל, עם־ישראל וארץ־ישראל. וזהו רק הרמז ל“ימי המעשה” העומדים לפנינו. “ואין לי רשות לגלות יותר… רזי לי רזי לי”. זו היתה הפעם הראשונה שהמקובלים קבלו מן החוץ ידיעות כל־כך ודאיות, הבטחות כל־כך מוחלטות ומיוסדות על חורבנה הקרוב של רומי. וככה הקסים האנוס המוזר את לבותיהם של החסידים והמקובלים. טפוס של מבשר חדש התגלה לפניהם, לגמרי מעולם אחר.

 

ד    🔗

מולכו חדר אל החוג הסלוניקאי בזהירות מרובה ובטכסיסים “דיפלומטיים”. הוא בעצמו מספר איך “הכשיר את הקרקע” לנסיעתו למזרח. הוא “העביר את הרנה במחניהם, שהוא הולך לתוגרמה בשליחות נסתרת מאת דוד הראובני”, ותוך כדי דבור הוא מודה “ומגיד את האמת”. שכל מעשה השליחות היתה בדותא שבדה מלבו. הספורים והשמועות על־דבר דוד הראובני כבר חדרו מפורטוגל ואיטליה גם לתוגרמה, ונקל לשער, שדבר בואו של שליח מאת האיש המופלא הזה עורר תנועה והתרגזות בקהלות ישראל במזרח. מטרתו של הטכסיס הזה ברורה היא. מולכו ידע את חולשתו בתורה ויהדות ופקפק אם יכול הוא לעורר ענין בלב המקובלים, שאת חברתם בקש. אחר יהיה הדבר אם יגיעו לאזניהם הספורים על “שליחותו הנסתרת”. בתי־המדרש של המקובלים יהיו נפתחים לפניו והדרך לתפקידו הגדול תהיה נכונה לפניו. ותפקיד כפול היה למולכו: בראשונה להתודע לתורת הקבלה ומסתריה מן המקור הראשון, והשנית, לשוב לאיטליה, ל“מקום המעשה”, בתמיכתם המוסרית של רבי יוסף טיטאצאק ורבי יוסף קארו. והשפעתם, ביחוד זו של האחרון, היתה חזקה במדה מיוחדה על היהדות האיטלקית.

כשנתבונן אל תוכן “אגרותיו” של מולכו נצטרך לבוא לידי החלטה, שאת התכנית שלו המשיחית על־דבר עריכת “מלחמה נגד התוגר בכדי לקחת ממנו את ארץ־ישראל”, כפי שמזכיר אותה בפירוש השתדלן הידוע רבי יוסילמאן איש רוסהיים ב“ספר זכרונותיו”, לא גלה מולכו למקובלים. מתוך הרמזים ומבין השורות אנו למדים. שרבי יוסף טיטאצאק נכסף היה לדעת פשר־דבר מפי האורח הפליט על השליחות הנסתרה שלשמה בא מפורטוגל, ואולי לזה רומזים דברי מולכו; “כי שאל (רבי יוסף טיטאצאק) ממני להודיע לו נסיעתי מפורטוגל באיזה אופן היה”. שאלה זו הציע לפניו בהיותו בסלוניקי, אבל מולכו התחמק, כנראה, מן התשובה פנים אל פנים והבטיח לו, שיכתוב לו “הכל כפי דרכו”. את הבטחתו זו קיים במדה ידועה על־ידי “אגרותיו”. קשה לחשוב, שתשובה זו הספיקה למקובל הידוע: הוא מודיע לו באריכות על “חלומותיו ומראותיו”, שחזה בחזיונות לילה, והכוללים כמה רמזים והבטחות לביאת המשיח ולגאולת ישראל. אין בכל זה אפילו מקצת של מקוריות וגלוי סודות מנקודת השקפה קבלית. כל מה שכתוב ב“המראות” – זהו רק חזרה על מושג הגאולה העתידה, כמו שהיתה בודאי נפוצה בקרב המקובלים. כל הספרים והמראות עושים רושם כאילו הכותב מתאמץ להגיד איזה דבר בשעה שאין לו כל דבר להגיד. אולם אי־אפשר להגיד בהחלט. שמולכו הסתיר בכוונה מהמקובלים את תכניתו, “לעורר את הקיסר (קרל החמישי) לצאת למלחמה נגד התוגר”. יש לשער, שבימי בקורו של מולכו בסלוניקי עדיין לא עלתה על דעתו התכנית הזאת. נראה, שמחשבה זו נתבגרה במוחו אחרי עזבו את המזרח, כשהיה כבר שוב באיטליה.

בסלוניקי אין מולכו מתעכב הרבה זמן והוא מבקר בכמה קהלות אחרות, אף־על־פי שכנראה היה חוזר בכל פעם לעיר ואם בישראל זו. רוחו הסוער הדריכהו מנוחה וידחפהו למקומות חדשים. לפתע פתאום הוא עושה קפיצת־דרך רוחנית והולך לצפת. על־דבר תקופת־חייו זו, כלומר – בקורו או בקוריו בצפת יש בספרותנו רק ניצוצות של שמועות ואגדות. אין כל ידיעה ברורה, הנותנת לנו מושג נכון ממעשיו ומהלכיו בעיר זו, שעדיין נמצאה אז בבקרה של תקופת הקבלה שלה. והנה נמצא לנו מקור חדש, קונטרסו של מולכו “חית קנה”, נדפס בפעם הראשונה בשנת 1658 באמשטרדם ונמצא טופס אחד ממנו, שאולי הוא היחידי בכל העולם, בספריה של בית־המדרש לרבנים בניו־יורק. טופס יקר־מציאות זה כולל “פירוש” בדרך הקבלה על הקונטרס מאת מחבר בלתי־נודע, ואין זה מן הנמנע שבעל הפירוש הוא “הבחור הזצר”. בפירוש זה אנו מוצאים אגדה עממית שהתהלכה על מעשיו של מולכו מן הימים ההם. וזה מה שמוסר לנו המפרש הנעלם: “שמעתי מפי אומרים, שנמצא כתוב בהיות ר' שלמה חכם ביותר, שהיה רוצה להעמיד הכל על דעתו ודחק את הקץ, ואמר להביאו בהעבירו כס טומאת סמאל מן העולם, ויצא הוא ועשרה אנשים הדבוקים לו לשדה וישביעהו ויבוא לפניו נחש גדול, כ”ב אמות ארכו וה' אמות עוביו ורחבו. ויאסרהו בשלשלת, אשר שם הקדושה עליו. ויפתח הנחש את פיו ויאמר לו: רבי. מה אתה מבקש ולמה זה הבאתני? והשיב: רשע, עד מתי אתה מזהם העולם בהסית טומאתך ותמנע טוב מבעליו. אני רוצה להעבירך מן העולם! ואמר לו (הנחש): רבי, הלא לכשתמצא לומר בכל מקום, שאין אני רוצה בקיומי, אבל מה לך אם תעביר אותי לבד מן העולם, ומה תעשה עוד לכל כח קליפות הטומאה האחרות? ועתה שמע לי, יש בזה בית תועבה חרבה, שיש בתוכה עשב פלוני. ותסבב הבית מבחוץ בשמות הקדושים ותציתו באש ויעברו כולם בשריפה ההיא. ובעשות ר' שלמה זאת הותר השלשלת מעל הנחש וירום הנחש מעל הארץ ויפרוש על העולם והזיק הרבה בעולם; ואותן עשרה אנשים שהיו עמו אלמלא שהיו מופלגים בפרישות ובטהרה ובחסידות ובאימה היו נזוקים כלם".

