(זכרונות מימי הילדות).
א. 🔗
יום אביב. בשעה השלישית בצהרים.
החֹם וההבל מתגברים בחדרנו, אף־על־פי שהחלונות הקטנים הסמוכים לקרקע, פתוחים לרוָחה. כל החדר הקטן והנמוך נתמלא אורה, ואנחנו עם השלחן הארוך, שאנו יושבים אצלו, מתלהטים בחמה. מלמדנו ר' דוד יושב עתה בראש השלחן, חזהו השָׂעִיר מגֻלה כלו והוא שופע טפות־טפות של זֵעה עכוּרה. בראשו של רבי נתונה יַרמולקא קטנה, מעוּכה ומזוהמת והוא, הרבי, מנפנף בה כל פעם על פני ראשו הגזוז סמוך לבשר, להשיב עליו רוח כל־שהיא. על השלחן, שלפנינו התלמידים, מונחים חומשים משונים זה מזה בשעור מדתם, מרוטים ובלויים, קצוצי פאה וקמוטי כנף.
שנים קוראים ומתרגמים והשאר – קצתם שומעים בכונה, וקצתם – כגון אני ופנחס שכני – נראים כשומעים בכונה.
– פנחס – אומר אני בלחש לשכני ומסתכל בחומש למראית־עין – פנחס, אין אתה מביא בשבילי זפת לחֵץ?…
– במה זכית? – לוחש לי פנחס בתשובה, מרתיע סנטרו מתוך לחישה – האם אתה נתת לי מיָמיך דבר?
– ליענק’לי למה נתת?
– יענק’לי עשה לי חליל ושלשה נקבים בו…
– אבל הירשלי במה זכה?
– הוא נתן לי פרוסת פשטידא…
– שקר! לא הבין הירשלי פשטידא היום… פנחס, אני אעשה לך כנור…
– מי צריך לכנורך?… אני בעצמי אעשנו לי…
– אם כי, הרי עלי שאתן לך פרוסת פִּתָּא ביום הששי!
– יש לי פִּתָּא טובה משלך – שלי משוחה בשומן…
כשראיתי שאין דברי בקשה והבטחות טובות לעתיד לבוא מועילים – נסיתי אליו קשות:
– המתן, פנחס – מְאַיֵם אני עליו – אספר לרבי שאתה גונב מן החנות ומחלק לחברים בחדר.
רצה פנחס להשיבני דבר – אלא שבאותו רגע כרוּז יבש וצרוד יוצא בלשון גזרה – והקול קול הרבי:
– מוטילי ופנחס קראו אתם!…
אימת־מות נפלה עלינו – ושנינו מזדעזעים כאחד. בידים רועדות ובעינים משוטטות שנינו קופצים על החומש ומתחילים לבקש בו מקום זה, שממנו אנו צריכים להתחיל בקריאה.
– “וְסָפַרְתָּ לְךָ…” – פותח אני, ובן זוגי פנחס אחרי, ממקום זה שהזמין לי הקדוש־ברוך־הוא תחלה – ואני קורא ומתרגם מלה במלה פרשת שמטה ויובל.
– הנני “וספרתי לך”! מלקות אספר לך! – מְאיֵם עלי רבי, קופץ ותופס בידו את הרצועה התלויה על הקיר סמוכה לו וכי סבור אתה, מוטקי גנב שבגנבים שאינו רואה כל מעשי ערמומיות שלך? אמור לי! סבור אתה, שאיני רואה איך אתה “עושה משא־ומתן” עם חבריך, בשעה שעיניך, עיני גנב בן־בנו של גנב, נתונות בחומש?…
ורבי מתעורר לעמוד. יראה ורעד יבוא בי. ארכֻבותי זו לזו נוקשות וגבי מתעקם מאליו מאֵימת הרצועה המתרגשת לבוא עליו…
– פסוק י"ז – לחש לי הירשלי, היושב כנגדי, כשהוא שוחה במקצת גופו אלי, כאִלו נתכון לצוד זבוּב פורח מעל גבי השלחן.
– “וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אָת עֲמִיתוֹ”… – חוזר אני ובן־זוגי מטעותנו, קוראים ומתרגמים, ועדין השפתים מרתתות.
הרבי חוזר ויושב במקומו. ומפני שאני מתרגם את הפסוקים כהלכה, לפיכך הוא מוחל לי ואינו עושה בי גזר־דינו. וגם פנחס בן־זוגי, “גוי” זה הנגרר אחרי בפיו כבהמה בבקעה ואינו מבין מקריאתו כלום – אף הוא ניצל בזכותי מדינו של רבי.
– פייסי וישראל’ק, קִראו אתם! – גוזר הרבי על זוג שני לאחר שקראנו חלקנו כעשרים פסוקים.
ועד שקראו כל הזוגות והגענו לסוף הפרשה עברה כשעה ומחצה. ברוך השֵם! הפרשה קצרה, והקריאה נגמרה בעוד היום גדול.
– ועתה – אומר הרבי כשהוא קם ממקומו – סגרו את החומשים ולכו לבתיכם. בערב – בואו לבית־המדרש להתפלל, ומחר – השכימו לחדר, כנהוג. אחרי תפלת־הבֹקר ופת־שחרית תלכו עם “העוזר” ל“הר־סיני”. וראו הזהרתיכם: אל תרגזו בדרך! אל תתהוללו ואל תחריבו את העולם… שומעים אתם?! עתידים אתם לתת דין וחשבון לפני. הכל, הכל יהא גלוי וידוע לי. ואם אולי יש בכם אחד שאינו שומע…
סופה של אזהרה זו חתם הרבי בדרך רמז, כשהוא מעמיד פנים של זעם ומורה באצבע על הרצועה…
אבל מי שומע לך, רבנו… מאמר אחד “לכו לבתיכם ומחר להר־סיני!” הוא־הוא לבדו נכנס באזנינו וימלא את כל לבנו – ואזהרותיך מה כי נירא מפניהן?
“לכו לבתיכם”! – וכי יש לך בעולם דבר טוב ויפה ונחמד ונעים מדִבּוּר זה? הַגע בעצמך! הרי שהיית עבד משוּעבד, נתון בשִׁביה ימים ושנים – ופתאם באים ואומרים לך: “צא! הרי אתה בן־חורין!”
ובכל רמ"ח אברינו אנו מרגישים חֵרותנו. כל העינים מתלהטות באור של שמחה, כל פנים מבהיקים מתוך תענוג וכל עצמותינו תאמרנה: “היום – בני חורין! ומחר להר־סיני!”
ומובן מאליו שאנו זריזים מקדימים לקַים דברי רבי, ותוך־כדי־דבורו סוגרים אנו את החומשים בנשיקה, מניחים אותם בתוך השִׁדָה המשֻׁלשת הקבוּעה בזָוית החדר – והכל מתחילים לצאת מן החדר.
- אמרו אל הכִתות הקטנות שבחוץ שילכו אף הם לבתיהם - קורא הרבי אחרינו.
מבחוץ, על גבי סְטָיו הבית ועל גבי דשא החצר, מסביב לצבורי צפיעים שמתיַבשים בחמה, – רוחשים שם כארבה וכדבורים לרוב עֵרב־רב של ילדים ותינוקות קטנים וקטני־קטנים, בני אלף־בית וקמץ־אלף, כלם מפטפטים ומלהגים ומקשקשים בלשונותיהם הקטנות, לשון תינוקות, ומשחקים כִתות־כתות במיני שחוק ושעשועים שונים.
– הביתה! הביתה! – מבשרים אנו פֶה אחד לאלו שמבחוץ, כשאנו מתפרצים מן הבית בקולו־קולות.
ומיד כל התינוקות מתנערים מעפר כעדת צפרים – והנה רעש ושמחה, ריצת רגלים ונדנוד ידים, תינוק אל תינוק קורא, עשרה תינוקות אחוזי־יד רצים בשוּרה אחת – פרחו להן הצפרים!
ב. 🔗
ואנחנו בני הכִתה הגדולה איננו הולכים לבתינו; לאן אנו הולכים? לבית־המדרש!
פזז וכרכר, דָהֹר ורַקֵד, כסיחים עליזים, אנו רצים לבית־המדרש, ולבסוף אנו מתפרצים לתוכו בהמון, כלנו בבת־אחת ובנשימה אחת.
ותיכף לכניסה – והנה הֶאח! ראו מה היה לבית־המדרש!
אמנם, כמה משונה עתה מראה בית־המדרש מבפנים! אין זה כי אם בית חָרָשִׁים וזה מקום מלאכת־מחשבת!
כל השלחנות והספסלים והעמודים – כלם נתפַנו למקום אחד: לא נשארו עומדים במקומם אלא אלו הסמוכים לבימה שבאמצע בית־המדרש. בימה זו משַׁמשת עתה אבנָיִם למלאכת־ידיהם של כמה וכמה אַברכים ובחוּרים, מבניהם וחתניהם של יקירי העיר וחשוביה, העומדים עתה שם ועוסקים במלאכתם, מלאכת שמים, באמונה ובזריזות, מתוך אהבה וחשק ומתוך שמחה של מצוה. על גבי השלחן הארוך ועל גבי הספסלים והעמודים, שהבימה מוקפת בהם משלש רוחותיה, מונחים תִלי־תלים וצבורי־צבורים של לוחות ניָר ושל גליונות ופספסים ובהם מכל הגַונים שבעולם: אדומים, ירוקים, כחולים, צהובים, ועל אחת כמה וכמה לבָנים… בין צבורי־ניר אלו מפוזרים כמה וכמה שברי כלי־חרס מלאים דבק, שקיסמים דקים תחובים בהם, ומוטלים הרבה סכינים קטנים, מִסְפרַים, שברי כלי־זכוכית וכדומה. ועושי המלאכה – מה נפלאים מעשיהם וכמה גדולה אומנות־ידם! האחד – עט־עופרת בידו והוא משרטט בו שרטוטים ומצַיר ציורים והשני – עומד מזוּין בסכין ובמספרים והוא גוזר וחותך מתוך הניר צורות שונות ומשונות – כפתור ופרח! השלישי – כותב אותיות בדיו, אותיות גדולות ומשוקדות, מתויגות ומעוטרות, כעֵין אלו שעל גבי שערי הספרים הישנים, דפוס אמשטרדם, והרביעי מדבקן בדבק על גבי לוחות. שלשה מן החבורה היו טרודים בהִדור הבימה: זוקפים ארבעה כלונסאות לארבע פנותיה, קובעים בהם מסמרות, מותחים חוטים מכלונס לכלונס, עושים מיני בזיכים ועששיות, פנסים ושפופרות לכבוד ה“הדלקה”, חורזים אותם, את הפנסים, על גבי החוטים ותולים אותם על המסמרות. על גבי הקרקע מושלכים ומפוזרים הרבה גזרי־ניר ופספסים, מפסולת הלוחות והגליונות, ואנו הנערים רואים את המציאה ונופלים עליה. כלנו בוזזים לנו, כל אחד כפי כחו, נותנים לתוך כיסי הבגדים ולתוך תיקנו ולכל מקום שיש בו בית־קבּול, לרַבות גם את הכובע. חֲלָלו של בית־המדרש מלא כלו אוֹרה וחדוה, צהלת בחוּרים ושיחת אברכים מעורבת בקריצת מספָרים, בצלצלי סכינים ובדפיקות פטישים. כל הערבוביא הזאת נותנת לבית־המדרש פנים חדשות ומוספת לו חן וחסד בעינינו, ומתוך רוב תענוג וחֶדוה דעתנו מטורפת עלינו. הלב מלא, היד עסקנית, הרגל קלה – והמלאכה מרובה! אוי, כמה מרובה… אבל במה מתחילים? – ואנו נטפלים לעושי המלאכה “הגדולים”, מכַרכרים כרכורים כנגדם, סובבים עליהם ומרקדים לפניהם ומשתדלים לשַׁמשם בכל כחנו: זה נוטל מזה ונותן לזה, וזה מגביה מן הקרקע ומניח על השלחן; אחד מביא את הפטיש ואחד את המסמר – וידינו העסקניות מלאות עבודה.
וכמה גדולה הנאתי וכמה מרובה גאותי כשהופך אלי, למשל, משה’לי האברך את פניו ואומר לי מעֵין זה:
– גְשָׁה נא אלי, מוטילי, אחוז נא אתה בקצה הלוח הזה – ואני אגזרנו.
ואני אוחז בין שתי אצבעותי את קצה הלוח בכל כחי, והמספרַים שבּידֵי משה’לי חותכים וקורצים - קְרִיץ, קְרִיץ, - הלוך וקרֵב מתוך קריצה בשתי קרניהם אלי… הנה הם נוגעים בראשי אצבעותי, אוי, דקירה! – היש לך תענוג גדול מזה?
כשעה שלמה אנו שוֹהים ב“גן־עדן” זה, עד שנגזר עלינו גֵרוּש. ומי חַיָב בדבר? אני בעצמי. מתחלה הייתי מסתפק במועט ושָׂמֵחַ במה שאני עומד ומשַׁמש לפני האומנים ומסתכל, בזכות זו, במעשי ידיהם; ואחר־כך התגבר עלי יצרי והשיאני לנסות בעצמי את כחי במלאכת־מחשבת זו, ומיד נעשתה ידי מַשְׁמְשָׁנִית ועסקנית, תופסת ובודקת כל דבר, נתחבת לתוך הדבק, מפשפשת בתוך הניר, ממשמשת במספרים – עד שהבאתי לבסוף את עושי המלאכה לידי כעס.
ראשונים לקַפדנות – הם ישראל הארוך בנו של ר' אָלי הגבן והירשל בּנָה של צינה־לאה שכנתנו. עוד מתחִלת ביאתנו לבית־המדרש היתה עינם של אלו צרה בחברתנו ובקשו לגרשנו משם. – "צאו, צאו! – קראו לנו כל אותה שעה – לבתיכם, “קֻנדַסים”! – אבל מי חושש להם ולצעקותיהם? וכשראו כך – התחילו מגביהים קולם יותר ויותר:
– וכי ממתין אתה עד שיבוא ר' מאיר ויסחבך מפה באזניך? – אומר אלי הירשל.
– ומי אתה ומי ר' מאיר שאתיָרא מכם? – משיב אני להירשל ושולח לשון כנגדו.
– אם כן הרי “שקץ” ועז־פנים אתה – צא מיד! כרגע! – צועק ישראל הארוך ומתקרב אלי.
נושא אני את עינַי לשני אחַי הגדולים שבאותו מעמד – אף הם מן האומנים הם – ומביט אליהם הבטה של רחמים ותחנונים, כמי שאומר: “בֹאו ועזרונו…” אבל הם אינם זזים ממקומם. האכזרים! אף הם בעצה אחת עם כל החבורה לגרשנו – ואין ברירה!
ובאין ברירה – אנוסים היינו על כרחנו לעזוב את בית־המדרש ולצאת אלא שעלתה להם, לאברכים וְלַבַּחוּרים, יציאה זו ביגיעה מרובה וטרחה יתרה; לא נכנענו מפניהם אלא אחרי מלחמה קשה, מלחמת־אגרופים, בין שני הצדדים. אני עמדתי על נפשי כנגד ישראל הארוך בחֵרף־נפש ממש, – כגור־אריה נלחמתי! נשכתיו, מרטתיו, שרטתיו, צבטתיו בכל כחי ובכל כלי־זֵיני הטבעיים: בשִׁנַי, בצפרני ובכל אשר מצאה ידי. יתר על כן: גם “גִבֵּן” קראתי לו בשעת מעשה, ודאי כמאה פעמים. באמת אמרו, לא הוא, אלא אביו זכה לאותו הדוּר – החטוטרה – אלא שאין מדקדקים בשעת הסכנה. וחַיב אני עוד להזכיר בזה זכרון לדורות את כל מעשי תקפו וגבורתו של יַענט’לא חברי בסוף המלחמה ההיא: ברגע שנשמטתי מידו של ישראל ונמלטתי מפניו אל הפתח – בו ברגע הכשיל יענט’לא ברגל את ישראל הרודף אחרי – וזה נמתח מלוא אֹרך קומתו על המפתן: זכרה לו, אלהים, לטובה!
וכשעה אחת לפני שקיעת־החמה אנו חוזרים מן המערכה קוממיות וביד רמה. אמת, נצחון אין כאן אבל שֵם־תהלה ועוז רוח יש כאן. והשעה בכללה היתה שעה של קורת־רוח – הלוַאי שתרבינה כמותה. עוד שעה קטנה אנו שוהים תחת כפת הרקיע שמחים וטובי־לב, עליזים ומתהוללים – ויד איש באחיו; ולבסוף כשעמדנו מכֹח, אנו מפשילים את כנפי קַפוֹטוֹתינו ומתפזרים מתוך רעש ותרועה לארבע רוחות העירה – נער נער לביתו.
