רקע
יוסף חיים ברנר
רשמי דרך

 

א    🔗

ובכן באנו כולנו מן התחנה הקרובה אל העיירה הקטנה ההיא בלילה, בשעה העשירית לערך. הימים, כמו שכבר אמרתי לכם, היו ימי תחילת ניסן, ימים שסוף-החורף וראשית-האביב עדיין משמשים בהם בערבוביה. כל אותה הדרך מן התחנה אל העיירה אינה עולה אפילו לעשר פרסאות שלמות, ואף על פי כן ארכה נסיעתנו יותר מחצי “מעת-לעת”. נוסעים היינו בעגלת אופנים, כמובן, ולפיכך, לא הרפש בלבד, אלא גם שברי הגלידין המעורבים בו, אף הם היו לנו לשטן. בעל-העגלה שלנו, צריך להודות, אמנם, יגע כמה יגיעות וטרח בכל כוחו להביאנו אל המקום בעוד מועד, אבל כל טרחתו היתה לבטלה. סוסותיו היו סבלניות ביותר ומקבלות שוט באהבה, ואם יש שהיו מתעוררות מחמת הכרה לרוץ אורח, היתה ההתעוררות יהודית, כלומר: בת-רגע. וחוץ מזה היתה, אמנם, גם המסילה גופה עקובה ביותר, הרים ובקעות, פלגים ועמקים, ככל המסילות שבגליל ההוא, הסמוך לגבול.

ו“כולנו” שאמרתי לכם, מורי ורבותי, פירושו ארבעה: שלוש “נפשות”, “נוסעים”, ואחד – שליח ל“הוֹלָכה”. הלז מוליך היה אותנו לפי שעה עד עיר-הגבול, על מנת שימסור אותנו שם בידי ה“מעביר” עצמו, זה שהוא צריך להעבירנו את הגבול בחשאי.

ואותו בחור ה“מוליך” לפי שעה, צריך אני לומר לכם, היה “בחור כהלכה”: זקוף וחסון, בוטח בכוחו ובז לסכנה, קר בדבריו, מתון בהליכותיו, מביט מגבוה, דוחה ומבטל בחיצוניותו, ובקרבו אש אוֹכלה. קיצור-הדברים, אחי ורעי, בן-חיל ממש… אלא שלא הוא העיקר כאן; העיקר הן ה“נפשות”: אני עבדכם בן אמתכם, שנתחייב חובת גלות בעת ההיא, ושני בני לויתי; אחד מצומק, בעל עינים כואבות ומלפלפות ובעל משקפים, ואחד מפוטם, בעל לסתות ובעל כרס עגולה. שניהם בני-בעלי-בתים, ניזונים בחסד אב סרסור או חנוני, ושניהם רווקים, משכילים, ויש להם שייכות ל“אותו מעשה” שנתפסין עליו; אלא שהראשון כבר נתפס וגם “ישב” וגם הוצא לחפשי לפי שעה בערבון-כסף עד שיעמוד לדין, והנה הוא מפקיר עתה את הערבון – שהניח אביו, לאחר שמכר זה ביתו ומיטלטליו, בפדיון-בנו – ויוצא לחוץ לארץ, והשני עדיין לא זכה להיתפס, ומי יודע כמה גדולות ונצורות היה עתיד לעשות עוד, אלמלא שקפץ עליו רוגזה של העמידה-לצבא בסתיו הבא והתחילו אבותיו בעצמם להציק לו ולזרזו, שיקדם פני הרעה… ובכן, במה אנו עומדים?

כן, באני אל העיירה ההיא בשעה העשירית בערב. טפּררר… בעל-העגלה שלנו, שהיה בן-אדם רגיל ומנוסה בנסיעות כהללו, עצר בסוסותיו מתוך נהימה מיוחדה עוד במבוא-העיר, ונרד ארבעתנו, שלושת הנוסעים והשליח ה“מוֹליך”. שְׁשַשַה… קיבל הוא, בעל-העגלה, את שכרו, דפק את “נשריו” ונעלם בחשיכה. ואנו ארבעתנו התחלנו נכנסים העירה רגלי, ולא כולנו ביחד. אלא זוגות-זוגות: אני וה“מוֹליך” – הזוג הראשון, ושני בני לויתנו מאחורינו – הזוג השני.

ברחובות העיירה שלטה מין דומיה משונה, דומיה עצורה ובוקעת, מנהמת, כביכול, מתוכה, מעין הדומיה החנוקה של עיר נצורה. מי שלא היה בתוך אותה הדומיה שבעיירות הנידחות הסמוכות לגבול, קשה להעמידו על טעמה… הוא לא ידע ולא יבין בשום פנים. האויר מלא חשד… הס… איש אינו עובר… מי עבר שם? – – –

שליחנו בעל-הקומה עשה את דרכו קפנדריות ארוכות, הוליכנו ארחות עקלקלות. בדרך-המלך לא הלכנו. עברנו דרך גנים, עלינו בפרצות, שְׁשְששה… אם יוָדע לאיש דבר-בואנו הלום – ואבדנו. כל צעד וצעד היה גנוב אתנו. שברי הגלידין, שנתרסקו תחת רגלינו הזהירות, מילאו בקול ריסוקן את כל גופותינו החטאות והרועדות פּלצוּת…

לבסוף – חצר ובית-חומה בו. שְׁשְשה… “עמדו כולכם פה, ואני אעבור אל הבית שכנגד, רואים אתם, אל אותו הבית שמעבר לרחוב, וראיתי, אם אין שם איש, והבאתיכם שמה”. כך אמר לנו ה“מוליך” ויעלם. אז התייצבנו בלחש, בחשאי, סמוכים אל קיר-החומה ונעצור בנשימותינו. וכך עמדנו בלא תנועה שעה קלה עד שבא אלינו קול: “בואו – שְׁשש”. אז התגנבנו דרך הרחוב, עלינו באכסדרה, פתחנו דלת, באנו לפרוזדור אפל. מיששנו, עוד פתח – והנה הבית…

סבתא כבת ששים, קטנה מקומטה, השיבה לנו שלום על ברכתנו, ברכת-ערב, ועיניה לא שמה בנו. היא היתה יושבת ומסתכלת לפניה מתוך מין קרירות-רוח וטימטום-לב, מעין זה של איש הדש בדבר אחד ימים רבים, ומתוך תמהום קרוש, מעין זה של תינוק, הרואה בבואתו באספקלריה ותוהה… מטפלת היתה הזקנה בשעה זו באחת הזויות, מקום שעמדה שם מדוכה גדולה וגסה ומַצות מכוסות בסדין סמוכות לה.