מפליאה ומתמיהה היא האגדה הזאת. כאן אנו מרגישים ורואים לא רק את האתמוספירה הצפתית, כי־אם גם את הסביבה של רבי יוסף דילה ריינה, ואנו תמהים כיצד ערבב המושג ההמוני את שני הטפוסים הקבליים הנסתרים האלה. מפני חוסר כל מקומות אחרים קשה כמובן לעורר כאן את השאלה המתעוררת מאליה: מי היה כאן המשפיע ומי המושפע? אבל בהתפתחות “שליחותו” של מולכו והשתלשלותו הקבלית והמשיחית הרי זו נקודה חדשה. שכדאי להקדיש לה עיון של מחקר ותשומת־לב מיוחדה.

ב“שליחותו” אל המזרח השיג מולכו יותר מאשר קוה. מבלי משים הניח יסוד נכון ונתן משענת חזקה לקבלה הצפתית. הוא שם קץ להתבודדותה של צפת ויעשנה לחלק חי של הישוב היהודי הרחוק ושל עולם המחשבה הישראלית. צפת הקבלית, אותה צפת הידועה לנו מימי “סוכת שלום”, זו שנבנתה ברוחם של קארו, קורדובירו ואלקביץ, עדיין לא היתה קיימת אז. צפת זו היתה אז בימי בקוריו של מולכו עדיין בחתוליה ותבלה ימיה בהתבודדותה הסודית וביחידות הרזין שלה. צפת קבלה עתה תוכן קבוע ושליחות מסוימה: להמציא את מלאך־המות, שילטוש את חרבו על “הנחש המזוהם”. היא היתה לחלק אורגני של רעיון הגאולה הישראלית. גדלותה של צפת צעדה בצעדי ענק ובמשך שנים אחדות היה בה די כח ועוז, בשעת מלחמת ה“סמיכה” בין רבי יעקב בירב ובין רבי לוי בן חביב, לצאת בהתחרות גלויה נגד ירושלים. מתחלת תקופת ההוד והפריחה לצפת הקבלית, שהפיצה זהרי קרנה לכל תפוצות ישראל. האידיאולוגיה המשיחית של אברבנאל והופעת־הקסם של מולכו גרמו ליצירתה של צפת אולי לא פחות מאשר תורתם של קארו ואלקביץ. מי יודע אם לא היה שלמה מולכו אחד הבונים הרוחניים העיקריים, שהכשיר את הקרקע ופנה את הדרך ל“סוכת שלום” בצפת והשפעתה. אלה היו ימי הנצחון וההתרוממות לשליחותו של מולכו. זמן שהותו בקהלות המזרח וימי נדודיו מסלוניקי עד צפת היו לפסגת־ההצלחה שלו. הוא היה לאגדת־הקסם החיה של תקות הגאולה ולסמל מנצחו ומפילו של סמאל.

לוא היה מולכו אישיות אגדית, כי אז היה מן ההכרח נעלם כאן, בפרק חייו זה, ו“שליחותו” היתה נגמרת ועוברת לאוצר ההגדות של העם הישראלי. אבל מולכו היה אישיות היסטורית ולא רצה להיעלם בשעת הצורך. הוא המשיך את שליחותו וברגע מרומם זה, בהמצאו על פסגת גדלותו המשיחית – נצחהו הנחש הערום. במקום להיעלם הוא חוזר לאיטליה, כדי להמשיך את הקבלה “המעשית” ולהגשים את הנס. אריגה חדשה של סודות ומזימות מתהווה במוחו והוא הולך ל“עורר” את הקיסר והאפיפיור ל“תכנית”, שיש לציין אותה כאחת ה“מעשיות” המפליאות.

באיטליה הוא מנהל תעמולה משיחית, שבתקפה ובמרצה מזכירה היא לנו את פעולתו הנמרצה של שמואל פרימו, מזכירו של שבתי־צבי. אין הוא יודע עיפות וליאות, והוא פונה בקריאותיו ורמזיו ימין ושמאל בעוז נפש ובעוצם רוח. קהלה אחרי קהלה ירדוף ומטיף אמרותיו בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות ובראש כל חוצות. אבל הניצוץ החי ו“מקור הישועה” – עדיין היא סלוניקי. עיר ואם בישראל זו עדיין נשארת בתור גשר ומעבר ובתור דרך לעבור גולים. הקשר החיוני בינו ובין ידידיו בסלוניקי לא נפסק אף לרגע. סלוניקי היא המקשרת את רומי וירושלים בשעה הגדולה. ומולכו רואה את נצחון שליחותו – ההמלצה החמה שהריץ רבי יוסף קארו לקהלות ישראל באיטליה הסירה את המכשול ומכל צד ועבר הוא מאזין את הקריאה העליונה: פנו דרך, הגיעה השעה, הסר המסכה והרם העטרה. נתגלה הסוד, משיח בא לישראל, והוא, מולכו, הוא ולא אחר, הוא המבשר והגואל. כבר אין כל צורך ברמזי קבלה ובסודות ובצרופים – גואל ביפיו תחזינה עינינו ובאה הגאולה לישראל, ודאית וברורה וגלויה לכל העמים. ומקהלה לקהלה הוא שולח את בשורתו בשירה וזמרה. בצהלה ושמחה עברה הרנה במחנה: “שירו לה' שיר חדש, שעשה האדון החסיד כמ”ה שלמה מולכו יזיי“א”¹².

שופרו של משיח נשמע במחשכי הגיטו ושירה חדשה שבחו גאולים. גם מאיטליה היה גר־הצדק הצעיר הרב המשפיע על הגדולים ומורה־הדרך לצדיקים והמקובלים בסלוניקי ובצפת. הוא הורה להם, שעל־דבר הגאולה יש לשיר ולזמר, ומאז היתה השירה והזמרה לחלק מרומם וחי בתורת הקבלה. בשירת־הנפש העליזה והודאית נכנס מולכו למחנה האויב, לארמנות הקיסר והאפיפיור. ובסתר נשא אתו את “השלשלאות עם השמות הקדושים”. ברגע הנכון יפיל את “הנחש המזוהם” אל הפח וסמאל יהיה על במותיו חלל. אבל הנחש היה ערום. ב“רגע הנכון” גברה שוב החיה והביאה את הקרבן אל מזבח־האש.