ג. 🔗
– אמי! ילדים!… בבית־המדרש!… הוי, הוי, אִלו ראיתם!… – דבורים מקוטעים אלו יוצאים מפי בהתלהבות גדולה, כשאני קופץ לתוך הבית בקֹצר־רוח ובנשימה אחת.
– מה ראית, מה ראית? ספר נא, מוטילי! – מתחננות לפני פה אחד כחמש ילדות, שיושבות על המפתן ועוסקות בתפירה.
– ספר נא, יקירי, ספר נא – כופלת את הבקשה אחת מהן, היא אחותי הבכירה.
ומיד קמה התַקיפה והגדולה שבהן, היא הנה, אחותו של אויבי הגדול באותה שעה, ישראל הארוך, תופסתני ומושיבתני באמצע המסבה על־כרחי.
יודעות הן הילדות כמה קשה אני בשעה שהן צריכות לי, ולפיכך הן מראות לי חִבה יתרה, מנשקות ומגפפות אותי זו אחר זו ומַשיאות אותי על הדבור. ואני כשראיתי אותי בכך – זחה עלי דעתי והתחלתי מגזם ומפליג לפניהן בשבח כל אותן הנפלאות שנראו לי שם, ומן הנפלאות גוּפן איני מגלה להן מאומה, עד שקמה לאה היפה, בתו של ר' דוּדי ראש עשירי עירנו, והתחילה אף היא מעתרת עלי דברים ומבטחת להביא לי מלוא כף חרוּבים. לפני לאה היפה וכל־שכן לפני הבטחה טובה זו לא יכֹלתי לעמוד עוד, לבי נתרכך ופי נעשה כמעין המתגבר והתחלתי מספר לפניהן מה שראיתי ומה שלא ראיתי. ובמדה זו שיצרן מתגבר עליהן ועיניהן מתלהטות – בה במדה דמיוני מתגבר עלי ופי נובע גוזמאות ודברים שלא היו מעולם.
– אוי, מוטילי, מוטילי – אומרות הילדות כשהרגישו בדבר – מוּטב שתספר דברים כהוַיָתם.
– ערב וראיתן אם אני משַׁקר – משיב אני, משתמט מתוך החבורה וקופץ ובא אצל אמי, שיושבת עם פְרַדֶל שכנתנו על הספסל וסורגת פוזמק.
– מה שאלתך, בני? – אומרת אלי אמי ונותנת בי את עיניה הטובות והיפות, שרוּח אבלות ועצבות שורה בתוכן. סימן אבלות זה לא זז מתוך עיניה משֶׁמֵת אבי ועד היום ההוא.
– לאכול אני רוצה… – משיב אני וכופף ראשי.
צער גדול נצטערה אמי כשהייתי תובעה על האכילה בפני אחרים; והטעם פשוט: לא בכל יום היתה יכולה למלאות את שאלתי כפי הצורך. טעמו של אותו צער ופרוּשם של יסורי גיהנם אלו לאמתו ולעמקו לא נתגלה לי אלא לאחר זמן מרובה, כשנעשיתי גדול. עתה, אך עתה מבין ומבין אני למה היו פניה משתנים פתאם ומה היא אותה השפלת העינים ואותה השתיקה הארוכה. ופעמים שהיתה אמי נרתעת ועומדת ממקומה בחפזון, מושכתני לחדר־הבשול ושם היתה הופכת פניה אל הקיר, ועושה את עצמה כאלו בודקת ומפשפשת באיזה דבר – וטפות־טפות של דמעות רותחות, דִמעוֹת־סְתָרים היו נושרות מעיניה…
אבל בימים ההם עדַין הייתי ילד ולאכול הייתי רוצה. השכנות, שנמצאו באותו מעמד, היו מרגישות בצערה של אמי והיו רוצות בכל לבן להשאילה דבר־מאכל משֶׁלָהן – אלא שחָסו על כבוד אמי ושתקו. ואם אירע שהכניסתני אחת מהן לתוך ביתה והאכילתני – עשתה אמי את עצמה כאלו לא ידעה; וכשהייתי מפרסם הדבר בביתנו והיא שמעה – כעסה האומללה כעס גדול ומהרה להשתיקני ולהזהירני אזהרה אחר אזהרה, שלא אקבל עוד מידם של אחרים כלום.
– נוֹח לי שאמות לעיניכם; מוטב לי שארד אחרי בעלי לקבר משאראה את בָני באים לידי מתנת בשר־ודם.
כך היתה אומרת אמי במרירות, כשהייתי משתבח בסעודה שהאכילתני אחת השכנות.
ואותו היום – יום רביעי היה, יום שהלחם כָּלה פעמים אפילו מביתם של אמידים בעיָרה קטנה; ולפיכך לא בושה אמי הפעם לפטרני בלא־כלום.
– הרי ידוע לך שהלחם כלה היום מן הבית (ובאמת כלה הלחם מן היום השני). הַמְתן, בני, עד הערב. כשתחזרו כלכם מבית־המדרש אעשה לכם מַמְלוּגא1
אבל הבטחה זו אינה מַניחה את דעתי; מפני שבאותם הימים היינו רגילים לאכול ממלוּגא, מאכל־עני ותפל זה, כמעט בכל יום וכבר היתה לי לזרא. ועד שאני מעקם את פי ומזמן את עצמי לבכיה – בא חמילי הַחִגֵר, נכדו של הרב וחברי בחדר, עמד על הפתח והכריז:
– בוא ונלך לבית־המדרש. ותיכף ומיד! זמן “הדלקה” הגיע!
כששמעתי כך – מיד נסתלק ממני רעבוני, וכהרף־עין – והנה אני ברחובה של עיר עם כל הנערים בני־גילי. ואף הילדות התופרות הפקידו את מלאכתן וקפצו לחוץ – והרחוב, השקט עד עתה, נתמלא שאון ותנועה.
אנשים, נשים וטף עוזבים את בתיהם ויוצאים לרחוב, מתכנסים ועומדים שם חבורות־חבורות, הולכים ומסיחים בעניני הערב.
ובשעה זו והחמה ככדור אש גדול שוקעת מאחורי ערמה אחת של תבן, הגבוהה מחברותיה שבכפר – שוקעת ואיננה.
והנה אנו באים עד קצה הרחוב, מקום ששּורת הבתים כלתה ומגרש בית־המדרש מתחיל. מגרש זה רבוע ורחב־ידים הוא, שם עומד בית־המדרש, וסמוך לו ה“חדר” של מלמדי.
– ראי! – אומרת אחת הנערות – עדין חשכה בתוך בית־המדרש.
– וראי! – אומרת חברתה – הנה הורידו את הוילונות על פני החלונות.
– מדליקים, מדליקים! – צהלה כל החבוּרה כשנראו פתאם אורים נוצצים ובוקעים לחוץ דרך סדקי הוילונות, ומיד כל החבורה מזדרזת ורצה לבית־המדרש – ואני בראש.
וכשהגענו לבית־המדרש – והנה אוי ואבוי! הדלתות סגורות ומסוגרות… ובעוד שההמון נדחק ומתפרץ למבוא הבית – אנו, הנערים, מתגברים כאריות ומתחילים להתדפּק בקצר־רוח ובכח גדול על דלתו הבית ואומרים להרוס ולבוא לתוכו ביד חזקה. לא חסנו על עמלנו ועל ברכינו ורגלינו, דפקנו, רעשנו, צעקנו והבאנו את בית־המדרש במצור. ומי יודע מה עלתה לו לבית־המדרש לולא נגלה עלינו פתאם דרך החור שלמעלה למשקוף הפתח ראשו הלבן של ר' מאיר השַמש.
– הנני עליכם, מזיקים, ופרקתי את עצמותיכם! גשו הלאה, בני־בליעל, חברת מרעים, פוחזים וריקים! – מחרף ומגדף ר' מאיר השַׁמש.
מפני דברי מוסר בלבד אין אנו מתיָראים. מפני מה אנו מתיראים? – מפני המקל! יחד עם ראשו הלבן הוציא וחשף לנו ר' מאיר השמש גם את ידיו השעירות ובתוכן מקל עבה וגדול. כשראינו כך – ונסוג לאחור… מן הנסיון למדנו, מקלו זה של ר' מאיר כמה קשה הוא.
ועד שאנו עומדים כך – והאדמומית שבמערב הולכת ועוממת בשוּלי הרקיע. אֵדים חמים וקלים עולים ומשתטחים מאחורי בית־המדרש, שם, הרחק־הרחק, על פני שדה ומגרש… שקט ודממה מסביב. הנה דמדומי־ערב.
והנה כוכב מבצבץ בלב הרקיע, באמצע ממש. מיני הבָרות קטיפות ומשונות של קול צפור אחת עולות ובאות מן השדה. פעם הן רכות ורפויות ובנחת נשמעות ופעם הן מתגלגלות ובאות בשברים תרועה. והנה קול עגל גוֹעה ואחריו נבחת־כלבים הומיה וזועפת, ההולכת וכתה במרחקים. והנה גם החסידה שבה והיא יורדת אל קנה על גג בית־המדרש.
– פותחים! – צעק פתאם אחד מן החבורה. ומסֻפקני אם שמחת בני־לוַיָתו של קולומבוס לקול הקריאה “יבשה!” היתה גדולה משמחתנו באותה שעה.
ד. 🔗
נפתחו דלתות בית־המדרש לרוָחה – וההמון הרב פרץ אל תוכו כפרץ מים, כלו בבת־אחת. וכשנכנסנו – אֵל אלהים ה'! – מה רב ההוד והתפארת! מה חזק האור ומה נשגב המראה!… תעה לבבי, מאמין ואינו מאמין; עיני משוטטות, רואות ואינן רואות ברגע הראשון. וכי אין זה מעשה כשפים?
הגיעו בעצמכם: הבימה עם הַגְדֶרֶת שבאמצע בית־המדרש נתעלמה כֻלה מן העין ובמקומה עומדת עתה כמין סֻכה מרובעת מעוטרת ומקושטת כלה מארבע רוחותיה, מן הקרקע ועד התקרה, בכל מיני צעצועים וקשוטים של כמה וכמה מיני גזרי לוחות וספספי ניָר, משולבים זה אל זה וזה בתוך זה, מעשה ידי אמן, פלאי־פלאים. לא תשבע העין מראות ולא יאומן כי יסופר, שיד בשר־ודם פשוט עשתה כל אלה. הנה לכם, לדוגמא, צלע מקושט אחד של סוכה זו, הצלע המזרחי, וממנו תלמדו על השאר: בראש הצלע מלמעלה תלוי “מגן דוד” מקושט ומצויר, גדול, במאד מאד, והוא עשוי כלו “מגני דוד” קטנים־מן־הקטנים, הנראים ולא נראים בהשקפה ראשונה. למטה ממנו, שני מיני ציורים נאים, קרוצי נְיָר, והמלאכה דקה מן הדקה, כמעשה חוטים. עוד למטה משניהם עשויות שתי מנורות בעלות שבעה קנים, וברֶוַח שבין כל אלו תלויה כמין מסגרת נפלאה מקושטת בכל מיני ציצים ופרחים, ושם “ר' שמעון בן יוחאי”2 חקוק עליה באותיות גדולות מאירות עינים.
וכן לכל צלעות הסוכה. תן על זה עוד את הפְאֵר וההדר של חלונות בית־המדרש, שהיו אף הם מעוטרים בכל מיני צבעונים של ניר ונרות דולקים מבפנים; ותן על זה עוד את הפנסים המרובים והעששיות של כל מיני גְוָנים שהיו תלוים ודולקים בכל פנות שאתה פונה – וידעת היום אחת מששים מעֵין אותו התענוג שהיה ממלא באותה שעה את לבנו, לב בני עירה קטנה, שאינם רגילים בתיאטראות ובבתי־משחק וחזיונות, ושלא ראו אפילו מאורי־אש והדלקה של פומבי מימיהם.
ובעוד אנו מתפלאים על כל “החדושים” שנתגלו פתאם לפנינו והכונו בתמהון, ובעוד שאנו מגלים כל רגע ורגע פנים חדשות ופרטים נפלאים אחרים בגיא־חזיון זה, וכֻלנו תמהים וקורים “אוי” ו“האח!” בבת־אחת – וההמון בבית המדרש הולך ורב, והדחק – הולך וגדול. כל המקומות, השלחנות, הספסלים והעמודים, נחבשו. ערב־רב של גברים ונשים, נערים ונערות, ילדים וילדות, דוחקים ולוחצים זה את זה וזה למעלה מזה. אף לנשים הוּתרה עכשיו הכניסה לעזרת ישראל, כבליל “שמחת תורה”. רעש, מהומה וצוחה. החֹם מתגבר ואין שׂם על לב. “מעריב, מעריב! צריכים להתפלל מעריב!” – קוראים קולות רבים; אבל מי שומע להם? ר' מאיר השמש כועס, ר' מאיר השמש מתקצף, מַקִיש על הבימה וקורא “הַס!” בכל כחו, והקהל חוזר וקורא “הס, הס!” – והמהומה במקומה עומדת. סוף סוף כורע הקהל “בָּרְכוּ” – ומיד הרעש חוזר לכמוֹת שהיה.
ולנו הנערים – דיצה וחדוה! יפה לנו הרעש כמים לדגים. רָצָה רבנו מתחלה להושיבנו תפוסים אצל אחד השלחנות ולהעמיד על גבנו את “עוזרו”, שיפַקח זה על תפלתנו – שחקה לנו השעה ולא מצא ר' דוד, הוא רבנו, שלחן פנוי בשביל מעשה זה. כל השלחנות היו מלאים אדם וכל כמה שהתפלל ה“רבי” לפני השמש על השלחן – לא נענה.
– שלחן אתה מבקש? – השיב ר' מאיר השמש בזעף – לך־לך לחדרך ותמצא שם שלחן ורְוָחה… – ובעוד הרבי שופט ידיו בתמיה ומכין עצמו להשיב – פרח לו ר' מאיר ונבלע בתוך ההמון. אכן, איש צדיק וישר היה ר' מאיר, אדם כשר, יהיה זכרו ברוך!
ובכן – בני־חורין אנו! אין תפיסה ואין" עוזר“! רשָאים אנו מעתה לדלג על החלונות ולקפץ על הספסלים ככל אַוַת נפשנו… ואני מזדרז להשתמש בשעת־הכושר ועושה כל מה שבכחי, שלא לְוַתֵּר מחֵרותי אֲפילו כחוּט־השערה. ותיכף ומיד אני קָרֵב אל “המלאכה” ומתחיל מחלק “מָנות” לחברי הקרובים אלי: לזה – דחיפת מרפק כלאחר־יד ולזה – צביטה בשוֹק, לפלוני – צרימה באזן ולאלמוני – סטירה תחת החוטם, לאחד – בעיטת רגל מאחוריו ולאחד – הפלת הכובע מעל ראשו. וגם הנערות לא נקו מידי: את זו אני מושך במחלפתה ולזו אני קורא “קְורקבן” – סוף דבר, אני “חי” ופועל גבורות והכל תמהים עלי. לא לחנם יצא לי שם “מזיק” בעיר, ואם בכל הימים הייתי כך – באותו הערב על אחת כמה וכמה; זכות אחי הגדול נחמן הרי מסיעתנו עתה – וממי אירא. אחי זה הריהו אחד מ”גבורי הערב" וראש לעוסקים במלאת־הקדש, לפאר את בית־המדרש במעשי ידיו, וכבר יצא לו בעירנו שם אָמָן מפורסם ומְפַתֵּחַ נעלה.
והנה כלתה תפלת ערבית. “העולם” הולך ופוחת. לא נשארו אלא כמה מן הנערים, שהפרידה ממקום המחזה הנהדר והחביב היתה קשה עליהם ועינם לא שבעה מראות.
אך הנה גם הנרות הולכים וכבים והאור שבבית־המדרש מתמעט והולך ניטל עטור החלונות ופנה הודם ונסתלק הדרם. ידוה הלב על יופי וזיו זה שחוזר ללא־כלום ומפַנה מקום לצללי חולין, שבאים וכובשים את חללו של בית־המדרש מתוך פתילות מהבהבות, דועכות ועשֵׁנות. הציורים והקשוטים רובן הולכים ומתכסים בטלית שחורה של צללי אפלה, ור' מאיר השמש מתחיל דוחק: “הביתה, שקצים!”
אין ברירה – אני הולך הביתה.
אחרי אכילת הממלוּגא יוצאים בני־ביתנו אל הרחבה שלפני הבית, מקום שבני־אדם, מן השכנים, מתכנסים שם ומסיחים בקול רם על ההדלקה ועל שאר עניני היום.
