רקע
דוד בן־גוריון
לפני ברירה חדשה

בסיום הבירור במועצה העולמית של איחוד פועלי ציון (צ.ס.) – התאחדות, ציריך, 4 באבגוסט 1937


יסלחו לי החברים שאינם יודעים עברית אם אדבר הפעם דברי עברית. אנו עומדים בבירור המחייב את כל אחד מאתנו לומר את כל אשר בלבו, ולא אוכל לעשות זאת אלא בעברית.

 

לא מחלוקת אלא בירור על דרכי הגאולה    🔗

חברים, אין בתוכנו מחלוקת, אין אנו מחנות נפרדים. שמעתי מתוך האזנה מתוחה את דברי החברים שקוראים להם “שוללים”, ובכל דיבור שלהם שמעתי מרחשי לבי. חרדתם – חרדתי, חששותיהם – חששותי, רצונם – רצוני. אנו יונקים כולנו ממקור אחד, חזון אחד מחיה אותנו ורצון אחד פועם בלבנו. אין כל ניגודי מטרה בינינו.

אולם יש בינינו בירור, בירור על הדרך, בירוּר קשה, כאשר לא היה אף פעם בתנועת-הפועלים שלנו, כאשר לא היה אף פעם בתנועה הציונית, כאשר לא היה אף פעם בעם היהודי. והבירור נעשה לא בתנאים נוחים לנו; אנו נתבעים לא רק ללבּן ולחוור – אלא גם לפעול, והנסיבות ההיסטוריות שבהן נעשית פעולתנו אינן נותנות בידינו בלבד את ההכרעה. העובדות הפוליטיות הקובעות דרכנו נוצרות לא רק על ידינו-אנו, ובזמן שאנו מתוַכחים בינינו לבין עצמנו עומדים אנו במערכה חיצונית חמורה, במערכה שיש בה שתי חזיתות, חזית ערבית וחזית אנגלית; וחופש-הבחירה שלנו מוגבל, כי יש גורמים חיצוניים שאין לנו שליטה עליהם, וגורמים אלה יפעלו בעתיד לא כאשר אנו היינו רוצים שיפעלו, אלא כאשר רצונם העצמי הטבוע במהותם יניע אותם מזמן לזמן, בהתאם לנסיבות המשתנות.

 

בירור בתוך תנועה מאוחדת    🔗

אני חותם בשתי ידי על מה שנאמר כאן, כי בשאלה זו אין לסמוך על דעת מנהיגים. אין שאלה של אמון לפלוני או לאלמוני; השאלה היא על דרך-הגאולה של העם היהודי – ואין בירור מחריד ואחראי מבירור שאלה מעין זו, וכל אחד מאתנו נושא באחריות במידה שוה לעתידו של העם. אולם אנו עושים את הבירור כתנועה מאוחדת וקיבוצית, וכל אחד מאתנו אחראי לא רק לעצמו – אלא לכל אחד מחבריו; אין לגמרי רשות יחיד בנידון העומד לבירור. לא חובת המשמעת וקשר תנועתי בלבד מחייבים אותנו לעמדה אחידה – אלא מהותה הפנימית של השאלה אינה מניחה מקום להתפלגות. רק ארץ-ישראל אחת יש בעולם, ואשר יקרה את הארץ – יקרה את כולנו.

בבירור שאנו עשינו כאן חסרים חברי השוה“צ. ואני נפגע ונעלב עד היסוד מחסרונם; אולם לא אנו הוצאנו אותם מבירורנו המשותף – אלא הם הוציאו אותנו. השומר הצעיר נתאסף בלעדנו והחליט בשאלה – בטרם יכלה התנועה כולה להיפגש יחד. אין אני משלים עם הדיון המיוחד של השוה”צ בשום שאלה ושאלה, כי למרות כל חילוקי-הדעות המדומים והאמיתיים רואה אני את עצמנו ואותם כחברים למפלגה אחת במובן העמוק ורב-המשמעות של חברוּת במפלגה; לא מסגרת ארגונית אלא דבר-מה עמוק יותר מאחד את כולנו: אחדות הגורל, גורל העם היהודי וגורל העובדים. אחדותנו אינה מותנית ותלויה בעמדה מקרית של כל אחד מאתנו לגבי שאלה בודדה זו או אחרת – אלא היא טבועה בברית החיים והמוות, שכרתנו עם העבודה בארץ, ובחזון-הגאולה, היהודית והאנושית, המניע את כל פעולותינו. ובשאלה נוקבת זו העומדת לפנינו לא היתה זכות מוסרית להשוה"צ לפסוק הלכה לעצמו – לפני היות הבירור המשותף והחפשי במסיבה כללית של כל חלקי התנועה.

 

שני צדדים של מטבע אחד    🔗

בבירור זה רואה אני לא ויכוח בין שתי אסכולות – אלא התחבטות כללית בדרך גאולתנו. זה אולי הויכוח הרציני הראשון בתנועתנו על דרכי הגשמת הציונות במלואה. לא לעתים קרובות מציגים אנו לעצמנו שאלה זו. כל אחד מאתנו שקוע יום-יום בכל מאודו בקורטוב ההגשמה שעלה בגורלו, כל אחד מאתנו עובד בפינתו מתוך מאמצים מתוחים ומצליח – כי כל עבודה מצליחה. ואגב עבודתנו מועמדים אנו בפני שאלות הענף והמקצוע והסוגיה והשלב של פעולתנו, ומבררים אותן במיטב יכלתנו, ואנו לרוב מסיחים דעתנו מהשאלות המקיפות שאין תשובתן נתבעת הלכה למעשה. אולם הפעם הועמדנו לפני השאלה הגדולה, והקשיים העצומים שבפתרון המלא, שאנו מתעלמים מהם בימים כתיקונם – מפני שאנו שקועים בקשיים החולפים של העבודה השוטפת – נתגלו לנו הפעם בכל אימתם ותקפם; וכששמעתי כאן כיצד הקשו השוללים על המחייבים וכיצד הקשו המחייבים על השוללים – לא ראיתי לפני שני גופים נפרדים ומחולקים, אלא שני צדדים של מטבע אחד. הקושיות של כל צד מכוּונות לא לצד-שכנגד – אלא לענין כולו כשלעצמו; אלה הן קושיות ההגשמה הציונית. וכשהצביעו החברים “השוללים” על הסכנות הכרוכות בדרך ההגשמה שטוענים לה המחייבים – הרי אני “המחייב” שמעתי בדבריהם רק הד לבבי ונפשי, כי סכנות אלה לא נתגלו לי רק עכשיו בויכוח זה.