 

ה.    🔗

האידיאה המשיחית של שלמה מולכו ידועה לנו משני קונטרסים שנתחברו על־ידיו, “המפואר”¹³ ו“חית קנה”¹⁴. בין שני הקונטרסים האלה יש הבדל גדול. ספר “המפואר”, שמספר עמודיו הוא בסך־הכל חמשים ושנים והכולל את “דרשותיו” שדרש בבתי־כנסיות שונים בקהלות איטליה, הוא בעיקר ספר של “קבלה”. תוכו רצוף דברי סוד ותעלומות על ביאת המשיח והגאולה העתידה. בלי שום רמז על איזו “אקטואליות” של הענין או על אילו מעשים מיוחדים שהמחבר עוסק בהם בקשר עם איזו תנועה משיחית של הזמן ההווה. אחרת היא עם הקונטרס “חית קנה”. בו אנו מוצאים כבר דין וחשבון מפורט ממהלך התעמולה המשיחית ההולכת ו“נעשית” על־ידי המחבר וידיעות ברורות על ה“תנועה” שהתעוררה סביב החולם הגדול בתוך קהלות ישראל ובחצרות מלכים וחשמנים. “המפואר” הוא איפוא המבוא התיאורי, היסוד האידיאי של האיש והחולם, בסיס־הרוח ההכני שלו, בשעה שמתוך “חית קנה” אנו מקבלים תמונה קצובה וידועה מהמשיחיות המעשית ומסוף החלומות שיצרו פרק כל־כך מפליא בקורות ימי עמנו. ובנוגע ליסודה ותמציתה של המשיחיות המעשית שלו, יש לנו תעודה חיה וברורה המגלה לפנינו בבירור שלם את פני הלוט־הלוט באיש הרזים הזה ובעולם מחשבתו, הלא זו הרשימה הנפלאה ב“ספר הזכרונות” של השתדלן המפורסם הנזכר יוסף יוסילמאַן איש רוסהיים: “בשנת רצ”ב לפ“ק הוצרכתי לחזור ולבוא אל הקיסר יר”ה ביום הוועד בעיר רעגינשפּורק לשמור על משמרת ישראל. ויהי ה' אתנו והצילנו גם באותם הימים מקטרוגם של השרים והפּרתמים לתת לנו מחי' בגויים ע“ד הריבית ועוד, ובאותן הימים בא לעיר גר צדק המכונה רבי שלמה מולקא נ”ע בדעות חיצוניות לעורר הקיסר, באמרו שבא לקרוא את כל היהודים לצאת למלחמה נגד התוגר, וכשמעי מה שעלתה ברוחו כתבתי אגרת לפניו להזהירו שלא לעורר לב הקיסר פן יאכלנו האש הגדולה, וסלקתי (את עצמי) מן העיר רעגינשפּורק כדי שלא יאמר הקיסר ידי אתו במלאכתו דעות חיצוניות, וכבואו אל הקיסר נתפס בכבלי ברזלות והוליכו אותו עד עיר בולוניא, שמה נשרף על קידוש השם דת ישראל ורבים הסיר מעוון, נשמתו צרורה בג“ע”¹⁵.

“המפואר” הוא ספר מלא סודות ורמזים. על כל צעד ושעל המחבר מעיר את אוזן שומעיו וקוראיו. ש“עתה אגלה לך סוד” או “סוד גדול” וכל הספר נחלק לפי פרקי־סודות. ה“סודות” מתגלים על־פי הרוב בקשר עם פירושים לכתובים מכתבי־הקודש ורק במקומות מועטים מקושרים ומיוסדים הם לביאורים על מאמרים מן התלמוד והמדרש. כל פרק ופרק, שהוא “דרשה” מיוחדה, מיוסד על ה“סוד” שלו: סוד בריאת איש ואשתו, סוד הנשמה ומהותה, סוד למה ישראל בגלות יותר משאר אומות, סוד האותיות, סוד ד' מלכיות בדניאל, סוד גאולת ישראל וברכתם ואבידת האומות, סוד אליהו הנביא והבשורה לישראל, סוד סמאל (שרו של אדום) וכחו וחולשתו, סודות על המשיח יוסף בן דוד ועוד רשימה ארוכה של “סודות” כאלה. עיקרם ויסודם של כל ה“סודות” האלה היא הגאולה העתידה ובספר זה הוא רוצה לברר כמה ענינים גבוהים של הגאולה והפדות לידידיו ומעריציו שרכש לו והשאיר בסלוניקי. ככה הוא אומר בפתיחת “המפואר” שהריץ להם מאיטליה:

“למען אחי ורעי הנאהבים היושבים בסאלוניקי הדורשים ממני לשלוח להם איזה דרוש על דרך האמת או איזה פירוש על שום פרשה או מאמר מרבותינו ז”ל וכדי למלאות שאלתם ובקשתם ראיתי לכתוב להם החיבור הזה אף כי לא נכחד ממני קוצר השגתי והבנתי כי עוונותי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' עם כל זה בטחתי בחסד עליון ידריכני בדרך הנכונה. ואם ימצא בה איזה שגיא' הנני מתנפל לפני כל רואה אותה ידינני לכף זכות כי אין כוונתי להתגדל בזה כי אם למלאת רצון חברי הנעימים ולהודות לשבח לפאר לאל העונה אותי מכל צרה המאיר עיני שיאיר תורתו הקדושה ויקרה מזהב ומפז“. וההקדמה מסיימת ב”שיר" כזה המורכב מפסוקים מן ה“תהלים”:

שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חָיִיתִי

מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי

הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרָה בְכָל לֵב

מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַש לְפִי

לוּלֵא תוֹרָתֶךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי

כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי

וַאֲדַבְּרָה בְּעֵדוֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ"¹⁶

בספר “המפואר” הולך המחבר אחרי “מגדול הישועות”, הטרילוגיה המשיחית של האברבנאל. אין “המפואר” דומה אפילו במקצת לספר רב האיכות והכמות כמו “מעיני הישועה” או שאר ספרי הגאולה של הדון יצחק. בהשוואה עם הספרים האלה “המפואר” הוא נסיון חלש וחסר אונים. אולם יסודות הגאולה של “המפואר” הם בעיקרם ויסודם אלה של “מעיני הישועה”. חשבונות ה“קץ”, מלחמת האומות וחורבן רומה – אלה תנאי־הקודם לגאולה שעליהם בונה האברבנאל את “מעיני הישועה” שלו, הנם גם היסודות “ההיסטוריים” שעליהם יוצר המולכו את תקוותיו המשיחיות הוא. “המפואר” הוא קונטרס של נחמה ללבבות כואבים ונטפי־תרופה לדוויי לב. הדברים שוטפים בקלות ובנעימות ומבטיחים ישועה קרובה לבוא לאסירי תקוה. הנה פירושי הסודות שב“שיר השירים”, שיחות האהבה שבין הקדוש־ברוך־הוא ובין כנסת ישראל “אהובתו”. באהבה וברחמים רבים מגלה המחבר את סוד ביאתם העתידה של משיח בן אפרים ומשיח בן דוד וכמו האברבנאל גם הוא רואה בבלעם נביא ומבשר טוב לישראל. והמנחם השקט והרחמן ממשיך את דברי נחמתו ומראה על איוב שהוא הנהו סמל של עבדי האלהים שאינם פוסקים מהאמין בחסדי אל ובטובו הנצחי. והנה נבואתו של דניאל. כמו האברבנאל מראה גם מולכו על נביא זה כמו על מקור הבשורה וגלוי סוד הגאולה. ממקור תעלומות זה הוא מוכיח שגאולת ישראל תבוא בתור המשך ותוצאה ל“אבידת האומות” שתביא את הקץ ל“שעבוד הגליות”. קשה לחשוב שהצעיר הזר והמוזר שנמלט זה לא כבר מפורטוגל ראה את עצמו לראוי ומוכשר להיות מעורר ומעודד לבבות לקהל עדת היראים והשלמים שבקהלות המזרח ולגלות להם “סודות” מן התורה. ניכר, שהדברים נאמרים בעיקר אל אחיו האנוסים הנמצאים בארצות מנוסתם איטליה ותוגרמה.

