רקע
בנימין זאב הרצל
לכבודו של נורדאו

 

(שני נאומים)    🔗

 

א.    🔗

ביום 25 ליאנואר 1899 הרציא נורדו בווינא על “הזרמים בקרב היהדות”. אחרי ההרצאה התאספו הציונים לארוחת-ערב. בין הנואמים השונים לכבוד האורח דבר הרצל בשם הועד את הדברים האלה:

בכל פעם, שאני שומע את ידידנו הגדול מדבר, עושה עלי אישיותו רשׁם עמוק מאׂד. האיש שאינו מצוי הזה שולט בכל נעימות השפה, כמו שהוא מושל בכל אוצרות הרוח באׂפן נפלא. ואולם נגינה אחת יש בנאומיו, החוזרת ומצלצלת, למצער באזני, כקול-חצוצרה אדיר, חזק וחודר אל עמקי הלב. גם היום הרגשתי כזאת, בשמעי את ההרצאה המצוינה, שכלנו עוד עומדים תחת פעולתה הכבירה. נאומו, אשר כשאני לעצמי יש לי לטעון עליו, היה מאותו המין האמנותי, שכבר הרגלנו בו, והנאום הזה בודאי רכש לנו אוהבים בווינא. הנני היום, כאשר תבינו, נרעש יותר מדי ועיף מרב עבודתי בעת האחרונה, כדי שאוכל לחג את ידידנו החביב בנאום ארוך, אבל חושב אני לעשות כרצונכם, בהתימי את דברי בקריאה: יחי נורדו, ישינו החביב והגדול!

 

ב.    🔗

ביום 26 ליאנואר ערכו כל אגודות הסטודנטים שבווינא נשף לכבוד נורדו. בין המדברים היה גם הרצל, שהעיר אחרי הקדמה קצרה, כי הכאיב אולי נורדו בנאומו מאתמול את לב המתנגדים. בבחינה ידועה היינו מחויבים להכיר להם תודה. מתנגדים כאלה יכולים להביא תועלת ךתנועתינו. אחרי כן נתן סקירה קצרה על מהלך התנועה הציונית, ואמר:

…וכן הרגשנו אנחנו, שבתחלה הוכרחנו להלחם נגד השתיקה הגדולה, לאט לאט החצים שהמטירו עלינו, אשר אמנם נקל היה לעמוד בהם, אולם הועילו הרבה להגדיל כבודנו בעיני כל העולם. הננו מחויבים אפוא גם-כן להכיר תודה למתנגדינו. במחזה-שחוק אחד צרפתי מוּצג איש מוּג-לב. והנה קרה מקרה, שהכריח אותו לצאת למלחמת-שנים. אשתו, המחזקת אותו למוּג-לב, שואלת בתמהון: “מה-זה, כלום אינך מפחד”? – אמנם כן, הוא עונה, “אבל אלמלא פחדתי, איה אׂמץ-לב היה בזה”? – אלמלי לא היו לנו מתנגדים, אלמלי היתה התנועה הציונית דבר קל כמשחל ביניתא מחלבא, אלמלי נחוץ היה להלחם, נחוץ היה להתגבר על מכשולים, נחוץ היה להחשב למשוגעים, נחוץ היה להדחות מתוך אותם החוגים, שבהם בלינו כל ימי חיינו, נחוץ היה להביא קרבנות, כדי שאפשר יהיה אחרי-כן להשתדל ביתר אׂמץ ובכׂח עלומים. זאת היתה המלחמה, שנלחמו רבים מאתנו: כבר היום יכולים אנו לדבר על פרקי ההתפתחות הזאת, באיזו מידה של נחת-רוח.

ידידנו הנכבד ד“ר נורדו העביר לפנינו בהרצאתו את גדוד-הכבוד של מתנגדינו. הוא השכיל לתאר את כלם בהגדרה מצוינת, באותו כׂח-הציור הרענן, שאנו מכירים אותו בתור האמנות המיוחדת לו: את המיליונר הרע, אשר כפי המשל הידוע, יכבד לו יותר לבא אל מלכות-השמים, מאשר כבד לגמל 1לעבור דרך חור-המחט”, את רב המחמאה, אחת התמונות היור נפלאות, ןלבסוף את הפרולטריים, שבשבילם וִתֵּר ידינו הנכבד נורדו יותר מאשר הייתי אומר אני לוַתֵּר. כלומר, אין דעתי נוטה לכך, שיכולים למׂד את הציונות באמת-המדה של הסוציאלות. אלא חושב אני, כי הציונות היא בנין, שכל המפלגות יכולות למצא בו מקום. זה היה גדלה של תנועתנו עד עתה, זאת היא תוצאת הקונגרסים שלנו בברזיל. אשר התיצבנו על הקרקע היותר רחב של ההפשטה, בשביל כל החפצים להספח אלינו,

בשביל החרדים והנאורים, העשירים והעניים יש די מקום בקרבנו. וכן יהיה גם להבא. במצב הנוכחי של תנועתנו אין לנו אלא להרחיב ולהישיר כפי האפשר את הדרך, שבה יוכלו הכל לבא אלינו. ובנדון זה הנני נמצא בנגוד קצת אל ידידנו נורדו, ואני משתמש במקרה להגיד זאת בשעה, שהננו כמעט בינינו לבין עצמנו.