דרך-ההגשמה הציונית אינה סוגה בשושנים. גאולת ישראל עומדת בפני מעצורים וקשיים שאין דוגמתם, ואילו היינו נרתעים מפניהם לא היינו באים עד הלום. אולם הקשיים טבועים בעצם ההגשמה הציונית; הם טבועים בתנאי הארץ, במציאות היהודית, בנסיבות בין-לאומיות, בגורמי התקופה. ואם איני יכול להסכים לכמה מדברי החברים, הרי אין זאת מפני שאני כופר בקשיים או מתעלם מהם, אלא מפני שאיני יכול לתלות אותם בשיטה זו או אחרת השנויה אצלנו במחלוקת, ואני רואה אותם טבויעם במציאות האובייקטיבית, שבחירתה אינה נתונה בידינו; אולם אני מאמין בכוחנו וביכלתנו להתגבר עליהם.

אני דוחה את האשמה שהוטלה עלי בויכוח, כאילו נתעלמתי מהתוכן השלילי שבדו“ח הועדה המלכותית. ספר זה הוא בעיני עובדה פוליטית, שבטרם באים חהעריכה יש להבינה כמו שהיא. ובקראי את הספר חיפשתי קודם-כל את הרעות – ובפתיחתי עמדתי תחילה על כל הצדדים השליליים שבהרצאת הספר ושבמסקנותיו הפוליטיות. והיתי רוצה לראות את היוריסט או המדינאי אשר יגלה בדו”ח של הועדה סכנות חמורות וגזירות ועיווּלים אשר לא ציינתי בפתיחתי.

 

אנו בוחנים את השלילה והחיוב ולא את השוללים והמחייבים    🔗

הבירור שהיה כאן לא זעזע אף במשהו את דעתי כ“מחייב”; עד עכשיו לא נתברר לי מדוע חברים מספר שלנו מתנגדים להקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ. אני מבין – אם-כי איני מקבל – את השלילה “המטפיסית”, שח כמה מהשוללים במפלגות אחרות, אבל איני מבין את השלילה הפוליטית של חברי מפלגתנו. הקשבתי קשב רב לדבריהם – ולא הגעתי לחקר התנגדותם. אולם דבר אחד ברור לי: מאחורי שלילה זו עומדת אמונה ציונית עמוקה. דרוש תוקף מוסרי רב למען דחות הצעה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. מי שאין לו אמונה בחזון הציוני הגדול לא יעצור כוח לדחות הצעה ממשית להקים מיד בחלק של הארץ מדינה יהודית. מי שדוחה מדינה יהודית בארץ-ישראל – בשם הציונות – ומדינה יהודית בארץ-ישראל אינה אוגנדה, ודאי שציוניותו רבת-אמונה ועמוקת-שרשים. ומבחינת האמונה הציונית והנאמנות הציונית אין אנו יכולים למצוא כל הבדל ופדות בין השוללים והמחייבים. אולם אנו בוחנים לא את השוללים והמחייבים – אלא את השלילה והחיוב, ומבחינה זו אני חולק בכמה דברים גם על המחייבים וגם על השוללים.

 

נימוקים אנטי-ציוניים – פסולים    🔗

אני חולק על כל הנימוקים האנטי-ציוניים והבלתי-ציוניים, שגם מחייבים וגם שוללים משתמשים בהם כדי להוכיח את דעתם. נימוקים אלה, בין שהם באים להוכיח את תועלת המדינה והחלוקה, ובין שהם באים להוכיח את ההיפך, הם פסולים וכוזבים, ושימושם מערער את ההכרה הציונית.

 

אין אנו חדלי-אונים    🔗

אני פוסל את הנימוק של כמה מחייבים על דבר חדלון-כוחנו. אין אנו צריכים להתרברב כאילו “אנחנו ואפסנו עוד”. אנו מכירים את העולם הגדול והכוחות העצומים הפועלים בתוכו, ואנו יודעים את מקומנו הצנוע במערכת הגוגרמים הבין-לאומיים. אולם כשם שאין אנו צריכים להפריז בכוחנו – כך אין צריכים לזלזל בו. יש כוח יהודי בעולם. אין הוא כמות מבוטלת, וגם הסבל היהודי הוא – כוח. מי שאומר שהיטלר הקטין את כוחנו אינו אומר את האמת כולה. חורבן יהדות גרמניה בודאי החליש את העם היהודי בעולם והפחית את משקלו הפוליטי, אבל מאידך גיסא – גם הגדיל את לחץ המצוקה היהודית, והמצוקה היהודית אף היא משמשת גורם פוליטי.

 

לפנינו ברירה – ולא גזירה    🔗

אני שולל גם נימוק שני של כמה מחייבים: שאין לנו ברירה. מסכים אני כמעט לכל דבריו של ברל כצנלסון מחוץ להנחתו, שדבר החלוקה נגזר מטעם ההשגחה האימפראיליסטית – באשר לאימפריאליזם הבריטי דרושה פדרציה פאן-ערבית. סברה זו אפשר שהיא נכונה ואפשר שאינה נכונה, ואיני מוכן לדון על המדינה והחלוקה כעל גזירה היסטורית שאינטרסים זרים גזרו עלינו – ואין להשיבה. אני מחייב את המדינה לגופה, מבחינת היותה מנוף להגשמה הציונית, העולה לדעתי על המנדט, אולם איני מאמין במדינה כברירה היחידה. אם אין לנו ברירה אחרת – גם ברירה זו אינה קיימת. אם אנגליה יכולה לחסל את המנדט בלי כל התחשבות בנו – הרי אין לה כל הכרח להקים מדינה יהודית, והמחייב טוען כי המנדט נשרף – עושה שירות רע למדינה. ולכל המשלים עם המדינה באשר היא גזירה שאין להשיבה – אני אומר במלוא הכרתי הפוליטית: המדינה לא תקום אם אנחנו לא נרצה בה. אם נכון הדבר, כאשר סבורים כמה שוללים, כי מדינה כזו יש בה אסון לציונות – יש בידינו למנוע את הקמתה. גם האדירה בממלכות, האימפריה הבריטית בשיא חסנה, לא יעלה בידה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל – בניגוד לרצונה של התנועה הציונית, בניגוד לרצונו של העם היהודי, ועלינו לבחון את הצעת המדינה לא באשר היא גזירה אלא באשר היא רצויה; לא באשר היא הברירה האחת, אלא באשר היא הברירה המעולה.

