רקע
בנימין זאב הרצל
היהודי הנצחי

המפעל, שבו עוסקים חברי הציונים ואני זה שתי שנים, לא היה לשוא, מכיון שהצליח לתת לשאלת היהודים את צורתה של עכשיו. השאלה נדונה לפי מה שהיא; בתור שאלה מדינית רבת-ערך מאוד. אחרי הקונגרס העולמי, שהתאסף לקריאתי בימים האחרונים לאוגוסט שנה זו בבזיל, למרות התנגדותם של מיליונירים אחדים וכמרים יהודים הסרים למשמעתם, התחילה העתונות שבכל הארצות להתוכח בדבר הציונות. לפני זה לא ידעו כלל מחוץ לחומות הגיטו, מה היא הציונות. כי הגיטו עודנו עומד בכל הארצות, אף אם חומותיו אינן ניכרות לעין. הגיטו עומד וקים באי-בטחון התושבים, בתחומי-מושב היהודים ופחדם להודות באחדותם העממית. אחת הסתירות הרבות והמפליאות שבחיי עמנו היא זו: כי נתפזרנו במרחקי אין קץ, ובכל זאת הננו יושבים צפופים עד כדי מחנק. לגיטו יש דעה ציבורית מיוחדה, שאינה נשמעה מחוץ לחומותיו הנסתרות מעין רואה; האין בזה עוד ראיה נצחת למציאות הגיטו, שכל המריבות והצעקות בדבר הציונות לא נשמעו עד כה מבחוץ?

מה חפצה של הציונות? לכונן מקום מושב קבוע בעד עם, שאין לו ארץ, שמספרו רב וגם – נודה זאת בפה מלא – עצום הוא יותר מאשר יוכל להטלטל מארץ אל ארץ, מבלי שיביא סכנה לעצמו ולאחרים. שם יהיה פחות אמלל, אבל גם פחות מסוכן.

שגיאה, שמתחילים להרפא ממנה, היתה במה שחשבו, כי על ידי התקדמות האנושות, כביכול, תבטל שאלת-היהודים מאליה. אם מכוון דבר זה לאותם הימים שבהם “יגור זאב עם כבש”, אין לחכות, שיבא ברבע-השנה הקרוב. כל אחד רואה את עצמו ככבש, השני הוא תמיד הזאב. אולם בשאלת-היהודים נראה מחזה זר ונפלא. סחר הארץ החדש, העושה את העמים כך קרובים זה לזה, הועיל לרעה למצב היהודים המדיני והסוציאַלי, בעוד שהרבה את כֹחם הכלכלי או יותר טוב הפינאַנסי. היהודי נעשה יותר נע ונד, ועל ידי זה יותר אומלל ושנוא מאשר עד כה. הכי יודעים את הנדודים, אשר שבעו היהודים בעשרים השנה האחרונות? יש כאן תנועת המונים, שלעומתה היה שנוי-המקום של עמים רבים בראשית ימי הבינים, לכאורה, רק שעשוע ילדים. מן המצוקות הנוראות שבמזרח אירופא נמלטים זה כעשרים שנה מאות אלפי אנשים נואשים מתקוה לבקש פת לחם ומעט מנוחה. מי האיש, שלבו עוד לא היה לאבן, שיוכל להתבונן לנדידה זו המלאה מכאובים, המוליכה מדחי אל דחי, מבלי שתאחזנו פלצות? אבל חדלי-אישים האלה, מזי-הרעב למחצה, ונואשים כְלְה בתקוה, נושאים אתם במלא רחב כדור הארץ לא רק את עני עצמם, אלא גם ענים של אחרים. וכן הם נסים מפני השנאה, ומחוללים אותה בכל מקום בואם. מפאת עניותם היותר גדולה, הם חומסים את הטרף מפי העניים שבעניים, האהבה הסבלנִית אל הקרקע, שבה מצטין האכר, נפגמה אצלם או אסורה להם. הנדידה ההכרחית עושה אותם כבר בשפל המדרגה הכלכלית לתגרנים. בכל מקום הם נאבקים עם תנאי הקיום הרעועים, שאין ערוך להם, ומתגברים עליהם. מסע-העוני הזה עם כל העצב שבו, הוא גם מסע של כבוש. אולם, גם אחרי שהכו היחידים שרש באיזו ארץ, לא חדל העוני. המשרות מביאות רק כבוד לבעליהן, מצד הממשלות מתוך חכמה ומצד הצבור מתוך רגש טבעי, אותן המשרות סגורות ומסוגרות ברֹב הארצות מפני היהודים. ולפיכך הם נדחקים אל המסחר, שהתנועה היותר גדולה לא רק מתאימה אליו, אלא, אדרבה, דרושה היא לו. חסרון הקרקע במדרגות השפלות, וחסרון הכבוד במדרגות הגבוהות עושים את היהודי למה שהוא.