אם יש אחדות אידיאית בעיקרי הרעיון המשיחי של האברבנאל והמולכו – “חורבן רומי ואבידת האומות” – הנה יש ביניהם גם הבדל מפריד חשוב. אין שני הנביאים האלה מתנבאים בסגנון אחד, וכפי שנראה להלן. יש לשניהם השגה מיוחדת ושונה בדבר התגשמותם של המאורעות העתידים האלה. בספרי האברבנאל הגאולה היא שכלית, ברורה וגלויה לכל העמים. גאולת ישראל היא השתלמותו של פרוצס היסטורי ההולך ונמשך לפי רצונה של ההשגחה העליונה, וגאולה זו עתידה לבוא כמעט מאליה ומוצגה בתור דבר טבעי והכרחי. הגאולה הישראלית היא קבועה וקצובה מראש ברצון האלהי ובשלטונו של הבורא. כל מי שיש לו עינים יוכל לראות את הפרוצס האטי הזה שמקצתו כבר נתקיימה וסופו עתיד לבוא. הגאולה היא דבר הניתן לעין ולראיה. בעולם מחשבתו של המולכו הגאולה היא כולה סוד וכל רעיון או ניצוץ הקשור עמה הרי זה סבוב ומעוטף בסודי־סודות. לאברבנאל הגאולה היא תורת חיים, למולכו היא סוד וקבלה. הראשון רואה את הניצוץ שבגאולה באור המרחב של ההבטחה העליונה, והשני – בסוד הצמצום המסתורי ובזכותו ובכחו של הקדוש והיחיד המכיר ומגלה את ה“סוד”, אלא שיחיד זה צריך שתהיה לו העליה העליונה כדי לדעת את זמן גלוי הסוד. “עת לדבר ועת לחשות”, ובדברים אלה מולכו, כנראה, רומז על עצמו. ועוד גם זאת – יש פירוד יסודי בין שני המחברים האלה גם בנוגע ליסוד רעיונם על “חורבן או אבידת האומות”. מולכו אינו מאמין בחורבנם האמתי, הגופני ובהשמדתם של עמי אדום. הוא גם אינו דורש את זה. החורבן יבוא על רוחו של אדום ולא על גופו, וכשיארע נס זה תבוא הגאולה לישראל. וכשיתגלה אליהו הנביא ברומה יהיה האות הזה. “לכשיגיע הזמן מיד הקב”ה תופש לשרו (של אדום) בציצית ראשו ואליהו שוחטו. ואַל תחשוב שלמעלה יש דבר שנוכל לאמר עליו שחיטה אלא כשהקב“ה מסיר כח השרים במרום פוקד על המלכים שהם באדמה והשחיטה שלהם היא הסרת כחם וממשלתם”. ולהלן (דף כ"א, עמוד ב') כותב מולכו: “מי זה בא מאדום חמוץ בגדים, נראה מזה המאמר שאליהו עתיד להגלות בעיר רומי והואל ואָתא לידן נימא בה מילתא, יש לראות מאיזה צד ראוי שאליהו ישחוט שרו של אדום שיותר ראוי היה שישחטנו ישמעאל. ועוד יש לראות כי מה שייך בדברים עליונים שהם רוחניים לומר בהם לשון שחיטה ודם. כשנתרץ זה תבין סודות גדולות ואם היית משיג בית המדרש שבו נאמר זה המאמר לא היה לך שום ספק לא בזה ולא בדברים אחרים שכולם היו מתורצים ומפורשים לך ואין לי רשות לגלות עתה הסוד”.

גם בנוגע ל“חשבון הקצין” יש הבדל חשוב בין המולכו והאברבנאל. בספריו של מולכו אין “חשבון הקץ” תופש שום מקום עיקרי והכרחי ובעצם הענין “חשבון הקץ” הוא אצלו רק דבר של אגב־אורחא, בבחינה של השערה שהן ולאו ורפיא בידה. אין מוקדם ומאוחר ב“חשבון הקץ”. ה“קץ” אַף־על־פי שישתנה בוא יבוא ואין הדבר תלוי בזה אם הגאולה מתאחרת ואינה באה בזמן ה“מקווה”. סופה להתקיים – ו“חשבון הקץ” הוא ענין של פירוש ומחשבה. במדה ידועה אפשר להגיד שלמרות מה שמולכו קבל את היסוד של “חשבון הקץ” לעולם מחשבתו ותורתו, אין ליסוד זה שום ערך של קיימא באידיאה המשיחית שלו. להכרה זו אפשר לנו לבוא על סמך שני טעמים. בראשונה, אין כמעט בספרי מולכו רמז ברור ל“קץ” ברור וקבוע ובכל פעם שהוא בא לידי צורך לנגוע בענין זה הוא משתמט מביאוריו וסומך עצמו על “סוד שעדיין אי־אפשר לו לגלות” ודוחה את הענין¹⁷ ושנית, יש לנו בנידון זה ראיה חשובה ממקור אחר, ראיה הניתנת לנו אמנם מתקופה יותר מאוחרה – אבל מתקופה שהמסורת המולכית עדיין היתה חיה ופועלת בה ושעדיין היו לה קשורים רוחניים לא־רחוקים מהאיש ותורתו.

המקור הזה היא הקדמתו של המקובל ר' יחיאל בן צבי מקוביל שבוואהלין לספר “המפואר” של מולכו, בהוציאו לאור את הספר בשנת 1709 באמשטרדם¹⁸. הלא כה דבריו: “גמרתי בדעתי לאחוז בסנסני שמו ה”ה חד מן קמאי דקמאי דדמי לבר אלהין קדוש. יאמר לו ה“ה מוה”ר שלמה מלכו ז“ל אשר שמו נודע בשערים כי שופך דמו כמים ויזבח שלמה את נשמתו לזבח השלמים. ה' ינקום נקמתו. ולפני מותו הודיע לרבים אמונתו באלהים חיים. ודרש ברבים ענינים נפלאים. כאשר מבואר בספרו המפואר הזה. שבא זאת הפעם השנית אל בית המחוקקים. לחסרונם בין הלומדים המשתוקקים. ולדעת דבריו יחפצון. ממה שביאר כמה וכמה מאמרים אשר בתלמוד נסתרים. והוא ביארם עד”ה במסתרים והיה כמגלה עמוקים. ה“ה הגאון בעל מגלה עמוקות ז”ל אשר גילו לו את הקץ ברמזים… אף גם זאת במלאת הימים האלה קרוב הדבר להיות כמשתה הראשונים משתה האחרונים ויצאו גאולים אך אמנם השמר פן ואל יהיה עם לבבך דבר בליעל לאמר תמו הקיצים חלילה וחס שים יד על פה והחזק במוסר רבותינו הראשונים אל תרף כי דבר גדול דברו אליך אם יתמהמה חכה לו וקוה וחזור וקוה כי לא יאחר לשלמו להקדימו או לאחרו כפי הרצון הפשוט או בכשרון המעשים מאתנו בית ישראל הגולין בין העמים ויהיו דברי אלה לאחדים להשיב נפש עקומים אשר בגלות המר הזה נרדמים".

