רקע
יוסף חיים ברנר
דפים מפנקס ספרותי ד. [העתיד]

 

ד    🔗

בפעם הקודמת נזדמן לי להעיר איזו דברים על הקובץ הקטן “ספרות” והשתמשתי שם במבטא: “חדשה ספרותית צנועה”. כוונתי במבטאי זה היתה, כי אלה שעסקו בהוצאת אותו הקובץ (הבלתי-חשוב ביותר מצד עצמו, לצער-הלב!) לא כיסו בשום עלה-תאנה על איזה עירוֹם, לא הבטיחו ל“ברר” איזו דברים בלתי-ברורים, אלא שבאי-הרמת-ראשם ובאי-דיבורם על הוצאתם נדמו לאומרים: "קוראים יקרים! הננו שותקים, ושתיקתנו, כדיבורנו, היא, כפי שאתם רואים ומבינים מעצמכם, מפני שמה שיהא בסופנו – איננו יודעים; הציוניות, תקוותינו הלאומיות, חיינו להבא – הא?… אלא, שאיך שיהיה, והרי אנו חיים, ויש לנו איזו צרכים רוחניים; למצער, צריכים היו להיות… יש לנו צורך גם בקצת אמנות שבכתב, בקצת ספרות…צורך זה הלא בכל אופן הוא… קטן הוא הצורך, מדולדל הוא, אבל ישנו זעיר-שם, זעיר-שם… איזו כתבים מפלוני ומפלוני… והרי לכם עוד קצת כתבים נוספים על הראשונים. לאו דוקא כתובים בעלי טוֹן אחד, בעלי טנדנציה אחת ידועה, אלא – “ספרות”, ספרות בעלמא, דברי ספרות!…

קול אחר, אחר לגמרי, יוצא לנו מתוך המאסף של “סיני”, ששמו “העתיד” ומוקדש הוא “לבירור עניני היהדות והיהודים”…

“לבירור עניני היהדות והיהודים”… מעיקרא ה“יהדות” והדר ה“יהודים”… כפי שאתם רואים, איפוא, הרי לכם מכאן עסק עם אותם האדונים!

ואותם האדונים – היודעים אתם מי המה? למדנים, ברוך השם, באים בימים, שנשאו לפנים כליהם של “השחר” ו“האסיפים”, אנשים, שלאחדים מהם – כש“י איש הורוויץ, למשל, עורך הספר ומו”לו – דוקא ביחד עם אפיקורסות השׂכָּלית מגוחכה, דוקא ביחד עם השׁקפת-עולם של איזה תרח אבי-נחור, יש גם איזו ענינים רוחניים יקרים ללבבם באמת ויש גם אפילו מעין בקשת-האמת על פי מושגיהם הם, אבל, סוף-סוף, האורגניזציה הנפשית שלהם אינה עולה על הפסיכיקה של כל יהודי בינוני, ולפיכך כשהם מתחילים לדבר באזניכם על שאלת-היהדות, הרי הם מזכירים לכם את רבי פֵיגנבוים האמריקני, שׁכותב מאמרים ארוכים-ארוכים ומוכיח, כי אברהם אבינו לא היה צדיק כלל וכלל, שהרי גרם לזה שתילקח שרה לבית-פרעה… ומכיון שהדבר כך – מה מקום יש, איפוא, לעם-היהודים ומפני מה אינכם, איפוא, שייכים לפ.פ.ס? 1

אין ספר “העתיד” לפני בכתבי את הטורים האלה, אולם אין הדבר הזה מונעני מלכתוב מה שעלה על דעתי. כי הלא לא “לכתוב בקורת” על הספר הזה הריני מתכוון עכשיו, לא להוכיח, למשל, עד כמה חסרה “הפרספקטיבה ההיסטורית” לבעל-המאמר על דבר ר' יהודה הלוי, ובדרכיהם הכבושים והרצינים, הנכבדים והמכובדים, להביא ציטאטות על ציטאטות, להשיג ולהתפלפל ולעסוק בתורה לשמה – לא אלך. דיי אם אביע את הרושם, שספר כזה עושה על קורא כמוני, ואת זה אני יכול לעשות על פ י הזכרון, ואת זה אעשה.

“הרושם, שספר כזה עושה על קורא כמוני”… ואולם כלום ספר כזה עושה רושם על קורא כמוני?

