אחד הדברים המוזרים והמעורפלים בתולדות־הרוח של האומה הישראלית הוא היחס ההדדי בין ר' יוסף קארו וחבורו ה“שלחן ערוך”. הקשר הרוחני שבין האיש והספר חידה הוא ויהי לחידה. בנוהג שבעולם היחס הנפשי והקשר הרוחני החיים וקיימים בין המחבר ויצירתו, ביחוד בשעה שהספר הוא יצירה שבה מתרכזת שאיפת־חייו של היוצר והלך־רוחו, נראים וניכרים לכל עין רואה מתוך סקירה חודרת. אם אמרו שהסגנון הוא האדם על אחת כמה וכמה שאמיתותה של מימרה זו מיוסדת כשהדבר נוגע לספר. בין ר' יוסף קארו וה“שלחן ערוך” קשה, לכאורה, למצוא את היחס הגלוי ואת הקשר המאחד. איזו תהום בלתי־נראה מפרידה ביניהם ואין למצוא ולהשיג את ההרמוניה העליונה, שבלעדיה אי אפשר לו לאדם גדול לתת לקהל יצירה של חיים.
ר' יוסף קארו היה מקובל גדול ולא מהמין הרגיל. הוא היה התגשמותה השלמה של ההזיה הרוחנית. אמונתו בקבלה ובנפלאות־המסתורין שלה לא רק שהיא יסוד־חייו והשקפת־עולמו, אלא שכל שאיפתו במעשיו ובלמודיו מזמן כתבו את ה“מגיד־מישרים” שלו עד השתקעותו בצפת נוטה לצד אחד: אל העולם המופשט, אל הוית־הסוד העליונה. בכל מעשיו והליכות־חייו הוא נראה לנו כנביא הנסתר והסוד, הדוחה את הגלוי כדבר שאין כדאי להתעכב עליו הרבה. האנשים שהיו קרובים ללבו ביחוד היו בעיקר אנשי פלאים ורמזים ובכל עולמו הפנימי הוא ידוע לבני־הדור בתור הבטוי השלם של הסוד והקבלה. ואיש כזה בא ונותן לעמו בערוב־חייו ובסוף שליחותו הקבלית המרוממה ספר, את ה“שלחן־ערוך”, שהוא “בנגוד” גמור לכל חיי־הרוח של האיש. כמעט שלא יאמן כי יסופר שמעטו ולבו יצא. ה“שלחן־ערוך” לא רק שאין בו אפילו שמץ של רמז וקבלה, אלא שקשה אפילו לצרף וליחס אליו גם בתור השערה גרידא איזה רעיון של קבלה וסוד. בה במדה שהאיש הוא נסתר הספר הוא גלוי וריאלי. ולא זו בלבד. במדה ידועה אפשר להגיד על ה“שלחן־ערוך” שהוא הנהו האנטיתיזה של הרמז והמקובל. זהו ספר של חוקים ומצוות ואינסטרוקציות ברורות ומוחלטות. ספר של דינים והוראות שאינם מרשים כל שאלות ונטיות מן הדרך. לולא ידענו את מחבר הספר אז בשום אופן אי אפשר היה לנו להעלות על הדעת שהדברים האלה נכתבו על ידי בעל ה“מגיד־מישרים”, זה הספר שהוא מפחיד ממש את הקורא בהזיותיו ובהפנטסיות הקבליות שלו. ועוד הופעה מפליאה ובלתי־מובנה מתגלית לפנינו כשאנו קוראים ומעיינים ב“שלחן ערוך”: הטון האבטוריטטיבי שלו, היהיר כמעט. הכל נאמר ונמסר כפקודה מגבוה, מפוסק אחרון. כל המקורות המדברים על ר' יוסף קארו כולם כאחד מרימים על נס את אישיותו הנהדרה והנערצה. את ענותנותו האמתית, את התנהגותו הפרטית הנעלה שחבבו אותו על כל תלמידיו ובני קהילותיו בארצות שונות. תמים היה האיש, נזהר בדרכיו ומעשיו, נסתר ונחבא אל הכלים. והאיש הזה החל פתאום לעת זקנותו המופלגה לדבר בטון של מורה ומפקד שאינו סובל כל שאלה וספק. אינו מתחשב עם דעותיהם של גדולי־התורה ורבני־הדור. מנהגיהן העתיקים והקבועים של קהילות הקודש במזרח ובמערב אינם מענינים אותו והוא קובע מנהגים כאילו מעולם לא שרר צל של ספק על אודותיהם. הדין הוא כך וכך, קבלו דעתי וכל שואל וסתם מקשן יצא ממחנה ישראל. התקפה כל כך יהירה וגאותנית על כוח־הסמך והפריסטיג’ה של הרבנות ומאורי־הגולה עדיין לא נראתה בקהל הרבנים והיראים העומדים על משמרת הקודש. אין איפוא כל פלא שמיד כשנתפרסם ה“שלחן ערוך” ונתקבל בתרועת־נצחון על ידי המוני־ישראל התפרצה מלחמה עזה נגד הספר הזה מצד שרי־התורה וארזי־הפוסקים. באיזו התמרמרות ומחאה התיחסו בחוגים אלה אל הספר ומחברו אפשר לראות מדברי הרמ"א, הלוחם הנמרץ נגד ה“שלחן ערוך”, הכותב בכעס עצור ובשנאה כבושה: “הקארו מדבר כאילו ניתנו דבריו מפי משה ומפי הגבורה”2.