בהקדמה זו אנו מקבלים תעודה היסטורית חשובה ורבת־ערך וזוהי הפעם הראשונה שיש לנו בספרותנו ההזדמנות לשים אליה לב. זוהי אולי הפעם הראשונה ששלמה מולכו נזכר בספרות הרבנית בתחלת המאה השמונה־עשרה בתור עזר וסמך להכרתו ולציין גדולתו של מחבר־מקובל רבני מפורסם אחד מן התקופה ההיא¹⁹. אי־אפשר לנו לבלי התייחס בתשומת לב עמוקה לעובדה, שהמקובל הוואהליני כתב את דבריו אלה רק מאה ושבעים שנה אחרי מאורע מולכו בזמן שהאגדה על־דבר חייו ומותו, תורתו ובשורתו של איש הרזים הזה עדיין היתה כמעט מסורת חיה ושבהשקפתו על העולם עדיין מהבהב ניצוץ ההווה של הימים ההם. אם הוא רואה צורך לעצמו לדמות את “המפואר” לספר “מגלה עמוקות” של המקובל נתן נטע שפירא מקראקא והוא רואה בשני המחברים האלה איזה “צד השווה”, אז מתגלה כאן לפנינו רגע חדש חשוב: אולי היה המקובל שפירא – הוא נולד בשנת 1583, זאת אומרת חמשים שנה בערך אחרי השרף מולכו – תלמידו הרוחני וממשיך תורתו של בעל “המפואר”? ויחסו של בעל הספר “מגלה עמוקות” ל“חשבון הקץ” ידוע לנו. אנו שומעים את הד דבריו ודעותיו בדברים הברורים שכותב תלמידו ומעריצו: “כי דבר גדול דברו אליך, אם יתמהמה חכה לו וקווה וחזור וקווה”. ואנו יודעים, שהרב מקוביל הולך בשיטתו זו בדרכו של המקובל מקראקא. כאן אנו שומעים אולי את הד קולו של מולכו בדבר “חשבון הקץ”. מתברר הדבר, ששלמה מולכו הניח ביסוד האידיאולוגיה המשיחית שלו את עיקרו של רעיון הגאולה ולא את זמנה הקצוב והקבוע של ביאת הגואל. בסדר כרונולוגי אפשר לציין את השתלשלותה של דעתו זו באופן כזה: מולכו קבל את המסורת בדבר “חשבון הקץ” מהאברבנאל ומסרה לנתן נטע שפירא וזה האחרון מסרה למקובל מוואהלין. בהתעניינות המרובה שאנו פוגשים בזמן האחרון בקרב חוגים שונים של הספרות הישראלית באישיותו ודעותיו של שלמה מולכו, התעניינות המצטיינת באהבה רומאנטית וחיבה לבבית אל טיפוס־הפלא הזה. אין צורך איפוא לראות איזו הופעה “אכזוטית” שהתעוררה בישראל לפתע פתאום בלי שום קשר וחבור עם עולם מחשבתו של העם הישראלי. זוהי הופעה טבעית ותולדתית. זו היתה שלשלת הזהב של המסורת המשיחית והגעגועים הגאולתיים שהתחילה להווצר בפורטוגל ובמנטובה בתחלת המאה השש־עשרה ותמצא את ההמשך ש

לה ואת הד הצלצול שלה בקראקא ובקוביל במאות הבאות עד ימינו אלה.

 

ו    🔗

בנוגע למשיחיות ה“מעשית” של מולכו קבלה ההיסטוריוגראפיה הישראלית את נקודת־השקפתו של גרץ. ההיסטוריון הנערץ הזה היה הראשון והיחיד שחקר וברר את כל מאורע מולכו והשקפתו בנידון זה היא. שבמשיחיותו ה“מעשית” לא הרחיק מולכו ללכת יותר משאר בעלי ה“קבלה המעשית”, כלומר, שבעיקרא דדינא לא היה הבדל רציני בינו ובין שאר המקובלים. עיקר שאיפתו ותפקידו של מולכו היה, לפי גרץ, הצלה רוחנית או גם גופנית בשביל אחיו האנוסים בספרד ובפורטוגל, וכל ענין ההליכה לחצר הקיסר קארלוס החמישי ברגנסבורג בהשתדלות לעזור לו “לקרוא את כל היהודים לצאת למלחמה נגד התוגר” היה מעשה להט ושגעון רק של דוד הראובני, להט שמולכו בקלות דעתו ובחזון רוחו הנלהב נמשך אחריו בתור נושא־כליו, כעבד המשמש את רבו. הוא עצמו רחוק היה לגמרי מן “התכנית הצבאית” הזאת. והנה אף־על־פי שאין לפקפק בזה, שהפטפוטים הפאנטאסטיים ודברי ההזיה על אודות “מלחמה נגד התוגר” על־ידי צבאות יהודים ואנוסים הם פרי רוחו ומזימותיו של דוד הראובני, טעות תהי בידינו אם נשחרר את שלמה מולכו מה“תכנית המעשית” הזאת ולא נעשהו לשותף בכוונה ואולי גם לאחראי העיקרי של ההליכה לרגנסבורג, כדי להגשים את האידיאה המשיחית שלו.

כדי לברר וללבן את נקודת־החידה הזאת עלינו לשים לב לעובדות אחדות האומרות דרשונו! קודם כל עומדת לפנינו העובדה של מלחמת החיים והמות שנהל הרופא והחכם יעקב מנטינו. אחד מחשובי הקהלה בוויניציאה נגד שלמה מולכו בכוונה גלויה ובהודעה ברורה שמצוה להוציאהו לגרדום. הנסיון לבאר את המלחמה הקיצונית הזאת על ידי “ענין פרטי”, כמו שעושה מולכו בעצמו בקונטרס “חית קנה”, או לחשוב שמנטינו רדפהו מפני שחשד בו שהוא מתכוון להחזיר את האנוסים לדת ישראל, כמו שחושב גרץ והחוקרים האחרים, – דעה כזו קשה לקבל. גרי־צדק כאלה מבני האנוסים שהיו עוסקים בהחזרה לתשובה של אחיהם האבודים היו חזון נפרץ באיטליה ועל פי הרוב היהודים היו מתרחקים מהם מפני מוראה של מלכות והיו משאירים אותם לגורלם או לפעמים היו מנסים גם להצילם מסכנה. כנראה, שלמנטינו היתה סיבה יותר עמוקה ורצינית להתחיל ולגמור את מלחמות־המות שלו נגד גר־הצדק המסוכן, שבמעשיו ובחזיונותיו בא לסכן את כל קיומה של האומה הישראלית ולהמיט שואה גדולה על ישראל. אבל גם מבלי השערה בטוחה וודאית זו, הרי לפנינו עדותו שבכתב של ר' יוסף יוסילמאן איש רוסהיים. השתדלן הזהיר והדייקן הזה, שכבר נזכר לעיל, אשר כל דבריו ומעשיו רשומים על ידו בדיוק ובישוב הדעת לא לבד שמיחס בפירוש את כל “תכנית המלחמה” לשלמה מולכו ופונה אליו בהזהרתו, אלא שאין הוא מזכיר אפילו במלה אחת את מציאותו של דוד הראובני בחברתו של גר־הצדק ברגנסבורג. קשה להשתחרר מן ההכרה הוודאית, שעלינו לראות את נושא “רעיון המלחמה נגד התוגר” בשלמה מולכו לא פחות מאשר בדוד הראובני. ההליכה לרגנסבורג היתה חלק אורגאני והגיוני מ“משיחיותו המעשית” של המולכו.