המנדט לא מת. אמנם ועדה מלכותית הכריזה פה-אחד שהמנדט אינו ניתן להגשמה, והקבינט הבריטי הצהיר שהוא מקבל דעת הועדה המלכותית. מסקנה זו של הועדה המלכותית והקבינט הבריטי מון שנתנה מכה קשה למנדט – ואעפ"כ עדיין המנדט קיים ועומד, ולא בנקל יעלה אפילו בידי האדירה בממלכות לחסלו – נגד רצוננו. אין המנדט הארצישראלי דומה למנדט בסוריה או בעיראק. מנדט זה כרוך בהכרה בין-לאומית של זכויות העם היהודי, ואין זה מן הדברים הפשוטים והקלים לחסל זכויות אלה – שגורל העם היהודי תלוי בהן.

 

מנדט בריטי או מדינה יהודית    🔗

יש לנו שתי ברירות: יש ברירת המנדט ויש ברירת המדינה – מנדט בריטי בכל מערבה של ארץ-ישראל, ומדינה יהודית בחלק אחד של ארץ-ישראל המערבית. ועלינו להכריע, כלפי עצמנו לכל הפחות, מהי הברירה הרצויה מבחינת הגשמת הציונות.

אין אני יכול להבטיח למישהו, אפילו לא לי לעצמי, שבהכרעתנו בלבד תלוי הדבר. הכרעתנו השלילית לגבי המדינה אין לי כל ספק בקיומה, אולם איני בטוח באותה המידה בהכרעתנו החיובית. כשם שאין להקים מדינה יהודית נגד רצונו של העם היהודי – כן אי-אפשר בימינו אלה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל נגד רצון הממשלה האנגלית. למרות הודעתה הברורה של הממשלה האנגלית זהיא מקבלת הצעת הועדה המלכותית בדבר הקמת מדינה יהודית על יסוד חלוקה – אין לי עדיין בטחון מוחלט שהממשלה האנגלית תעמוד בהחלטתה זו ותקיים אותה. ספקות אלה יש לגם ביחס למנדט. האִמרה שהמנדט מת היא לא רק מזיקה – אלא גם כוזבת. ולמרות הודעתה הברורה של הממשלה האנגלית שהמנדט אינו ניתן להגשמה – אין המנדט נתון לחיסול מהיר וקל בלי הסכמתנו-אנו. יש לנו די כוח להילחם על המשכת המנדט. ואם אנחנו נכריע נגד המדינה ובעד המנדט – תהיה להכרעה זו משקל לא-קטן, אולי לא-פחות מאשר להכרעה של הועדה המלכותית, אולם קיום המנדט והגשמתו אינם בידינו; גם בהימשך המנדט – יהיה זה מנדט בריטי, ומפרשי המנדט ומגשימיו יהיו אנגלים, שליחי האומה האנגלית – הממשלה האנגלית – ולא שליחי הקונגרס הציוני.

ואע"פ שאין לנו בטחון מוחלט כי לפי הכרעתנו אנו יקום הדבר, אין לנו לדון על שתי הדרכים – מדינה ומנדט – אלא לפי ההנחה, שהברירה היא בידינו וההכרעה תלויה בנו, כי במידה שאנו מוגבלים – חלה ההגבלה על כל אחת משתי הברירות, ובמידה שכוחנו אתנו, יעמוד לנו כוח זה להילחם על דרך אחת כמו על השניה.

 

כוח יהודי וכוח ערבי    🔗

ויש לנו כוח, והוא לא-קטן, ובארץ הוא הולך וגדול, ועל-ידי כך הוא הולך וגדול בעולם כולו. בתקופת-המנדט היתה לנו אבדה גדולה וקשה – ניתקה מאתנו היהדות הרוסית, וזה עשרים שנה כאילו אינה קיימת, אם-כי אני מאמין שיבוא יום ויהדות רוסיה תשוב לתת מכוחה לעם היהודי ולארץ-ישראל. אולם בתקופה זו גדל כוחנו הודות למנדט. אלה שהתאוננו על הפקידות האנגלית המטפחת את התנועה הערבית – שוכחים שטענה כזו בדיוק יכולים לטעון הערבים: כי אין ספק שהצהרת-בלפור והמנדט נתנו חיזוק רב, חיזוק פנימי, לתנועה הציונית, והרימו את קרנה לא רק בעולם הבין-לאומי, אלא קודם-כל בתוך העם היהודי עצמו. הזכויות שהבטיח לנו המנדו והפעולות שהמנדט איפשר ועודד – הגדילו את כוחנו והרחיבו את השפעתנו. אין זה כוח שיכול לעמוד נגד הצי הבריטי – אבל לא כל החלטה והכרזה של הממשלה האנגלית כרוכה בגיוס הצי הבריטי, וגורל האימפריה אינו תלוי בכיווּן זה או אחר במדיניות הארצישראלית. המניעים המולידים את הנדנודים הבלתי-פוסקים במדיניות זו – אין כוחנו כל-כך חלש כלפיהם, ו“הריאליסטים” הטוענים בשם חדלון כוחנו – הריאליזם שלהם פגום.

כמובן, אין לשכוח שגםג הכוח הערבי גדל – ולכוח הערבי יש יתרון אחד חשושב שאין לכוח היהודי. הכוח הערבי הוא מגובש, מסוים, נתון בעין. הכוח היהודי הוא היולי, סתום, סמוי מן העין; את הכוח הערבי אפשר לשקול ולמשש ביד – את הכוח היהודי אפשר לחוש רק בכלי-חישה רוחניים. לערבים יש ארצות, מדינות, ממשלות, צבא; ונקל למנות את האוכלוסים ולהעריך את משקלם. הערכת משקלנו-אנו אינה מלאכה קלה. נחוצה עין חדה והרגשה דקה למען תפוס את משקלנו האמתי.

 

כל הארץ כשרה להתישבות    🔗

הנימוק הפסול ביותר שנשמע בבירור זה – גם מצד המחייבים וגם מצד השוללים – זהו גינוי חלקי הארץ. הללו מגנים את השטח שמציעה הועדה למדינה היהודית: בשטח זה הכל כמעט מיושב ותפוס כבר, אין בו אפשרויות של קליטה והתישבות; והללו מגנים את השטחים שהוצאו מכלל המדינה היהודית המוצעת: מה ערך יש להרי שכם וחברון או לערבות-הנגב השוממות? ציזלינג משוה את הצפיפות של שטח “המדינה” לצפיפות של צרפת – אבל מאיזה זמן מודד ציזלינג את אפשרויות ההתישבות בעמק בצפיפות תושבי צרפת? הנבנה ישוב בעין-חרוד, ביגור, בגשר על יסוד השוואה זו? ומאיזה זמן נפסלו בתוכנו אפשרויות ההתישבות בהרים? האם לא עמדנו כולנו לפני שנים מספר במלחמה קשה עם “המומחים” השונים שהכריזו על ההרים שאין מהם תקוה להתישבות יהודית? האם לא הקימונו יחד ישובים בעטרות, בקרית-ענבים, במוצא, בכפר-החורש – והפרכנו את הלעז השטחי הזה?