ובכל זאת…

הדבר הוא כך: הכנסיה הספרותית המוציאה את “העתיד” ומשתתפת בו מכריזה על עצמה מפורש וברמז, שהיא בעלת דעות חפשיות, ולוּ עד גבול ידוע, ומכאן, שׁלשׁוּם דת-מורָשׁה, בתור דת-מורשה, אין כל ערך קיים בעיניהם. במלים אחרות: לשום דת, והיהדות בכלל, אין כל יחס בלתי-אמצעי אליהם, ולפיכך, הם כולם, כאיש אחד, מעמיקים את השאלה: מה יהא, איפוא, עם האומה הישראלית, מכיון שאיבּדה, או תאַבּד, את אמונתה ודתה, מה יגן עליה מפני ההתבוללות… הרי, לכאורה, ברור הוא מצד אחד, שעדיין ישנם יהודים, אבל כבר אין יהדות, בתור עמוד בל ימוט, שהרי אלמלי היתה אין מה לחשוש ואין מה לשאול ב“בכיה” וב“יאוש”, כביכול… אולם מצד שני – לא צעד אחד הלאה: לשאלת קיום היהדות, דוקא היהדות, לבירור ענייני-היהדות, דוקא היהדות… מבכים את היהדות ומתיעצים ומבקשים סגולות להציל את היהדות, לרפא את שבר-היהדות… ממש כאילו זה עתה יצאו מאיזה בית-סמינריום לרבנים, כאילו זה עתה ישבו ראש באגודת “כנסת-ישראל”!

קול-בכי עולה ממעון האנשים האלה: אנחנו, צער בעלי חיים, אנחנו סובלים צרות בשביל היהדות, בשביל האסון הזה, אנחנו מוסרים נפשנו על היהדות, בעוד שהיהדות אינה יקרה עלינו כלל… מה זאת? הבה נברר את היהדות!…

אבל כלום זה הוא המקום הכואב? כלום השאלה היא בנשיאת עול-היהדות או בפריקת עולה? כלום בּוּרז’וּאים מבני דורו של מנדלסון אנו? מה אתם מדברים? מה אתם באים לברר? הנריאֶטה הֶרץ וכל אותם האנשים הבטלים יכלו לשבת בסאלוֹנים ולפטפט על יפי-הדתות, לכפור בהן, ללעוג להן – ולשחק ב“פלירט”. אולם צעירי-ישראל מן הגיטו, אשר אליהם הנכם באים, אדונים נכבדים, בבירור היהדות שלכם, אינם יושבים בסאלונים. צעירי-ישראל אלה אומרים: שאלתנו אנו היא לא שאלה על-דבר המרת-דת; שאלתנו-צעקתנו היא: מה לעשות לנו, היהודים? כיצד לחיות? כיצד לחדול מלהיות פאראזיטים בכל המובנים? כיצד לרכוש תנאים של יצירת אפני חיים הגונים? כיצד לחדול מהיות בני-הגיטו?

אותם האדונים מבטיחים גם לברר “ענייני-היהודים”, אבל בשום מקום אינך מוצא דבר על העיקר: על אי-האפשרות למצוא מוצא למחיה וליצירת-המחיה, על אי-האפשרות להישאר במקום-היותנו ועל אי-יכולתנו ואי-האפשרות לשנות את המקום… הדאגה היחידה שלהם היא עוד פעם: מה לעשות לאומה הישראלית ביום שתישאר בלי יהדות? איך תתקיים האומה הישראלית כשתישאר בלי יהדות? אלא שהאמיצים ביותר קופצים ומטעימים בעקשנות: “והדבר בוא יבוא, הן רואים אתם, אנחנו הננו כבר בלי אמונת-היהדות”… ויש שמתחפשים ליראים לגשת עד קצה-הנקודה, וכשהם נזקקים להזכיר “אבדן-היהדות”. הם מוסיפים: “חס ושלום! בל יפתח פה לשטן!”

לא ראי אלה כראי אלה, הצד השווה בהם, שכאלה כן אלה מצטיינים בטוֹן האוֹלימפי שלהם, בתקיפותם, בבטיחותם ובדרישתם – לעת-עתה! – הכרת-כבוד להם על חכמתם, על ראותם את טריפת ספינת-האומה בים, על חקירתם האובייקטיבית, המדעית, על “בחינת היהדות והתפתחותה מדור לדור” שלהם. נסו-נא להתיחס אליהם בליצנות פורתא, נסו-נא להטיל איזה ספק בערכה המוחלט של “חכמת-ישראל” שלהם בנוגע לגאולת-נפשנו ופדות-גופנו, נסו-נא לחשוש קצת, כי לא, תחת מצנפותיהם הד"ריות והרבניות של הבֶּרְנְפֶלדים צפון עתידנו ואפשׁרות-עתידנו – וירגזון! היאךְ! חוצפה!…

