נוכחתי בסיום המחזור הראשון של בית החנוך לילדי העובדים בתל־אביב.

עומד לו בית החנוך הזה מובדל מהעיר ההומיה, ולא רק בשטח, לא רק בחיצוניותו¹, אלא ביחוד בפנימיותו. הילדים והילדות מתחנכים לשם עבודה, שידעו מתוך הנסיון. מתוך עצם החיים לאהבה את העבודה הכשרה היוצרת ולהתיחס בבוז לחיי טפילים המתחכמים לחיות חיים מרווחים, חיים של מותרות בלי שעור, והכל על חשבון העובד.

ועוד זאת, בבית החנוך מתרגלים הילדים לחיות חיי חברה המתנהגים לא על ידי שליטה של המורים התקיפים, אלא ע"י רגש ואחוה הדדית, ואין המורים אלא חברים הגדולים בשנים.

ולפי זה חניכי בית החנוך הזה מתעתדים לחיות חיי עבודה קשה, למלא את צרכיהם בצמצום רב ולא ליהנות – לגמרי או רק חלק קטן – מהתענוגים העירוניים וגם מהתרבות העירונית. בכפר אין ראינוע, אין קונצרטים, אין תערוכות ואין אפילו פנאי לקרוא בספר. עבודה, עבודה ושוב עבודה.

ובכל זאת חושב אני, כי החניכים בעלי ההכרה ימצאו אשרם דוקא בחיים הפשוטים האלה. האושר הוא דבר יחסי. יש מי שהצליח לרכוש באונאה, בגזלה או על ידי איזו סבה יוצאת מהכלל, בזכיון בגורל, אלף אלפי דינרי זהב, והוא אינו מאושר. לגמרי אינו מאושר, עד שמואס בחיים. ויש עני בכסף אבל עשיר באידיאל, והוא שמח בחלקו. היהודי הנרדף והנענה אומר בפה מלא: אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו! אשרינו שאנו קוראים בכל יום שמע ישראל וכו‘. יש לו ליהודי אידיאל גדול, שממלא את כל נפשו עד ששאר הדברים החסרים לו אינם תופסים מקום בעיניו. וכן גם אלה המכינים את עצמם לשנות את סדרי החיים הגלותיים של רדיפה אחרי הפרוטה, של שנאה ותחרות, בעבודה כשרה וביחוד חקלאית, הם יוכלו להיות שמחים בחלקם ולא לשים לב לרעש התרבותי העירוני עם כל קסמיו הכוזבים. ואת היסוד הזה של חיי חלוצים נקבע בבית החנוּך לילדי העובדים שלנו. ואני מברך את החניכים שגם הם יאמרו: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו’. לא אמירה בעלמא, אלא מתוך הרגשה נפשית עמוקה, שהם באים לבנות את הריסות עמם ושממות ארצם על יסוד העבודה הכשרה.