רקע
נתן אליהשווילי
בגרוזיה הסוביטית וההכרה בעברית

בגרוזיה הסוביטית וההכרה בעברית / נתן אליהשווילי


גרוזיה נכבשה על ידי חיל הסובייטים בשנת 1921, בחודש פברואר. תקפו אותה פתאום, מבלי שפיללו לזה. איזה חודשים לפני כן עשתה הממשלה הגרוזית חוזה עם שליטי מוסקבה, כרתו ברית ונעשו “ידידים” וקיבלו מהם הבטחה, שלא יגעו בהם לרעה ועצמאות גרוזיה לא תחוּלל. אולם מה היא קדושת “החוזה” וערך הבטחה נגד “גאולת האנושיות” על ידי “הכוכב האדום”?

גם לפני הכבוש היתה כבר “אימת הבולשביזם” מוטלת על התושבים. לפי השמועות, אשר היו מגיעות “משם” ועל פי התיאורים שתיארו אותם מתנגדיהם, כבר היה הרושם על התושבים, שלבן אדם תרבותי אי-אפשר לחיות תחת שלטונם. ומה הפלא אם מיד לאחר הכיבוש נדם הכל. כל המפלגות וכל הזרמים הפסיקו את קיומם וכל אשר הספיק להימלט נמלט על נפשו לחוץ לארץ. נגזרה שתיקה על כל החיים הרוחניים והתרבותיים. מובן, שגם המפלגה הציונית נרתעה לאחוריה ומה גם אלה ה“בעלי-בתים” “עסקני הציוניות” אשר גם בשנים כתיקונן אינם מראים פעילות יתרה ואינם מעלים אותה בראש עניניהם ועסקיהם וכל שכן בשעת-סכנה זו. בין לילה נעלם הכל. אפילו הרמיזה קלה לא היה אפשר לרמוז על זה. מכרים עברו זה ליד זה וכאילו לא הרגישו זה בזה כאילו לא הכירו זה את זה לעולם.

אולם היה אדם אחד שלא נרתע, לא חת ולא זע. זה היה הד“ר שטרייכר. הוא העביר את ההסתדרות הציונית לחדרו, עמד על המשמר ומילא מה שדרשה ממנו חובתו המפלגתית. באותן השנים הופנה זרם החלוץ לגרוזיה. נמל באטום שימש המוצא היחידי לא”י ובטיפליס, בתור עיר מרכזית, התרכז הזרם הזה. בכל זה היה צריך לטפל, לסדר, להמציא רשיונות היציאה, שלא לעזבם ביד הגורל. אדם זה נשא את הכל על שכמו. אבל בא המוות, זה היה המכניע היותר חזק והכובש היותר אכזרי והכניע גם אותו. אחרי זמן מה חלה במחלת הטיפוס אשר מת בה ואחרי מותו כמעט שקפאה התנועה הציונית בגרוזיה.

גם “התורה נחתמה”. נסגרו כל ה“חדרים” ונתבטלו מוסדי הלימוד. גם לבתי-הספר אשר בטיפליס בא הקץ. ימים אחדים אחרי הכיבוש קובלתי הודעה, אשר בה הודיעו לי מהקומיסריון להשכלה, שיחד עם בתי-הספר הציבוריים והפרטיים נחשב גם בית ספרי לסגור ועלי לעמוד בחיל המורים המגוייסים ולהיות מוכן בשעת הצורך למלא את חובתי, חובת מורה, תחת השלטון הסובייטי, לא היתה ברירה אחרת. כולנו הרכנו את ראשנו לפני הכוח והאלימות.

בהיכבש גרוזיה על ידי הסוביטים, בימים הראשונים להכיבוש, התנהג המשטר הסוביטי עם התושבים בלויאליות ובאדיבות גמורה, הסוביטים ראו את הבהלה והחרדה, אשר השתררו בין האזרחים לרגל הכיבוש ורצו להשפיע על התושבים להשקיטם. הם כאילו רצו לפזר את שמועות הרעות אשר מתנגדיהם היו מפיצים עליהם ולקנות את לבב האזרחים ביחסם המתון. הם השתדלו ל“הוכיח”, שלא החייל הרוסי כבש את גרוזיה, שהיא לא נכבשה על ידי הנשק, אלא היתה “מהפכה פנימית”, עצמית, הפועלים והאכרים “הנחנקים תחת עריצות המנשביקים” חוללו את המהפכה, והחיל האדום הרוסי? הם רק באו ככה להשתתף “בחגיגת-מצוה” זו! באופן כזה. בהזמן הראשון חופש ניתן לכל אזרח לעשות כאוות נפשו “ולטייל על פני כל הארץ לארכה ולרחבה”. אם כי ברוסיה שרר עוד הקומוניזם הצבאי בכל תקפו ומוראותיו ותורת ה“נא”ף" טרם ניתנה על ידי לנין, הסוחרים האמינו לזה, צצו ממחבואיהם עם צרורות סחורתם… אבל הכוחות האינטלקטואלים, ביכרו את “שב ואל תעשה”, הניחו את כלי-הזין ונכנעו פני הגורל.