וכלום לא תלינו כולנו תקוות רבות במרחבי הנגב? אף פעם לא השלמנו עם גזירת השממה שניתכה על הארץ ע"י כוחות מהרסים ומחריבים – וראינו את עצמנו נתבעים ויעודים לחונן את ההריסות באשר הן.

 

טענת האירדנטה – אין בה ממש    🔗

אני פוסל גם טענת “האירדנטה” שכמה מהשוללים השתמשו בה. כלום רק מדינה יהודית עלולה להעמיד אירדנטה? האין הציונות כולה, בכל צורותיה, כרוכה באירדנטה? היש עוד בשנתיים אלה אדם בישראל או בעולם שיתעלם מהריב שבין היהודים והערבים על זכותם לארץ זו? לא השמכת המנדט תעקור ריב זה ולא הקמת המדינה תחדש אותו. מי שמפחד מאירדנטה – אינו יכול להיות ציוני. אי-אפשר להתנגד למדינה יהודית מפני הקושי הערבי – ולדרוש באותו זמן המשכת המנדט; הקושי הערבי בהמשכת המנדט יהיה לא יותר קטן, אם לא הרבה יותר גדול, מאשר בהקמת המדינה; אם המנדט פירושו עליה יהודית גודלה והתישבות יהודית רחבה – היש מישהו בתוכנו המאמין ש“מנדט” זה לא יתָקל בהתנגדות מתגברת ומתמדת של הערבים? כלום אין הערבים מבינים ש“מנדט” זה פיירושו הפיכת ארץ-ישראל, וארץ-ישראל כולה, למדינה יהודית? ואם טענת האירדנטה יש בה ממש – טענה זו חלה על מנדט ביתר שאת.

 

לא איפה ואיפה    🔗

אין אני מבין גם את הערעור של כמה שוללים נגד מהירות התשובה “כן”. אפשר לפסול את ה“כן” לגופו, אם ישנימוקים מספיקים לכך. אפשר להוכיח ולבסס את ה“לא” – אבל אי-אפשר לטעון: אל תמהרו להשיב “כן” – בשעה שהטוענים עצמם ממהרים להשיב “לא”. מהו החפזון הזה בשלילת המדינה היהודית? אם הדבר טעון עיון – ואני מודה שהוא טעון עיון רב – חל העיון על השאלה בכללה, וכולנו חייבים בו, גם הנוטים לחיוב וגם הנוטים לשלילה.

 

עובדות-יסוד היסטוריות ונסיבות זמניות    🔗

מסקנות הועדה המלכותית שנתקבלו ע"י הממשלה האנגלית – ממשלת המנדט – העמידו אותנו בפני שאלות-היסוד של הציונות.

השאיפה הציונית ואפשרות הגשמתה מושתת על ארבע עובדות-יסוד: א) אהבת המולדת, ב) מצוקת הגלות, ג) אפשרויות-ההתשיבות הגנזות בארץ, ד) כשרון-היצירה של העם העברי.

טול אחד מהיסודות הללו – והציונות נפרכת או מתבדית. ארבע עובדות-יסוד אלה מתיחסות לשני הגופים שמהם מצטרפת הציונות המתגשמת: עם-ישראל וארץ-ישראל. אולם שיבת-ציון אינה מתרחשת בחלל ריק והעם היהודי וארץ-ישראל נתונים להשפעת גורמים ונסיבות ותנאים מחוץ לעובדות-היסוד שמניתי: תושבי הארץ הבלתי-יהודים, הארצות השכנות, המעצמות הגדולות שיש להן אינטרסים ושאיפות בארץ, יחסים וסידורים בין-לאומיים, ועל הכל – רצונה, מעמדה וצרכיה של המעצמה השליטה בארץ. מערכת הגורמים החיצונים האלה אינה קובעת את מהותה של הציונות, את שאיפתה ומטרתה. החזון הציוני טבוע במציאות ההיסטורית של האומה היהודית; אולם הנסיבות והגורמים החיצוניים מַתנים את אפשרויות ההגשמה ודרכיה. נסיהות אלה ומשתנות מזמן לזמן. התמורות הללו אינן פרי הוויתנו-אנו ולא ברצוננו תלויות – אבל אין אנו יכולים להתעלם מהן בואנו לקבוע מזמן לזמן את שיטות הפעולה שלנו. לא תמיד תמורות חיצוניות אלו רצויות לנו, אבל אנו נעשה משגה כבד אם נתנכר להן באשר אינן מוצאות חן בעינינו.

 

נתערערו היסודות של שיטת-המנדטים    🔗

בשנים האחרונות נפלו בעולם דברים אשר שינו מיסודם את היחסים הבין-לאומיים. התפשטות משטר האלמות והדיקטטורה בעולם; נצחון הפאשיזם האיטלקי בחבש למרות הסנקציות של חבר-הלאומים; התרחבות השפעת הנאציזם במרכז אירופה ודרומה; התמוטטות חבר- הלאומים והרס אָשיות המשפט הבין-לאומי; תגבורת מגמת ההתבודדות במדינות של ארצות הברית; חוסר-אונן של ארצות הדימוקרטה למנוע ולהפסיק התקפה יפאנית בסין והתקפה גרמנית-איטלקית בספרד – כל אלה ערערו במידה מרובה את יסודות המשפטיים והמדיניים הבין-לאומיים שעליהם התבססה שיטת-המנדטים, שאחרי מלחמת העולם שימשה יסוד מוסד במדיניות הציונית החיצונית. מבחינה מוסרית אנו פוסלים את התמורות האלה – אבל עובדה אינה חדלה להיות עובדה, גם אם אינה ראויה לשבח. המשטר הפוליטי בעולם ויחסי- העמים אינם נתונים בידינו; ובמידה שגורמים חיצוניים משפיעים על ההגשמה הציונית – עלינו לקחת בחשבון את השינויים והחליפות המתהוים בגורמים אלה, בין שהם מוצאים חן בעינינו ובין שאינם מוצאים חן.