מנהיגנו, או, כמו שהוא בחר לקרוא לעצמו, ה“פּוֹסילני” (שליח), שהיה נחפז לשוב לעירו מבעוד לילה, לא שהה הרבה וקם תיכף ללכת אל האיש ה“מעביר”, על מנת “לגמור” עמו מיד את העסק, כלומר, להפקיד בידו את שלוש נפשותינו. ה“נפש” הצמוקה בעלת המשקפים, אמנם, ניסתה לעכב: מתייראת היא להישאר במקום זה: אבל השגח לא הגיחו בו, ולא עוד אלא שחברו המפוטם בעל-הלסתות גער בו, וה“מנהיג” הלך לו מתוך אזהרה, שנשב כאילמים ולא נשמיע קול. “יד לפה, חברה – שתיקה! שומעים אתם?”.

הזקנה עמדה והכניסתנו אל החדר השני, גזירה שמא יכּנס הלום, אל החדר הזה, הראשון, איש זר וראנו. מציאותנו כאן צריכה להיות בחשאי ו“בסודי-סודות”. כי חזקה היא – חייבים אנו לדעת – חזקה לסוכנים ומבריחי-המכס הידועים, שהם מוסרים לרשות את כל העובר שלא על ידם ושלא יתן על פיהם. ובחטמיהם ה“טרפים” מריחים הם, ימח שמם, ריח כל פנים חדשות, שבאו לעיירה…

מאליכם תבינו, רבותי, שדברי הזקנה הללו לא היו לנו למנוחת נפש. גם בלעדיה יודעים היינו, עד כמה אנו נתונים בסכנה, עד כמה נורא המקום הזה, ואין צורך לומר עכשיו, כששמענו זה גם מפיה! בקיצור, אנו נדחפים בחרדה וברטט ומתוך שתיקה גמורה אל הקיטון, מין חדר-מיטות, שהראתה לנו הזקנה, ושם ישבנו בחושך, – יראנו להדליק נר – ישבנו גם חרדנו לכל הברה קלה וחשודה, שהגיעה לאזנינו. כשנשמע קול פתיחת הדלת בחדר הראשון, כבשו שני בני לויתי את פניהם בכסתות שעל המיטה, עד שבאה הסבתא ואמרה להם, כי הנכנס הוא בעלה הזקן, בעלה הזקן, הוא ולא אחר, והרי שמוֹרך-לבנו הוא לחינם…

לבסוף שב גם “שליחנו” ו“בשורה” חדשה בפיו: ה“מעביר” אמר לו, שבלילה הזה אי-אפשר בשום פנים לעבור. צריכים להמתין. ואחרי כמה וכמה דברים, פקודות, ציווּיים, עצות ואזהרות נפרד מאיתנו “שליחנו” ה“מוֹליך” ויסע לו. ואנחנו נשארנו… כן, נשארנו על מקומנו ללון פה…

רוח של סכנת-נפשות, המשתיק כל אנחה וגוזר על כל קול, צרר אותנו תיכף בכנפיו. כל אוכל תיעבה נפשנו… כל זעזוע עובר המס את רוחנו, כל חיכוך קל בפתח עורר את הפטיש בלבותינו, כל בריה נכנסת אל החדר שמעבר לכותל נטלה את חיינו. יראנו את ההליכה, יראנו את הישיבה, יראנו את היציאה; יראנו גם את השינה, גם את היקיצה; יראנו את יללת החתול, את דרדור המצה במכתשת, את המיית האויר, את דמדומי החלון…

וַנלן שם את בלילה ההוא.

 

ב    🔗

ביום השני בבוקר השכמנו קום, אבל את פנינו וידינו לא רחצנו וחמין לא שתינו. פדות-נפשנו לא באה עדיין ונחכה לה. ישבנו על המיטות, שכבנו, התהלכנו בחדר לאט ודממנו. באקראי נתקל מבטו של בעל-המשקפים, דרך החלון, בזקן, בעל מלוננו, שטיפל בחצר. מיהר הבחור ותיקן מיד את המשקפים על עיניו וקרב יותר אל השמשות להסתכל בהן ולהיווכח היטב, אם לא הטעתּו עינו ושמא איש אחר בחצר ולא בעל-הבית. ויחרד רעהו, בעל הלסתות המלאות, ויתעורר על ה“נבלה”: כיצד נוטל אדם וקרב אל החלון? הרי עינים לאויר, גזלן! – והגזלן העלוב סר מעל החלון בבושת-פנים והצדיק על עצמו את הדין.

ובכן, עוד פעם ישיבה בחשאי, עצירת נשימה ואימת מוות לכל שריקת דלת בחדר הראשון, ציפיה וכליון-נפש עד כדי זיהום… וסוף-סוף לא יכול עוד בעל-הלסתות לעמוד בגזירת השתיקה והתחיל תוסס בחשאי.