והנה יש אנשים הרואים ב“התבוללות” את פתרון שאלת-היהודים. אבל ההתבוללות מה היא? בודאי שאיננה חקוי הדבור, שיתדמה בו היחיד יותר או פחות לאחרים, לא אֹפן עשיית השפם והזקן, לא המלבושים, אף לא הדברים שהתרגל אליהם האדם בחייו יום יום. התבוללות הרי זו רכישת קרקע וכבוד באיזו ארץ היהודים הנם נכונים אליה בכל מקום שהם. האם יתנו אותם? ובמקום שנותנים אותם היום, האם יתנו אותם גם מחר? אנחנו היהודים היושבים בארצות התרבות, שהיו לאנטישמיות, רוצים להתבולל, אבל דוקא נסיונותינו להתבוללות הם שחוללו את האנטישמיות החדשה, מפני שזה היה החפץ לרכישת קרקע וכבוד. וכן יהיה בהכרח בכל הארצות, גם באנגליה. אפשר שיאמרו, כי מכניס אני את האנטישמיות לאנגליה. כבר הסכנתי לכל מעשי-נבלה, ושום דבר בעולם לא יעצור בעדי מהגיד את האמת, שאני מכיר בה. רק הצלחתה השלמה של הציונות יכולה להגן בעד יהודי אנגליה מפני האנטישמיות, כי היא תטה את זרם היהודים העניים ואת דרך כבושם לצד אחר. אלה הם דברים פשוטים: בהיות מספר היהודים מעט, דורשים מהם שיתבוללו; אם ירב מספרם, רואים בהתבוללותם סכנה לעם הארץ. אנגליה היא כעת אותה הארץ, המושכת אליה ביותר את היהודים מכל ארצות התבל, מפאת תרבותה הגבוהה וסבלנותה נגד עמנו. תוצאת הדבר כבר היתה עד עתה, כי נתרבה מספר היהודים באנגליה בעשר השנים האחרונות – אם נכונה ידיעתי – עד כפי שלֹש. אינני יודע, מי מכם ידרוש שיהיה כן גם להבא. אני חושב, כי פחות מכֹל ידרשו זאת היהודים שכבר נתישבו, אלא שאינם יכולים לגלות מה שבלבם. איזה נמוק עקרי יש לאלה, שכבר נכנסו, להתקומם נגד אחיהם הנכנסים מחדש? בכל אֹפן לא נעים הוא לאמר: לֵך ורעב באשר תמצא, פה אתה מפריעני מעכּול סעודתי; לך והֶענה באשר תלך, כי רוצה אני להיות שקט במעוני. באמת צרה גדולה היא, ואין דרך, לכאורה, לצאת ממנה. אולם הציונות אומרת לשים קץ לה, בחַפשהּ בעד העם, שאין לו ארץ, את הקרקע שלו ואת הכבוד שלו. חדלים הנודדים יִקָּבעו על אדמת אחוזתם, שסוף סוף יהיו רשאים לאהוב אותה, שלא חדלו מעולם לשאת את נפשם אליה: בארץ מולדתם ההיסטורית.

שם תגרום כניסתם להקמת סדרים וחיים מוסריים כאלה, שאינם נמצאים עתה בארצות המזרח במדה מספקת.