בין דברי ההבל וההזיות שב“ספור דוד הראובני” נמצא מאמר אופיני אחד המפיץ אור בהיר על נקודה אחת חשובה שבמאורע המעורפל הזה. ראובני מספר: “ואחרי ששמעתי דברי המלך כעסתי עמו ואמרתי לו אני באתי ממזרח למערב בעד זה הדבר ולא באתי כי אם לגדל את מלכותך ולהיות בעזרתיך²⁰. כאן מתגלה לפנינו הניצוץ שבכל התכנית הזאת: ההבטחה לגלות קולוניות חדשות למלכות פורטוגל. זו היתה תקופת הגלוי של ארצות חדשות למלכי ספרד ופורטוגל ואחרות ממדינות אירופה. אם כל הפטפוטים על דבר “ספינות וכלי משחית ומזרקי אש”²¹, שעל המלך להמציא לדוד ולצבאותיו, נושאים עליהם את חותמו של הטיפוס הקוריוזי ההיסטורי הגדול הזה, דוד הראובני²² – הנה הרמז על האפשרות לגלות ולרכוש ארצות חדשות ו”לגדל את המלכות" הריהו כולו רעיון אירופי ופורטוגלי. מבלי משים עולה לפנינו מאחורי המסך של הראובני טיפוסו של מולכו, בן־הבית בחצר המלך היודע את המקומות החלשים של התיאבון לגדלות ולהרחבה שבמלכות ומרגיש שזהו הדרך לרכוש לו אוזן שומעת ותשומת לב בארמוני פלכים ושרים. אין זה מן הנמנע שלכתחילה נזרקו פטפוטי המלחמה מפיו של הנודד הבלתי־נודע הראובני, אלא כשהגיעו לאזניו וללבו של שלמה מולכו עוררו בו מחשבות חדשות שקבלו אצלו צורה אחרת לגמרי. הוא הפך את הפטפוטים האלה לתכנית “מדינית” ומעשית אירופית, תכנית שבצורתה ובתכליתה התאימה בשלמות לצרכי הזמן ולשאיפות הכבוש של ארצות רחוקות חדשות שהתעוררו בין העמים והארצות האלה, שאיפות שעשו מלכים ושרים למאמינים לכל שמועות הבל והבטחות־קסם של כל מיני רמאים ואבאֵנטוריסטים בזמן ההוא.

בין “משיחיותו העיונית” של מולכו ובין הליכתו לרגנסבורג לא לבד שאין ניגוד ו“קפיצה” מן הקצה אל הקצה. אלא שהשניה נובעת בתור תוצאה הגיונית והארמונית מתוך הראשונה. שלמה מולכו האמין, כנראה, באנושיות החדשה ובתקופת הריניסאנס שכבר החלה להכריז על בואה בקולי־קולות בכל ארצות אירופה. ואולי מפני כך התגלע ההבדל העמוק שניכר בינו ובין האברבנאל והאחרים ביחס להשמדתם של “עמי אדום”. הוא ראה והכיר שבא הקץ לשלטונה של מלכות רומי הרשעה וברוחו חזה כבר את אירופה החדשה. אדום הישנה, “הנחש הקדמוני”, זו החיה הנוראה בעלת הכנפים השחורות של האינקביזיציה, הולכת ו“נשחטת” על ידי רצונו של רבון העולמים שלגבי דידו “שחיטה” הרי זו הסרת הכוח והממשלה מעל שכמו של השטן. כלום אין הופעתו של מארתין לותר, מחריבה של רומי מצד אחד וזו של קרולוס הגדול מצד השני החותך את בשרה במסרקות של ברזל ראיה ברורה ומוכיחה ש“אליהו הנביא כבר נכנס לרומי ושהגיע זמן שחיטה וכליה לכחו ולשלטונו של סמאל?”. איזה פשר אחר אפשר לתת למאורעות הסער של “מרד האכרים” בארצות הגרמנים (שהתחיל בשנת 1525) המזעזע את מלכות רומה עד היסוד? כלום לא נראה הדבר בעליל שמלכות רומי עומדת לפני עברי פי פחת? ואין זה מקרה שמולכו הולך לארמון הקיסר בעצם ימי המהומות והמלחמות והחורבן המכלה של שנות 31–1530. כל העולם מתקומם נגד “הנחש הערום”. חלוף משמרות בא לעולם. כל מי שעינים לו לראות רואה שנבואותיו של האברבנאל הולכות ומתמלאות. הנה “הקדוש ברוך הוא פוקד על המלכים אשר הם באדמה” (ר"ל נותן להם לב חדש ורוח חדש), פתח חרצובות רשע, לאסירים יקרא פקח־קוח ואנושיות חדשה הולכת ומתהווה. מולכו הרגיש והכיר את הצורך למצוא באנושיות החדשה את המקום והתפקיד הראוי גם לשה פזורה ישראל. הגיעה שעת הגאולה! שרו החדש של עשו יבין לרעו ולשפתו של ישראל והרבה דרכים למקום. בא הזמן להלהיב את הניצוץ המשיחי המובטח והוודאי שעליו הראה והכריז האברבנאל בכל תפוצות הגולה במערב ושלאורו וזהרו עוררו הצדיקים והמקובלים בארצות המזרח, מסאלוניקי עד צפת, את הלבבות והחיו את התקוות המתות. בא הזמן לגלות את הסוד, כי לא בשמים הוא, להגשים את הנס ולעשותו לנר לגויים. הרי זה סודו העליון וכחו המפליא של רעיון הגאולה הישראלית. הוא מתאים את עצמו לכל דור ודור ובכל תקופה ותקופה הוא מוצא את בטויו הנכון ואת צורתו המחודשת. מולכו הכיר והתחיל להאמין באור הגנוז של הגאולה הרוחנית שהתעוררה אז בתוך עמי אדום. הליכתו של מולכו לחצר הקיסר לרגנסבורג היתה הנסיון הראשון להתאים את רעיון הגאולה הישראלית לרוח החדש האירופי הזה. הוא האמין ב“ריניסאַנס” הנוצרית ובזהרה המקסים. אבל מולכו טעה ב“חשבון הקץ”. בא “לדחוק את הקץ” וניזק. מאות אחדות של שנים אחריו נעשה אותו הנסיון כמה וכמה פעמים ושרו של אדום פתח לרווחה את ארמנות מלכיו ורוזניו לפני “דוחקי הקץ” ודורשי הגאולה של עם ישראל: הרצל וחבריו. מולכו בא לפני זמנו, ונביא הבא לפני זמנו – את עוונו ישא. הוא היה היהודי הראשון שנפל בתור קרבנה של תקופת הריניסאנס האירופית.