בדיונים שלנו עלינו להבחין הבחנה קפדנית בין המושגים הכרוכים בשאיפתנו, רצוננו, הרגשתנו אנו, ובין המושגים הכרוכים בעובדות אובייקטיביות, בגורמיים זרים, ברצונות זולתנו. ואני רואה אחת הטעויות המרכזיות של השוללים בערבוב המושגים.

 

שאיפה והכרזה    🔗

אחת הטענות העיקריות של השוללים היא טענת אחידות הארץ, או שלמותה. כאן יש לנו דוגמא בולטת של ערבוב מושגים נפשיים במושגים פוליטיים, של החלפת משאָלה ושאיפה – בעובדה ומציאות; אחידות או שלמות הארץ, שבשמה מתנגדים למדינה יהודית בחלק מן הארץ, מה היא – ובאיזו מובן הן סותרות זו לזו?

בקונגרס השבעה-עשר היה ויכוח חריף בינינו ובין הריביזיוניסטים בשאלת המטרה הסופית. מה היה תוכן הויכוח? כלום היה הויכוח בזאת שהריביזיוניסטים רצו ברוב יהודי ואנו הסתפקנו במיעוט? הויכוח היה על הכרזה!

בשבילנו היתה הציונות תמיג הפתרון המלא לשאלת היהודים, ובקיבוץ-גלויות ובקוממיות ממלכתית במולדת ראינו את תכנה של המטרה הציונית. אולם בניגוד לריביזיוניסטים לא ראינו צורך ותועלת בהכרזה על מדינה. בכל כיבוש ישובי, בכל בנין נקודה חדשה, בכל תוספת עליה יהודית, בכל התבצרות משקית וארגונית, בכל יצירת גרעין של כוח יהודי – ראינו נדבך נוסף בבבנין המדינה; אולם לא רצינו להחליף את הפעולה הממשית, אם-כי המודרגת, להקמת המדינה בהרכזה מילולית ועקרה על מדינה יהודית. ידענו שהנקודה הקטנה ביותר הנוספת לנו בארץ מקרבת אותנו למדינה יותר מההכרזה הצעקנית ביותר על מדינה עברית משני עברי הירדן. מבחינה זו רואה אני גם את ההכרזות על אחידות הארץ ושלמותה.

כשם שקוממיות ממלכתית היא חלק בלתי-נפרד מהרעיון הציוני, כך שלמות הארץ – שיבת ציון המלאה והתערות העם היהודי בכל חלק מארץ-ישראל, בצפון ובדרום, במזרח ובמערב – יסוד אינטגרלי של השאיפה הציונית. אולם מהי אחידות הארץ בשעה זו?

 

אחידות הארץ – עובדה נפשית    🔗

אחידות הארץ כעובדה נפשית, כהרגשה יסודית בלב האומה – אין ויכוח עליה. בנשמת העם היהודי חיה ארץ-ישראל מאות בשנים כיחידה אחת ושלמה. וכל התהפוכות שעברו על הארץ, כל האינבנזיות והכיבושים, כל התמורות הפוליטיות, צירוף הארץ למדינות זרות או חלוקת הארץ לשטחים פוליטיים נפרדים, לא שינו במשהו את הרגשת העם היהודי. בכל הגלגולים המרובים והמתחלפים נשארה בנשמת האומה ארץ-ישראל, הארץ. בארץ שלטו רומאים, פרסים, ביצנטים, ערבים, מונגולים, צלבנים, תורכים – הארץ היתה פרובינציה באימפריה זרה או מדינה ערבית; בעיני העם היהודי לדורותיו זו היתה ארץ-ישראל. אחדות הארץ בנפש העם ובהיסטוריה היהודית היא עובדה מוחלטת, עובדה של ברזל, שאלפי שנים של נכר ותהפוכות לא עקרו ולא ערערו ואין כנראה כוח בעולם שיעקור אותו מהלב היהודי.

 

מחליפים מושג נפשי במושג פוליטי    🔗

אולם חוששני שכאן מערבבים חברינו מושג נפשי במושג פוליטי ומחליפים שאיפה בעובדה, כשמדברים הם על שלמות הארץ כעל עובדה אובייקטיבית, כעל מציאות קיימת – מתנכרים הם לאמת. אחידות הארץ בשעה זו אינה קיימת. רק בימי עצמאותנו המדינית היתה הארץ יחידה פוליטית. וגם אז – רק בתקופות מסוימות. מחוץ להיסטוריה היהודית אין לארץ-ישראל, כליחידה גיאוגרפית ומדינית, קיום מיוחד. בארבע מאות שנות השלטון התורכי היתה הארץ “שלמה” כחלק של האימפריה העותומנית. מאחרי הכיבוש האנגלי קרועה הארץ לארבעה חלקים. החלק הצפוני של ארץ-ישראל המערבית – מהגבול הצפוני של שטח המנדט הבריטי עד נהר ליטני – כלול עכשיו במדינת הלבנון. חלק שני של צפון הארץ – מזרחה, החורן, הגולן והבשן, – כלול במדינת סוריה. עבר-הירדן מדרום הירמוק על גבול חג’ז – נתון תחת “שלטון” המאיר עבדאללה, אם-כי המנדט הבריטי חל עליו. החלק הרביעי – שטח המנדט במערב ארץ-ישראל, שעליו בלבד חלים לפי שעה הסעיפים של הבית הלאומי במנדט. (ברל: יש גם סיני שהיא כיום בידי מצרים). וכששואלים שוללי המדינה: מה יהיה עם השטחים שמחוץ למדינה – שוכחים הם שאפשר להפנות אליהם שאלה זו גופה: מה יהיה עם השטחים שמחוץ למנדט? המנדט של,הבית הלאומי" אינו מקיף את ארץ-ישראל “השלמה”. הויתרנו על זכותנו להתישב בחלקי ארץ-ישראל שמחוץ למנדט?

המדינה היהודית – טוענים – תיצור גבולות בין שטח אחד של הארץ ובין משנהו. אולם כל מפעל התישבותי שלנו בארץ – כקטן כגדול – יוצר גבולות. כלום לא הקימו בוני עין-חרוד גבול בינם לבין קומי1? כלום לא הציבו יוצרי בית-אלפא גבול בינם ובין סחנה2? כל נקודה חדשה שלנו בארץ מוסיפה גבולות חדשים.