– הגיעו בעצמכם, – טען – הגיעו בעצמכם: יושבים להם אנשים בני בינה, בריאים בגופם ובשכלם, תפוסים בחדר – וברצון-עצמם. הגיעו בעצמכם: אין שוטר ואין בריחי ברזל, והתפוסים אינם מאיזים בכל זאת לצאת מחדר-כלאם… הלא דבר הוא! יודעים אתם? כבר כשל כוח סבלי. זה יותר משעה, שאני צריך לצאת החוצה… מוכרח… שומעים אתם?.. איני יכול להתאפק עוד…

וכשהגיע עד כאן לא יכלו עוד גם חברו להתאפק יותר והודיע את דעתו בהחלט, שחרפה היא, חרפה רבה וכלימת עולם, לאדם צעיר להיות פחדן ומוג-לב במידה גדולה כזו. לעולם יהא אדם – אדם!

וה“מתאפק” הראשון, כששמע דברי-מוסר אלו, חם לבבו בקרבו והתחיל מוכיח לחברו בעל-התוכחה באותות ובמופתים, שמעולם לא היה הוא, ה“מתאפק”, פחדן ומוג-לב. אדרבא ואדרבא: מי כמוהו, כמו בעל-המשקפים, יודע, שהוא, ה“מתאפק”, היה בשעתו הראשון בין ה“חברים” ללכת לכל כנסיה אסורה ולבוא ב“אש”… אלא מה? עכשיו שאני!.. לשם מה יסתכן?.. הוא אינו מוצא בדבר שום צורך כלל, זולתי צרכו הפרטי בלבד, והרשות בידו להשהות את הדבר עד כמה שאפשר…

בינתים צוחה הדלת בפרוזדור וחרדת אלוהים נפלה עלינו מחדש. ה“מתאפק” אמיץ-הלב חָוַר כסיד ומלתו האחרונה קפאה על לשונו; חברו בעל-התוכחות נתחבא בקרן-זוית וכולו רועד, ואני עשיתי אזני כאפרכסת אצל הקיר לשמוע מי שם. הוברר הדבר, שלחינם חרדנו את החרדה: שכנה באה לשאול קדירה. שבנו ל“התווכח” בחשאי, אבל נפשו של ה“מתאפק” לא מצאה מנוחה שלמה עד שיצאה השכנה מן הבית ונפסק קולה. ואולם בעוד רגעים ואל הבית נכנס עוד אחד, ו“נכנס” זה מן הסקרנים היה, ויהי “בעלן” לדעת מה נעשה בחדר השני, זה שאנו נתונים בו, ולפיכך פתח את הדלת פתיחה כל שהיא ותחב לשם חוטם וזקן – והציץ. וכשהציץ מת לבנו ויהי לאבן. ממש פרחה נשמתנו. ולולא בעלת-הבית הזקנה, שהופיעה תיכף אצלנו להרגיענו, מי יודע מה עלתה לנו. ברם, הזקנה ניחמה אותנו, שאין כאן כלום. “בחור-ישיבה” נכנס לבית. מַצוֹתיו מונחות כאן בביתה והוא בא לראות בשלומן. ובכלל, – אמרה הזקנה – היא אינה מבינה, הפחד הזה למה? כלום תינוקות אנחנו, ילדים קטנים? חי-נפשה, בושה וכלימה היא לגברים מפחדנות כזו. יפה היא הזהירות, אבל לכל יש שיעור. בביתה, ברוך השם, לא יאונה לנו כל רע. ולמה אין אנו טועמים כלום מאז הבוקר? כלום גזרנו עלינו תענית? גם אמש לא אכלנו כלום, ומי גבר יחיה בלא אכילה?.. השמים לא נפלו עוד לפי שעה על ראשנו. לא אנו הראשונים ולא האחרונים, אבל פחדנים שכמותנו לא ראתה, במחילת כבודנו, מימיה…

– וכי מה, לדוגמה, אפשר למצוא בביתכם לאכילה? – יצא, סוף-סוף, בעל הלחיים המלאות מגדרו ושאל שאלה בסגנון של “לאו דוקא”, בקול של “הלכה ואין מורין כן”.

בעל-המשקפים נכלם ברגע הראשון מרעבתנותו של חברו ביום כזה והשתדל לנעוץ בו עין זעומה, אבל זעם זה זיופו היה ניכר בתוכו… וכשהתחילה בעלת-הבית הזקנה למנות, בתור תשובה לשאלה, מעכלים קלים, מעין ביצים מבושלות, כותח, גבינה יבשה וכדומה, “נכנע” גם הוא, בעל-המשקפים, והסכים “בעל-כרחו” להשתתף עמנו בפת-שחרית.

ובעוד הפרוסה הראשונה בין שִנינו – והנה הַסְסְסְ… הדלת משמיעה קול… נשימות כבדות… גניחות… “צפרא טבא!”… קול ניחר ועיף, שלפנים היה, בלי ספק, גם עבה, גם קשה… מי הוא זה? מי בא? מי נכנס? שׁששה… ופיותינו מלאים… לא לבלוע ולא להקיא… הַססס…

קול-דברים אנו שומעים… ומתוך הנשימות הכבדות והגניחות הארוכות, המלפפות את הקול הלז, נדמה כאילו לשון-המדבר נשתה בצמא והיא משורבבה מתוך הפה, כלשונו של כלב שוטה, והמלות רוחשות ומתנועעות ונחנקות תחתיה…

– אה? – שלבה הזקנה שאלה בתוך השיחה?

– מסירות-נפש, אני אומר, בּריינה-ברכה! – עלה ונפזר הקול החנוק – מסירות-נפש. כך! ימים, אוי, ימים, הגיעו. הכל בידיהם. כל הפרנסה בידיהם. העולם נבהל ורץ, העולם מפזר רכושו, והם לוקחים הכל. אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם… אגֶנטים – פְּש-ש-ש! – כך. זה הדבר אשר אני דובר. אמרתי שלשום להשתכר כמה זהובים במגבעות שהובאו. עד אלוהים – במסירות-נפש הובאו המגבעות… הוֹ… אבל הם לא הניחו… הרשעים לא הניחו… חברה שלמה… רשעים… “מוֹסרים”. כך!