ומעט־מעט השיחות הולכות ורפות. התינוקות – ראשיהם על ברכי אמותיהם והם ישנים. אנשים ונשים מתחילים לפהק, מתחלה בחשאי ולבסוף בקולי־קולות; האנשים בקצרה – “אַה!” והנשים בארוכה – אַ־הַ־הַא! החבוּרות פוחתות והולכות, עד שלבסוף כל הרחוב מתרוקן, ואף אנו נכנסים לבית, קוראים את “שמע” והולכים בשעה התשיעית, כדרכנו, לישון.
ה. 🔗
למחר בבקר, אך הֵנֵצָה החמה ואני הקיצותי מעַצמי, ובעוד שאני שוהה ויושב על הדרגש, זה המשכב המשותף לי ולאחי, וקרני השמש החמות והמתוקות ירדו לתוך החדר ושטפו את משכבי ואת הכֹתל הסמוך לו ואת כל פני. בידי האחת אני מֵצֵל על עיני המצטמצמות מפני האור ובשניה אני מוציא כובע מרוסק ומקוּמט מתחת הכר, שלא אשב, חלילה, בגלוי־ראש ותשתכח ממני התורה, חס־ושלום.
לבסוף יורד אני ממטתי בזהירות ובחשָׁאי, שלא להעיר את אחי. כסבוּרים אתם, אני חס עליו? טעיתם! כונה אחרת לי בזהירות זו: כדֵי שאוּכל להתפאר עליו אחר כך ולהתגרות בו: “אבל אני הקיצותי תחלה!…” ואולם אחר כל הזהירות הגדולה, נתקלה רגלי, בשעת ירידה, בבטן אחי – וכמעט שהופרה מחשבתי הטובה. אבל, לשמחתי, לא נתעורר אחי כלו אלא הוציא ראשו מתחת הסדין חציו ישן וסתוּם־עינים, גמגם דבר־מה מתוך השֵׁנה – ומיד חזר ונתעטף בסדין יפה־יפה ותרדמת אלהים־נפלה עליו.
דבר זה שהקיצותי מעצמי נתן שמחה מיוחדת בלבי ודעתי זחה עלי. בשאר הימים לא הייתי מתעורר אלא אם כן עבר על ביתנו חברי ישראל’ק – אחד מן הזריזים המשכימים לחדר – ודפק לי על החלון:
– החדרה, מוטיל!
קריאה זו, שהיה מעוררני בה ישראל’ק בגזרת הרבי, מדי בקר בבקר – היתה מטלת צִנה בכל אברי ונוטלת אחד מששים בחיי. מקולה מת לבי הרך בקרבי ונפשי נמוגה מפחד היום הקרוב. היא, הקריאה, היתה מבשרת לי יום רע ומר של תפיסה בחדר ושל מכות באגרו, וברצועה. מתוך בכי ודמעות הייתי פורש ממשכבי החם ובין זרועות אחי הנעים והולך כשה לטבח לקראת יום פורענות. אוי, החדר, ואוי־אוי הרצועה…
לא כן היום. היום הקיצותי מעצמי, בלא ישראל’ק, הקיצותי – ולבי טוב עלי ומתרונן. לבי מנבא לי רוב טובה ביום זה, טובה שאני מיחל ומצפה לה בכליון־עינים זה כשני שבועות. עתה אין פרידתי ממשכבי החם קשה עלי כלל. הַיוֹם לַ"ג בָּעֹמֶר!!
וכמה מתוק היום אור החמה! וכמה בהירים השמים! והאויר שבחוץ כמה צח וכמה מבוּשם הוא – ריח ניחוח מחַיה נפשות! יאמר נא העולם כלו: היום ל"ג בעֹמֶר!
וכל מעשי־בראשית כלם שמחים וצוהלים עמי. סנוניות וחוגאים טָסים באויר וחוגגים עמי חגי. שרַקרַקים וְטָסִיוֹת יצפצפו לי שיר וזמר. שירו לי, זמרו לי, צפרי־חמד! היום אף אני בן־חורין כאחת מִכֶּן – היום ל"ג בעמר!
החום אני בן־חורין! אין חדר ואין רצועה! למרחב השדה אצא, אבוא להדר עמקים ובקעות מעשי אלהינו.
עוד היום אצא עמכן במחול־משחקים, כנפי רננים! כמובן, צפרים אפזז, אכרכר ואעלוזה. אַל חדר ואַל רצועה! אך חופש, גיל ורננה… יתברך החופש ויתהדר מרחב־יה לעולמים!
ואני קופץ ממטתי, ממהר ולובש מכנסי־בד קלים ו“טלית־קטן” גדולה על בשרי ונוטל ראשי אצבעותי ונטילה של שחרית.
ברגע זה נכנסה אמי לחדר־משכבי.
– האתה זה בני? אומרת אלי אמי רכות ועיניה, עיני אם, מביטות אלי בחסד וברחמים.
– אני – משיב אני לה וּפָנַי מזהירים ולבי שש ומתגאה במעשי־רב זה שעשיתי עתה בקימתי.
ואמי קְרֵבָה אלי, רואה את ה“טלית־קטן” שהיא מוּפשלת על כתפי שלא כדרכה – והיא מְיַשַׁרְתָהּ; רואה כנף כֻתַּנתי שהיא יוצאת זנב מתוך סדק המכנסים שמאַחורי – והיא מכניסתו לפנים; אגב, היא בודקת חוטמי ומוצאת, שהוא מטֻפל וסתום בדברים טפֵלים שאין לי צורך בהם כלל – והיא מְפַנְתָם משם. לבסוף היא מכניסתני לחדר־הבשול ושם היא מרחצת שנית את פני וידי רחיצה יפה, ולאחר שאני קורא ברכת “מודה”, רשוּת נִתֶּנֶת לי לצאת מן הבית ולעשות מה שלבי חפץ.
מובן מאליו, שאיני שוהה הרבה, ואני מזדרז ומוציא מתחת מטתה של אמי את הקשת הטמונה עמי שם עוד מבערב, ומיד – ואני קופץ ויוצא לחוץ ורץ כצבי אל הטוב שבחברי, אל פסח’ל, ולבי טוב עלי ומתעדן בשפעת תענוג, וכל עצמותי תאמרנה שירה.
ו. 🔗
קשת! מלה קלילה זו, לִכְאוֹרָה, מה היא? אבל בעינַי, האח, כמה גדולה היא! אִמרו ברור: “קֶ־שֶׁ־ת!” – כלום אינכם שומעים כמה עֲרֵבה היא לאזן? כלום אינכם מרגישים כמה זכרונות נעימים אני שומע בה ובכמה טֹרַח ויסורים נקנתה לי אותה הקשת?… לא ה“קשת” בכתיבתה כאן בלשון־הקֹדש אלא קשת כתרגומה בלע"ז, קְרָא: פַילִ’נְ־בּוֹגֶן… לכאורה, אין זו אלא חפץ פשוּט, פשוטי כלי־עץ; אבל, אדרבה, נַס נא אתה ועשה לך קשת; אדרבה ואדרבה: צא נא אתה ויגעת ומצאת לך קודם כל חשוּק של חבית, חשוּק חזק וקשה – ועם זה גם רך ונוח לִכּוֹף. אחר כך צא ובקש לך זנב־סוס לתלוש ממנו שערות למֵיתָר (בשעת־הדחק יוצאים גם בחבל־פשתן, אבל מצוה מן המובחר בשערות זנב). וכשתמצא לך זנב, כלומר, סוס צנוע ועָנָו, נכנע ושפל־ברך, הנותן את זנבו למורטים ואינו בועט, – לך עתה ועשה לך חצים, חצים חדים וחלקים, יפים ומהוקצעים. עָשִׂיתָ חצים – קום ומצא לך זפת לזַפֵּת בה את החצים בראשינם, כדי להוסיף להם כח־הכִווּן וליתן להם חִזוּק לעמוד בפני הרוח… ועתה בא וראה כמה מרובים יסורי קשת!…
ואף אני, מוטילי, אלו לא הייתי מתחיל במלאכה זו מיד לאחר הפסח – מי יודע אם לעת כזאת, עת ל“ג בעומר, הייתי מגיע לקשת. אמנם כן, שלש שבועות תמימים לפני ל”ג בעומר הייתי מתיגע וטורח בעסקי קשת, ולפי צערי – שכרי: את עמלי ויגיע כַפי ראה אלהים והזמין לי, לא קשת סתם, אלא קשת “כמה שנאמר”, קשת שלא ראתה כמוה עין נער באותו לַ"ג בעומר בכל העירה. רצונכם לדעת כיצד היה מעשה? – הריני מוכן ומזומן לספר. הטו אזן:
פעם אחת הלכתי בשליחות אמי לביתה של פריל החַבְתָּנִית (בעלה היה עושה חביות) לקנות ממנה שמָרים לשבת. בכניסתי לפרוזדור ראיתי והנה מאחורי קנקן המים, העומד שם, מונח חצי חשוּק יפה מאד, נחמד למראה ותאוה לעינים – ומיד עברתי על “לא תחמד”… ודע, שאותה האשה מרת פריל – אשה רעה היא, רגזנית וקפדנית, לשונה לשון אפעה ולחישתה לחישת שרף. ואיבה שָׁת אלהים בין האשה מרת פריל החבתנית ובין הדור הצעיר שבעירנו, ולפיכך מלחמת־עולם לפריל בכל הנערים בכלל ובי עבדכם הקטן, מוטילי מזיק, בפרט. וה' בֵרך את פריל באַוזים ובבני־אוזים, בתרנגולים ובתרנגולות, בברבורים ובברבורות, בחתול ברוד ובבעל זקן ועִוֵר… ויהיו כל אלה ל“סַלְעי־מחלוקת” בינינו ובינה כל הימים ונתגר בהם תמיד מלחמה. ואני מוטילי, מפני שהייתי שכן קרוב לפריל וביתה סמוך לביתנו, לפיכך הייתי איש ריב ואיש מדון לפריל כל הימים. ומטעם זה, לא היתה מציאה זו, החשוּק, יכולה לבוא בידי בהיתר, אלא באסור. ואף היא, פריל בעצמה ובכבודה היתה מסיעתני בעבירה זו. כיצד? עשויה היתה פריל שלא ליתן דריסת־הרגל לנערים בתוך ביתה, גזירה שמא יטנפו את קרקע הבית, שטהרתו היתה חביבה על פריל יותר מגופה. ואף אני, בעוד שפריל היתה מטַפסת ועולה בכבדות, מחמת שמנוּנית הגוף, על גבי התנור, להוריד בשבילי מן השמרים, השמורים שם בקדרה גדולה, נתיחדתי לבדי כל אותה שעה בפרוזדור עם החשוק הנאה – ובינתים לקחתי משם וזרקתיו דרך הפתח לחוץ. ובעוד שלבי נוקפני, “תּוֹך־תּוֹך”, על המעשה הרע שעשיתי – והנה אוי ואבוי! נפל החשוק לתוך חבורה של אַוזים, שהיו עומדים להם במנוחה סביב גומא אחת קטנה מלאה שופכים – והנה רעש וצוחה, ריצת רגלים ופריחת כנפים… “אבדתי אבדתי! – אמרתי בלבי – עתה יתגלה קלוני לפריל ואבדתי!”…
– מי בחוץ? – קוראת פריל בבהלה מעל גבי התנור – צא וראה, מי הִבְעִית את האוזים? אין זה אלא מעשה־ידם של “בַחוּרי” החדר, ימח שמם. יהי רצון, שישברו את ידיהם ורגליהם, רבונו־של־עולם! יהי רצון…
ותוך־כדי־דבור אני עומד בחוץ. מגביה אני את החשוק ממקום נפילתו וזורקו משם הלאה־הלאה, הרחק־הרחק מביתה הקטן של פריל, וחוזר מיד לתוך הפרוזדור ומודיע לפריל, שאין שם בחוץ כלום. וַדאי, כלב עבר שם, וכדומה…
אחר קבלת השמרים, כשנפטרתי מלפני פריל, הייתי הולך לי לביתי כשאני דוחף ומגלגל לפני את החשוק ברגלי – עד שנתגלגל וירד לתוך שלולית אחת שבחצרנו ונתכסה שם במימיה העכורים. משם מָשיתי אחר־כך את החשוק והכרזתי בפני הכל על המציאה שמצאתי. אחד הוא חברי פֵסח’ל (הכל קוראים לו “פֵֵסילא”) שהתוַדיתי לפניו בחשָאי על העברה שבידי, אבל הוא לא שבחני על כך.
מכל האמור אתה למד כמה יגיעות יגעתי בקשת זו ובכמה יסורים ודאגה עלתה לי. ואלו באתי לספר כאן בהרחבה את שאר פרטי מעשי הקשת: כמה טרחות טרחתי עד שמצאתי שערות סוס לעשות מהן יֶתֶר; כמה ימים ארבתי לצורך זה לסוסו של ר' דוד־הירש שואב־המים, עד שזכיתי לתלוש אותן השערות מזנבו, המוכן ועומד לכך מששת־ימי־בראשית, וכמה פעמים סִכַּנתי בעצמי להיות נִדון ברסוק איברים אם על ידי הסוס ואם על ידי בעליו – אלו באתי לספר הכל בפרוטרוט לא הייתי מספיק לעולם. אבל כנגד זה זכיתי לקשת כזו, שלא ראתה עין כמוה מעולם. רחבה, חזקה, מתוחה היא קשת זו מכל הקשתות שבעיר ועשויה היא פנימות פנימות להניח על פיהן את החצים בשעת זריקה. ובשעה שהחץ פוקע ונעקר – פִּיק! – אזי פורח הוא וקוֹשט באויר מתוך נהימה ומתנשא למעלה. למעלה. למעלה… בערב ל"ג בעומר נסיתי את כחי בפעם הראשונה, משכתי בקשת ויריתי ממנה חץ – והנה התנשא החץ לרקיע ממש, עד שנתעלם כלו מן העין; שם באויר שהה כמה רגלים, עד שחזר ונפל לארץ. ואם בלא זפת כך – אלו היתה שם זפת על אחת כמה וכמה!..
ז. 🔗
קשת זו אני מוציא עתה ממחבואה תחת המטה ואני רץ עמה אל חברי בן־גילי פסילא, בנו היחיד של ר' אלתר הסַנדלר. ר' אלתר זה, אף־על־פי שהוא סנדלר, בן־תורה וירא־שמים הוא, ולפיכך הוא מכובד על הכל. אשתו של אלתר, היא יוטא בת ר' מאיר השַׁמש, הרי היא אשה כשרה וצנועה, טובת־לב, שומרת שלום ומנוחה וזהירה בנקיון. כל פעם שאני בא לביתו הקטן והטהור של ר' אלתר – מנוחה ושמחה באה בלבי. מבחוץ – מאירים לי פנים הכתלים המבהיקים והעשבים הירוקים, הגדלים בימות החמה כשערות ארוכות על עפר הגג (אין גגו של בית אלתר משופע ושל נסרים, אלא משוטח ושל עפר). ומבפנים – שוחקים אלי שני חדרים קטנים, נקיים ומצוחצחים, שאין כמותם לטֹהר בכל בתי העיר. וכיון שאני נכנס לשם שוּב איני מתאוה לצאת וקשה עלי הפרידה משם מאד־מאד.
ופסילא עצמו – כאמו כמוהו, אוהב שלום ומנוחה, נאמן רוח ותמים־לב. קשה להבין, מִנַיִן לו לילד רך שכמותו מדות טובות כאלו, שאינן מצויות בשאר הילדים מבני־גילו. פיו ולבו היו שוים תמיד, ועל מדתו זו לא יכלו להעבירו לא מורא רבו ולא טובת עצמו. וכשֵׁם שהיה פסילא נאמן בדבורו כשנקרא להעיד עדותו, כך היה מצוין משאר חבריו בשתיקתוובאמונת־רוחו כשלא נקרא להעיד. מעולם לא גלה מאליו את סוד חברו. כגון אני, אם אירע לי (וזה אירע לי בכל יום) שנכשלתי בעבירה (שהרי “אין צדיק בארץ אשר לא יחטא”) – מובטח הייתי שלא יקום פסילא מאליו לגלות עוני לאחרים אפילו דרך רמז, ואפילו בשעת כעסו עלי. במה דברים? – מאליו; אבל הרי שקרא הרבי, או אדם אחר, את פסילא אליו ושאלו לאמר: “אמור נא, פסילא, כלום עשה מוטילא כזה וכזאת?” – אז לא היה פסילא כובש מעדוּתו אפילו חצי דבר; ולא עוד, אלא שהשתדל לספר את כל הענין לפרטי־פרטיו, זהיר ומדקדק בדבריו כפילוסוף זה, שמא יעקם חלילה בקוצו של יוד ונמצא נותן מקום לטעות.