 

שלמות פלשתינה או אפשרות עליה    🔗

לפני התחלת ההתישבות שלנו היתה הארץ שלמה באמת – אולם זו היתה “שלמות” ערבית, שלמות של פלשתינה. מודדי האחוזים של השטח המוצע למדינה היהודית שוכחים שאחרי ששים שנות-התישבות לא הגענו עדיין אפילו לששה אחוזים של שטח המנדט המערבי, ו“השלמות” המקוטעת של הארץ (מקוטעת מפני החלוקה המרובעת בין הלבנון, סוריה, עבדאללה, וה“בית התאומי”) – היא עדיין כמעט כולה ערבית. הבשם “שלמות” זו מוכנים אנו לשלול הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ-ישראל המערבית? לא-פחות מהחבירם השוללים מתנגד אני לאלה האומרים: עליהו לקבל הצעת המדינה בכל צורה שהיא, כי אחרת אנו מפסידים הכל. זוהי תפיסה דפטיסטית, העלולה לערער את כל עמדתנו, ולא רק שהיא מזיקה ומסוכנת מבחינה ציונית – אלא היא גם לא מחויבת-המציאות ובלתי-מבוססת מבחינה פוטחיטית אובייקטיבית. ואני מקבל כאלטרנטיבה להצעת המדינה – המשכת המנדט. אבל מה ענין המנדת ל“שלמות” הארץ – אם במלה שלמות מתכוונים לשלמות יהודית של הארץ, לשלמות של ארץ-ישראל? באיזה סעיף מסעיפי המנדט מובטחת לנו “שלמות יהודית”? בהמשכת המנדט אין ארץ-ישראל כולה נהפכת לארץ יהודית. במקרה הטוב ביותר עלול המנדט בהמשכו להביא לידי תגבורת ידועה של הכוח היהודי בארץ, לידי ריבוי מספרנו והרחבת התישבותנו בארץ-ישראל המערבית. לא בהמשכת המנדט ולא בהקמת מדינה בחלק מן הארץ מבוצעת הציונות בשלמותה; בכל אחת משתי האפשרויות הללו יש רק כדי הגשמת שלב מסוים בציונות. והשאלה הקובעת לדעתי בויכוח זה היא: מה עלול להביא לידי תגבורת גדולה וריבוי מהיר של היהודים בארץ: משטר המנדט – או מדינה יהודית?

ובעוד שגולדה מאירסון שואלת מה לענות לבנה לאחר חמש-עשרה שנה, כשהמדינה היהודית תגיע לנקודת-השובע של קליטה – עליה לשאול עצמה, מהי התשובה שתתן מחר ומחרתיים ליהודים הדופקים על שערי ארץ-ישראל המנדטורית – ומוצאים שערים סגורים?

כשציוני מדבר על “שלמות הארץ” אינו מתכוון לשלמות הפיסית או המטפיסית של הארץ – אלא להתישבות היהודים בארץ בשלמותה. לא שלמות פלשתינה מעניינת אותנו אלא שלמות ארץ-ישראל. בלי יחס להתישבות יהודית אין לנו ענין לא בפלשתינה השלמה ולא בחלקי פלשתינה. מהו איפוא תכנו הציוני של נימוק האחידות והשלמות של הארץ, שמכניסים כמה מהשוללים בויכוח זה?

בימי תורכיה היתה הארץ “אחידה ושלמה” – במשך ארבע מאות שנים – אבל הארץ היתה כולה לא-יהודית; וכשם שבאמירת ברכת “המוציא” אין מוציאים לחם מן הארץ – כך אין עושים ארץ בלתי-יהודית ליהודית על-ידי הכרזה על שלמות הארץ ואחידותה. בלי חריש וזרע וקציר – אין מוציאים לחם מן הארץ. בלי עליה, התישבות ועבודה עברית אין גואלים ארץ-ישראל. פלשתינה לא תיהפך לארץ-ישראל – לא כולה ולא מקצתה, בלי אפשרויות ממשיות של עליה והתישבות רחבה.

 

חבר הלאומים ואנגליה    🔗

אבל אומרים: המנדט הוא משטר בין-לאומי. על הזכויות שהובטחו לנו במנדט יש ערבות חבר-הלאומים, בשעה שהערובה היחידה לקיום המדינה היא אנגלית בלבד. גם טענה זו יש לבחון בחינת-משנה: בחינת עובדות ובחינת רעיון.

אין אני מזדהה עם אלה שמבטלים עכשיו את ערכו של חבר- הלאומים, היות והוא נמצא בירידה בזמן האחרון… אין כוח חבר-הלאומים מספיק אמנם כדי למנוע התקפת איטליה על חבש, או מלחמת יפאן בסין, אולם עדיין יש כוח מוסרי רב למוסד בין-לאומי. ואם-כי שלטון האלמות והאגרוף מתחזק ומתפשט ורוב המעצמות הגדולות עומדות מחוץ לחבר – עדיין יש ערך לכוחות המוסריים בעולם המרוכזים בחבר- הלאומים, ואנחנו היהודים נהיה האחרונים שנזלזל בכוחות אלה. אין גם לשכוח שבאנגליה מיחסים ערך רב לחבר-הלאומים, ואם-כי אנגליה בעצמה היא הכוח המשפיע המרכזי – אפשר לומר הכוח המכריע בחבר – ואין להעלות על הדעת שום צעד של חבר-הלאומים בניגוד לרצונה ולאינטרס החיוני של אנגליה, הרי מאידך גיסא זקוקה אנגליה לחבר-הלאומים אולי יותר מכל מדינה אחרת ואנגליה מצדה לא תעשה בנקל שום צעד שיש בו פגיעה בולטת בעמדת חבר-הלאומים או בחוקתו. העם היהודי כאומה החלשה בעולם, כעם ללא מדינה וללא נציגות ממלכתית וללא כוח פיסי, ודאי שאינו צריך לזלזל בערך של ערובה בין-לאומית, אם גם אין לערובות אלא תוקף צבאי ופיסי. ההכרה הבין-לאומית בזכויותינו המובטחות במנדט – זהו נכס פוליטי גדול, שעלינו לשמור עליו כעל בבת-עיננו.