דעתנו בחדר הזה, אמנם, לא נחה עדיין; ואולם מהות הקול, הגניחות והנשימות – כל זה המעיט קצת את הפחד.

– אמת, אמת, הכל בידי ה“סוכנים”, ימח-שמם… – הוסיפה הזקנה להתאנח קשה – החמסנים הללו מושלים בכיפה… אין זולתם… הוי, אין…

– אין כל… – החזיק על ידה האיש הנכנס – גם שערי-דמעות כבר ננעלו – זה הדבר, אשר אני דובר – כך! גם שם, באפיית המצות בביתי, אין “מזל-ברכה”. עובדים כשוַרים… רייזה, רחל, גרונה – כשוַרים… ואין כל!.. והם… כאן? – השפיל הוא פתאום את קולו.

– מי?

– בעלי-הנסיעה…

– בעלי-הנסיעה?

– הן… אתמול…

– כאן…

– “זהו שלנו, שלנו” – לחשנו גם אנו זה באזני זה.

ודלת-כלאנו נפתחה, ויהודי כבן ארבעים ומעלה, בעל כתפים

רחבות ועקומות וזקן גדול ושחור, נכנס החדרה כשהוא נושם כולו בקושי, מעיפות ומרגילות. הזקן הגדול והשחור של היהודי עם מנעליו הגדולים והשחורים היו מכוסים כולם קמח. מתניו היו חגורים באבנט מזוהם של נושא-סבל וגויתו העבה, הרצוצה והכפופה היתה דומה עלינו כאילו הר של חול עמוס עליה. בקמטים שתחת עיניו נראתה סבלנות של סוס ועיניו גופן כבויות היו, אבל יש שנדמה לי, והנה אני רואה בהן… איני יודע כיצד להביע זאת – נוּ, מין כלות-הנפש לעבור ולהעביר גבולים

זה היה "מעבירנו ", מעביר פרטי, לא-סוכן, המיוחד לנו לבדנו. ומובן מאליו, שבני לויתי חברו עליו מיד משני עבריו: מתי? איככה? באיזה אופן? האין כל סכנה?

– בעזר השם יתברך! – ענה על הכל הקול החנוק – אין דבר ידוע למפרע… ולא בי הדבר תלוי… לא בכוחותי… כי מה הם כוחותי? כך. אבל עם איש-הצבא כבר דיברתי. ואני לא אעזבכם. גם אני הולך עמכם. גם עלי לעבור עמכם. כך. אין אתם ראשונים שלי, – הוא הדבר אשר אני דובר – ואני איני אַגֶנט… כעלות המנחה אבוא הלום לקרוא לכם… היו נכונים…

והלך לו.

וכשהלך, ורוח בני לויתי נפל לגמרי. “המלאך הגואל” הלז עשה עליהם רושם של “מה יושיענו זה?” ותלונתם על ה“שליח” שלנו, שהביאנו עד הלום, עיר-גבול קטנה שאין לצאת ממנה, ומסרנו בידים לא-אמוּנוֹת כאלה, הלכה וגברה. הגיעו בעצמכם, מה קרירות-דעת עושה! קרירות-דעת רבים חללים הפילה. ואמנם, עמנו נשלח איש קר בדעתו, לגמרי, גוש-קרל, ומה לו ולסכנת אחרים? הגיעו בעצמכם, קשיחות-לה כזו!

והביצים המבושלות נידחו בשתי ידים ולא נאכלו.

– מה שייך לאמור “בריה”? – השיבה בעלת מחסנו על השאלה בנדון כוחו ו“בריותו” של ה“מעביר” שלנו ואם אפשר לסמוך עליו – הכל תלוי במזל… אם הדבר עולה יפה, אז הכל נעשים “בריות”… אדרבא, עליכם לשמוח על המאורע… הוא בעצמו ילך עמכם… וכגון זה לא בכל יום מתרחש… ובפרט, אם יעבירכם דרך העבר הזה – אז ההעברה כמוה כאין. כמושך שׂערה מחלב… פסיעות אחדות… ואולם אם יוליככם מצד הפלג… והאַגנטים, כסבורים אתם, טובים ממנו?

והזקנה התחילה לספר בדבר, שאירע “בסך הכל לפני שבוע”: מעשה נורא בבחור אחד, ששלחוהו האַגנטים מעבר לגבול, ונמצא כבר מן הצד השני, קיטרג השטן ונתבלבלה דעתו עליו ולא מצא את הדרך, ותעה, וסבב, וסבב כל אותו הלילה, עד ששב על עקביו, והגיע אל השלשלת

ואנחנו עומדים ומקשיבים; ופנינו חיוורים ביותר, ושערות-ראשינו מסתמרות, לבותינו הולמים הולם פעם… והמלה “גבול” באה ומערערת את כל עצבינו… והמלה “אבדון?” באה ומזמזמת בכל מוחנו… ואנו שוכבים לנוח, אולי ירווח לנו, אולי יעבור היום, אבל אין אנו יכולים לשכב. אין אנו יוצאים מן המקום, ומקום אין אנו מוצאים לנו. עוד שעות אחדות, ואחר-כך אותה השעה הגדולה והנוראה: שעת מעבר-הגבול… גבול, גבול, גבול… הנה עגלה עוברת ומשתקשקת; גבול-גבול-גבול… הוי, מי יעבירנו את הגבול? – – –

 

ג    🔗

היום פנה; הזקנה הדליקה נר בחדר שמעבר לכותל; ואנו יושבים כאן שוב בחושך; ורגשות מוזרים והשערות משונות והצעות רבות ומחשבות-אין-סוף וציורי-דמיון מבהילים – הכל בא ועולה יחדיו, כעמוד-עשן, ומסתכסך ומדכא…

והנה, ברוך השם! – הנשימות הכבדות מתפרצות הביתה…

– נוּ, מוכנים?