לזאת, רק לזאת שואפת הציונות. משֹמֵחַ הוא, כי מצאה לה תנועתנו בדעת-הקהל שבאנגליה הד כזה, שהתבטא בימים האחרונים בחוות-דעתם של Daily Chronicle ושל Pall Mall Gazette. מה שהציע מר ארנולד וֵיט, לקרוא לועידה אירופאית שתעסוק בפתרון שאלת-היהודים, מתאים אל מה שהגדתי בספרי “מדינת היהודים”: כי צריכה השאלה להיות נדונה ונפתרה במועצה של עמי התרבות. ומכיון ששני עתונים, שונים כל כך בהשקפתם המדינית, מתאימים זה עם זה בענין אחד, הרי אפשר לראות בזה בטוי גמור לרגשותיו של העם האנגלי. אינני יודע, אם כבר הספיקה העת ללורד סליסבורי, הטרוד בעניני הממשלה, להכיר את הדבר הזה, שבו יכולה בריטניה הגדולה והיותר-גדולה למצא חפץ. אבל אם ינסה מי שהוא, קונסרוַאטיבי או ליבראלי, לפתור ביחד עם שאלת-היהודים גם חלק משאלת המזרח, יהיה זה מפעל של חכם מדיני גדל-עצה ורב עליליה, ויכול להיות בטוח, שכל העולם, עד כמה שהוא תרבותי, יקשיב לדבריו ולמעשיו ברגש של השתתפות, ואולי גם ביראת כבוד. מתחלה הייתי נוטה להאמין, כי ההתחלה הדיפלומאַטית צריכה לבה מצד אנגליה, מפני שאנגליה, מדי נשאה עיניה – דרך קו-האויר הישר – אל הודו, בעל כרחה תעיף עין על פלשתינא, ומפני שלאנגליה יש עוד היום איזו מדה של “ישוּב הדעת” בהשקפתה על שאלת היהודים. אם לא תבא ההתעוררות למועצת ממשלות אירופא מצד המיניסטריון לעניני-חוץ הבריטי, אז אפשר, שיתמוך קיסר אשכנז בדבר הזה, שהוא מכירו היטב. ובאמת נוגע הדבר אל העולם כלו, הוא ענין בין-לאומי במובן היותר רחב, ואספת ועידה כזו היתה בודאי מתאימה עם דרישות הכלל. זאת היתה ועידת-שלום, שלא היתה עוד כמוה, לתפארת לכל האנושות.

אבל, האם רוצים היהודים? על השאלה הזאת השיב בחיוב הקונגרס הבזילאי בהסכם כל חבריו ובהתלהבות. שדרות עמנו הרחבות השתתפו בו על-ידי ציריהן, בהם היו סופרים, חכמים, עורכי-דין, רופאים טכניקאים, גם סוחרים ובעלי-אוצרות.

כי הרוב העצוּם של היהודים בכל העולם מסכים אל ההחלטות שנתקבלו בבזיל, זאת יכולים להגיד היום בבטחון. מכל חלקי התבל, מכל ארצות אירופא מגיעות אלינו יום יום ידיעות על-דבר אגודות ואספות-המונים, כי מאתים, חמש מאות, אלף איש ויותר מסכימים בהתלהבות אל ההחלטות שנתקבלו על-ידי ציריהם בבזיל. ומה בכך, אם מתקוממים פה ושם רבנים, המוחים נגד הציונות? מחוץ ליהדות רגילים להפליג בהערכת סמיכותם של האדונים האלה. בכלל אין להם כח-הרשאה לחוות דעתם המדינית בשם קהלותיהם. אם היה למשל, האחד, לרב ראשי, מפני שמצא חן בעיני עשירים אחדים, עוד לא נעשה בזה לבר-סמכא כל שהוא, שאלמלי כן הגענו לכך, שתהיה התורה בבית ד' מסורה בידיהם של אילי-הזהב. המכובדים, המלומדים והיראים האמתים שברבנינו מגלים דעתם בשם הדת בעד שיבת היהודים אל ארצם.

והנה דומה היה הדבר, כאילו זקוק היה עניננו לפטרונותם של בעלי-האוצרות הגדולים. אמת הדבר, אלה בעלי-האוצרות, הבין-לאומיים עשירים הם למדי, שיתמכו במפעלנו, אולם אינם עשירים למדי, שיעצרו בעדו. אם תמצא ידם לקנות הכל בכספם, את חתיכת העופרת, שממנה נעשה העט של סופר בלתי-תלוי בדעת אחרים, אינם יכולים לקנות. אפשר שאותה העתונות, שנפגם טעמה המוסרי, תשית ידה עמם להפיק זממם, אך לעצור בעד תנועה עממית, הצומחת במהירות כזו, לא יעלה עוד בידם. ימשכו בכתפיהם ויצחקו כאות נפשם על האוטופיות ועל החלומות. אולי לא רחוק היום, שבו תתראה לפניהם האגדה בפנים אחרות. De te fibula narrator! (האגדה נוגעת גם אליך!) אפשר שיגיע הדבר לידי כך, שהתנועה המגוחכה הזו של אנשים אמללים, המתנהלת בידי אנשים משוגעים אחדים, תתיצב לפניהם בכל כֹבד-מוראה. איככה? הנה לפנינו אנשים מעט הפורשים בחוטי-כספם מכמרת מסביב לכל ארצות התבל. הנה אנשים מעט, שעל פיהם נחתך גורל העמים, אם לשבט אם לחסד, בתנאי החיים היותר נכבדים. אבל כל ההמצאות מביאות תועלת רק להם לבדם, ועל-ידי כל צרה שבעולם יגדל כחם. ולאיזו תכלית הם משתמשים בכחם זה? האם נכונים הם לעבודה ולשם איזה רעיון מוסרי? העומדים הם למצער לימין אחיהם בני עמם, שמצבם הוא כל כך רע ומר?