 

חבר הלאומים והמנדט    🔗

אולם קשה להבין מדוע חשוב חבר-הלאומים לגבי המנדט – ואינו חשוב לגבי המדינה היהודית; מדוע משמש חבר-הלאומים משען לנו כשהשלטון בארץ הוא בידי פקידות בריטית – ואין חבר הלאומים משמש משען למדינה היהודית? אם מדינת-היהודים תקום – לא תקום בלי הסכמתו ואישורו של חבר-הלאומים. האיניציאטיבה וההכרעה הממשית בהקמת המדינה היא כמובן בידי אנגליה. אבל גם ניסוח המנדט – ולא רק ביצועו – נעשה על-ידי אנגליה. חבר-הלאומים לא ערך את המנדט ולא קבע את תקנותיו וסעיפיו, אלא אישר את הנוסח שהותקן על-ידי אנגגליה. הגשמת המנדט אינה נמצאת בידי חבר-הלאומים, אלא בידי אנגליה בלבד. חבר-הלאומים אינו מוסמך להתערב בהנהלה ובשלטון הארצישראלי, יש לו רק הזכות לקבל דו“ח שנתי מאנגליה על דרך הגשמת המנדט ולחוות דעתו על הדו”ח. ועדת-המנדטים בודקת דו“ח זה ומוסרת מסקנותיה למועצת חבר-הלאומים. במועצת חבר-הלאומים אין לקבל שום החלטה בלי אנגליה – כי כל החלטות המועצות יכולות להתקבל רק פה-אחד. ליהודים אין נציג בחבר-הלאומים, לא במועצה ולא באספה הכללית יתר על כן – אפילו בפני ועדת-המנדטים אין נציג יהודי יכול להופיע. האפשרות החוקית היחידה שיש לנציגות יהודית היא להמציא לועדת-המנדטים דו”ח שנתי על התפתחות הבית-הלאומי והערות בקורת על פכולת האדמיניסטרציה המנדטורית בארץ. אגרת זו נשלחת לועדת-המנדטים באמצעות הנציב העליון; רק בא-כוח ממשלת-המנדט מופיע לפני ועדת-המנדטים כשהיא דנה על ארץ-ישראל.

זוהי המסגרת המעשית של הערובות הבין-לאומיות והפיקוח של חבר-הלאומים על המשטר המנדטורי בארץ.

 

חבר הלאומים והמדינה היהודית    🔗

ונשאלת השאלה: במה יגָרע משעננו הבין-לאומי – אם במקום מנדט בריטי תבוא מדינה יהודית? מדינה זו תקבל אישורו של חבר-הלאומים, ואם יש תוקף וערך לאישור הבין-לאומי שניתן למנדט – יש תוקף וערך לאישור הבין-לאומי שינתן למדינה היהודית. במשטר המנדט מוסמכת הסוכנות היהודית לשלוח אגרת לועדת-המנדטים – האורגן המפקח של חבר-הלאומים. במשטר המדינה היהודית ישתתף נציג יהודי בחבר-הלאומים גופו. האמנם יש לאגרת הנשלחת על-ידי הסוכנות היהודית לועדת-המנדטים תוקף וערך פּוליטי גדול יותר מנציגות שוות-זכויות של מדינה יהודית סוברנית המשתתפת בחבר-הלאומים? אם כוחו של חבר-הלאומים גדול כדי עמידה בפני אנגליה להגנת זכויותינו במנדט – מדוע אין כוחו של החבר יפה באותה המידה להגנת עמדתה של המדינה היהודית? וכי משום שהעם היהודי יהיה מוצג בחבר-הלאומים כעם סוברני – יקטן כוחו בחבר או יפחת ערכו של החבר?

חבר-הלאומים ימלא בהקמת המדינה היהודית תפקיד גדול הרבה יותר מאשר בקביעת המנדט. הממשלה האנגלית לא תוכל כלל לגשת לעיבוד תכנית להקמת המדינה עד שהדבר יתברר תחילה בחבר-הלאומים וההסכמה המוקדמת של החבר תינתן לאנגליה. מיניסטר-המושבות יושב כבר כמה ימים בז’נבה ודן עם ועדת-המנדטים עלתכנית החלוקה. זהו לפי-שעה דיון מוקדם – וגם זה לא בא עדיין לידי גמר. ועדת-המנדטים תגיש מסקנותיה למועצת חבר-הלאומים, ויש להניח שחבר-הלאומים יאמר לאנגליה: אַת רוצה שנשחרר אותך מהמנדט ושנסכים לסידור החדש – נראה קודם מהו הסידור החדש, מה התכנית? הצעת הועדה המלכותית לא נתאשרה עוד על ידיכם ולא קבלה את הסכמת הפרלמנט. לפי-שעה – המנדט עומד בתקפו; כשתביאו לנו תכנית מעובדת ומאושרת על ידיכם – נדון עליה.

שליח הממשלה האנגלית יחזור אז ללונדון. חקירה חדשה, חקירת התנאים האיסטרטגיים, ההידרוגרפיים, המשקיים, הכספיים וכו' תיערך על-ידי הממשלה, והצעה מסוימת ומוסמכת תעובד – וההצעה תובא שוב לפני חבר-הלאומים. החבר יבדוק את ההצעה ויסמיך את הממשלה להתחיל בצעדים מוקדמים. הממשלה תצטרך לבוא בדברים אתנו, למען עבד הסכם אתנו ועם הערבים. אני מניח שלכל-הפחות אנחנו, היהודים, נגיע לידי הסכם. הסכם זה יוגש לאישור חבר-הלאומים. ההסכם יקבע את תקופת-המעבר ויקים ממשלה זמנית, ואז יתחיל מו"מ חדש עם הממשלה הזמנית על אמנה, אשר תקבע יסודות המדינה ויחסיה עם אנגליה. אמנה זו צריכה שוב להיות מובאת לאישור חבר-הלאומים, ורק אז כשתקום המדינה לפי סעיפי האמנה – יבטל המנדט, והמדינה תוּכּר כחברה בחבר-הלאומים. זוהי בערך הפרוצדורה הצפויה בהצעות הועדה המלכותית. אין אני יכול לערוב שאלה בדיוק יהיו השלבים של הקמת המדינה – כשם שאיני יכול לערוב שהמדינה בכלל תוקם. אולם דבר אחד ברור: שאם תוקם מדינה יהודית לא יעָשה הדבר בלי שיתופו של חבר-הלאומים בכל הדרגות והשלבים המכריעים, וקיום המדינה יהיה מובטח על-ידי חבר-הלאומים לא-פחות מאשק קיום המנדט. דבר אחד ישתנה עם הקמת המדינה והשינוי יהיה לטובתנו – אנו בעצמנו נהיה שותף בחבר-הלאומים. עכשיו משתתפים בחבר-הלאומים רק נציגי מדינות ערביות (עיראק, מצרים – ובקרוב אולי גם סוריה) – ואלה שרואים את ברכת משטר המנדט בכוחו של חבר-הלאומים אינם רשאים להתעלם מעובדה זו. חבר-הלאומים אינו כולו כוח פרו-ציוני, ולא תמיד הוא כוח פרו-ציוני. בחבר-הלאומים יש גם כוחות אנטי-ציוניים. לא רק המדינות הערביות שבחבר הן כוח אויב. למדינות אלו יש ידידים ובעלי-ברית. וכל זמן שהמנדט ישלוט בארץ לא ימָצא בחבר-הלאומים אף נציג יהודי, בשעה שמספר הנציגים הערבים ילך ויגדל. רק עם הקמת מדינה יהודית ישתתף נציג יהודי בדיונים ובהחלטות של חבר-הלאומים.