– וכי מה? הולכים אנו?..

– כן. קומו ונלכה לפרייסן!..

אותו הקו, שעמד וציפה כל היום בלבבנו, ניתק. ובכן, הגיעה השעה, סוף-סוף. במהרה נדע את הקץ: לחיים או למוות!

בדרך הגיד לנו האיש, כי, כמדומה לו, שאיחרנו קצת. צריך היה לצאת חצי שעה קודם לכן. כך הותנה גם עם ה“חייל”. ואולם בשעה הנכונה הביאה בעלת-בית אחת את קמחה לאפיה, ונגרם האיחור. מצות אופים בביתו בימים האלה.

ההולך לפנינו נראה לנו באותו הצביון שבצהריים, אלא העיפות שבפניו והכפיפות שבחלק גופו העליון גברו עכשיו ביותר, ונעליו הגדולות נעשו עכשיו יותר מלוכלכות ברפש וקמח. מהלכו – בזריזות שאין למעלה הימנה, כמעט במרוצה; ולא כמרוצתו של גיבור בוטח בעצמו ושש לרוץ אורח, אלא כמרוצתו של נואש ומסתכן מתוך הטירוף, של האומר: איני ירא מפני כלום, משום שאין רע מן הרע המסובבני…

הוא רץ לפנינו, והרפש של האביב השמיע טיאַפּ-טיאַפּ-טיאַפּ. כבר הגיע לילה, ליל כהה וקר. אנשים פגשנו על דרכנו רק מעט; ואולם כולם הסתכלו בנו בשימת לב מיוחדה. האיש הביאנו עד מוֹצא העיירה: מסילה מימין, גדר משמאל ושדה לפנינו. אז הפך את פניו וישב על עקביו. אנחנו, כמובן, אחריו. בפניו לא נגלה כל בטחון; רק איזה “אולי ירחם” פיעפע בו. הוא נדמה לנו כלא יודע את הדרך ילך בה; הוא נדמה לנו כתועה, כסומא; ואנחנו מרינו בו בלבבנו, קיללנוהו, קיללנו גם את ה“שליח” הבוגד, הבליעל, שהסגירנו ביד “לא-יצלח” כזה, ביד איש אשר בעד “אגורת מתכת נמבזה” הוא נכון להמיט שואה על אנשים נקיים, ביד איש, אשר גם להיזהר לא ידע וקול ה טיאַפּ- טיאַפּ של נעליו המטונפות נורא הוא ואיום… ואף על פי כן, כמובן, נגררנו אחריו… הוא הכניסנו לתוך איזה פתח, הובילנו בחוֹר של איזו סוכה, העבירנו שתים-שלוש חצרות. מאחת מהן יצאה נוצרית לשאוב מים, והוא לא השגיח בה. לאחרונה העלנו על איזו מקשה. מאחוריה השתרע מישור רחב-ידים. הוא?.. הוא, הוא – הגבול? ראשי רוכבים נראים וחולפים… אַ – אַ – ה… “מעבירנו” גונח… השתטחנו על הארץ… קְרַח… קרום של קרח משתבר – ולבנו עמו… שְשששששה… התעוררנו… בכפיפות-קומה, שאין למטה הימנה, באנו, זחלנו עד מחיצת-הקנים שעמדה לפנינו; טיפסנו בה ונעבור עליה… בקעה… גורן מימין ומסילה משמאל… סביב המסילה הזאת “עשינו הקפות”, כנראה, כל אותה שעה…

– נוּ, “אתם”… הסתרו פה… שכבו סביב לגורן… ואני ארד אל הגבול… אתראה עם החייל… אם אפשר…

לב הרוצח בהרימו את גרזנו על ילוד-אשה לא יהלום ככה כמו שהלמו לבותינו בשעה זו. ואף על פי כן – נפלא הדבר! – בני לויתי לא יכלו בשום אופן להתאפק מהערות ומהתלחשות…

– איננו עוד?

– מה היה לו?

– מה יהא בסופנו?

– היכן אנו?

כל רגע – אין-סוף. מה זאת? בלהות-לילה?.. איננו עוד, באמת!.. רגעי נצח – ואין קול… אך מי זה עולה משמאל? מי זה כמתגנב דרך המסילה? הנה הוא קרב… הנה הוא צועד – ועומד… דמיון-רוחנו?.. הה, שתקו, לכל הפחות… השתטחו על הארץ… עצרו את נשימתכם…

– אהא… אתם כאן… מה אתם עושים כאן?!..

לפנינו עמד איש-צבא גבוה, מן המפקחים, בנעלים גבוהות וחזקות, באדרת-שיער קצרה וקנה-רובה על שכמו. אה… ובכן אבדנו… או אולי טועים אנו!.. אולי נשלח זה לרוחתנו? לא… הוא בא משמאל… הוא מתלוצץ… אבדנו, אבדנו… את אשר יגוֹרנו בא לנו… נתקיים זה שידענו מראש

דבקנו יותר לאדמה הלחה, ששכבנו עליה: אולי יעבור החלום…

כשראה איש-הצבא, מי הם השוכבים לפניו, נעשה עליז וגאה ביותר והתחיל מתגרה בנו ומצווה לשכב במנוחה עד אשר יקרא על ידי יריה את מי שיקרא – ויבואו ויאסרונו…

לשוננו דבקה לחכנו, אך שפתינו גמגמו מלים בלא קשר: עזבנו!.. הולכים אנו… תעינו…

– שכבו במנוחה!.. – פקד איש-החיל ויסר את קנה-הרובה

מעל שכמו.