אבל לאחר זמן קצר נוכחו התושבים ששגו ברואה, ביום בהיר אחד והנה מחנות מחנות של סוחרים מנוהלים על ידי הצ’קיסטים ופניהם אל "האורתטלָא (רובע בטיפליס, שם נמצא בית-הכלא העירוני). אז הבינו עם מי יש להם “עסק”.

אחרי זמן מה נקראתי לקומיסריון ההשכלה, שם נמסרה לי הודעה רשמית, שהממשלה פותחת בית-ספר בשביל יהודי גרוזיה בטיפליס בשם בית-ספר-יהודי עמלני מס' 102 תחת הנהלתי, ועלי לרשום את התלמידים מחדש וגם להעביר את כל רכוש בית הספר בעבר על שם בית-ספר זה ולעבור לדירה חדשה אשר הקציאו לכך. השאלה הראשונה אשר התנגשנו בה היתה שאלת השפה. כידוע השפה העברית נתגרשה מכל בית-הספר הסובייטיים בשביל היהודים; עמדה איפוא גם לפני השאלה מה יהיה גורל השפה העברית בבית ספר חדש זה. שמזכים בו את היהודים הגרוזים שבטיפליס?

השיחה בנידון זה ניהל אתי סגן הקומיסר להשכלה, קנדלקי, ששב מרוסיה באותם הימים אשר כנראה “ריב הלשונות” בקרב היהודים ברוסיה לא היה זר לו. אני עמדתי בתוקף על זה, שבבית-ספר זה צריך שיוקצה מקום חשוב להשפה העברית אם לא בתור שפת הוראה, לפחות בתור שפה, שפה לאומית, שתהיה נחשבת ללימוד חובה בבית הספר. הוא שאל ממני אם יש הרבה מדברים בשפה זו בין היהודים הגרוזים. השיבותי לו, שזכות השפה העברית בתור שפה לאומית אינה תלוייה בזה אם “מדברים בה הרבה או מעט”, אלא עובדה היא שהשפה העברית היא השפה הקרובה ביותר לכל לב יהודי גרוזי ואם לא מדברים בה, רובם מבינים אותה וקשורים אליה בכל נימי נפשם. היהדות הגרוזית לא יצרה לה שפה מיוחדה לעצמה כהיהודים בשאר המקומות. ולא תמיד חשבה את השפה העברית לשפתה הלאומית היחידה. ואם ירחיקו אותה מבית הספר היהודי, אז בזה הממשלה הסוביטית מגלה את דעתה בשלילה על לאומיות יהודי גרוזיה, בהרחיקה מבית ספרה את הסימן הלאומי הראשי והעיקרי ליהודי גרוזיה – את השפה העברית. באופן כזה אין שום הגיון בפתיחת בתי-ספר מיוחדים ליהודי גרוזיה, יען כי אלה יהיו מרוקנים לגמרי מכל תוכן וצבע יהודי. אחרי חילופי הדעות וּויכוחים, אמר לי, שאת השאלה הזאת ימסרו להחלטה למחלקת המיעוטים הלאומים שעל יד הקומסריון להשכלה ושם יסדרו את השאלה הזאת כמו שצריך.

בית-הספר העמלני ליהודים נוסד בטיפליס בשנת 1921. אני עמדתי בראשו במשך שנתים בתור מנהל והשפה העברית היתה נלמדת בתור שפה לאומית. גם נתפרסם דבר הממשלה, שבו הוכרזה השפה העברית בתור שפה לאומית ליהודי גרוזיה ולחובה בבתי ספר ליהודים אלה. לכאורה, מי שעמד קרוב לענינים אלה ברוסיה וידע את יחסה של הממשלה לבעיה זו, יתפלא, איך זה עלה בידנו להשיג מיד הממשלה הסוביטית זכות זו, אבל כשנעיין בדבר אז נבין את הסיבות שגרמו לזה. כמו שצינתי למעלה, התיחסה הממשלה בהזמן הראשון בסבלנות עם התושבים, ויתרה על הרבה דברים, ביחוד להמיעוטים הלאומים ובתוכם גם להיהודים, על מנת לקנות את לבם ושלא “להקניטם”. כזו היתה הפוליטיקה, וגם צריך פה לציין גורם אחד שעזר הרבה לדבר זה.