ושאלה זו מתעוררת לפנינו לא רק בקשר עם ה“שלחן ערוך”. גם ספרו הגדול הראשון “בית יוסף”, שבאמת הוא האב והמקור שממנו התפתח ונוצר ה“שלחן ערוך” הריהו באותה גדר התמיהה והפליאה. יש שנראה לנו כאילו עומדים לפנינו שני ר' יוסף קארו. האחד בעל הפלאות וההזיות והשני איש החוקים הקצובים והדינים היבשים, שרגליו עומדות על קרקע מוצקה ואדמת איתן. שתי נשמות דרות בגוף אחד. דוד קאסל היה כמעט היחידי בין חוקרי־הדור שישב על מדוכה זו ושאף למצוא פתרון לחידה הנפשית. אלא שהוא מצא פתרון נאיבי ביותר, ששום בן־אדם יודע ספר לא יקבלהו ברצינות. קאסל טוען, שכל מי שאומר שר' יוסף קארו הוא מחברו של הספר הנזכר “מגיד מישרים” אינו אלא טועה. בודאי שספר זה נכתב על ידי מחבר אחר. אין לו ראיות על זה אבל הוא סומך על היושר והשכל וההגיון. הכיצד שמלומד תורני פקח ובעל מוח חריף ובר דעת עמקן כר' יוסף קארו יחבר ספר הזיי כזה? ולא הרגיש קאסל כי בפתרונו זה הוא רק חוזר על החידה ואינו נותן דרך ומוצא מתוך המבוכה.
ההיסטוריונים הישראליים שבמערב מתקופת המאה התשע־עשרה התרגלו לשיטה מצומצמת ומוטעית, שממנה יצאו להם אבני נגף ומכשולים. השיטה היתה: רק דוקומנטים ולא סנטימנטים. כל מה שאין לו בצדו תעודות ורשומות הרי זה פסול וצריך להרחיקו מתוך ההיסטוריוגרפיה הישראלית. יוסט3, חלוץ ההיסטוריוגרפיה הישראלית המערבית היה הראשון שאחז בשיטה זו ונתן לנו את ה“היסטוריה הישראלית” היבשה שלו. יוסט וחבריו היו תלמידים ותיקים של תורת ניעבוהר. גאון ההיסטוריוגרפיה הרומית, מומסן וראנקה שהחדירו רוח חדשה לחקירת ההיסטוריה מנקודת־ההשקפה הגרמנית, ובאסכולה זו הוכרז הצורך לתחשב עם הכוחות הבלתי־נראים, עם הנשמה הגרמנית הלאומית הפועלת בעמקי ההיסטוריה העממית וחלוף־מאורעותיה. והם הכירו בשיטה זו, אבל – מחוץ ליהודים. מפני שישראל כידוע הלא אין הוא אומה וכו' וכו'. גרץ היה הראשון שבא לדרוש זכות זו גם בעד ישראל. במקומות שלבו דחפהו לכך הלך בעוז ובחרף־נפש בדרך האינטואיציה ההיסטורית החודרת ומפרה. אבל גם גרץ לא היה נוטה לתת בשדה־חקירתו שלטון־רחב להפסיכולוגיה העממית הישראלית. בספרות העברית היה יוסף קלוזנר הראשון שנלחם בעד הכרת זכותה של הפסיכולוגיה הלאומית במקצוע החקירה ההיסטורית. כעת הכל יודעים שבלי התחשבות עם פסיכולוגיה זו אי אפשר לחקור וללמוד את ההיסטוריה העממית של כל אומה ולשון.