– – – אז התנערתי אנכי, אחד מן השוכבים, ואשא את רגלי… “ירה תיירה!” שמעתי התראה ואיני יודע מפי מי. על זה אמרתי “אֶה” – וברחתי. אני רץ ואזני נטויות לשמוע קול היריה, אך מסביב דומיה גמורה; עולם של דומיה. הנה המסילה. בה אשוב העירה… הנני בעיני כתינוק, שתעה בהרי חושך… רגע, רק רגע קטן, ניצנץ בי, מעין רגש, שבדיעבד ניחא לי בכך. בדיעבד הרי אין הסכנה גדולה כל כך… אבל מיד באה אימה, אימה חשכה, והוטלה בכל גופי ונשמתי – ואני בורח ורץ, בורח ורץ…

וכשהגעתי לעיירה ונכנסתי לתוכה – רק אז התחילה לרטט בי הכרת מצבי האמיתי; יראתי שמא יכיר בי השוק… וכשמצאתי לבסוף אותו הבית ונכנסתי לתוכו, פרץ מגרוני בכי גדול!

הזקנה הכינה ארוחת-הערב. לסיפורי האזינה בשריקת שפתים ובמנוד-ראש; וכשגמרתי לספר, לקחה את הבצל הקלוף, חתכה אותו חתיכות קטנות על גב חתיכות-הדג-המלוח שבפנכה ושפכה חומץ עליהן.

– ואני אבדתי… אוי, אבדתו בוודאי… עתה אבדתי לעולם… את הגבול לא אעבור עוד… אנה אשובה?..

אז הבטיחתני הזקנה לשלוח את הזקן שלה, לאחר שיבוא זה מתפילת מעריב, לראות מה נעשה עם ה“מעביר” שלנו…

– בכל אופן… אני לא אלך עוד עמו… אני אבדתי…

– לא, ה“יוָן”, כנראה, לא ירה, – דיברה הזקנה בשלה – לא נשמעה כל יריה…

עודנו מדברים והנה הנשימות הכבדות-הכבדות, התכופות-התכופות, הכבדות והתכופות, כאשר לא היו עוד עד הנה, מתפרצות הביתה. ונעלי הרפש משמיעות טיאַפּ- טיאַפּ- טיאַפּ…

– אני החייב!.. אני איחרתי… פּוּד-המצות של ביילה השולחנית השכיחני הכל… צריך היה לצאת עד שלא חשכה… אז אין המפקחים אורבים עדיין… מסירות-נפש…

והזיעה שופעת מכל גופו, ממצחו, משערותיו, מבגדיו, וכל דמותו כדמות הסוס הלז, שעבדו בו שלושה ימים בבית-הריחים בלי הפסק! והוא נושם נשימותיו ואינו יכול לדבר ואינו פוסק מלדבר ומלהתנצל על איחורו, שהוא ראוי גם לרחמים קצת, שהוא לא עזבנו לבדנו, שגם הוא סיכן את נפשו כמונו… ונורא סיפורו על הנס, שנעשה לו בשעת ירידתו במורד, כלומר, אל הגבול: שם מצאהו שומר אחד ורצה לאסרו, אלא שעמדה לו, למעבירנו, זכות-אבות והאמינו לו על “הן” שלו, שהוא הולך מן היער הסמוך… ונס אירע לנו לכולנו, על פי דבריו, שלא ירדנו מתחילה יחד עמו, כי אז היינו בוודאי נתפסים על-ידי הרוכבים, אלה שראינו ראשיהם בשכבנו על הקרח בחצר… ואוי, אוי לו… הן הוא כבר נדון פעמים על עוון הברחת מכס ואילו היה נתפס גם עתה, מה היה לכל בני ביתו? מסירות-נפש!

– אבל “גוואַלד”, מה יהיה עתה?

– עתה באתי אליך. נלכה יחדיו.

– לאן?

– לבקש את הנשארים… תם אני ולא אדע, מה עלתה להם. כשהרפו ממני, מיהרתי תיכף אל הגורן – ואינם…

– הם בוודאי נאסרו!

– לא, לא נאסרו: החייל לא ירה. נלך לבקשם…

כוח איתן היה ל“לא-יצלח” זה, וכמעט שנכנעתי מפניו ללכת עמו, אלא שברוב עמל עצרתי, בכל זאת, בעצמי אמרתי: לא אלך. וילך הוא לבדו. ולאחר כמה שעות שב שנית ובשורות טובות בפיו: שני בני לויתי הנם בביתו. טירוף-דעתם הצילם! כשראו שהחייל נכון לירות בי, הבורח, נתבלבלה מחשבתם לגמרי ויתנו לו את כל אשר אתם ויעזבם לנפשם. אז יצאו ממחבואם והתחילו תועים בעיר, ואלמלא הוא, שמצאם עתה – מי יודע, מה עלתה להם. ברוך השם, ברוך השם…

פניו לא נהרו. הפנים הללו לא יהו מסוגלים לכך. ורק זקנו המגודל והפרוע קיבל צורה יותר משונה ויותר מתפתלת…

– אבל מה יהיה עתה?

– מה יהיה? לא כלום. כעלות הבוקר נלך לפרייסין.

– אני לא אלך.

דבר זה היה מוחלט בידי כגזירה, שאין להרהר אחריה. הן כבר נוכחתי וכבר ראיתי, כי אסור לי ללכת עמו. ואולם להישאר, ואפילו רק “לפי שעה”, בבית-הזקנה לא רציתי ולא יכולתי בשום פנים, ואחרי ישוב-הדעת ומחשבות רבות נאנסתי, סוף סוף, לעבור בעל כרחי אל ביתו – לשעה, לכל הפחות – והלכתי עמו.