וכאן מתיצבת לפנינו שאלה אחרת: אם האידיאולוגיה המשיחית של מולכו היתה קשורה באופן טבעי אל הלך הרוח העממי של קהל עדת בני ישראל ובהררי קודש יסודתה – כיצד אפשר לבאר את ההתרחקות הגדולה שאנו מוצאים בין מולכו ובין העם במשך ימי מלחמותיו וחלומותיו? עובדה היא שהעם לא קבל את מולכו ובדיעבד דחה אותו בשתי ידים. מיום הופעתו עד יום שריפתו נשאר מולכו לבדו במערכה, בלי עם ובלי קהל. פה ושם הוא מעורר אילו חוגים יחידים המתלהבים לרגע ונעלמים בין־לילה, אבל שום “תנועה” אינה מתעוררת סביבו, ובבואו ובלכתו הוא נראה כצל וכמוזר במחנה. מפורטוגל עד סאלוניקי ומצפת עד מנטובה יצר מולכו לא תנועה, כי אם אגדה²³. תמיד התהווה בינו ובין קהלות הקודש איזה מרחק ותהום מפריד. במובן זה אין כל צל של השוואה בין הופעתו של מולכו והופעתו של שבתי־צבי, למשל, מאה ועשר שנה בערך אחריו. שבתי־צבי יצר תנועה משיחית המונית ויטיל סערה בין הקהלות בכל תפוצות הגולה. תומכיו ומתנגדיו התאחדו למחנות שלמים ואליהם נמשכו כל חלקי העם הנרגזים והמתקוממים לפי רצונם ואמונתם. לא כן מולכו. שום הופעה משיחית לא נתקבלה במשך התקופות בישראל בדומיה כל־כך עמוקה כמו הופעתו הוא. במובן ההתעוררות ההמונית לא הצליח מולכו לעלות אפילו למדרגת דוד הראובני שהיה מעורב עם הבריות והיה מחולל ריבות וקטטות ומשא־ומתן שואן בכל מקום בואו. מולכו, גם בשלום וגם במלחמה, נשאר הבודד ומצא את עצמו על במה ריקה מאנשים. אפילו המלחמה החריפה והקיצונית שנהל נגדו יעקב מנטינו חסר היה לה ההיקף הכללי והאופי העממי והשאירה סוף־סוף את הרושם של קטטה פרטית ושנאה אישית שבין אדם לחברו. בדד וגלמוד היה כשנמלט מארץ־הדמים ובדד וגלמוד נשאר כשהובל בשלשלאות של ברזל להשרף במנטובה. מה היתה סבת המרחק המפריד הזה והבדידות הזאת?²⁴

אי־אפשר להשתחרר מן הרושם, שאחת הסבות שגרמו להתרחקות הזאת היה היסוד הנוצרי המתבלט בכמה רגעים חשובים בחייו ומהותו של מולכו. מיום בריחתו מפורטוגל עד יומו האחרון לא יכול היה להשתחרר לגמרי מהניצוץ הנוצרי הזה שרדף אחריו כצל. כבר בדברי אהבתו וגעגועיו לכנסת ישראל הובלטו כמה בטויים והשגות שהיו זרים לרוח ישראל. ה“אהובה” או “הארוסה” שלו, שאליה ערגה נפשו. רמז זה על כנסת ישראל היה מבלי משים מזכיר לאוזן היהודי את “אהבת הנשואין” של “האדון־החתן” אל “הכנסיה־הכלה”. מושג אהבה הלקוח בשלמותו מיסודי האמונה הקתולית. אצל מולכו אהבה זו הבליטה לא רק אופן דתי קתולי, כי אם היתה גם חקוי גמור של אהבת הנשים כפי שהיתה נהוגה בקרב האבירים של הכנסיה הקתולית מימי־הבינים. אפילו בפרושו ההומאני של “הנקמה הרוחנית” שעתיד הקדוש ברוך הוא לנקום בגויים ובביאורו האליגורי של השחיטה המופשטת המיועדה לעמי אדום, הכירה העין היהודית החדה, שכאן התגנבה דעה נוצרית של “אהבה ומחילה לשונא”. מושג נבוב שהרגש היהודי לא היה מעכלו. נוסף לזה באה הסביבה האנוסית שבה היה מולכו נמצא, כנראה, באיטליה, ואולי גם בתוגרמה, אותה הסביבה של תלמידיו ומעריציו שוודאי היו בוראים ומפיצים את האגדות והספורים השונים על אודות רבם וגואלם. הספורים והניצוצות המשיחיים שנוצרו בסביבה כזו מן ההכרח הוא שהיו מתהווים לפי המושגים והתמונות הרוחניים שהיו מובנים ביותר לנוצרים החדשים האלה. אבל הנפש היהודית בחלה ברוח זה. באופן אינסטינקטיבי הרגישו קהלות ישראל שבהופעתו ובמהותו של הפליט מפורטוגל מתחיל לחדור אל תוך הכרתם וחייהם הרוחניים איזה יסוד זר ודחו אותו לכתחילה. על־ידי רושם זה נחלשה פעולתה והשפעתה של האידיאולוגיה המשיחית של מולכו בקרב הקהלות מן הרגע הראשון עד סופו הטראגי של גר־הצדק. רק אחרי המארטירולוגיה שלו נטהרה אישיותו ונקדשה באש בתוך ההכרה ההמונית.²⁵