 

התקום מדינה יהודית?    🔗

וכאן נשמעת טענה חדשה של שוללים – המדינה היהודית לא תקום, הצעת הועדה המלכותית אינה אלא אשליה.

לא קבלתי את הדעה שנשמעה כאן, כי הקמת המדינה היהודית היא גזירה מטעם ההשגחה של האימפריאליזם הבריטי. אולם קשה לי גם לקבל את הדעה שהקמת המדינה היהודית היא בגדר הנמנע. לא-פחות מהמבקרים המושבעים של ממשלת-המנדט מתיחס אני בספקנות רבה להודעות ממשלתיות, ואם מישהו יתבע ממני התחייבות שמחר או מחרתיים תקום המדינה – לא אתחייב על כך. אולם איני יכול לקבל הנחה שהועדה המלכותית הציעה יסוד מדינה יהודית בידעה מראש שהדבר לא יקום. גם איני יכול להניח שהממשלה האנגלית הכריזה על הקמת המדינה – בכוונה תחילה למעל בהכרזתה, וכל המו“מ המתנהל עכשיו בז’ניבה ע”י מיניסטר-המושבות – אינו אלא אחיזת-עינים. ואם ממשלה אנגלית סבורה שאפשר ושיש להקים מדינה יהודית – מדוע נאמר אנחנו שהדבר הוא בגדר הנמנע?

אומרים: הממשלה האנגלית לא תעיז להקים מדינה יהודית נוכח ההתנגדות הנמרצת של הערבים. יתכן. אולם מי שטוען כך – קשה יהיה לו להוכיח תוך כדי כך, שעם ביטול המדינה עתיד המנדט להתקיים באמונה על-ידי אותה הממשלה הפחדנית. הסבור מישהו בתוכנו שהתנגדות הערבים לקיום המנדט, כלומר לעליה יהודית גדולה לכל רחבי הארץ, תהיה פחות נמרצת ופחות תקיפה מהתנגדותם להקמת מדינה יהודית? מדוע? ננסה לבחון את העמדה של הערבים, הרואים במפעל הציוני סכנה או נזק לעתיד האומה הערבית. ערבים כאלה, בלי-ספק ילחמו נגד מדינה יהודית אפילו אם מדינה זו תתפוס רק חלק של ארץ-ישראל. אבל מוכרחים לשאול: הילחמו ערבים אלה פחות נגד קיום המנדט? החלוקה מעמידה ברשות שלטון יהודי חלק של הארץ. קיום המנדט עלול להעמיד תחת שלטון יהודי את הארץ כולה. מדוע לא תגבר מלחמת הערבים נגד קיום המנדט ממלחמתם נגד החלוקה? מדוע איפוא תגלה הממשלה האנגלית אומץ-לב גדול יותר בהגשמת המנדט מאשר בהקמת המדינה?

 

לא פרוגנוזה “מדעית” אלא הכרח ציוני    🔗

איש מאתנו אינו יודע עתידות. יש יהודי פיקח אחד ושמו אוטו בואר3. יהודי זה מפרסם אחת לשנתיים ספר חדש, בו הוא מוכיח על-פי תורת מרכס, שכל מה שקרה לפני שנתיים היה מחויב המציאות ולא יכול לקרות אחרת. אולם סופר פיקח זה לא פרסם עוד אף פעם ספר שבו יוכיח באותות ומופתים מארכסיסטיים מה שהוכרח לקרות במשך השנתיים הבאות. אין דבר קל מלהסביר את העבר כי אין כל אפשרות לסתור את ההסברה. את העבר אין לשנות, ובין שהתיאוריה המסבירה אמיתית היא או כוזבת, הדברים שקרו – קרו, ואין כל כוח בעולם יכול לשנות אף קורטוב אחד ממה שנתרחש, ואין איפוא שום אמצעי נסיוני להוכיח שהדברים יכלו להתרחש אחרת מאשר התרחשו למעשה. אולם היכול מישהו לומר שהדברים בעתיד גזורים מראש ומוכרחים להתרחש דוקא כך ולא אחרת? האמנם הכל צפוי והרשות אינה נתונה? האדם החי והחברה האנושית אינם יכולים לקבל דעה ממיתה ומטמטמת, שאין בחיי האדם ובחיי החברה שום ברירה, כי הכל קבוע ומוגדר מראש. גם אם ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני – הרי הבחור והבחורה בטוחים שהם בחרו זה בזה מתוך ברירה חפשית.

לא אכניס ראשי בויכוח מטפיסי על חופש הבחירה, אולם אין אנו יכולים לפעול בחיי היחיד ובחיי הצבור אלא מתוך הנחה שיש לנו ברירה.

נסיבות פוליטיות הציגו אותנו לפני ברירה חדשה, לפני גרירה של מדינה יהודית בחלק מן הארץ. ברירה כזו לא היתה לנו לפני עשרים שנה, לפני עשר שנים, ולא לפני שנה. עכשיו ניתנה אפשרות כזו. הקמת מדינה יהודית נעשתה אקטואליוּת פוליטית. אין זו גזירה שאין להימנע ממנה; אין זו עובדה שכבר נתקיימה. זוהי רק אפשרות, אחת האפשרויות. גיום האפשרות תלוי לא רק בנו. יש גורמים חיצוניים המַתנים את ההגשמה ותנאי ההגשמה של אפשרות המדינה. אולם גם בנו תלוי הדבר. בנו תלוי הדבר אולי יותר מאשר באחרים, כי יש לנו כוח להשפיע גם על אחרים. ולא “הפרוגנוזה המדעית” כביכול, אם דבר הקמת המדינה יתכן או לא יתכן – אלא הקביעה הציונית, אם הקמת המדינה רצויה או לא רצויה לעם היהודי. קיעה זו, ורק זו, צריכה להכריע בבירור שבו אנו עומדים.


  1. כפר ערבי צפונה לעין–חרוד.  ↩

  2. מזרחה לבית–אלפא. המע'.  ↩

  3. מורה ומנהיג של התנועה הסוציאליסטית באוסטריה; 1938–1881 – המע'.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!