Mlle Claire (מאנשי ה־Comedie Francaise) לא הוציאה הגה; היא ידעה שהקיסר רגיל מפעם לפעם לשקוע בהרהורים ואיננו אוהב שיפריעוהו בכך. ואגב, בינינו לבין עצמנו, על מה אפשר לדבר אתו? מה תאמרו – הלא הוא בכל זאת קיסר; לא מרגישים כאן בבית, הלא כן? (אחרי ככלות הכל הוא פה זר, מהרהרת Mlle Claire, pas tres Parisien.) אף על פי כן, ככה ליד האח, יש לו פנים די יפים. (כמובן, אלמלא היה כל כך שמן.) (la la, אפילו אין לו טיפת צוואר – c’est drole.) (אבל כמובן היה יכול להיות קצת יותר מנומס!)

על האח מתקתק שעון שיש כבד. מחר, מהרהר הקיסר, עלי לקבל את נציגי הערים – מטופש אבל מה לעשות; הם וודאי יתלוננו על המסים. אחר־כך השגריר האוסטרי – כל הדיבורים האלה על ההיסטוריה. אחר־כך יבואו נשיאי בתי המשפט החדשים להציג את עצמם – אני חייב לקרוא עוד בטרם בואם היכן פעל בעבר מי מהם; האנשים נהנים שאני יודע עליהם משהו. הקיסר מונה בעזרת אצבעותיו. עוד משהו? כן, הרוזן וונטורה, שוב יבוא להלשין על האפיפיור – – נפוליאון דיכא דחף לפהק. אלהים, איזה שעמום! צריך הייתי להזמין את ההוא – מה שמו? את האיש הזריז שחזר עכשיו מאנגליה. איך רק קוראים לו – porco, הרי זה המרגל הטוב ביותר שלי!

“Sacrebleu,” נוהם הקיסר, “איך קוראים לברנש ההוא?”

Mlle Claire שינתה את יציבת ישיבתה ושתקה מתוך הזדהות.

לא חשוב, מהרהר הקיסר, מה שלא יהיה שמו; אבל הידיעות שהוא שולח הן בדרך כלל מצויינות. אדם מועיל, זה – maledetto! כמה טפשי לשכוח שמות! אני הלא מחונן בזכרון טוב לשמות, מתפלא הקיסר. כמה אלפי שמות אני נושא בראשי – רק החיילים שאני מכיר בשמם! הייתי מתערב שאני זוכר עד היום את שמותיהם של כל חברי בבית הספר לקצינים – וגם של חברי מילדות. חכה, הנה Tonio המכונה,Biglia Francio הקרוי Ricintello, Tonio Zufolo,Mario Barbietola, Luca שכינויו Feto (הקיסר חייך), Andrea המכונה Puzzo או Tirone –– את כולם אני זוכר בשם, אומר הקיסר בלבו, אבל עכשיו אינני מסוגל בשום אופן להיזכר בזהו – tonerre!

“Madame,” אומר הקיסר מעומק הרהוריו, “האם גם לך יש זכרון משונה שכזה? האדם זוכר את שמות חבריו מילדות, אבל נבצר ממנו שמו של אדם שדיבר אתו לפני חודש.”

“כמובן, Sire,” אמרה Mlle Claire, “זה מוזר כל כך, הלא כן?” Mlle Claire ניסתה להיזכר בשם כל שהוא מימי ילדותה; אבל לא צף בזכרונה אף לא שם אחד, ונזכרה רק בשמו של מאהבה הראשון. זה היה איזה Henry. כן, Henry היה שמו.

“מוזר,” נהם הקיסר, בתוקעו את מבטיו בלהבות שבאח. “כולם חיים לנגד עיני. Gamba, Zufolo, Briccone, Barbabietola, Fuzzo הקטן, Biglia, Mattaccio, Mazzasette, Beccajo, Ciondolone, Fanciuto – היינו כתריסר בנדיטים, Madama. לי קראו Il Capitano – Polio.”

“נהדר,” קראה Mlle Claire. “אתה, Sire, היית המפקד?”

“אכן כן,” סיפר הקיסר שקוע בהרהוריו. “או שהייתי ראש השודדים או ראש השוטרים, הכל על פי הנסיבות. אני הובלתי אותם, את מבינה? פעם אחת אפילו פקדתי לתלות את Mattaccio בעוון אי ציות. ברגע האחרון הוריד אותו השומר הזקן Zoppo מהעץ. באותם הימים היתה הגישה לשלטון שונה. capitano שכזה היה אדונם של אנשיו לשבט ולחסד – היתה שם כנופייה עויינת של נערים, שאותה הנהיג אחד Zani. מאוחר יותר הוא היה באמת ראש שודדים בקורסיקה. לפני שלוש שנים הוריתי להמית אותו ביריה.”