בו ברגע שנכנסתי לבית ה“מעביר”, קפצו עלי שני בני לויתי: “אוי, אוי!” וכמעט שלא נתעלפו מרוב חבקם אותי, “הנמלט ממוות”; הם ישבו במחשכים ונועצו, איזה הדרך ישובו אל עיר מולדתם: זה ל“משפטו”, וזה לעבודת הצבא. ואולם יותר משעסקו בהצעות ועצות לעתיד, הרבו שיחה על הנסים ועל הפורקן, שנעשו להם עכשיו בלילה הזה. הם היו מתחרים זה בזה בהרצאת הפרטים איך שאחזתם עוית בראותם את החייל מכוון לירות, איך שתפסו בידו ממש ואמרו לו: “נאַ טֶבֶּה דֶנְגִי” (“הילך ממון”), איך שסבבו את הגורן ובאו העירה והתחילו תועים, איך שמצאם איש והראה להם את הדרך ואיך שחזרו לתעות עד שמצאם ה“מעביר” שלנו…

וה“מעביר” שלנו התפרץ לחדר פעם בפעם וטען, שהוא החייב, שהוא ורק הוא ראוי להיחתך חיים, אבל הלא עינינו הרואות, שהוא לא עזבנו, שהוא הלך אתנו יחדיו אל תוך האש

 

ד    🔗

הגיעה כבר השעה שאחרי חצות הלילה, ומן החדרים שמעבר לכותל נשמע עדיין קול גלגול המצות, צלצול הפחים וקריאות האופה… אך על כל הקולות וההברות הללו היה נסוך מעין רוח של שינה רפה. אנחנו שלשתנו ישבנו בחשיכה, כישיבתנו אמש. וגם הפעם בחדר-מיטות, המלא כלי בית, מין בשאינו מינו, עד אפס מקום למעבר-החתול. אפיית המצות בשאר החדרים גרמה, כנראה, שיתפנו כליהם ה“חמוצים” לכאן – ותצא הערבוביה המשונה הזאת: שולחנות, ספספלים, חביות, מיטות, כסתות, כסאות, טבלאות, ארון-כלים, ראי וכדומה. שכבת האבק והקמח, השטוחה על הכל, הורגשה בין האצבעות. חברי לצרה ישבו והתלחשו זה עם זה על דבר “התנאים והחובות” שהם צריכים להטיל על מעבירנו, ואני ישבתי בלא דברים ובלא הרהורים. נדמה לי, שכל נגעי הלבבות וכל מיני פורענויות שבעולם נצטרפו יחד ובאו לכאן והתכנסו בחדר זה, וכאן נחתכו ונתפוררו פירורים-פירורים קטנים ונזרעו על פני כל הכתלים והכלים, ואני כולי מכוסה בהם, תקוע בהם וכבוש בתוכם, ואין מוצא ואין פדות לנצח-נצחים. חשיכה עולמית… ופחד הגורן ההיא נפל עלי, פחד הגורן הנמצאת שם בשדה ופחד האַגֶנטים-ה“מוסרים” פה בעיר, פחד מאפה-המצות שבבית כאן ופחד אותו בן-אדם, ה“מעביר” שלנו, שכבר בטלו חייו וכלו כוחותיו ופג ריחו וכבר אכל את עולמו ונעשה מדרס לצרותיו והוא נכון למשוך בכל עול…

– החייל יבוא בעצמו להוליכנו בשעה השנית… – בישרנו האיש כעבור שעה – עתה שכבו באשר תשכבו, ואני כבר אעירכם בעתו… היו נכונים…

תרתי לי מקום לשכב עליו. צירפתי שני כסאות ושמתי את כובעי למראשותי. ואולם תיכף לשכיבתנו, כשהשמיע העשון אחת, התחילה דלת החדר לסוב על צירה וכל פתיחה ופתיחה היתה מביאה קרן אור אחת, קרן תועה ממנורת הפחים שבחדר-הכניסה, ועמה – עלמה מגודלה מבנות בעל-הבית. “רייזה, רחל, גרוּנה” – זכרתי באותה שעה את שמותיהן מתוך שיחת אביהן בצהרים. וגם רייזה, גם רחל, גם גרוּנה – כולן היו יפות-תואר מבוגרות, עיפות, מלוכלכות; על ראשי כולן היתה צמה של שער מגודל, שחור ורענן, ולפני כולן הלכו שדיהן המלאים וריסי עיניהן הארוכים והטבולים בקמח של פסח. מתפרצות היו החדרה, אשה-אשה בגניחה שותקת, נופלות כשהן בבגדיהן, זו על שק-קמח, זו על המטה המלאה תינוקות ישנים וזו על כסאות מצורפים זה לזה. לסוף באה לישון גם בעלת-הבית בעצמה, אשה גדולה ומהירה. בחרי-אף פשטה את הכּרדוֹט הלבן מעליה ונתגלו בתוך האפלולית כתפיה החשופות. אנחנו, הגברים הזרים, היינו בעיניה כחגבים, שאין חוששין להם… קודם שכיבה לחשה בשפתיה, במקום ברכת ה“מַפּיל-שינה”, מין פסוק קצר אחד:

– אוי, המזוהם.. תבואנה מכות-מצרים עליו ועל כל עסקיו.