ואני מוטילא, אף־על־פי שהרבה ממדותי הן ההפך הגמור ממדותיו של פסילא: שאני הייתי מטבעי חם־המזג, רתחן ונוח להתלהב; רוחי כנחל אש ולבי מלא ערמומיות זו, שנטעה בי אימת הרצועה בחדר – אף־על־פי־כן נקשרה נפשי בנפש פסילא ואני אהבתיו אהבה עזה ויתרה, אהבה שאינה מצויה בין ילדים כגילנו. אוהב הייתי את פסילא בכל כחי – צערו צערי וצרתו צרתי. זכורני, פעם אחת, כשחלה פסילא ונסתכן, ותינוקות של בית־רבם נשלחו לבית־המדרש להתפלל עליו – שפכתי אני בתפלה הרבה־הרבה דמעות ובכיתי בכיה גדולה. ואחר כך, כשנתרפא פסילא, ואני בחזירתי מבית רבי, ראיתיו פתאם מרחוק כשהוא יושב על הקרקע סמוך לביתו – לבשה אותי פתאום רוח שמחה והתחלתי מקפץ ורץ לקראת פסילא בחדוה ובמהירות גדולה כזו, עד שמתוך שטף מרוצתי דלגתי על ראשו ועברתי ממנו מהלאה. ולא נתישב עלי לבי עד שישבתי אצלו על גבי הדשא הרך והרענן. ופסילא אף הוא היה משיב לי אהבה ונפשו דבקה בי מאד; ואף־על־פי שהיה אביו מוכיחו על כך והיה מזהירו מלהתחבר ל“שקץ” שכמותי – לא שמע לו בזאת, ובאשר אלך אני ילך פסילא וכאשר אשחק ישחק אף הוא.
ופסילא נער קטן וקצר־קומה, אבל חזק ובריא מאד. ראשו גדול מכשעור ושערוֹתיו בהירות, כעין הפשתן. לחייו מלאות ואדמוניות, מצחו רחב וצח ועיניו כחולות ומעוטרות עפעפים ארוכות, שמוסיפות לו חן מיוחד.
כזה הוא פסילא, שאליו הייתי רץ באותו הבקר, תכף לנטילת־ידים, עם הקשת שבידי. גם בלא כך רגיל הייתי לרוץ אל פסילא בכל שעת הפנאי, ועתה עוד כונה מיוחדת נצטרפה לריצה זו: מתכַון הייתי כנגד הזפת… אביו של פסילא הריהו סנדלר – ולסנדלר הרי יש זפת.
והנה אני רץ בבקר־השכם, בשעה זו שהעולם כלו עדַין נח ושוקט. וכמה נאה העולם באותה שעה! רבוא רבבות מרגליות של טל רועדות על גבי העשבים המגודלים ובתוך גביעי הפרחים ופקעי הציצים המכסים במקום ההוא את פני כל הקרקע, מלבד השבילים הצרים הכבושים שם ונמשכים כרצועות לבנות שטוחות על גבי ירק־דשא. האויר הרטוב והמצונן קצת – הוא מבושם כלו במין ריח־ניחוח, רך וענג, שאין כמונו אלא בעצם ימי האביב. אד קל וחם נודף ועולה מן הארץ ומשתטח על פניה כמסך דק של הבל, והוא חופף ומעלף כעין קיטור כחלחל דק על פני כל הדברים הרחוקים כמלוא־עין. הנה יוצאת פריל החבתנית, מצִלה בידה על עיניה מפני החמה והיא נצבת לה כך על פתח ביתה הנמוך כשגופה מלובש כסות־בֹקר וראשה מעוטף מטפחת לבנה, קשורה ופרופה כעין שביס. בידה היא חופנת זרעונים מתוך חוצן כסותה, חָפון ופַזר על גבי קרקע, ובפיה היא מצפצפת ושורקת בחבה לעופותיה: ציף־ציף־ציף, שורקת להם ותקבצם. משפחות־משפחות, אֵם־אֵם על אפרוחיה, מתנערים העופות ויוצאים בחפזון מתוך מחבואיהם שבסתר העשבים המגודלים שם ומכל הנעצוצים ומכל הנהלולים, אצים רצים לקול הקריאה של בעלת־ביתם הזקנה, ועונים בדיצה, עוף־עוף כלשונו. הגדולים – קר־קר־קור, והרכים – ציף־ציף־ציף, עד שהם מגיעים למקום הזרעונים – ופיד־פיד־פיד… עשרות־עשרות מַקוֹרים וחרטומים, גדולים וקטנים, עוטים אל השלל, מנקרים בבת־אחת, מנקרים בזה אחר זה – פיד־פיד־פיד!
והנה פרילא הגוּצה, עורת עין אחת, אשת ר' חיים־הירש המלמד, משלחת לה שם את שתי פרותיה למרעה, ומלקטת לה, דרך הלוכה, לתוך סגורה צפיעי־בקר, בין לחים ובין יבשים, כל שמזדמן לפניה בדרך… גדולה חבתה של פריל לצפיעי־בקר! שמא תאמרו לגנותה אני מספר זאת? חלילה וחלילה! אדרבה ואדרבה – הרי יפות הן להסקה, כידוע.
ח. 🔗
והנה גם ביתו הקטן של ר' אלתר לפני… פסילא ואחותו מרים, קטנה כבת שבע ויפה מאד, יושבים על גבי הסף. סמוך להם, על גבי הדשא שלפני הבית, אמם יוטא יושבת דרך כריעה ומשפשפת בתבן שבידה קדרה קטנה, שנתבשל בה חלב שעה קלה קודם לכן.
כשנסתלקה משם יוטא, ישבתי אני ופסילא על גבי סטיו הבית ואמרתי לו בלשון בקשה:
– פסילא, נותן אתה לי זפת בשביל החצים?
– זפת? מאין אקח לך זפת?
– מאין? מאביך! – מתרץ אני את קושיתו – הרבה זפת לאביך…
ומיד קם פסילא ואני אחריו, ושנינו נכנסים לתוך הבית, מקום שר' אלתר הסנדלר ופועלו השכיר, בחור נאה בעל בלורית ובן־חיל, יושבים שם על שרפרפיהם ועוסקים במלאכתם.
– אבא – אומר פסילא, כשהוא מתקרב אל העֲליל – מוטילא מבקש זפת לחמים…
זפת? – גוער בו ר' אלתר – כלום זפָּת אני? לך מזה!
בפחי־נפש יצאנו מלפני ר' אלתר הסנדלר; ותיכף ליציאה שפכתי על פסילא את כל חמתי.
– ריקא! – אמרתי לו בכעס – חמור! אי אתה יודע שאביך לא יתן לך זפת?…
– ולמה היית מבקש? – שואל פסילא שאלת תם.
– סבור הייתי שתקח כך…
– היאך! – מתמה פסילא.
– כך, שלא מדעת אבא…
– גנבה?
– טפש! כלום לקיחה מאבא קרויה גנבה?
– ודאי! עבירה גדולה היא זו.
– לא, לא, פסילא! כל מה שלאביך – שלך היא.
– לא כך – עומד פסילא על דעתו – לא אני קניתיה ולא שלי היא.
– והרי הכובע? – מקשה אני על פסילא מתוך התלהבות – והרי “ארבע־הכנפות”? והרי המכנסים? כלום אתה קניתם? ואף־על־פי־כן כלם שלך.
– אלו – משיב פסילא בדעה מיושבת – נתנם לי אבא והם שלי, וזפת לא נתן לי ואינה שלי.
כשראיתי שאין להזיזו מדעתו קראתי לו לבסוף עוד פעם אחת “חמור!” ועל זה קבלתי תיכף־ומִיַד מפי פסילא תשובה ברורה, אמורה, על פי דרכו, במתינות ובישוב־הדעת:
– אתה חמור ולא אני.
ובזה תם ונשלם הפעם הפלפול בדיני “שלי ושלך” שבינינו.
באמת אֹמַר, שבלבי הודיתי לדעת חברי החולק עלי, אבל תאותי לראות את חצַי מזופפים ומגביהים עוּף בכח גדול גברה על מדת האמת שבי וגליתי בתורת “שלי ושלך” פנים שלא כהלכה במזיד.
לבסוף אנו חוזרים ויושבים בשלום על גבי הדשא ומתחילים עוסקים במלאכות הרבה כאחת: אנו חופרים בקרקע גומות כעין מרתפות, בונים סכות קטנות של קנים ומסככים אותן בעשבים לחים, נוטעים כרמים וזורעים גנות וכדומה. ובעוד שאנו משתקעים במלאכות אלו בעיון גדול ומסיחים את דעתנו מכל העולם כלו – בא השטן בדמות פריל העִורת וערבב את תענוגנו; סמוך למקום זה, שאני וחברי היינו יושבים ועוסקים בבנין ונטיעה נמצא גנה אחת של ירקות, היא גנתה של פריל, ובאותה שעה יצאה אותה פריל ושתי בנותיה עמה, דובה וצביה, להשקות את הגנה; ופריל, שיש בה ממדת אשת־מלמד, להגיד תוכחה לתינוקות, כשראתה בעינה הפקוחה אותי ואת פסילא שאנו מפַנים את לבנו לבטלה, לא יכלה לראותנו בשעת קלקלתנו והתחילה גוערת בנו בנזיפה, צוַֹחַת ואומרת:
– אוי לאותה בושה! בחורים שכמותכם יעסקו בדברים בטלים כאלו. וַדאי כך נאה וכך יאה לבני־גמרא! דעו וראו, עוד היום ידע רַבְּכם את כל מעשיכם!
– מי חושש לך, עִורת! – משיב אני לה מתוך קלות דעתי ואינו נותן לב, שמא לאחר “זמן” אמסר בידי בעלה המלמד ועתידה פרילא שתגלגל אלי עונות ראשונים.
– צאו וראו! – צורחת פרילא מתוך חמה עזה – שרץ קטן שכמותו עונה לאשה זקנה דברי עזות כאלו! המתן, המתן, שרץ משוקץ! מובטחת אני בך שתעשה מומר. הראיתם מימיכם נבָלה כזו?
כך צעקה פריל מחרפת ורותחת יותר ויותר, עד שנשמע קולה למרחוק ובעלי־בתים ונשים התחילו יוצאים לקולה אל פתחיהם. כשראיתי כך, נשאתי את רגלי – ואינני.
ובהליכתי לאחר שעה אחת לחדר, כמצות הרבי עלינו מאתמול, יצא לבי מפחד ואימה. מי יודע, שמא נתגלה עוני לרבי ואבדתי: אין ל"ג בעומר ואין מעמד “הר סיני”, אבל יש מלקות ועמידה בזוית סמוך לתנור ערום וחשוף־שֵׁת, כשהכתנת מופשלת לך על גבי הראש, וכשאתה רכוב על גבי מגרפה ומזוין בגף של אַוז – והכל רוקקים בפניך. כך היו מבַהלים אותי רעיוני בדרך, ושלשת חברַי, פסילא, ישראל’ק ופנחס, שנטפלו אלי בדרך, אף הם הודו לחששותי. ואפילו חתיכת הזפת שנתן לי פנחס בעין יפה לא הפיגה צערי ואני נטלתיה מידו כמי שכְּפָאוֹ שֵׁד. אבל כשהגעתי לחדר ומצאתי את אַלקילא, אשת רבי, כשהיא יושבת על המפתן וכותשת פלפלים במכתש ולא אמרה לי כלום – נתיַשבה עלי דעתי קצת. “משהיא שותקת – מתנחם אני – שמע־מנָה, אינה יודעת”. שאִלו הביאה פריל את דבתי רעה אל הרבי – ודאי לא היתה בעלת־לשון זו פוטרתני בלא־כלום, אלא היתה מקבלת פני בדברי חרוף וגדוף, כדרכה. וכשנכנסתי לתוך החדר, ויוסי בנו של רבי, בחור כבן חמש־עשרה, הודיעני שאביו יצא לבית־המדרש להתפלל – פרחה לה כל דאגתי ותחי רוחי.
כל בני הכתה הגדולה כעשרה נערים, כבר הם כאן בחדר, ויוסי בן הרבי העמיד אותנו להתפלל, כמצות הרבי עליו לפני יציאתו לבית־המדרש. שעת תפלה זו לא עברה עלינו בלא תגרות קטנות ביני ובין יוסי והרבנית – הרצועה באמצע. אחר התפלה אנו חוזרים לבתינו בשמחה. קל כצבי רץ אני לביתי לסעוד שם לבי פת־שחרית, וליטול ה“פירות” בידי – צידה לדרך “הר סיני”.
ט. 🔗
חדרי ביתנו כבר נתכבדו כהלכת הבקר, ועוד נִכָּרִים על גבי קרקע סימני לחלוחית של זלוף ורבוץ. שתי אחיותי יושבות להן כדרכן על גבי המפתן ועוסקות בתפירה. אמי מפשפשת בתרמיל קטן ממולא שיורי מטליות, מִתכַּוֶנת להוציא משם אחת ולהניחה טלאי על גבי קרע שמלתה. עבודה אחרת אין, שאין הבשול נוהג בביתנו אלא לכבוד שבת.
– אמי, אֹכֶל! – גוזר אני בחפזון תיכף לכניסה.
– מה אתן לך, בני? לך קח לך פרוסת ממלוגא מן הנשאר מאתמול. אין זולתה בבית כלום. מחר, אם־ירצה־השם, – ונתתי לך פִּתָּא חמה.
עָקָה גדולה מנשוא לוחצת את לבי, ואני מרים פתאם קול בכיה ומשתטף בדמעות. אוי ואבוי לי! כמה קצה נפשי בממלוגא, מאכל פגום ותפל זה! ומכל־שכן בממלוגא קרה זו, חמץ נוקשה מאתמול, שרוצים להאכילני עתה על לב ריקן. אוי לי מעלבוני, ואוי אוי לי משפלותי ומעניותי… “במה נשתניתי מכל חברי? – מקונן בתוכי לבי – לזה פת בחמאה, לזה פת בחלב, ואני, אוי ואבוי לי, נפשה יבשה, חרבה, אין לי כל, בלתי אם ממלוגא וממלוגא. ואפילו איציק – מי לנו בן עניים ממנו? – אף הוא מלַפת את הממלוגא בבָצל ירוק, – ולמה נשתניתי אני? למה ולמה?”
לבי עלי דַוי, דוי מאד ודמעותי כנחל שוטף.
– אם כן – מקונן אני ודמעתי על לחיי – תן לי לפחות בצל…
– מאין אקח לך בצל, בני? – אומרת אמי מתוך צער של בכי כבוּש – אי אתה יודע שיום חמישי היום, ובבית אין כל?…
אבל דעתי אינה מתקררת בדברי אמי, ופתאם אני מפיל את עצמי ומשתטח על גבי קרקע, מתחבט בידי וברגלי, גועה בבכיה וכועס כאחד. על מי אני כועס? איני יודע בעצמי. ודאי לא על אמי. מיום שנתאלמנה אמנו, אין לה למחית בביתה אלא מקור אחד: חמשה זהובים לשבוע, שנותן לה השוחט החדש, ממלא מקום אבינו המת, בשכר “חזקה”. לפי שכר מועט זה צמצמה אמנו על־כרחה את צרכי ביתה, עד שהעמידתם על הממלוגא בלבד; ועניה זו מה היא אלין עליה.
– ראו נא מעשיו של בחור זה – אומרת אחותי הגדולה בלשון תוכחה – בן־גמרא ואינו מתבַּיֵש. המתן, המתן, מחר ידעו כל חבריך, שאתה מתחבט על קרקע וגועה כעגל. מה יפה ומה נחמד!…
– רדי שאולה, טפשה! – משיב אני על התוכחה ומתמרמר ומרים קולי יותר ויותר.
עיף ויגע מן הבכיה אני משתתק וקם מן הארץ, לוקח פרוסת ממלוגא ולועסה מתוך דמעות ולא לתיאבון. אמי מציצה בי מן הצד ומכסה כל פעם את פניה בסנורה.
– ועתה – אומר אני אחר אכילה – תני לי כסף לקנות פירות, אמי.
אמי תוחבת ידה בכיס בגדה ומוציאה משם בזה אחר זה כסדרם: חתיכת סוּכר מכורסמת ומזוהמת, שנים־שלשה כפתורים לבנים, פקעת קטנה של חוטים שחורים כרוכים על גב פסת ניר לבנה, ולבסוף, שתי פרוטות, אחת גדולה שהעלתה חלודה ואחת קטנה.
– מה אקנה בשתים פרוטות אלו? – אומר אני בנפש מרה, כשאני מוחה באגרופי את דמעותי שחזרו ונעורו לצאת מעיני.
