במשפחתנו – משפחת סופרי ארץ־ישראל – נפל דבר, שתחילתו, כביכול, ענין פרינציפיוני, ואחר כך עבר לידי אמביציה וקנאה שאינה מרבה חכמה. הדבר לא היה מסוכן, אם מצבנו בכלל ובארץ ישראל בפרט היה קצת יותר איתן. ישחקו גבורי העט ויכה קצת יוסי את יוסי. מחזה שיכול לשעשע את מי שהוא. אבל מצבנו אינו מרשה לנו לוכסוס שכזה. ועל כן עצתי הנאמנה לכל הסופרים, הגדולים עם הקטנים, הצעירים עם הזקנים, להפסיק לגמרי את כל התנועה הזאת. נמחה נא בפעם אחת את כל האינצידנט הפעוט הזה. נחנך נא את עצמנו להיות גדולים באמת – לסלוח ולאהוב ולעזור איש לרעהו לשם המטרה הכללית, שאליה אנו כולנו שואפים ואשר עליה רבים מקריבים לא רק את האמביציה שלהם אלא גם את נפשם ממש.
נזכור נא את דברי ר' חנינא בר חמא, שאמר ברמיזה נוקבת עד התהום, כי תלמידי חכמים גם בעולם הבא כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה (בבא בתרא ע"ה א').
נסיר את השטן הזה מקרבנו. הננו עומדים בתקופה גדולה וכבירה, נסיח נא לבנו מכל החשבונות הפעוטים, שיכולים להביא חלילה לידי מכשולים גדולים.
אל נא יחר בעיניכם כי באתי ללמדכם עצה. הן את עצתי זו לא מלבי שאבתיה, אלא משלכם, ממה שלמדוני רבותי הסופרים מימות עזרא ועד היום. קבלו נא, חברים יקרים, ברצון.
“דבר”, כ“ו אב, תרפ”ז