והוא הדין בנוגע לחידה הנפשית שאנו מתחבטים בה, באיש ובספר, בהקארו ויצירתו. כשמופיעה לפנינו אישיות כל כך חזקה ומרוממה, הופעה פסיכולוגית כל־כך עליונה, התעודות והדוקומנטים יש להם רק ערך ממדרגה שניה, צדדית, כחומר באורי נוסף אל העיקר. והעיקר הוא האדם העליון. האיש ומעשיו, אלה המה הדוקומנטים המדברים והמכריעים. כדי להבין ולהשיג בשלמות את הופעתו של בן־אדם כזה עלינו להסתכל באותה הנקודה, שעל אודותיה אנו יודעים בבירור שהיא היא היתה מרכז חייו ונשמת נשמתו.
ונשמת נשמתו של ר' יוסף קארו היה הרעיון של שיבת־ציון. זה היה הציר שעליו סבבו רוחו ונפשו של החולם והחוזה, של המורה והרואה. כל צעדי־חייו ומערכות־לבו היו נטויים למטרה אחת: לעורר את בני הגולה ולפנות להם את הדרך לציון וירושלים. זו היתה תכניתו הקבלית מימי נעוריו בקהלה הבולגרית עד סוף חייו בסוכת שלום בצפת אהובת־לבו. אח ואוהב הוא עוד מימי נעוריו לאיש הפלא והרזים ר' שלמה אלקביץ משורר ה“לכה דודי”. וכשמופיע על במת־החיים הטיפוס המופלא שלמה מולכו הוא מתאחד עמו ברוח קבל־עם ומכריז ברבים את רגשות הסולידריות שלו עם הקדוש הנערץ הזה. מלחמת “הסמיכה”, זו המלחמה הרוחנית הלאומית האמתית בעד הכרת הפרימאט של ארץ־ישראל על ארצות הגולה, הריהו פרק נהדר ובלתי נשכח בחיי הרוח של הקארו. כשבא דון יוסף הנשיא עם שאיפותיו וחלומותיו לבנין “מלכות ישראל” בטבריה וגדולי הרבנים וראשי הקהלות השתמטו ממנו בפחד מפני ה“אבנטיורה” ולא נמנעו גם מלהכריז על הסכנה שהוא ממיט על ראשי עם־העמוסים – לא כן עשה ר' יוסף קארו. לעיני כל ישראל נתן את ידו וברכתו להרצוג היהודי המוזר ויחזק את ידיו בלב ונפש. כלל זה בידינו: כל דבר שעשה הקארו בחייו הרי זה מחובר ומקושר עם השאיפה לשיבת ציון. זהו המקור הנובע שממנו מתחילה הויתו הפרטית והצבורית ואליו היא שבה ובה היא נגמרת ומשתלמת.
אלא שאופן הבטוי היה אחר ושונה בזמנים שונים של המאה. בטוי ההזיה הקבלית והסגנון המיסטי היו רק הצורה החיצונית, אבל בפנים היתה חיה ופועלת ההכרה של הריאליות והבנה בהירה ובריאה של החיים. ה“מגיד מישרים” המסתורי שנתחבר בראשית המאה וה“שלחן ערוך” שנתחבר בערך בסוף המאה שונים הם זה מזה רק באופן השיחה ולשון הדבור, אבל הכיוון שלהם אחד הוא: החיים. לשניהם יש השאיפה המשותפת לעורר את בני הדור ולהגביה אותם למעוף רב ולהכרה עליונה. זוהי אותה הטנדנציה ואותה התכנית בשנוי לשון. מתחת לבטויי ההזיה של ירושלים של מעלה הסתתרה מלחמה מעשית בעד ירושלים של מטה. ה“מגיד מישרים” המיסטי וה“שלחן ערוך” “הראציונלי” שניהם לדבר אחד מתכוונים: לאיחוד האומה ולהתעוררות רוחנית של המוני ישראל.