– לך־לך אל צינה־לאה, והיא תתן לך בכסף זה כמה זה כמה שאתה רוצה.
– כששמעתי שֵׁם צינה־לאה, נחה דעתי, ואני קם ורץ בחפזון לחנותה. בחנות לא מצאתיה ונכנסתי לחדר־הבשול. צינה־לאה היתה עומדת עתה שם כשהיא כפופה על גבי “טַבלַת הלוקשין” והיתה עוסקת במעשה מיני מזונות של בצק וגבינה. מיני מזונות אלו אפילו כשהם חיים – דים במראיתם בלבד לעורר בי תאות האכילה עד כדי בולמוס.
– תני לי פירות בשתי פרוטות – אומר אני לצינה־לאה.
– תיכף ומיד, מוטילא – אומרת צינה־לאה ומאירה פנים כמלאך־אלהים, עד שלבי מתחמם כנגד אורה. וצינה־לאה חזרה ונשתקעה לשעה קלה במלאכתה, כשהיא גומעת כל פעם בנחירי חוטמה מן האויר ומעקמת כתפיה דרך חכוך, כמנהגה. אחר כך היא מוציאה מתוך קערת חרס גדולה מלוֹא התַּרְוָד גבינה בלולה בחלמון ביצה ומתובלת פלפלים והיא מושטת לי. גבינה זו, העשויה לפטם בה את הבצק לשם לביבות, כמה מתוקה היא לחכי באותה שעה!
– ועתה – אומרת צינה־לאה – נבואה לחנות.
בחנות עמדה צינה־לאה ומלאה את שני כיסי מכנסי חרובים ואגוזים, צמוקים ותמרים – ומי זה ימלל את כל שמחתי וששון לבי בשעה זו!
צינה־לאה יקרה, חביבה ונעימה! מי יתנך כאם או כאחות לי וכסיתי את פניך המאירים בחסד וברחמים נשיקות איי מספר. יהי חלקי עמך, הצדקנית והרחמניה!
וכמה צנועה וענותנית אַתְּ, בעשותך את מעשיך הטובים! לא ידע איש חסדיך, בלתי אם חנוּנַיִך ואלהים לבדם. לא האדימה מַתת ידך להי איש מעולם ולא הלבינה פני דל אף רגע אחד. ברה כלבבך צדקתך, וחסדיך כנפשך טהָרו.
מלא וגדוש כל טוּב יצאתי מחנות צינה־לאה, ואני חוזר ורץ לביתי שמח וטוב־לב, כשפני מזהירים ולבבי מלא שירה. בנשימה אחת נכנסתי לתוך הבית, כשאני מנקש בשתי ידי על שני כיסי הממולאים ובולטים כגבשושיות מזה ומזה. בשעת רצון זו נתעוררה בי מדת החסד וחלקתי חלק גדול מטובי לשתי אחיותי. אחר כך אני מזדַין בקשת ובחצים מזופפים, יוצא והולך לחדר קוממיות וביד רמה, ונזהר בתוך כך להקיף את הדרך על ביתו של ר' חיים־הירש, שמא תראני פרילא אשתו ותזכור לי חטאתי.
י. 🔗
החצר שלפני החדר מלא ילדים ככלוּב מלא עוף. הקטנים שטחו להם שטוח על גבי הדשא, והגדולים, בני כתָּתי, יושבים להם על גבי סטיו הבית.
והשעה שעת חירות. אין לנו לא רבי ולא עוזר. זה בבית־המדרש וזה עדין לא בא. הרבנית אף היא טרודה לפי שעה בחדר־הבשול. הפקר, הפקר הותרה הרצועה! נער הישר בעיניו יעשה!
והרעש בחצר הולך ורב. כל אחד מוציא פירותיו ומשתבח בהם. ומתוך השבחים באים לידי מחלוקת; זה אומר: שלי נאה ומרובה משלך, וזה אומר: לא־כי…
ומענין לענין באים לידי שאלה המורה: פירות הללו היכן גדֵלים? לאחר משא־ומתן ארוך נמנים וגומרים, שכל הפירות הללו אינם גדלים אלא בארץ־ישראל; שנאמר בחומש: “ארץ גפן ורמון ותאנה” וגומר…
ובעוד שבעלי המדרש מפלפלים בדברי הלכה – הפקחים שבילדים עומדים ועושים מעשה: מוציאים הם את פירותיהם מתוך הכיס מעט־מעט ומזמנים את פיהם לאכילה.
– אי לך, רעבתן! – מוכיח יהושע’קלי, תינוק חריף ושחור־עינים, אחד מבעלי המדרש, את חברו בעל המעשה – ומה תאכל על “הר סיני”?
בעל המעשה מתביש, משהה קצת את לעיסתו בין שניו – ובורח מיד למקום סתר, לגמור שם את אכילתו בצנעא.
והנה “העוזר” עליכם, ילדים! בא, בא!
איציק העוזר הוא בחור בן שמונה־עשרה, בריא ובעל כתפים. פניו נפוחים כפני שטופי־שֵׁנה ומחוטטים. שערות ראשו, הפרועות וסבוכות תמיד בציצין של נוצות, הן קשות וזקופות כמקשה של חזיר, וכל כמה שהשתדל איציק לכבשן על ידי הכובע – לא עלתה בידו כלום: הן היו קופצות מיד ממקומן, כקפיצין הללו, וחזרו לעמוד קוממיות כשהן מגביהות עמהן גם את הכובע ונמצא תלוי בנס על ראשי שערות… ואיציק היה הוגה את החוֹלָם – צֵירֶה, כגון “מֵשֶׁה” תחת “משֶׁה” “אֵכֶל” תחת “אֹכֶל”, והילדים הגדולים, שלא היו כפופים לו כל כך, מצאו כאן מקום ללגלג עליו ולהרעימו. כגון אני, כל פעם שהיתה טינא בלבי עליו, עמדתי אצלו וקראתי בקול רם לאחד מחברי בלשונו “הצרויה” של איציק:
– מֵשֶׁה, רוצה אתה לאכֵול?
ורעבתן הוא איציק, “זולל וסובא”; מחצית התבשילים ומיני המזונות, שמסרו בידו האִמָהות בשביל ילדיהן – היו יורדים לכרסו של בחור זה; והילדים ידעו ושתקו, לפי שמסורת זו בידיהם: “אין מגלין סוד מתוך החדר”.
ואף עתה כשנגלה איציק עלינו ועמד ולקט את כל הנמצא בידיהם ובכיסיהם של הילדים בני הכתה הקטנה ועשה אותם צרור אחד, על־מנת לחַלק אחר כך בין כל הילדים בשוה – לא היתה דעת אלו נוחה ממעשה זה. לא שעשה איציק שלא כדין - אדרבה, צדקה עשה עמהם, שהטיל את הכל לצרור של שותפות, ונמצאו כל הילדים, בין העניים (שלא הביאו אלא מעט חרוּבים) ובין העשירים (שהביאו כל מיני פירות) נהנים אחר כך שוה בשוה. ועל מה נצטערו? על מיטב הפירות ומבחריהם שעתידים לרדת לתוך כרסו של זה. אבל מה יעשו? – ואין צדקה ומעשים טובים בלא חסרון־כיס, כידוע, ואף הם קבלו עליהם, לשם טובת הכלל, את גזרת התקיף מהם בשתיקה ומסרו לו איש חלקו באונס וברצון כאחד.
אבל לנו, בני הכתה הגדולה, לא עשה איציק כך!… אנחנו צררנו בעצמנו את כל פירותינו במטפחתו האדומה של פנחס’ל ומסרנו את הצרור, לא ליד איציק אלא ליד חברנו הנאמן פסילא.
ואחר כל אלו המעשים – הריעו כל הילדים תרועה גדולה ויקומו ויסעו מחצרו של רבי, הלוך ונסוע השדה.
שם, שם, מאחורי בית־המדרש, בתחום העירה, הולך ומתפשט לו השדה, ועל גבוליו מעַין נהר יש, סמוך לנהר זה יש גבעה. היא הגבעה שהיתה משַמשת לנו “הר־סיני” מימים ימימה, ואליה פנינו מועדות גם עתה, מפני שהיינו מצֻוִים ועומדים שלא להתרחק מן הגבעה והלאה. שדה זה, אף־על־פי שאינו רחוק מן העירה אלא כחצי מיל, דממה גדולה ונפלאה שולטת בו, עד שאדם היוצא לשם רואה את עצמו כאלו הוא פרוש מן הישוב מהלך כמה פרסאות.
ולמקום זה הגענו בעוד בקר. החמה עדַין לא הגיעה לגבורתה, ושפת הנהר היתה מנשבת רוח נעימה משיבת נפש, שריח ים מפעפע מתוכה. כל השדה כלו פרוש לפנינו לכל מלוא־עין כיריעה מרוקמת רחבת־ידים, מנומרת פרחי שדה כלה: ציצי־בר כחוּלים, כַּרְכְּמוניות מעוטרות זרי עלים לבנים דקים והן נראוּת כצפירות זהב וקרניהן כסף וציצי כוסות ופעמוניות וציצי “דיסא לבנה” ונץ־החלב, זה שתינוקות קוראים לו “חלב־צפרים”. עדרי עגלים וסְיָחים נטושים שם על פני השדה ורועים בעשב. סוסים כבוּלים עומדים או קופצים בקושי קפיצה אחת שהיא שתים ומלחכים עשב, סוס ירעה ידו, כשהוא קשור בחבל ארך אל יתד גבוהה תקועה בקרקע. פעמים שיוצאת מן העיר ובאה לכאן עדה חשובה של אוזות לבנות, ואַוָז גבור ואמיץ־לב בראשה, או שנראית מרחוק תרנגולת קרקרנית אחת ואפרוחיה עמה. צפרים קלות מרחפות על גבי העשבים, טסות באויר, פורחות מזמורה לזמורה ומסבך לסבך, רודפות ועוברות זו את זו, כאלו משחקות ומתחרות זו עם זו לאמר: מי בראש? סביב סבך יבש אחד על גבי קרקע רוחשת עדה רבה של מיני רמשים אדמונים ועגלגלים, אלו הקרוים “סְיָחים של משה רבנו”. סמוך לכאן, על גבי שיחים נמוכים אחרים, אחוזות ותלויות צפריות המונים־המונים של כל מיני גונים וצבעונים; סביב שתו על גבי השיחים, דבקו בהם ונחו בין זלזליהם עד שהן נראות מרחוק כציצים ופרחים שבראשי גבעולים. פתאם והן מתנשאות כלן בבת־אחת, כאלו החרידון פתאם, והן מפרפרות כנפיהן הרכות והענוגות וטובלות ורוחצות בזהרי חמה.
והנה שם, שם ברקיע מלמעלה, עברה על ראשנו ביעף־חפזון ובצוָחה משונה עדה אחת, בדמות “ראש־התור”, של מיני עופות גדולים ואמוצים. פגעו בהם צפרים קטנות ונבהלו, והן מתחילות סובבות באויר, בהולות ונבוכות, הֵנה והֵנה, עד שהן יורדות ארצה. ומיד אנו נוטלים את קשתותינו ומתחילים זורקים בחצים כלפי עדת העופות – אבל אין החצים מגיעים אליהם.
אחר כך עולים כל הילדים וחונים על פני מעלה הגבעה. יושבים ומכסים את עֵין העשב שם כארבה לרוב. הגדולים שבָנו מטפסים ועולים עד ראש הגבעה ומתחילים זורקים משם חצים לאויר העולם. ואיציק מושיב בתוך כך את הקטנים שוּרות־שורות ומחלק ביניהם את הפירות ונוטל לעצמו חלק בראש. לאחר הסעודה, הקטנים אף הם מתנערים מעפר, עומדים ומתפזרים, כטלאים הללו, בשמחה ובצהלה על מרחבי שדה ומתחילים אף הם מורים בחצים מקשתותיהם. קצתם משחקים זה עם זה במיני משחקים שונים של ילדים, כגון בצחוק “מלחמה” וכדומה, וצהלת הילדים מתערבת בצפצוף צפרים וצרצור חגבים וחרגולים שבשדה – וכלם עולים כמין מזמור אחד. אלו שאין לבם פונה למשחק או שהם עיפים, פושים מן הצבור ומשקעים עצמם בין העשבים הגבוהים, יושבים שם חבורה לבד, מסיחים ומספרים זה עם זה ספורי־מעשיות משונים ונוראים, כגון: מעשה ב“זקנה אחת” או מעשה בשנים־עשר גזלנים. ספורי־מעשיות אלו, אף־על־פי שכבר דשו בהם הילדים בחדר – הרי הם עתה בעיניהם כחדשים וכל בני החבורה שומעים בכונה גדולה ובהנאה יתרה. הריקים והפוחזים שבָנו עולים ורוכבים על גבי עגלים ועל גבי עזים וסיחים הרועים שם, ואיציק רואה וגוער בם ממקומו. קצתנו עוסקים בצֵיד צפרים, וכל פעם שנראית להם צפור מנתרת על גבי העשב, הם ממהרים לזרוק עליה כובע. הנתפשת – תתפש, והפורחת – תפרח לה.
השעשועים והמשחקים – בעצם תקפם. כל פנים להבים, כל הלחיים מתלהטות וכל העינים נוצצות – האח, האח!
ברוכים תהיו לי מרחוק, ימי ילדות מאושרים! וברוך זכרונכם לעד, ימי גיל וששון החיים! הוי, למה כה מִהרתם לברוח? ולמה עברתם לבלי שוב עוד?
יא 🔗
– אוי, אוי, ראו מה מצאתי! – קורא פתאֹם ילד כבן שבע מתוך העשב.
ותוך־כדי־דבור נחפזו ובאו כל הנערים לבעל המציאה והקיפו בר־מזל זה, שהיה יושב ומֵסֵך בשתי כפיו על מציאתו מכל צד.
– מה מצאת, ברוך, מה מצאת? – שואלים כלם פה אחד.
– אוי, אוי, ירא אני שמא תקחו ממני – אומר ברוך בקול תחנונים וידיו רותתות משמחה ופחד.
– לא, לא, לא נקח! ביהדותי! בחיי ראשי! בחיי אבי ואמי! – קופצים ונשבעים ילדים פזיזים רבים, שהיו להוּטים לדעת סוד המציאה.
– עתה ראו: אפרוחים מצאתי!…
וברוך מגלה לנו את מציאתו, מראה לכלנו על כף ידו שני אפרוחים רכים שלא הביאו עדין נוצה – ושתי עיניו נוצצו ככוכבים.
– אוי, כמה רכים, כמה קטנים וכמה ענוגים הם! – קוראים כל הילדים ברחמים.
– אוי, אוי, בבקשה ממך, תן לי אפרוח אחד! – מתחנן ילד.
– ולי לא תתן, ברוך?
– ולי?
– ולי?
– אני הרי נתתי לך חרוּב גדול…
– ואני אתן לך שני כפתורים…
– ולי רק לשֵׁם נטילה בלבד, מִשמוּש כל שהוא! אנא, ברוכ’ל…
– לא, לא! אל תתן! – מערערים ילדים רבים – אסור לעַנות אפרוחים רכים כאלה. “צער בעלי חיים” מן התורה. הַנַח להם…
ומפני שגם בני הכתה הגדולה נצטרפו אל האוסרים, לפיכך נאנס ברוך למשוך את ידו מן האפרוחים על־כרחו, והניחם במקומם והלך לו משם בתוך שאר הילדים בפחי־נפש, עד שנמשך לתוך המשחקים, שחזרו אליהם הילדים – ונתנחם.
ובכן עברו עלינו כשלש שעות.
– ועתה הביתה! – גוזר פתאם איציק עלינו.
גזרה זו קשה עלינו באותה שעה מגזרת המן בשעתו. עוד כחצי שעה שוהים הילדים במקומם עד שהם עומדים לבסוף לקַים בנפש מרה את פקוּדת איציק. רק אני לבדי הייתי משתדל בינתַיִם להסית את כל חברי לקשר. מקהיל אני אלי את כל חברי הגדולים ואני מתחיל דורש דרשה בפניהם ומעוררם ומזרזם בדברים, שלא לשמוע לפקודת איציק.
– כלוּם בני־דרדקי אנו – מסביר אני להם – שנשמע לאיציק? כלום אי־אפשר לנו להשאר כאן בלא איציק? במה גרועים אנו מתלמידיו של חיים־הירש, שהלכו להם לבדם בשדה הרחק־הרחק מכאן?
רצו פסילא התמים וישראל’ק הפחדן לחלוק על דברי, אלא ששאר החברים רבו עליהם והסכימו לדעתי.
וכשראה “העוזר” שאין איש זז ממקומו התחיל דוחק ומזרז מרחוק לאמר:
– לבתיכם, ילדים! הביתה, הביתה!…
– מי שרוצה יחזור לו! – משיב יענטוטא עזות – אנו נשָׁאר כאן…
– הביתה, הביתה! – חוזר וקורא איציק.