ובכל זאת חושב אני את הדבר לאפשר, שהאחד או השני, האחת או השנית בין הנמצאים פה אינם יודעים בברור, מה היא הציונות, ואם יש רק אחד באולם הזה, שאינו יודע זאת, הננו רוצים לדבר אליו, והאחרים מחויבים לסבול. אם ציונים הם, אז יסכימו לדבר, כי גם איש אחד כדאי הוא, שנדבר אליו, ואם אינם ציונים, אדרבה יסבלו מעט. הנני חוזר על ההגדרה, שהיתה כבר לטופס קבוע: הציונות שואפת לכונן בעד העם היהודי מקום מושב בטוח על-פי המשפט הצבורי בארץ-ישראל. הנני רוצה לבאר לכם זאת בתמונה אחת, כדי שלא להוגיעכם בבאור ארוך של כל נקודות-ההשקפה. הנה בישי חרוז קטן, שהעתקתי לי לפני לכתי הּלום, משיריו של איש יהודי, יהודי, אשר לו היה עוד חי היום, כי אז בודאי לא היה נמנה בין המתנגדים לציונות – שיר קטן של הינריך הינה. זה הוא בעל הרוח הנדיבה, שהבין לשפוך קסם על כל מה שבא לידו, ואם פוגשים באיזה ספר דבר שיצא מעטו, הרי הוא מזהיר בטהרו, כאילו זרחה על עמוד הספר ההוא קרן-אור השמש. וכן עלה ביד המשורר הזה לשיר על הדברים, היתר יגעים, מכׂערים ודלים, בחרוזים, המרעישים את לבנו באׂפן מיוחד. הנה החרוז על “בתי-החולים הישראלי החדש בהמבורג”:

בית לבני ישראל דלים וחולים,

לבני-אדם אמללים פי שלש,

מסובלים בשלשה חליים רעים,

בדלות, בנגעי-בשר והיהדות.

הרע שבכולם היא האחרונה,

מחלת הירושה בת אלפי שנה.

הציונות היא מין תרופה חדשה לחולי-ישראל, והיא מכוונת כלפי הרעה שבשלש המחלות, מחלת-הירושה בת אלפי שנה. באיזה סם-מרפא היא משתמשת? הדבר פשוט מאׂד, עממי מאׂד, תרופה טבעית היא. אנחנו הציונים חפצים לרפא את מחלת הירושה בזה, שאנוּ מביאים את החולה לנוה-שדה.הננו חושבים, כי כל המחלות שדבקו בו, החמריות והמוסריות, יכולות להרפא, אם נחזיר אותו שוב לחיים הטבעיים האלה, אם נושיב אותו שוב על האדמה, שעליה כבר ישב, אם נתן לו לשבת – כדברי השיר, ששרתם זה עתה – באהליו שלו. ידענו, כי אין זאת עבודה קלה. זקוקה היא להתמדה ארוכה, לאׂמץ-רוח, אשר לא יחת מפני כׂל. אולם מעיזים אנו גם כן לבטוח בעמנו, שכל יסוריו הועילו לחזקו ולאמצו, כי לא יפול לבו עליו. – אין את נפשי להעביר לפניכם כל מה שהשגנו, חפצתי רק להראותם בתמונה האחת, כי כל מה שאנו עוסקים בו, נעשה במתינות ובתבונה. רוצה אני לבקש מכם גם כן, לא רק שתשמעו לדברינו ותשתעשעו בהם – אם יש בדברינו שעשועים – כי אם דבר זה: אם היו רגעים, שבהם הסכמתי לדברי אחדים מן הנואמים, אז יהיו נא אלה המעוררים בלבכם את החפץ להתמיד בידיכם אתם את המפעל. הכׂל יכולים לעשות זאת, לכל אחד ואחד יש הזדמנות לעסוק בתעמולה זו, והחובה מוטלת על כל מי שדעתו ישרה, אחרי שנוכח, כי איזה רעיון חדש, איזו תנועה חדשה טובה היא, להודיע לכל את הכרתו החדשה ולרכוש לה נפשות. אתם כלכם מחויבים לעשות תעמולה. אחרנו עד כה, אם לא חתמנו את כל דברינו בקריאה, שתמלאו את חובתכם הזאת, כדי שתהיה הדרך סלולה בעד הטוב והישר. אני חושב, כי התרופה החדשה לחולי ישראל היא דבר טוב וישר, ומימי לא הרגשתי זאת כך עמוק בלבי כבאותו היום, שעלה בידי לרכוש את הגבר המצוין הזה בעד התרופה החדשה לחולי ישראל. יודעים אתם, כי בתור סופר הנהו צורף אמן במחשבותיו, כי אני מכבדו בתור אמן במלאכה זו, אשר גם אני עוסק בה כפי יכלתי. הוא עמל גם בתור רופא לחדור אל מסתרי הטבע, ושני הכשרונות האלה לא יוכלו להתאחד באׂפן יותר נאה מאשר בתרופה החדשה לחולי ישראל.

לא נסיתי להגיד לכם איזה דבר חדש; רק את נאום-הברכה שכבר היה, נאום הברכה לכבודו של ד"ר מאכס נורדו.


  1. במליצת חז"ל: לעיילא פילא בקופא דמחטא.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!