המאה השש־עשרה, תקופת חייו ופעולתו של הקארו היתה תקופת התחיה לרעיון הגאולה בישראל. הדון יצחק אברבנאל פתח את המאה בקריאותיו המשיחיות, שבהן שאף וקוה לרפא את הפצע האנוש שעשה הגירוש הספרדי בגוף האומה. הוא “חדש” את האמונה בביאת הגואל. “השמיע ישועות” ויעורר נפלאות בין המוני הגולים, שפרפרו ביסורי הכליון הגופני והרוחני בין בים ובין ביבשה. האמונה המחודשה בהכרחיותה של גאולת האומה בעתיד הקרוב וההכרה שעל ישראל להתכונן לקראת הגאולה, שסוף סוף בוא תבוא, קבלה לאט לאט צורה ממשית ובטוי כביר בחיי הקהלות. בתוך ההכרה הצבורית של המוני הגולים שנפשם ערגה לאיזו אחיזה של נחמה ולצל של תקוה היתה ארץ ישראל לנקודה הריאלית היחידה, שעדיין רמזה להם ממרחקים לחיזוק ולהתעוררות כזכר לעבר ותקוה לעתיד. על נקודה ריאלית ובריאה זו התבססה והתפתחה הקבלה בכל כווניה השונים. מה שהחל האברבנאל בראשית המאה גמר הקארו בסוף המאה. אם האברבנאל הצליח לעורר לתחיה במשך זמן קצר את הנשמה העממית, הצליח הקארו במשך חייו הארוכים להכין ולחזק את הקהל, את הגוף העממי. כל ימי חייו היה האברבנאל איש־מלוכה ושליט צבורי. אבל ברגע הנכון כשהכיר בצורך השעה ידע להיות איש הרוח והמעוף ודבָּרה של הפנטסיה העממית. כל ימי חייו היה הקארו איש הרוח והקבלה. החוזה והחולם. אבל ברגע הנכון כשהכיר בצורך השעה ידע להיות איש־שלטון ומעשה, מפקד ומצווה, מסדר ומחבר צבורים וקהלות והמוני ישראל.
הקארו ראה בעיניו את התגשמות הפלא: כל קהלות ישראל במזרח ובמערב, כל תפוצות הגולה מתלכדות ומתאחדות בכוח ניצוץ התקוה של שיבת־ציון. ארץ הקודש הולכת ונעשית לכולן לכוח המושך במדה שעדיין לא נראתה כמותה זה כמה דורות. מי פעל את כל אלה? קריאות ה“ישועה” של האברבנאל. חולמי הגאולה מבעלי הקבלה, חברי “סכת שלום” של צפת? לאלהים פתרונים. אבל הלא נאוו על ההרים רגלי מבשר. הנה היא שבה לתחיה. אותה האחדות העממית המפליאה, סוד הקיום של האומה הישראלית, הנה היא נראית בכל כוחה והשפעתה בארצות ומדינות ועם ישראל חי. על פי שכל והגיון הכיר הקארו שבכוח עליון זה צריך לאחוז, שצריך לבססו ולהחזיקו ולשמור עליו לבל יעלם, למען השאירו בפעולתו המעודדת ומחיה לדורות הבאים. לתכלית זו צריך למצוא את הבטוי הנצחי והיסוד של קיימא המשוקע בכוח זה. צריך לשוב למקור החיים, לשלטון־התורה. לאותה התיאוקרטיה הישראלית שחוללה נפלאות מאז ומעולם: דת ישראל ממשה עד משה. צריך לתת לאומה ספר אשר בהצטרף אליו ועד של גדולים. פרנסים ושופטים ושוטרים והיה לפנינו בפועל ובממש השלטון והמדינה בישראל. ככה נוצר ה“שלחן ערוך”.