– לא נשוב! אומר אני בקשיות־ערף.
– כך, כך – קוראים גם שאר החברים – מי האיש הירא ורך הלבב ישוב לביתו. אנו נשאר כאן.
– איך? כיצד? – מתרעם איציק – פקוד יפקוד מחר הרבי אתכם והפשיט את עורכם מעל עצמותיכם.
– מה יעשה לנו הרבי? – אומר אני דרך בטול – לא יעשה כלום… “בני גמרא” אנו, ברוך־השם.
– הַמְתֵּן, המתן, מוטקא גנב – מאַים איציק – מחר וראית אם תעמוד לך זכוּת הגמרא ואם לא.
– אל תדאג לי דאגת מחר ואל תחלה עלי – אומר אני לאיציק – שאמרת “גנב” – כלום אני מלקק תבשילי התלמידים מתוך הקדרות? הוא שֶׁמא אני אכלתי מחצית הפירות?
סבוּר הייתי, ודאי יתנפל עלי איציק ויקרעני כדג; וכבר הייתי מוכן ומזומן לעמוד על נפשי בכל כלי־זֵיני: בצפרני ובשִׁני, בידַי וברגלי – והנה פלאים־פלאים! איציק לא התנפל עלי ולא עשה לי כלום, אלא נענע בידו דרך יאוש, הציץ עלי ואמר:
– לכו לכם כלכם לכל הרוחות שבעולם. מחר לא עלי יכאב בשרי כשתהיו אתם לוקים ברצועה.
ואיציק קם ואסף את הקטנים להוליכם הביתה.
דברי איציק האחרונים נכנסו תחלה ללבי, וכמעט שהייתי מהַרהר בתשובה. אבל לבסוף, כשנתרחק איציק עם התינוקות שעִמו והלך לו, נתחזק לבי קצת ואמרתי לעצמי: מה בכך? מחר אם יהיו מַלקים – יַלקו! צער מלקות כמה? – חמשה רגעים, עשרה רגעים. אבל כנגד זה צא וחשוב כמה מרובה הנאתי עכשיו וכל היום כלו! יום שכלו חֶדוה וחירות… נוח לי שאהיה לוקה ולא אשוב עם איציק לעיר. כלום תינוק אני? לא אשוב.!
ואני נושא עיני ורואה לפני שוּב את כל המישור הנאה הזה, ההולך, ומשתטח ברוָחה לכל מלוא־עיני – ומיד כל הפִקפוּקים מסתלקים ממני. וכדי להוסיף אומץ לרוחי, אני מתחיל מרקד כנגדי על גבי העשבים ומושך עמי חבר אחר חבר להיות עומד ורוקד כנגדי. והנה רקוֹד ומחול, ירית חצים ותרועת ששון – ולצהלת הילדים אין קץ.
– ועתה – אומר פתאם אחד מן החבורה – נשב לאכול פירות.
– לא, לא – מעַרער השני – אל נאכל עדַין. יודעים אתם, ילדים מה שבדעתי?
– מה ומה? – שואלים הכל.
– לכו ונלכה לבקש “הר־סיני” חדש. נפליג בשדה הרחק־הרחק מזה כמו שעשו תלמידי ר' חיים־הירש.
– ומה נעשה כשיפלו עלינו כלבים או “שקצים”, חס־ושלום – שואל ישראל’ק הפחדן.
– אין שם “שקצים” אלא רועי־צאן בלבד, ואלו אין פגיעתם רעה – מנחמהו מנדל, הבָּקי במקומות הללו.
– לכו ונלכה – קוראים הרבה קול אחד.
וכל החבוּרה נעקרת ממקומה בתרועת ששון ובצהלת עליזים, הלוך ונסוע לפנים, הלוך והתרחק מן העיר, מבלי לדעת בעצמנו לאן ולהיכן נגיע. מעולם לא נסה אף אחד מאתנו, זולתי מנדל, לצאת מחוץ לתחום זה, מן הגבעה והלאה.
יב. 🔗
ויהיו כל הנערים ההולכים בחברתנו תשע נפשות, ואלו הם:
א. אני, מוטקא מזיק, אחד.
ב. פסילא התמים, אחד.
ג. ישראל’ק הבישן והפחדן, אחד.
ד. פנחס עגל, נער מטומטם ורך לב, אחד.
ה. הירשלי בנו של אברהם־אבא, נער פזרן ונדיב לב, אחד.
ו. יענטוטא (הוא יענקלא, ועל שם שהיה הוגה קו“ף כעין טי”ת – קראו לו יענטוטא), אחד.
ז. אחיו חָמילא, פִּסֵחַ והולך על משענתו, אחד (שני אחים אלו, יענטוטא וחָמילא – שניהם שוים לרעה. שניהם מזיקים ומחבלים ושניהם ראשי בריונים, ולפיכך יש שהיו קוראים להם “שמעון ולוי אחים”).
ח. מנדל, הגדול החזק שבחבורה, אחד.
ט. יענקלא, פקח, חרוץ ובעכל דמיון עז, חומד ספורי ־נפלאות ומעשי־נסים ולהוּט אחרי הטיול בשדה ורחיצה בנהר, אחד.
כל אלו הם נערים בני הכתה הגדולה, שנבדלו מאיציק והלכו בעצתי לבקש להם “סיני” במקום אחר.
לאחר שעה קלה נתרחקנו מן העירה כל־כך עד שנתעלמה זו לגמרי מן העין, היא כֻלה עם בתיה וראשי גגותיה. אין לפנינו עתה אלא מרחבי שדה וזהר רקיע, בלי מְצרים רקיע, שהולכים ומתפשטים – מי יודע עד היכן?
מין עדוּן ומתיקות של מנוחה הולך וכובש כל אברי, וכל פחזותי ותאותי להוללות נסתלקה ממני. הצצתי בפני חברי ההולכים עמי – והנה אף הם פוסעים להם בדממה כמוני ושלוה גדולה שרוּיה ביניהם. כך היינו מהלכים לנו, הלוך ונסוע לנגדנו, עד שהגענו לבסוף לאַמת־המים, שהיתה עוברת לפנינו בבקעה – ונעמוד. המים נראו לנו כעמוקים וגשר אין שם – מה נעשה?
– אני אעבור תחלה – קפץ ואמר יענטוטא.
ומיד הפשיל את שולי מכנסיו עד ברכיו (לחלוץ מנעליו אינו צריך – יחף היה הולך), לקח בידו את משענת אחיו החגר וקפץ לתוך המים, הלוך וגשש במקל שבידו את הקרקע כדי לעמוד על עמקו.
– מֵי־מָתנים! – קראו הכל לאחר שעלה יענטוטא אל היבשה וכל בגדיו זולפים מים.
ובעוד שיענטוטא פושט בגדיו, כדי ליבשם, מעבר אַמת־המים מזה – אנו פושטים את הבגדים מעבר מזה, עושים אותם חבילות־חבילות ומעמיסים אותם על כתפינו – וקופצים בקול רעש והמולה רבה המימה… גבה לבנו מאד אותה שעה, ולבעלי גבורות ועושי נפלאות גדולות היינו בעינינו. “מעין קריעת ים־סוף” נצנצה מחשבה בלבי, ומיד נזרקה מחשבה זו על ידי דבור מפי רבים. “קריעת ים־סוף, קריעת ים־סוף!” – צהלו ואמרו כלם בשמחה רבה, כשעלו מתוך המים וישבו על הדשא להתנגב. בשעת לבישה ראה ישראל’ק – והנה אוי ואַבוי! פוזמק אחד איננו! ולאחר שהספיד ישראל’ק את הפוזמק כהלכה (אימת אמו היתה עליו) קבל עליו תנחומים וחזר להתערב בשמחתנו.
– יודעים אתם, ילדים? עבֵרה גדולה בידנו – אומר פתאם פסילא בתם־לבב.
– עבֵרה? איזו היא? – תמהים הכל.
– רחיצה בימי ה“ספירה”!
– כלום רחיצה היא זו – מקשה יענקלא – הרי לא נתכוַנו אלא לשם עָבְרָה בלבד.
– סוף־סוף הרי באנו במים ועבֵרה היא – עומד פסילא על דעתו.
– כיון שלא נתכונו לכך לכתחלה – משיב יענקלא – אין בכך כלום. ועוד, הרי שעת־דחק היא, שהרי אי אפשר לנו לפרוח באויר ולעבור.
– אפשר שלא לעבור כלל – אומר פסילא – וכי “פקוּח נפש” יש כאן? מוטב היה לנו שנחזור לאחורינו משנבוא לידי עבֵרה כזו.
לטענה זו לא מצאו הנערים תשובה והכל נשתתקו. ואני הייתי מהרהר לי בלבי כך: “מוטב שתהא עברֵה בידי – ולא אשוב לביתי”.
לאחר שעה קלה אנו פורשים משפת הנחל ועושים דרכנו הלאה, עולים בקושי למקום גבוה אחד המלא עקמומיות ומעלות ומורדות בשפועו. כשעלינו ועמדנו בראשו – והנה ארץ מישור גדולה ורחבת־ידים פרושה לפנינו כמלוא־עין וכלה עוטפת בר ירקרק ורענן, כאשר יהיה מראה השבלים בעצם אביב.
ושם בקצה השמים, מבעד לערפל דק, כדמות נבעה גדולה עולה מן הארץ.
– האח, האח! הנה “הר־סיני” כאשר בקשה נפשנו – הריעו הנערים.
– אבל רחוק עוד ההר מאתנו – חוששים מקצת נערים.
– דרך רבע שעה בינינו ובינו מה היא? – משיבים אחרים – נקומה ונלכה!
ועוד הפעם תרועת־ששון וצהלה רבה. אנו מרקדים כגדיים, הלוך ורנן: “נקומה ונעלה אל הר בית ה'…” ולאחר שתעינו בשדה לא־דרך כמה רגעים, הגענו לבסוף לשביל קטן אחד העובר שם. מזה ומזה זקופות עלינו השבלים, שכבר הגיעו לחצי קומתן, ואנחנו עוברים ביניהן בתוך. וכמה נאה וכמה נחמד לעינים ניר זה, זה הים הירוק והשוקט, שזכיתי לראותו זאת הפעם הראשונה בימי חיי! ואלו הגבעולים הזקופים העומדים עלינו שורות־שורות, תלמים־תלמים – כמה יפים וכמה נחמדים הם! אפשר כל זה נעשה בידי אדם, מעשי אנוש ותחבולותיו?! לא יאֻמן כי יסֻפר!
– מנדל, מה זאת? מנדל, למה זאת? מנדל, כיצד זאת? – שואלים הנערים את מנדל על כל פסיעה ופסיעה, כשהם מפסיקים ומבלבלים זה את דברי זה.
ומנדל, היַדְעָן היחידי שבחבורה (רגיל היה לחזור עם אביו על הכפרים), הולך ומגלה לנו תעלומות חכמה בהלכות חרישה וזריעה וקצירה ואנו שומעים בכונה עצומה, ושותים בצמא את דבריו, תמהים ומשתוממים על כל החדושים שנתחדשו לנו היום, אוי, מי יתן וזכיתי לראות בעיני כיצד נעשים כל הדברים הללו! אפשר אדם מניח גרעין קטן בקרקע – והוא מתהפך אחר־כך ונעשה גבעול? כיצד?
ובשעה זו קנאתי בלבי קנאה גדולה בכל “השקצים” הערלים שבעירה, שהם מגודלים מילדותם במרחבי שדה, תחת שמי ה' – ואני מה?
ומיני געגועים לא ידעתים מתמול־שלשום מתעוררים בי, כובשים את נשמתי ומשעבדים להם את כל חושי – ואני הולך מהרהר ושותק. עתרת שלום וברכת ה' מסביב לי, ושַׁלְוַת עולם מנשבת ובאה אלי מקרוב ומרחוק. שלום ושלוה, טובה וברכה בעולם מסופו ועד סופו – ואני מה?…
וגם שאר הנערים ההולכים עמי – רוח של שלוה נכנסה בהם, כולם נשתתקו פתאם והלכו בנחת, בנחת. ואפילו חָמילא החגר ראש הבריונים צולע עתה על ירכו בכֹבד־ראש, צולע ושותק, צולע ומנקש במשענת שבידו.
וכן היינו הולכים ומחרישים זמן רב. ובמדה זו שאנו הולכים ומתקרבים לצד הגבעה – בה במדה הולך ומתרבה, לכאורה, המרחק שביננו ובינה. מקצת הילדים, מן הכושלים שבהם, התחילו מפחדים בלבם, רוחם רפתה ורצו לחזור – רבו עליהם עזי־הלב וגמרו ללכת הלאה. ואפילו אלה שנספחו אלינו מתחלה שלא ברצון, הכבידו עתה את לבבם והחליטו בכל תֹקף לגמור מה שהתחילו. הלאה, הלאה – ויהי מה!
והנה אֵד התכלת הדק החופף על ההר נמוג ואיננו – ונוף ההר הולך ומתגלה, הולך וגדול בעינינו.
הרגלים כושלות, הלבבות והנשימה קצרה. וההר מושך ומושך אותנו מרחוק, ככֵיף־מגניט זה שהוא מושך אליו אניה שָׁטה מלב הים, ואנו מתגברים והולכים בכח המשיכה ההולך ומתרבה גם הוא במדת קרבתנו נגד ההר.
והנה פסיעותינו הולכות ותכוּפות. אין אנו הולכים עוד אלא רצים, אף־על־פי שאין אחד מאתנו מרגיש עוד את רגליו. עוד מעט, עוד מעט… דעתנו נטרפת עלינו, העינים דולקות. הרֶוח שבינינו ובין ההר הולך ומתמעט במהירות גדולה. עוד כעשרים צעדים… אחת, שתים, שלש, ארבע…
– הָר־ר־רָה! – נפלה פתאם צוחה בשדה, וכלנו, לרבות את החגר המדלג אחרינו, שוטפים ודוהרים כאבירים אל ההר.
יג. 🔗
מתוך שטף המרוצה אנו נדחפים ועולים כמה פסיעות במעלה ההר אבל כאן פסק כח־המשיכה, מפני שצלע ההר זקוּף מאד והוא מכוסה דשא וחלקלק הוא – ורבים מן המעפילים לעלות מעדו רגליהם ונתגלגלו למטה. הגלגולים הללו מרבים שחוק וצהלה במחננו. עד שזה קם – וחברו נופל והיה לשחוק אף הוא.
וחמילא החגר, בעל־מום עלוב זה, קבל יסורי עלִיה יותר מכלנו. בכל פסיעה ופסיעה נכשל ונפל. פסיעה אחת למעלה, ושבעה גלגולים למטה. אבל לא נער חמילא ויתיאש. ההוא אמר ולא יעלה? טפֹּס יטפס ועלֹה יעלה, ודוקא בלא סיוע ועזר מצד חבריו.
ואני עבדכם הקטן אף־על־פי שגם אני נתגלגלתי כמה גלגולים כשאר חברי, עֲלִיתי לראש ההר קדמה לשל כולם. ובעוד שהם מטפסים וזוחלים על ארבע, נאחזים בעשבים ונתלים בסבכי קוצים הגדלים שם – ואני כבר הייתי עומד לי בראש ההר, עומד וצופה משם לארבע רוחות העולם. ומי ימלל את כל המראה הנפלא שראו עיני שם!
שם, שם, הרחק, הרחק מזה כברת־ארץ, מתפשט והולך לו על מרחב רב ועצום מאד שטח נוצץ וחָלָק של מים רבים, מֵי־מנוחות מחוּפים קשקשים־קשקשים מלמעלה, שסופם כלה עם קצה השמים. זהרי החמה הציפו את פני כל מִקוה המים הרבים ההם, ועינם כעֵין גליון כסף טהור משובץ רבוא רבבות אבני־אש, אקדח וכדכוד. והמים – שַׁלוה שרוּיה עליהם. דומה, שהם מתנמנמים. מיני עופות שונים פורחים ובאים עליהם מלמעלה באויר, סובבים כה וכה, עולים, יורדים ובקולות משונים יריעו אף יצריחו. יש דומה לשריקת החליל ויש דומה לצלצול הפעמון. מקצתם יורדים לפרקים על פני נוף המים עצמם, הולכים וצָפים על גביהם, משַׁקעים כל פעם ראשם ורֻבם במים, משכשכים ומשתעשעים שם ועושים מיני תנועות מלאות חן־חן, מתהדרים ומתגאים לפני חבריהם, כמו שאומר: בא וראה, יכול אתה לעשות כמוני?…
ואני עמדתי תוהה ומשתומם על המראה הנהדר הזה, ומפי נעקרה קריאה גדולה בכל כחי:
– הוי, הוי, בואו וראו! לכאן, לכאן!…
כל חברַי נאספו אלי כרגע, נשאו עיניהם – ונשתוממו על המראה כמוני. “מה המים הללו שם?” – שואלים הנערים זה לזה ואין מהם יודע להשיב כהלכה.