כבר בספורי “המראות” של מולכו אנו נפגשים בכמה דברים המזכירים לנו השפעת המסורת הנוצרית. “תרדמה נפלה עלי” – מספר הוא ב“חית קנה”²⁶ – “והנה הזקן אשר ראיתי בתחילה במראה בא אלי ויאמר: בני, עתה באתי להבינך את אשר יקרה לעמים אשר אתה בקרבם. בוא עמי לחרבות ירושלים אשר היית שם בראשונה”. הזקן מוליך אותו “אל שני הרים אשר הם בארץ הצבי”. ומאז הוא רואה המון מראות ממראות שונים שלפיהם הוא הולך ועושה הרבה דברים בנוגע לשליחותו ולעניניו וממלא אחרי כל דבר שמצווים עליו מגבוה. מבלי משים נזכר הקורא במראות של חנניה מ“הברית החדשה” כשקבל פקודה מן “האדון” ללכת ולגלות “את איש טרסי ושמו שאול”; או במראות שחזה השליח פוילוס כש“קרב אל דמשק והנה אור מן השמים זרח עליו כברק מסביב, ויפול על פניו ארצה וישמע קול מדבר אליו”. נבואות עונש האש והמים בנוגע לרומי, אחד הרגעים היותר חזקים בבשורתו של מולכו ושליחותו, הנן לגמרי אי־יהודיות וחדורות מהדתיות הנוצרית. או נקח, למשל, אה ספורו על פגישתו הראשונה עם האפיפיור. “אין לי רשות לעשות דבר חוץ ממה שיראוני מן השמים. ועתה באתי להגיד למעלתכם קושט אמרי אמת. בהגיעי לאנקונה תיכף סבבוני עדת מרעים והלשינו עלי לפני ההגמון באמרם איך שכנתי עם אהלי־קדר²⁷, ועתה אני שלום ושלח בעדי והלכו עמי יהודים משם ומתוגרמה לראות איך יפול דבר. ושאל ממני על הענין, ואמרתי לו: “אמת הגידו לך”. והשיב לי: מה ראית על ככה? ועניתי לו: “כי ה' הוא האלהים, הוא אמת ותורתו אמת. ואין עוד”. מה מפליא הוא הדמיון בין פגישה זו ובין השיחה שהתגלעה בין פונטיוס פילאטוס ובין ישו הנוצרי לפי המסופר ב”ברית החדשה“. הספור על־דבר רדיפותיו של יעקב מנטינו נגדו, כפי שהוא נמסר לנו על־ידי שלמה מולכו בעצמו, אי־אפשר להשתחרר מן הרושם שלפני הכותב רחף דמות־דיוקנו של “יהודה איש קריות” חדש שהתפרץ מן החושך כשליחו של השטן, כדי להחריבו ולהביאו עד דכא וכליון. “והקול נשמע מהחכם המובהק כמה”ר יעקב מאנטין בוויניציאה, ויאמר ליהודים אשר היו שם: עתה אקום ואלכה לרומה לרדוף אחרי האיש יהודי אשר שמו שלמה מולכו להרע לו עד אשר יחזור לסורו או ישרף באש”. בדברים המוזרים ביחוד במשפט זה “החכם המובהק כמה”ר" אפשר לשמוע אפילו הד של “אהבת השונא”, ואולי הוצא כאן ההד הזה לא בלי כוונה. והנה המאמר שבספורו שנדמה כאילו לקוח הוא בשלמות מ“הברית החדשה”: “ויוליכני אל בית הכנסת… וידעו המלשינים מקום שבתי והלשינו עלי אל המשפט, וישימו שוטרים על שערי העיר לתפשני”. עד כמה חזק היה היסוד הנוצרי במושג אשר התהווה סביבו אפשר לראות ביחוד מהאגדות שנוצרו על־דבר קומו מקברו. ר' יוסף הכהן מוסר לנו ב“עמק הבכא” את הד הזמן ההוא: “וימלאו עליו (על מולכו) חימה וישליכוהו על העצים אשר על האש ויקריבוהו עולה לה' כליל תקטר, וירא ה' את ריח הניחוח ויאסוף נשמתו הטהורה בגן עדנו… ויאמינו רבים באיטליה בימים ההם כי ניצל ר”ש מולכו מיד מבקשי נפשו לספותה בחכמתו ודלא שלט נורא בגשמיה. ויש אשר נשבע בפני קהל ועדה כי עמד שלמה בביתו אחרי השריפה שמונה ימים ומשם הלך לדרכו ולא ראוהו עוד". ור' יוסף, שכנראה הרגיש בטנדנציה הנוצרית הטמונה בספור־בדים זה, ראה צורך לעצמו לערער אחרי אמתתו, הוסיף: “ואל אלהים יודע, ומי יתן ואוכל לכתוב באמת ובתמים על ספר כי כנים דבריו (של האיש הנ"ל אשר נשבע) ואם אין”²⁸.

לאט־לאט נפוצו ענני החשדים ונשמתו הטהורה של גר־הצדק נתגלתה בכל זהרה ועליתה. מה שלא יכול היה להשיג בחייו השיג במיתתו: להסתפח בנחלת ה' ובחצרות בית ישראל באמת ובתמים. במדה ידועה נתקיימה גם האגדה על־דבר “תחיתו”. אחרי דורות ותקופות התעורר שמו באהבה וזכרונו היה לברכה. יחד עם האידיאולוגיה המשיחית שלו שב חולם הגאולה הזה לתחיה בתוך ההכרה העליונה של האומה הישראלית.

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ

מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי

אֶרְדְּפָה אוֹיְבַי וְאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם

ועל הצד השני נמצאים הפסוקים:

שִׁיתָה ה' מוֹרָה לָהֶם יֵדְעוּ גוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶלָה

שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה

שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה

שָׁמָּה שִׁבֵּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה

שַׂמְחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'

שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ סֶלָה.

את החפצים האלה שנשמרו על-ידי הקהלה בקדושה ובטהרה ראה הרב ר' יום־טוב ליפמאן הלר בעל ה“תוספות יום־טוב”, הכותב ב“לחם חמודות” הלכות ציצית: “ובזמן ישיבתי בפראג (בשנות 27–1624) כשנכנסתי לבית־הכנסת פנחס ראיתי שם ארבע כנפות של משי מצויצת בציצית של משי שהקדוש ר' שלמה מולכו היה לובש”. הטלית יחד עם שני דגלים, שהיו שייכים למולכו והסדין שלו הובאו לשמירה לפראג אחרי שהובא אל הצינוק והמהפכות בעיר רגנשבורג“. ועיין מאמר הבקורת על ספר זה ב”המגיד" שנה ו‘, גליון מ"ד. שם הספר הנזכר לעיל הוא “אַלטערטימער דער פּראַגער יאָזעפשטאַדט”, נערך על־ידי דוד י. פּודיבראד, משגיח של בית־העלמין היהודי בפראג, ובנדיקט פוגס, מורה עליון בפראג. המקומות הנוגעים למולכו נמצאים בעמ’ 157 והפפר כולל גם את ספור המעשה של שלמה מולכו מאת ד"ר א. היבש (עמ' 106–116).

“בית הכנסת פנקס” נבנה בשנת רצ“ה, (1535) שלש שנים אחרי שריפת מולכו, ע”י ר' אהרן משולם לפי “לוח הזכרון” החרות על הקיר הכולל את הרשימה הזאת:

וילך איש מבית לוי שמו אהרן משולם

במעלת רוח הנדיבה עלה בסולם

הלך בעקבי אבותיו הנדיבים והסגנים

ובנה בית המקדש המפואר ברננים

עם אשתו בת ר' מנחם ז"ל מרת נחמה

לעזר כנגדו ובעבור זכרון הנשמה

שנת רצ“ה לפ”ק החל המלאכה ונגמרה

לכבוד השם נתעלה ולכבוד התורה

פה קהלה הקדש פראג המעטירה

עיני ה' עליו זכירה עם שמירה.

מהנוסח הזה שרשמתי מלוח הקיר יוצא ברור שמיסד בית הכנסת לא היה נקרא בשם “פנחס” ושהציון “פנקס” (לרשימה) הוא יותר מתאים לתולדות בית הכנסת העתיק הזה.