בהחודשים הראשונים לכיבושה של גרוזיה על ידי הסוביטים, עמד בראש המחלקה של המיעוטים הלאומיים, אשר על יד הקומיסריון להשכלה, יהודי אחד, קומוניסט ותיק, אבל יחד עם זה אדם משכיל וישר לב, בעל נפש עדינה ויקרה, מנהל גימנסיה יהודית אחת בטיפליס י. ס. רבינוביץ. הוא לא היה מסוג הקומוניסטים היהודים, חברי היבסקציה, “המומרים להכעיס”, שכל כוונתם רק להרוס. אלא עם היותו קומוניסט, חבר המפלגה ואיש ידוע לגדולי הקומוניסטים, בכל זאת כל שאלה שבאה לפניו התבונן בה מכל צדדיה, העריך אותה לא רק מנקודת השקפה מפלגתית דווקא, אלא גם מצד הריווח וההפסד הרוחניים שבדבר בשביל העם וכך ניגש לפתרונה.

רק האיש הזה הבין את פרק שאלת השפה העברית בשביל יהודי גרוזיה ועמד על נחיצותה, אם אין ברצון הממשלה לבולל את היהודים הגרוזים ולרוקן את בית הספר היהודי מכל תוכן. באופן כזה לא רק עזר, אלא גם קיבל על אחריותו להכניס את השפה, הספרות וההיסטוריה העברית לא רק לבית הספר המיוחד בשביל יהודי גרוזיה, אלא גם לבית ספרו הוא, אם רק ההורים ירצו בכך. הקומוניסטים הגרוזים לא התנגדו לזה בגלוי, אבל כנראה, הדבר לא היה להם לרצון כל כך ואותם צריכים לחשוב לגורמים לזה שאחרי זמן קצר בפגוש רבינוביץ זה אותי ברחוב, עיכבני לרגע קל, הוציא מכתב מכיסו והושיט לי. זה היה מכתב מיוחד לו מלונאַטשאַרסקי 1, שבו היה תובע ממנו נימוקים וביאורים מה המריץ אותו להכנסת השפה העברית לבתי הספר הסוביטיים של יהודי גרוזיה. ואגב הוסיף הוא (רבינוביץ), שהוא לא חושש כלל למכתב זה. נמצא מה להשיב לו.

אני אינני יודע מה השיב הוא ללונאטשרסקי ואיך יישב את דעתו, אבל את זה יודע אני, שאחרי איזה חודשים כשהתחילו ל“טהר” את המפלגה מאלמנטים “לא בטוחים”, נפל גם רבינוביץ ברשימת ה“לא בטוחים”, נחשד ב“לאומיות” והוצא מן המפלגה. להאשמה הראשית נחשב לו גם “חטא” זה. אם ככה ואם ככה רק בבית ספר זה נשאר שריד ופליט להשפה העברית לזמן מה, עד שעמדתי בראשו ועד שהייתי נוכח, שכל העמל הוא לשוא, ראיתי, שבית-הספר מוקף שונאים ומחבלים מכל צד, ואין שום טעם למלחמה ועל כן עזבתי אותו. במקומי בא אדם אחר, גם כן יהודי גרוזי, שנטמע בין הרוסים, אדם בלי אופי ובלי צבע, רחוק מן היהדות, יותר מן הגוי, הוא נתן כיוון אחר לבית-ספר זה, שהיה המשך של אותו בית-ספר עממי צבורי, אשר במשך זמן קצר הספיק כה להתחבב על הצבור היהודי בטיפליס ונעשה לו למוסד לאומי יקר.

המצב החמרי הורע לגמרי. הממשלה הסוביטית, כמו בכל מקום כן בגרוזיה, לא דחקה את רגלי היהודים בתור שכאלה, אבל, כמו בכל מקום גם בגרוזיה, היהודים לקו על ידה בראשונה, יען כי הכורת הראשון עלה על הענף הכלכלי היחידי, המסחר, שעליו ישבה כמעט כל היהדות הגרוזית, נסתתמו כל מעינות הפרנסה והיסוד התמוטט לגמרי. שביתת המסחר, המסים הכבדים, העמדת המעמד הזה, (המעמד הבינוני), מחוץ לדאגת הממשלה לאזרחיה, התחילה להראות אותות לרעה על המצב הכלכלי של היהדות הגרוזית. ה“גבירים” והבעל-בתים מאתמול נהדפו בקש לפני רוח והתחילו להתגלגל במדרון של שפל החיים.


  1. מניסטר–ההשכלה והתרבות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!