ובשעה זו הגיע מנדל למקום המצפה, הֵצֵל על גבי עיניו והציץ – ושחוק גדול פרץ מפיו.
– חמורים! טפשים! שוטים! מה אתם משתוממים? – אמר מנדל – וכי לא ראיתם את הים מימיכם? הלא הוא־הוא הים! הוי עגלים בני־בקר! ואני הן ראיתיו אלף אלפים ורבוא רבבות פעמים, כל פעם שאני נוסע עם אבי בעגלתו ומחזר על הכפרים, כפר בוזאמיקו, כפר בלביקו, כפר סוריאַרו… – ומנדל מתחיל מונה שמות הכפרים המולדובנים כסדרם.
ובאמת, וכי לא עגלים אנו אם לא ראינו את הים מעולם – והוא אינו רחוק מעירנו אלא כמיל וחצי? ואשר לי – הנה אני גם את שמע הים לא שמעתי עד היום ההוא. ידעתי גם ידעתי שיש יַמים בעולם, אבל כי קרוב הים אלי כל־כך – לא ידעתי בלתי היום.
– ומה שֵׁם הים הזה? – שואלים אנו את מנדל, תאבים וצמאים לדבריו.
כאן נתקשה מנדל קצת והתחיל מגמגם בלשונו, מבקש לבדות שֵׁם לים זה. לבסוף, כשבקש ולא מצא, קפץ ואמר:
– “ים” שמו, ולא יותר. ים סתם!
– לא, אומר אני – אין זה אלא ים הגדול.
– גם אני סובר כך – מסייע לי פסילא.
– ולי נראה, ים המלח הוא – חולק עלינו יענקלא.
– לא כך, לא כך – אומרים אחרים – ודאי ים האדום הוא.
– ראו, מה גדול הוא – מסביר לנו ישראל’ק – אין זה אלא ים הגדול.
– ואולי אין זה ים, אלא סַמבטיון הנהר – שואל פתאם יענטוטא.
– סמבטיון? – אומר הירשל – לא! אִלו היה זה סמבטיון אזי היה נוהם ורותח וזורק אבנים גדולות מתוכו.
– ושמא שבת היום לבני־משה? – מקשה אחד הנערים.
– חכם מחוכם! – מלגלג עליו נער שני – כלום לא יהודים כמונו הם שיעשו שַׁבָּתם ביום חול?
– הָא לא קשיא – משיב פסילא – אפשר שיש לבני־משה חשבון זמנים משונה משלנו.
– ומי הם בני־משה? – שואל פתאום פנחס ומִיַד מתביש.
– כלום אינם יודע בני משה מי הם? – תמהים עליו חבריו־היהודים האדמונים.
– עתה נשבה נא פה ונאכל פירותינו – מזכירים כמה נערים.
ההצעה נתקבלה ברצון ובשמחה. פסילא חלק לנו את הפירות חלק כחלק באמונה גדולה ובלא שום משוא־פנים, כדרכו – והסעודה החלה…
יד. 🔗
– ואף־על־פי־כן – חוזר פנחס אחר הסעודה לענין ראשון – עדין איני יודע בני־משה מי הם?
– בני־משה – מסביר לו יענקלא – אלו הם מזרעו של משה רבנו, ודרים הם מעבר לסמבטיון הנהר. כלם קטנים וכלם אדמונים, ולפיכך קרוים הם “יהודים אדמונים”.
– ולמה לא נזכרו בחומש? – שואל פנחס.
– איני יודע למה – אומר יענקלא.
– נאמר ונאמר בחומש! – אומר אני בגאוה – מקרא מלא הוא בפרשת “כי תשא”, שהבטיח הקדוש־ברוך־הוא למשה רבנו שיעשנו לגוי גדול – ובני־משה הם־הם אותו הגוי.
– והם חיים עד היום הזה? – שואל פנחס עוד.
– בני־משה חיים לעולם, שאין מלאך־המות שולט בהם – משיבים כלנו דרך בטחון גמור.
– ולמה אינם מתגלים עלינו לפרקים? – שואל אחד.
– כלום יכולים הם לעבור את סמבטיון? – משיב יענטוטא – הרי זורק הוא כל ימות החול אבני אלגביש גדולים מאד. אלא מה תאמר - בשבת? וכי נסיעה בשבת מוּתרת?
– ומה מנהגיהם ומעשיהם שם? – שואלים רבים.
– אין כל בריה יודעת – אומר ישראל’ק – אלו בא אחד משלהם למקומנו או אחד משלנו למקומם – היינו יודעים.
– אוי, אוי – מתאנחים רבים מן החבורה – אשרי מי שזכה לראות בעיניו את אחד משלהם פעם אחת בחייו.
– יודעים אתם – אומר מנדל – וזקני ר' אברהם סח לנו, שפעמים אחד משלהם מזדמן למקומות שלנו, אבל כשהם באים אינם מגלים לאיש מי ומי הם – כדרך הלמ“ד־ווי”ם, ומעשה ברבנו הזקן שנזדמן לו “בן־משה” אחד בליל הושענא־רבה, וכיון שהכיר בו הרב מיד נעלם.
– חֲבל, חבל – מצירים ודואגים כל בני החבורה על “בן־משה” זה שנתעלם.
– אמת, אמת, ביהדותי! – אומרים יענטוטא וחמילא כשהם מפסיקים זה את זה – אמת, אמת, אותו האיש “בן־משה” היה. זקננו בעצמו ספר לנו כיצד היה מעשה: עומד היה לו בבית־הכנסת בגמר התפלה ומקפל לו את טליתו, מתכַון לזַמן את האורח לסעודת יום־טוב. אלא שאותו האיש עדין לא סיים את תפלתו. המתין לו זקננו. וכשהוא עומד לו כך וממתין לו – הציץ פתאום על אותו האיש והרהר בלבו: אין זה אלא “בן־משה”. וכיון שהרהר לו כך – מיד נתעלם האיש ואיננו.
– הרי הם כבני הגמדים – אומר פנחס – ליליונים קטנים אלו, אף הם כיון שמכירים בהם – מיד מתעלמים.
– לא – אומר פסילא – הגמד, פעמים שתופסים אותו ביד ואוחזים בו אחיזה ממש. אימתי? בלילה; אבל בבקר – פורח לו הגמד. יודעים אתם? מספרים מעשה בר' איציק שיצא פעם אחת לאֻרותו בלילה ותפס שם גמד אחד. וקטן הוא הגמד, זערורי מאד. וכמה קומתו, כסבורים אתם? זרת! כעין קומת החתול, לא יותר. וכלו, מכף רגל עד ראשו, אדמוני: מעיל אדום, מכנסים אדומים, מגבעת אדומה – כלו אדום. וכשחוטפים את מגבעתו ותופסים בה, הגמד נותן בפדיונה כל מה שמבקשים ממנו: אפילו מלוא הבית כסף וזהב, וכך עשה איציק: חטף את מגבעת הגמד. התחיל הגמד בוכה ומבקש רחמים: אוי, אוי, החזר לי מגבעתי!… נתאפק ר' איציק ולא החזיר. ואף־על־פי שנתעוררו רחמיו קצת על הגמד, אבל כיצד מחזירים סגולה יקרה כזו לבעליה? הרים הגמד עוד יותר את קולו וגעה בבכיה גדולה. כתינוק היה בוכה, כתינוק קטן. בכה אף ר' איציק עמו, וכן עומדים שניהם ובוכים. פתאום נתהפך קולו של הגמד, והנה קול מלכה, אשת ר' איציק בוכה; בוכיה היא מלכה, מתחננת ומתיפחת. נבהל מאד ר' איציק והחזיר את המגבעת.
– חבל, חבל – נאנחו הנערים, מצערים על הֲשָׁבַת המגבעת.
– ויודעים אתם מה היה לבסוף? – מוסיף עוד פסילא – לבסוף כשחטף לו הגמד את המגבעת וברח לו – קול הבכיה של מלכה עדין לא פסק, אלא היה הולך ונשמע באזני ר' איציק. חפז ר' איציק ונכנס בהול ומבוהל לבית! – והנה, רואה הוא, ואשתו מלכה מתחבטת ומתלבטת על מטתה, והיא בוכיה ומתחננת: “אנא הנח לי, אנא הנח לי!” קפץ ר' איציק והתחיל מנערה ומטלטלה עד שנעוֹרה. וכשנעורה היתה דעתה מטורפת עליה ונשימתה קצרה ולא יכלה להוציא דבור אחד מפיה. לאחר שעה, כששב אליה רוחה, ספרה לבעלה, ש“מזיק” אחד בדמות גמד קטן בא אליה בחלום ורכב על לבה והתחיל חונק אותה. עתה נתישב לו לאיציק למה נחלף לו קול הגמד בקול מלכה: לא הגמד בכה אלא מלכה.
– ומי הוא המזיק שהיה חונק את מלכה? – שואל אחד.
– הגמד! אותו הגמד עצמו, בעל המגבעת.
– אבל כיצד אפשר לו להמצא בשני מקומות, אצל ר' איציק ואצל מלכה כאחד? – תמהים הכל.
– על הגמד אתם מקשין? אין מקשין על הגמד! הגמד אף־על־פי שהוא קטן ויפה – שֵׁד הוא, והשׁד הכל יכול, לא יפלא ממנו דבר. יודעים אתם, מין אחיזת־עינים הוא, מעשה כשפים ולא יותר. רואה אתה לפניך גוף וצורת הגוף, ובאמת אין כאן כלום, אלא אויר העולם. ואותו השד עצמו הריהו באותה שעה עצמה במקום אחר ועושה שם מעשי תעלוליו.
– פלאי־פלאים! פלאי־פלאים! – תמהים הכל לכח מעשיהם של הרוחות.
– ואלו לא החזיר לו ר' איציק את המגבעת – שואל פנחס – היה באמת הגמד נותן לו את כל חפץ לבו?
– ודאי! גם כסף, גם זהב, גם אבנים טובות ומרגליות היה מביא לו – הכל, הכל.
– אבל אני שמעתי אומרים – מֵעיר הירשלי – שכל מתנותיו מתהפכות בבקר לעפר ואפר. האמת הדבר?
– לא, לא – משיב יענטוטא – לא אמרו זה אלא ב“עולם התהו”. לא שמעתם מה שאירע לדודו? בית־ריחים היה לדודי. פעם אחת חזר דודי מן הריחים לביתו יחידי בלילה. וכשהגיע לפתח ביתו ורצה להכנס, ראה והנה כדמות בן־אדם אחד הולך ובא אצלו סמוך לפתח. אמר לו האיש: ערבא טבא! נבעת דודי. וכשהתבונן בו ראה שהוא יהודי. יהודי? – נתן לו שלום. אבל היהודי לא השיב לו שלום, כאלו לא ראה כלום. תמה דודי ולא אמר כלום, אלא הכניסוֹ לבית והדליק את הנר. וכשהדליק את הנר – ראה והנה היהודי עיניו בקרקע, וכאלו הוא מבקש שם דבר אבדה. הפך דודי את פניו. וכשהפך דודי את פניו – והנה היהודי כופף עצמו עד הקרקע ומגביה משם מין דבר. אחר כך ישב לו על הספסל, והוציא מכיסו איזמל קטן והתחיל חותך בו משפת השלחן פרורים קטנים של עץ. עתה ידע דודי בן־אדם זה מה הוא – והתחיל צועק בכל כחו: “שמע ישראל”, ובו ברגע נתעלם האיש. לא נשאר ממנו אלא האיזמל. נטל דודי את האיזמל והניחו תחת הכר למראשותיו. בבקר, דודי הופך את הכר – ואין איזמל! קומץ עפר תחוח יש שם…
– ומי זה היה האיש ההוא? – שואלים כל הנערים כאחד ועיניהם מעידות בהם שנשמות כולם תלויות עתה בעולם הדמיון.
– “מת”! – אומר יענטוטא בפשיטות, כאילו הוא דבר המובן מאליו – ור' חיים הבַלטי שמו. לאחר שסָח דודי אותו המעשה לזקני ולזקנתי – הבינו מיד אותו המת מי הוא, ואמרו: אין זה אלא ר' חיים הבַלְטִי, שמת זה כעשר שנים, והוא היה דר בחייו בבית דודי. וַדאי שלחוהו עכשיו מן העולם ההוא לעולם הזה ללקט את צפרניו שהיה זורקן, שלא כדין, על גַבי קרקע.
– אמת, אמת – אומר ישראל’ק – אף אני שמעתי כך, ועוד כאלה וכאלה שמעתי. הצפרנים טעונות שרפה וב“עֵדִים” של פרורי־עץ, וכל הזורקן – רשע. וכשהוא מת אין לו מנוחה בקבר. אלא מחזירים אותו על־כרחו ל“עולם־התהו” ואומרים לו: “לך ולקט את הצפרנים ושרוף אותן”…
– אוי ואבוי לי! – מצטער פנחס, מעמיד פנים של יראה ועצב – ואני הרי כל ימי נכשלתי בעבֵרה זו: אני נושך בשני את צפרני וזורקן על גבי קרקע.
– אם כן סופך לחזור משם לכאן וללקטן.
– ואיך אמצאן? – מתיָאש פנחס – מי יכול למצוא צפֹרן דקה אבודה?
– אין בכך כלום – מנחמו פַסילא – יגעת ומצאת! המת ימצא הכל, אפילו חו השַׂערה, ואפילו בחשך ובעינים עצומות. כך אמר זקני מאיר השַׁמש – והוא הרי בודאי יודע דרכם של מתים. בכל לילה – אמת, אמת ביהדותי – מתכנסים המתים לבית־המדרש, מתפללים שם בצבור ועולים “לתורה”… ואם הם קוראים ל“עלִיה” את אחד מן החיים – לא יוציא זה את שנתו. יודעים אתם, לפני שנתים שמע זקני בלילה קול יוצא מבית־המדרש ומכריז: “יעמוד החתן אברהם בן נפתלי־הירץ!” זקני שמע ונבהל מאד, אבל לא גלה הדבר לאיש, כדי שלא לצער את אברהם וקרוביו. ומה, כסבורים אתם, עלתה לו לבָחור זה?
– מת בה בשנה?…
– מת בה בשנה…
כל החבוּרה נשתתקה מתוך עצבות ומתוך פחד פנימי, יראה שבלב. כלם ידעו את הבחור אברהם. הוא היה נחמד לבריות, בעל קומה וטוב־לב, וכל בני העיר התאבלו על בחור בן־חיל זה שניטל מן העולם קודם זמנו, בעצם ימי בחרותו.
– בוא וראה – אומר ישראל’ק בטעם זקנים – סוף כל השיחות במיתה…
– מפני שזה סוף כל האדם – משיב אף אני בטעם זקנים ומתאנח מלבי אנחה זו, שהיא יוצאת לפעמים מלב ילד מאליה.
– מוּטב שלא נסיח בענינים אלו ביום ולא נבוא לידי פחד בלילה – אומרים מקצת נערים – נקומה לצחק.
טו. 🔗
רוב הנערים עומדים בלי חמדה ממקומם, ואני עם פסילא ויענקלא עדַין שוהים אנו על גבי הקרקע משוקעים בהרהורי לבנו ושותקים. נשמות שלשתנו מעולם הדמיון נחצבו, ודברי חלומות משלו בנו ממשלה גדולה ויתרה, וכיון שהננו משתקעים בהם לא במהרה נתפכח.
וסוף־סוף אף אנו מתעוררים ועומדים, מנערים את שוּלי הקַפוטות ומביטים כה וכה כמטורפים וכמי שניעור מתוך השֵׁנה.
ומסביב כמה גדול וכמה נאה העולם! ירקרק שדה מנוּמר בציצים ופרחים וים של שבלים רכות מעבר מזה, ומים, מים שאין להם סוף, ים ממש – מעבר מזה, ויַמִים אלו – שניהם שרוּים בשַׁלוה והם בעינינו כחולמים חלום אחד עמנו. אין זה אלא עולם אחר, רחוק, רחוק מהלך ת"ק פרסא מן העולם הזה, שאנו נתונים בו תמיד: תמול, שלשום, אשתקד…
מעט־מעט – ופני הנערים, שקפצה עליהם כעֵין זִקְנה מתוך השיחות הקודמות – חוזרים לצורתם הראשונה, ומאירים ושמחים חוזרים אנו שוּב למעשי ילדות והוללות וקולנו מתגלגל ומתפוצץ על מרומי שדה כבתחלה.