ואולם ה“מזוהם” בעצמו לא נגלה עלינו עד הרגע האחרון. הוא לא שכב כלל ונשמע היה כאן קול טרחתו שם; קול טרחתו, דאגתו, עסקיו. הכל היה טבול בטרחה, בדאגה, בעסק. האויר שבחדר נתרווה זעף ופיגול. מין בת-קול טורדת של טרחה לבטלה היתה מנסרת ומנסרת בו בלא הפסק. ססססס… נחרה קלה זסש"רצית של ישנים… הנה עגלה באה וקרבה אל החלון; לא, העגלה עברה… סס…

וָאֵרדם – – –

– נוּ, מוכנים? קומו ונצאה… החייל כבר היה כאן… העיקר הוא עתה, שנעבור את העיר… אסור להשמיע קול… אני חלצתי את נעלי… אחזיקן בידי… אלך בפוזמקאות…

– משוגע הוא, – גנחה אחת הבנות מתוך נדודי-שינה – בלילה כזה… ובפוזמקאות…

– הניחו למזוהם! – גערה בעלת-הבית אף היא מתוך שנתה – מאי איכפת לכן? ילך לו בפוזמקאות… היזק גדול, – יצטנן… ילך לו בלי ראש… ילך לו לעסקיו… ילך המזוהם…

וַילך המזוהם, ואנו אחריו.

 

ה    🔗

ולאחר שעברנו את הגבול – מורי ורבותי! – הייתי כל-כך עיף, כל-כך רצוץ ומדוכא, עד שאבד לי הכשרון להרגיש את החירות שמעבר לגבול. הסכנה עברה; בחיים נשארתי… אבל חיים אלה הם כל-כך פחותים, רעים, מוגיעים, עד ש… – בושה היא להגיד – למה הם?..

בני לויתי היו גם כן שבורים וירוקים ובלא מתוֹם כמוני. ואולם הם ידעו, כי מנהג-העולם הוא, שבני-אדם אחרי העברת גבול מתעוררים לחיים חדשים, מנערים מעליהם את העבר ונושאים עין אל העתיד. ולפיכך, לאחר שכילה בעל-הלסתות לגנוח מרוב עיפות ולקרוא: “אוי, ניצלנו”, ולאחר שנח מעמל-הדרך שעה קלה, נוכח, שמהראוי לדבר על דבר “המצב החדש”, ומענין לענין בא להתפלסף קצת בענין הגבולין בכלל, ואמר: “הגיעו בעצמכם, כברת ארץ קטנה ותו לא, כברת ארץ קטנה”.. ומי יודע, עד היכן היה מגיע זה בחקירתו, אלמלא הפסיקו בעל המשקפים בהערתו. זה העיר, כי טעות היא בידי בעל-הלסתות, והגבול, שעברנו אנחנו, אינו כלל כברת ארץ קטנה, אלא בפועל ממש – פלג קפוא, שארכו בדיוק מתימאטי, קרוב לפרסה, וסכנה גדולה היא לעבור על קרחו, הרועד תחת הרגלים. עוד עמד בעל-המשקפים ומנה באצבעות כמה פעמים נפל.

ובאותה שעה ישב לו ה“מעביר” על הגבעה וסחט את פוזמקאותיו… אותה עגמת נפש בפניו ואותה כפיפות-הקומה כשהיו… והנה גם הוא מדבר. ומדבר הוא בשטף-לשון ובמקוטעים, מין וידוי על פי דרכו. הוא, רואים אתם, אינו חושש מפני הצינה, ובכלל, אין לך דבר שיתיירא מפניו. כבר אבדו לו כל כוחותיו ואין לו ממה לפחוד. לא בכוחו הוא חי, אלא במסירות-נפשו, בה“אימפֶּט " שבתוכו. “אימפֶּט” זה מעמידו על רגליו. הוא, רק הוא, נושאו, נוטל ממנו את כל רפיונו ומשכיחו את זקנתו. הנה הוא מסר את נפשו והעבירנו את הגבול. בעד הרובלים, שקיבל מידנו שכר-טרחה, יקנה פה סחורה, ובלילה הבא ימסור את נפשו שנית וישוב לשם. הראינו את בני ביתו? הלא הוא צריך לפרנסם, הלא הוא מחויב לזונם, לשאת עליו את המשא, הלא כולם צריכים לחיות… הנה, למשל, הריצה בפוזמקאות על פני הקרח מהלך פרסה – הרי זה לא לפי כוחותיו… ובכל זאת הרי רץ… וגם מיהר לרוץ ממנו, הצעירים… ולפיכך, אילו היה צריך לרוץ שתי פרסאות, היה רץ שתים, שלוש – שלוש… לכאורה, מי הוא ומה הוא? שבר-כלי… אבל לחיות הוא צריך, וגדול כוחן של הצרות, ועוד יותר כוחו של ה”אימפֶּט", כוחה של מסירות-נפש…

חוט מתלבן נמתח במזרח. בעל-המשקפים נשא את משקפיו אל כיפת הרקיע ויאמר, שהוא רואה, כמדומה, כדמות איש בא ממרחק. ומיד הביא מזה ראיה לדברי ה“מעביר” שלנו בנוגע לצרות ולמסירות-נפש ול“אימפֶּט” ולמחשכים: מחשכים… בואו וראו, כמה גדול כוחם! הרי ראיתו שלו, של בעל-המשקפים, פגומה היא, ועתה, דוקא עתה, הוא מבחין ורואה… זה פירושם של מחשכים, הגיעו בעצמכם!

חברו, בעל-הלסתות, לט העיר כלום: הוא ישב טרוד במיני חשבונות ולא נתן לבו לבהירות-משקפיו של בן-לויתו. ובאמת, גם לנו נראה מיד אשכנזי זקן אחד בא מראש ההר. לבנו המה לקראת אותו האשכנזי, האיש הראשון, שמעבר לגבול…

המזרח עדיין לא האיר וה“מעביר” שלנו נזדרז והכניס רגליו הקפואות בפוזמקאותיו הסחוטים והלחים, שם עליהן את נעליו הנרפשות הגדולות ועמד הכן. לא הספיק עוד האשכנזי הזקן להתקרב אלינו וה“מעביר” שלנו קפץ והקדימוֹ בשלום בניגון משונה של “גוּט מוֹיגן”, לאמור: “צפרא טבא, בן-אדם, הרי אנו מן המשכימים ואנו ניצבים כאן כעלות הבוקר”. – – –

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!