נראה זאת. השאלה היא מנוסחת, הולכת ומתחדדת.

בלעדיהם אי אפשר לעשות דבר, לא לערוך מלחמה ולא לעשות שלום. בטחונן של הממלכות ועסקיהם של היחידים מסורים בידיהם, השואפות לבצע. המצאה חדשה מוכרחת לדפוק בהכנעה על דלתותיהם, ובגאווה של עזות הם חורצים משפט על צרכי יתר בני האדם.

האמנם גם הציונות תלויה בחסדם? לא, נפלא הדבר, כי איננה תלויה בהם. למרות הקמטים שבמצחם, למרות לעגם ולמרות התנפלותם של משרתיהם העתונאים עושי רצונם, הולכת תנועתנו העממית הלך והתקדם. אחרי שהדלים בתוכנו הריעו ויבבו לקראתה, רכשה לה כבר בכל מקום את לבות הנאורים ומתחילה לרכוש לה את המעמד הבינוני שבחיי הכלכלה. ומה הוּא ערכו של דבר זה? כלום יש כאן דיקלמציות ריקות, משחקי-אגודות או שעשועים בהמון? לא, זוהי הסתדרות היהודים, שאפשר שישתמשו בה באחד הימים לבויקוט, שעוד לא ראינו דוגמתו. כחם של האנשים האלה הנהו פחות בצרורות כספם הנצבר בידם מאשר בבטחונם ובהיקף עסקיהם. מחוץ לא יכלו להם עד כה, בכל הנסיונות הרצויים שנעשו בכוונה זו. כל נסיון כזה היה נחשב עד כה למעשה אנטישמי, ולפיכך לא הפיק רצון בעולם-המסחר היהודי. אבל אחרת היתה, אלמלי קראו בשם הרעיון הלאומי למעמד הבינוני, שגם הוא נמצא כבר במצוקה, שיתקומם נגד אדירי הכסף. למשוך או לדחוף!

לעת-עתה טרם הגענו לכך. מה שרמזתי בקצרה על הבויקוט הפינאַנסי, לא בא אלא לרמז, כי אנחנו בעלי הדמיון חושבים להשתמש בשעת הצרך באמצעים מוחשים לגמרי. כידוע, החליט הקונגרס הבזילאי ליסד גם באַנק לקולוניזציה יהודית, שהון מניותיו יעלה לשני מיליונים ליטראות שטרלינג, יהיה מוסד, שכחו יספיק לעבודות הפינאנסים היותר קרובות. מי שיודע את היקפה של תנועתנו, יחשוב את הדבר קרוב לודאי, כי שני מיליונים מניות בנות ל"ש אחת יחתמו במהרה בכל העולם. בעצם הדבר מרגיש האיש, שאיננו בעל עסקים, מעין יראה לנגוע בדברים האלה. אבל עלינו לעשות זאת בעקב רעיוננו, ומכיון שאין עסקי ממונות וענינים מדיניים מתאחים כלל, אפשר שינָקּו מנהלי התנועה מהתנפלויות מגואלות ביותר.

הריני חותם את דברי, אך-על-פי שיש עוד הרבה לשאול. ביד מי נרכוש את הארץ, באיזה אפן, וכיוצא באלה. על כל אלה דברתי בפרוטרוט בחוברת-אוקטובר של Contemporary Review, ועתה אין רצוני לנהוג שלא כשורת אורח בעתון הזה. יסתפקו נא הקוראים שמה שרמזתי. שליחי דעת הקהל, שאינם תלויים ברצון אחרים, בודאי ישאו ויתנו בכל הארצות בדבר הצעתם לקרא ועידה אירופאית, שתעסוק בשאלת- היהודים. וכשתתאסף ועידה זו, הלואי שתוציא דבר מתוקן ונאה לתרבות שבימינו. הפתרון הארצי לשאלת-היהודים הוא יביא הרוחה לאירופא והגאולה לנו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!