כשהתמרמר הרמ“א נגד הקארו וערער על זה שהוא מדבר דבריו כאילו הם “מפי משה ומפי הגבורה” נבא ולא ידע מה נבא. הרמ”א הביט על כל הענין מנקודת־השקפה של רב ופוסק. ראה לפניו רק עוד ספר אחד של מצוות ומנהגים. ספר רבני מהסוג הרגיל הצריך עיון, את זה אפשר לקבל ואת זה צריך לדחות – אבל הקארו ידע את הסוד. הוא ידע שהוא נתן לבני הדור את הקונסטיטוציה הישראלית, את ה־Magna Charta של השלטון התיאוקרטי העברי בעבר, בהווה ולעתיד. ממקור־גבורה זה שאב המקובל המדיני הגדול עוז ותעצומות, יהירות קדושה והכרה עצמית עליונה למסור דבריו בחרט אנוש ובלשון נגידים, בתור חוק לישראל ומשפט לאלהי יעקב. הוא ראה לפניו רק תעודה מרוממה אחת: לבצר ולחזק את האחוד העממי הנפלא, לעשותו לכוח קיים ונצחי ולהכינו לקראת העתיד הקרוב. בהשוואה לרעיון האחדות והגאולה של עם ישראל איזה ערך יש לזה כשמתעלמים ממנהג קבוע בקהלה זו או אחרת, כשאין חולקים כבוד לרב זה או לאחר וכדומה לזה? אם בחסדה של ההשגחה העליונה רצונה של האומה הולך ומתעורר ודוד מלך ישראל חי וקים והענין דורש בהכרח ספר ברור וגלוי של חוקים ודינים לפרט ולכלל, למען ידע היהודי ההולך לקראת אלהיו בארץ חמדה טובה ורחבה או גם בארץ לא לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה – אז אי אפשר להשגיח בקטנות, אי אפשר להתעקש במדות תרומיות ולדקדק במנהגים מקובלים וחשובים. בר' יוסף קארו התעורר איש־המלוכה והשלטון, ובכוח זה שם את מדברותיו כמסמרות נטועים וכפקודה מגבוה. הרמ"א צדק. איזו גבורה אי־רגילה מדברת מתוך גרונו של הקארו.
והעם המפוזר והמפורד, קהלות ישראל במזרח ובמערב, מצפת עד איטליה ומארצות הבלקן עד נפות פולין. באינסטינקט החיים הנטוע בקרבם הכירו באור הגנוז והגלוי. במהירות מפליאה נעשה ה“שלחן ערוך” לספר העממי לכל אדם אשר בשם ישראל יקרא. הניצוצות של רעיון־השלטון הישראלי. שמהם נוצרה ונתאחדה הלהבה הבלתי נראה של ה“שלחן ערוך”' עוררו את געגועי האומה במסתרי הנפש ובמעמקי הלב של בני־הדור. אי־אלה רבנים וגדולי־תורה פה ושם אולי לא הבינו את המקובל הגדול מצפת. אבל המוני ישראל הבינוהו וישמעו לו. הם שמעו והרגישו שאותה ה“בת־קול” של ה“מגיד מישרים” מדברת אליהם וראו את הקולות מפי הגבורה. כאן עלינו לבקש ולמצוא את סוד הצלחתו המופלאה של הספר הקטן והגדול הזה.
*
במשך המאה הי“ט היה ה”שלחן ערוך" מטרה לחצים שנונים מבית ומחוץ. בארצות המזרח והמערב יצאו עליו למלחמה בשם התרבות וההשכלה, ראו בו את סמל הבערות והפנטיזמוס הדתי ואת המבצר של החושך והנסיגה לאחור. בעלי הטמיעה וההתבוללות במחנה ישראל ראו בספר זה את אבן הנגף וצור המכשול לאמנציפציה המדינית ולשויון־הזכויות לישראל בארצות מגוריו.
איזה צחוק היסטורי, איזו “קומדיה אלהית” מעוררים בתוכנו החרשים והעורים האלה! לא ידעו ולא הבינו שלפניהם ספר שבו נתגלה סוד גדול לאומה, נסיון ראשון לחירות ולגאולה, נסיון של יצירת קונסטיטוציה לעם השואף לחיי־כבוד והתעלות תרבותית עצמית. התמימים ההם לא ידעו ולא הרגישו, שלפניהם ספר שאפשר אולי לציינו כאחת ממבחר היצירות האנושיות שבתקופת־הריניסאנס האירופית.
-
נדפס במאסף “מסד” כרך שני, בעריכת הלל בבלי, ניו־יורק–תל־אביב, תרצ"ו. ↩
-
ראה מאמריו של הד“ר חיים טשרנוביץ (“רב–צעיר”) ל”תולדות השלחן ערוך והתפשטותו“ ב”השלח" כרך ד‘ וה’ (99–1898). ↩
-
ראה מאמרו של פרופ' שלום בארון “י. מ. יוסט, ההיסטוריון” ב–Proceedings of the American Academy for Jewish Research 1928–1930. New–York 1930 p. 7–32. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.