– הבה ונתחרה בירית חצים! – קורא אני לחברי.
ומיד כל החברים עומדים בשוּרה, המיתרים נמתחים והחצים מתכוננים…
– אחת, שתים, שלש!…
החצים נעקרו מתוך נהימה – פיוּ! וקשטו באויר – ז־ז־זוּ… כזמזום החסיל, תחלתם מתנדנדים קצת הנה והנה, וסופם – מתנשאים ופורחים למעלה בקַו־הישר. ותיכף לזריקה – וכל הנערים נפוצו בשדה לבקש חציהם ולראות של מי קדם.
הפעם גָבר, לצערי הגדול, מנדל וחצו קדם לחצי. “לא! – צועק אני בכל כחי – ידי נתקלה במרפקו של פנחס שכני, ואין מביאים ראיה מיריה זו. הבה נירה שנית!”
ושוּב עמידה בשורה, ושוּב “אחת, שתים, שלש!”
וגם הפעם מנדל גבר! “עוד הפעם, רק הפעם! – צועק אני בגרון נחר – אך פעם אחת!”
ופעם זו אני מותח את המיתר בכל כחי – כמעט שלא נתפקעה הקשת, החץ נעקר, זמזם – ויעף…
לבי רועד ועיני צופיות ותָרוֹת אחרי מעוּף החץ הקושט באויר בכח עצום – עד שהוא נבלע בזהר החמה ומתעלם מן הענין. הפעם מובטחני שלי הנצחון ולי העוז, ולפיכך אני הולך לי בנחת לבקש את חצי במקום שנפל.
ובאמת כל החצים כבר נמצאו ושלי עדין איננו.
– שוב לאחוריך – מלגלג לי מנדל – ודאי נפל החץ לרגליך, במקום שעמדת שם, ולחנם אתה טורח לבקשו במרחקים…
– שקר, כלב אדמוני! – משיב אני בחרי־אף – חצי קדם לחצך! בעיני ראיתי כשפרח לו החץ והפליג באויר.
– וגם חצי איננו – צועק הירשל והוא עיף ויגע.
בשורה זו לא ערבה לי כלל. יודע אני בהירשל, שגם הוא אינו “קוטל־קנים” בהלכות יריה, ורובה־קשת מהיר הוא מאין כמוהו – ומה אעשה אם – אַל נא אפתח פה לשטן – הקדימני הוא בחצו…
– הרי כאן חץ! – הכריז פתאום יענטוטא על המציאה מתוך סבך אחד שבפאת השדה. וברגע זה הבהיק לעיני גם החץ שלי, שהיה מוטל בעשב קרוב לסבך זה, וכטפחים או כשלשה טפחים ביניהם. “נמצא שחצו של הירשלי קדם! – נצנצה מחשבת קנאה במחי – לא תקום ולא תהיה!” – ואני מרמז מיד לחצי על ידי דחיפת רגל, שאין מקומו כאן, אלא יכול הוא להטריח את עצמו ולזוז ממקום זה והלאה. החץ נשמע לרגלי, וקפצה לו הארץ – עד שנמצא לבסוף מוטל במרחק שוה עם חצו של הירשלי.
– שני החצים מכֻונים זה כנגד זה! – מעידים הכל.
אני מגביה את החץ ונותן בו עין – ועיני חשכו! אוי ואבוי לי, מה עשיתי? החץ הזה הרי אינו שלי! של הירשלי הוא! ואני, אני בעצמי, אוי לי ואוי למזלי, אבדתי בדחיפת רגל את כבודי ממני ונתתיו לאחר, להירשלי…
מקבל אני עלי את העונש בשתיקה; שהשתיקה היתה יפה לי באותה שעה, הואיל וגם הירשלי לא הכיר בטעותו. לאחר ימים, כשנתודיתי על עבֵרה זו לפני חברי פסילא, הוכיחני זה הרבה על כך והביא לי כמה ראיות מן התורה שעשיתי מעשה רע, שנאמר: " מדבר שקר תרחק". ואמר: “לפני עור לא תתן מכשול” ועוד נאמר… אנו שוהים עוד שעה אחת על שפת הים, רצים הנה והנה על פני החול הרך והרטוב, יורדים לתוך המים כשהמכנסים מופשלים לנו עד הברכים – (וחבל שנאסרה הרחיצה בל"ג בעמר!) וכדומה, לבסוף כשראינו השמש נוטה לערוב, אמרנו לשוב הביתה.
אמנם קשה עלינו הפרידה מן המקום הטוב הזה, אוי כמה קשה! אבל מה נעשה! היום פנה והרעב דוחק – על־כרחנו נשוב!
נחמה אחת יש לנו: עוד דרך ארוכה לפנינו, מהלך כמה שעות. וכמה גדולות ונפלאות עוד יש בידנו לעשות בדרך הזאת.
ופני השמש הולכים וגדולים בינתים. קרניה היורדות עתה בעקלתון אינן מלהטות עוד כל כך.
ורוח צח משובב נפש מתפשט בשדה, רוח עדנים זה שהוא מצוי תמיד בתקופת האביב קודם בין־השמשות. כמה וכמה מיני רוחות ערבים, שהיו כמנמנמים תחלה בחום היום עם כל מעשי־בראשית, מתעוררים עתה ומתחילים מפעפעים בחללו של עולם, וכל האויר מבוּשם ומזוּג בהם; צפצוף הצפרים אף הוא הולך וחזק, ומעֵין פזיזות של התעוררות נִכֶּרֶת בהם, כאלו זריזים הם לכלות את מלאכת יומם. שולי הרקיע נשקפים מרחוק מבעד ליריעת ערפל זך ודק, והשמים גבוהים־גבוהים עתה מתחלה והם זכים ומאירים מאד. מין שפע נעימות, עֶדנה ורוך שופע עתה מכל עשב ועשב ומכל ציץ וציץ והוא מתפשט ונבלע בכל אברי הנוף.
מרגיש עתה – והנה שלום ושַׁלוה יורדים מן השמים, עולים מן הארץ, יוצאים מכל המחבואים ושופכים את רוחם על פני כל היקום אשר מסביב – – -
טז. 🔗
שקועים בהרהורי לבנו אנו הולכים על שפת הים, עד שנתקנו שלא מדעת הרחק מ“הר־סיני” כדרך חצי שעה.
כשעלינו משפת הים וחזרנו אל השדה הכרנו בטעותנו – אבל לבנו לא נפל. הרוח הנעים החליץ עצמותינו וחִדש כחנו. – חזק ואמץ! – ואנו מוסיפים ללכת ששים ושמחים, הלאה־הלאה!…
פתאם והנה קשקוש עמוּם ומשונה של מיני זוּגים עולה באזנינו. אנו נושאים את עינינו – והנה עדרי־צאן רבים עד אין מספר כסו מרחוק את כל עין השדה ואת כל מעלותיו ומורדותיו. מתחלה נראו בעינינו כים אחד, גדול ושחור, ים חי ומתנועע, ואחר כך, במדה שנתקרבנו אליהם, נתבררו לנו הפרטים יותר ויותר.
הנה“מנין” של תיָשים עומדים שם לבדם בחבורה, פרוּשים משאר הצבור. רוב שערותיהם נתמרט, ומה שנשתַּיר מהן – הריהו מדולדל, מטונף וקלוּט. ראונו התישים – וזקפו עלינו את עיניהם הגדולות והטפשות ואת זקניהם המדולדלים, כתמהים ואומרים: “מה לבריות אלו בינינו?!”… סמוך להם מתפשט מחנה גדול וכבד מאד של רחלים וכבשים יְפֵי־צמר: לבנים, שחורים וחוּמים, וטלאים קטנים ועליזים מקפצים על ידם. פתאם – והנה כל המחנה התנועע, התנדנד ויהי כמרקחה, וקולי־קולות של “מָה, מָה” עבור ונעה בכל המחנה מסופו ועד סופו – ומלאו נאות השדה צִוחתם.
בתחתית גבעה אחת עומדת עגלה קטנה ורעועה, דיופני, והיא טעונה מיני שקים וקדרות ודליים וכדים וחביונות וכדומה. קרוב לשם עומד סוס כחוּש והוא מלחך עשב. אצל העגלה יושבים בחבורה כמה רועים־טשַׁבַּנים צעירים לימים, איש ומקטרתו בידו, וכלביהם הגדולים והנוראים, בדמות זאבים, רובצים על ידם, כשזנבותיהם מקופלים לאחוריהם ועיניהם משוטטות. אחד מן הרועים יושב וחוצב אש מתוך פַרור של חלמיש, מקטר את מקטרתו על ידי חתיכת ספוג ומוסרו לחבריו. כשראונו הכלבים שאני מתקרבים ובאים – התחילו ננערים והומים בזעף, מראים לנו את שִׁניהם, פושטים צואר ומנענעים זנב, אלא שהרועים משַׁכְּכים את חמתם והם משתתקים. אף־על־פי־כן אין אנו רוצים להסתכן ואנו עומדים מרחוק ומסתכלים.
– הוי, נער, קרב נא הנה! – קורא טְשַׁבַּן לאחד מאתנו בלשון מולדָבית, מרמז לו באצבע על איזה דבר המונח לפניו.
אף־על־פי שאנו מבינים קריאה מולדבית זו – אין אחד מאתנו זז ממקומו. כשראה הטְשַׁבַּן כך – עמד והלך אלינו. ואנו כשראינו כך – אמרנו לברוח תיכף ומיד, אבל מנדל הפקח והבקי במנהגי הבריות הללו מחזק את לבנו ואומר: אל תיראו, בהמות! לא כ“שקצים” – הטשבנים. אלו אנשים טובים ונוחים לבריות הם ואינם עושים רעה לאיש לעולם.
הטשבן קרב אלינו והושיט לנו אגודת קתרנא, מין ירק שוטה זה הגדל מאליו בשדות, והוא נאכל חי וטעמו מתוק לחיך. מנדל מקבל את המתנה ושאר חבריו זוקפים את עיניהם כטפשים, מתבישים ושותקים. הטשבן נכנס עמנו בדברים, אבל כל טרחתו לבטלה. “אין אנו שומעים מולדבית!” – עונים כל בני החבורה פה אחד.
הטשבן שב למקומו, ואנו נפטרים והולכים משם בשלום, מביטים כל פעם מתוך עגמת־נפש לאחורינו, לצד הרועים ועדריהם, ומטים אזן לקולות הערבים והעגומים, שירות מולדביות מתוקות הנוגעות עד הנפש, שהתחיל באות אלינו משם.
והשמש שוקעת ושוקעת, והאויר הולך ומצטנן, הולך ורך.
עודנו הולכים הלוך והבט לאחור – והנה נתגלה פתאם לעינינו מרחוק על האופק, טְשַׁבַּן זקן אחד, אביר הרועים, או בעל העדרים בעצמו. בעל קומה הוא, בעל כתפים הוא אותו זקן, מצחו רחב מאד ורב־קמטים וקוֻצותיו הלבנות יורדות לו על כתפיו. מגבעתו גבוהה מאד וראשה חד וכפוף לאחור כעין קרן. מסנדליו ועד ברכיו רצועות שחורות של עורות כרוכות ומשולבות לו על רגליו. וממעל למעילו המרוּקם – אֵזור עור חגור לו על מתניו, ועל האזור מסביב תלויים לו מיני שכינים ומיני טבעות ושרשרות של נחשת, וגם אבן צוּר, כיס של טַבַּק וכדומה…
והנה עמוד עמד הזקן הנהדר הזה על ראש הגבעה. תקע את מטהו בארץ ויסמוך בו את סנטרו ושתי ידיו וינעץ את עיניו במרחק הרב שלפניו. וכך עמד לו איש־השיבה מסתכל ודומם זמן רב… אנו כבר רחוקים, רחוקים ממנו, הגבעה כבר נתעטפה במעטה אֵד תכלת – ודמוּת הזקן הנאדר עדין נראית לנו מתוך הערפל. נטוע הוא שם על מעמדו כתֹרן בראש ההר ועיניו בקצה הארץ… תוגה חרישית לא ידענו שחרה מלאה לבנו למראה הזה ונלך משם הלאה מחרישים ונוּגים וחָמילה צולע ומתהלך על משענתו בראש כלנו…
יז. 🔗
עם שקיעת־החמה הגענו לעירה בקַפַנדריא, שלא לעבור לפני בית הרבי. אלו היה רבנו רואה את תלמידיו באותה שעה – ודאי לא היה פוטרם בלא רצועה על חטא שחטאו בטיולים, ומי פתי ויאבה לחתום יום נחמד ונעים כזה בחתימה כזו…
וכל ה“חברה” הנה היא בתוך העירה עצמה. קוממיות וביד רמה עוברים אנו ברחוב. איש וקשתו בידו, ומראנו כמראה גבורים השבים מן המערכה. אנשים, נשים וטף יוצאים מן הבתים לקבל פנינו, כלם נקהלים עלינו ולשאלות ולפליאות אין קץ.
– אין זה כי אם מעשה מוטילי. שָׂרָף זה – הוא־הוא המוליך אתכם בארחותיו – צועקת גיטל אֵם ישראל’ק – אוי ואבוי לאמך! מהר ובוא הביתה – אומרת היא לישראל’ק – ושם תקבל את שלך מיד אבא…
גיטל זו כבר דאגה לבנה, ותאמר: טרוף טוֹרף ישראל’ק, חיה רעה אכלתהו, זאב או נמר או ברדלס…
ורק ר' מאיר, אבי פנחס, הוא לבדו היה מקלס אותנו על כל הגבורות והנפלאות שעשינו ביום הזה.
– עתה ידעתי – אמר ר' מאיר מתוך פתח ביתו – כי בני־חיל אתם! חזק ואמץ! ואל תשעו לדברי הנשים. תבכינה – ואתם עשו את שלכם, חזק ואמץ!
– חזק, חזק ונתחזק!!! – מריעים כל הנערים פה אחד ומתפזרים לבתים לסעוד את לבם.
והנה הערב ממשמש ובא. שכנים ושכנות מניחים את בתיהם ויוצאים לשבת ולהסיח בחבורה אצל ביתנו ובית צינה־לאה, תחת השִׁטה הענפה, אילן יחידי זה העומד ברחובנו לתפארת. אני וחברי מתכנסים שוּב אחרי ארוחת־הערב ומשחקים ושמחים. אין עיף ואין כושל בנו. אדרבה, מעולם לא היינו עליזים וטובי־לב כבשעה זו…
ומאחורי בית־הכנסת עלה כדור אש גדול ורחב – הלבנה במלואה. בנחת־בנחת היא עולה וצופיה עלינו ממרום. עוד מעט וצעיף אור טמיר ונעלם העטה את כל העירה ומלואה מעטה קסמים. על הקרקע משתטחים ברחבה צללי הבתים, שחורים ואפלים. צנה נעימה מתפשטת בחלל העולם והיא מבוּשמת בריח חריף ומתוק, הוא ריח השטה הזולף בלילות. שיחת הנשים על גבי האצטבא הולכת ורפה. חברי פורשים אחד־אחד והולכים עם אבותיהם לבתיהם, ואף אני הולך ויושב לי על האצטבא. לא נשארו שם אלא בני־ביתנו ובני־ביתה של צינה לאה. כלם יושבים דמומים, איש־איש והרהוריו בלבו, מפסיקים לפרקים את הדממה בדבור קצר, באנחה חרישית…
ומרחוק, מרחוק, מחוץ לעיר, מאַחַד המקומות שם, קולות ערבים וענוגים מגיעים. קול חלילי הרועים שבשדה. חרש־חרש יבאו בדומית הליל, כחלום מארץ נעלמה, והם זכים, צלולים וצנועים כקַוַי הלבנה המלאה הזאת. ונוּגים הם הקולות, נוגים ונכַאים מאד, יורדים עד הנפש, נוקבים את הלב…
עוד רגעים ימשכו חלילי הרועים ולאט־לאט הנגינה הולכת וכלה במרחקים עד שהיא פוסקת כלה. ושבעתים תגדל מסביב הדממה, ורב העצב וגדול הכאב, ואין יודע מאין בא…
– הגיע זמן שֵׁנה! – אומרת צינה־לאה מתוך פהוק יבש וקמה ממקומה – מחר הרי עלינו לקום באשמורת־הבקר. ערב־שבת מחר!
ומיד הכל נפטרים זה מזה בברכה והולכים לישון.
ושנתי אני מתקה לי באותו הלילה כאשר לא מתקה מימַי. וחלומותי טובו ויפו כאשר לא טובו ולא יפו מעודי. מרחבי ים, זֹהר רקיע, עדרי־צאן, שדות בר, ראש הגבעה ושם טשַׁבַּן זקן נשען על מטהו..
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.