“אפשר לראות,” נשפה Mlle Claire, “שהוד מלכותך כבר נולד מנהיג.”

הקיסר הניד את ראשו. “את סבורה כך? אז, בתור Capitano, חשתי את עוצמתי באופן הרבה יותר החלטי. למשול, Madame, זה לא רק לתת פקודות. לתת פקודות ללא היסוסים וללא התחשבות – לא לדאוג לתוצאות אפשריות – – Madame, זאת היתה תחושת הריבונות שבדבר, שזה רק משחק, שידעתי שזה רק משחק – –”

Mlle Claire החלה להבין שאל לה להתערב בדיבור; יהא נא הדבר זקוף לזכותה.

“וגם עכשיו, גם עכשיו,” המשיך הקיסר בדברו פחות או יותר אל עצמו. “לעתים קרובות עולה על דעתי לפתע פתאום: Polio, הלא זה רק משחק! קוראים לך הוד מלכותך, קוראים לך Sire, כי אנחנו משחקים בזה, אנחנו כולנו. החיילים האלה העומדים דום – – המיניסטרים והשגרירים המשתחווים אפיים – – הכל משחק. ואף אחד לא ידחוף את רעהו במרפק במותניו, אף אחד לא יפרוץ בצחוק – – בתור ילדים שחקנו גם כן באותה רצינות. זה חלק מהמשחק, Madame: להעמיד פנים כאילו כל זה קורה על אמת – –”

על האח מתקתק שעון שיש כבד. הקיסר מוזר, חשבה Mlle Claire בלבה, בתחושת אי בטחון.

“אולי מעבר לדלת הם קורצים עין זה לזה,” ממשיך הקיסר בהרהוריו. “ואולי הם מתלחשים: הוא ממזר הוא, Polio, איך הוא יודע לשחק את הקיסר; לא הניד אפילו עפעף – – אלמלא זה משחק, אפשר היה לחשוב שהוא לוקח את זה ברצינות!” הקיסר חרחר, כאילו הוא צוחק בלב לבו. “מצחיק, מה, Madame? ואני כל כך מרכז בהם תשומת לב – – אם אראה את דחיפת המרפק הראשונה, שאני אהיה הפורץ ראשונה בצחוק. אבל – כלום. לפעמים יש לי הרגשה, שהם קשרו קשר לסדר אותי. את מבינה – שאאמין שזה לא משחק, ואחר־כך ילעגו לי בצוותא: Polio, Polio, איך סידרנו אותך!” הקיסר צחק בשקט. “לא, לא! אותי לא יסדרו! את שאני יודע, אני יודע – –”

Polio, הרהרה Mlle Claire. כשתבוא שעת הפינוקים, אקרא לו בשם זה.Mon petit Polio.Polio.

“סליחה?” שאל הקיסר בנימת קול חריפה.

“לא דבר, sire,” התגוננה Mlle Claire.

“טוב שכך. חשבתי שאמרת משהו.” הקיסר גחן אל האש. “מוזר. אצל הנשים לא הרגשתי בזה בחריפות כזאת; אצל הגברים זה שכיח יותר. בעומק נשמתם לעולם אינם חדלים להיות נערים. לכן הם עושים דברים רבים כל כך – הם בעצם רק משחקים. לכן הם עושים את הדברים בלהט כזה ובריכוז, כי זה בעצם משחק, האינך חושבת? האם יכול מישהו להיות קיסר ברצינות, המממ? אני יודע שזה רק צחוק.”

היה שקט. “לא, לא, לא,” מלמל הקיסר. “אל תאמיני. אבל לפעמים מאבד האדם את הבטחון, את מבינה? לפעמים הוא נבהל – – הלא אני עדייו Polio הקטן וכל זה סתם כך, אמת? אבל, mon Dieu, עד שזה יתפוצץ! זהו העניין, שאין האדם לעולם בטוח לגמרי – –” הקיסר הרים את עיניו והתבונן בריכוז ב־Mlle claire. “רק ביחסיו עם אשה, Madame, רק באהבה הוא בטוח ש־ ש־ שהוא כבר לא ילד; כאן הוא לפחות יודע שהוא גבר, לעזאזל!” הקיסר קם על רגליו בקפיצה.“Allons, Madame!” לפתע הוא היה לוהט ונוקשה מאד.

“Ah, Sire,” נאנחה Mlle Claire, – Comme vous etes grand!"

1933