“לבירור עניני היהודים והיהדות” – בָּמה חדשׁה לשׁם זה? ומה “השילוח” עושה מיום צאתו עד הנה? וכי בשביל שהוא נותן לפעמים גם קצת דברי-שירה – הפסיד? וכי בשביל ש“העתיד” מרחיק מגבולו אף ריח של ספרות, ויחוסו לזה הוא מגלם באופן מצוין בפרק “בחיים ובספרות”, שאין בו אף זכר לשום הופעה חדשה לא בזה ולא בזה, לא בחיים ולא בספרות – יש לו כבר בשביל זה לבד זכות-קיום לעצמו?

ואגב: היֵדעו ידוֹע האדונים ההם, בעלי “העתיד”, כי בכרךְ קטן של ציורי איזה נומברג, בסקיצות ז’ארגוניות של איזה רייזין, וכיוצא בזה עניינים בלתי-חשובים לדידהו כלל, יש יותר “לבירור היהדות והיהודים”, מבכל מֵימיו שׁאין להם סוף של ברנפלד הידוע?!

ומה “העתיד”? איזה עתיד? מקלט בטוח? לא. מרכז לאומי רוחני-מדיני? – גם כן לא (עיין “מתקופה לתקופה”). ריבולוציה סוציאלית וההכנה אליה? – חס ושלום! מה אתם מדברים! אבטונומיה קולטורית בארצות-הגולה? – דברים בטלים שבבטלים (זכרו “שתי דרכים”!). או אולי עתיד של אמנות יצירתית, של אפקי-וערכי-יופי חדש או ישן? – איזו רעיונות תועים במוחכם! הרי זה הוצאת “סיני” אשר ממאריינבּאד!… ובכן, באמת, איזה עתיד? מה “העתיד”?

אח, כן, כן. “למען נחכּם לאחריתנו”. המליצה התנ"כית האוריגנלית היא של העורך בעצמו. למען נחכם לאחריתנו.

ותו: “העתיד נברא בשביל העתיד” – קצר וברור! רמז לזה בסוף מאמרו של בר-טוביה (זה הסופר העשיר בכל המקצועות, שבקראך את דבריו הנך שואל את עצמך ומסתפק, אם עדיין מחפש זה אחר נקודת-נשמתו, או שמא אינו אלא מסתגל לכמה גוונים…); סיוע לזה – בצרור מכתביו המליציים, ככל המכתבים הנכתבים ברוח-המפלגה, של בריינין על-דבר… “סיני”.

תחת זאת אין אף צל של עתיד, כמובן, במאמרו של ברדיצ’בסקי על אחד-העם ודעותיו, ומפני זה כובד-הראש היתיר שבמאמר, עם הציטאטות מן הרמב“ם וה”עיקרים" ור' יצחק-יעקב ריינס מלידה – כל זה עושה רושם משונה קצת. אח, הן זה לא כבר קראנו את “זקנה ובחרות”… ומפני מה אותו ברדיצ’בסקי עושה הפעם עיגולים ושוב עיגולים ומשנס את מתניו ומדבר ומאריך ואינו אומר ברור ומפורש ובקיצור מה שמוּנח בטבע-הדברים ומה שהוא מוכרח לחשוב, כי “ילקוטו” של אחד-העם, על דבר רוח-היהדות והמוסר הלאומי וכו' וכו', עם מראי-מקומות לספֶּנסֶר ול“טיימס”, אינו רק מלא סתירות והפכים, כמו שהוא, ב., מוכיח וחוזר ומוכיח, אלא שבשבילו ודכוותיה, אנשי-מחשבה, שמחשבתם נובעת מתוכם, אותו “ילקוט” מלא בעיקר, דברים מגוחכים, במחילה, דברים אשר לזרא הם, פשוט. אחד-העם הוא פובליציסט מעשי, ובשאלות ארץ-ישראל שלו ובנבואותיו על סופה של הדיפלומאטיה וכיוצא בזה קלע תמיד אל האמת, אבל הוא נעשה במצב של איש שלא על מקומו, כשהוא בא לדרוש בתחיית-הרוח, להוכיח כמה יהודי-אירופה מטיפוסו של הרצל אינם לפי מוסר היהדות הלאומית, או לדבר בכלל על פרובלימות מעין האופטימיסמוס והפסימיסמוס (עיין “חשבון-הנפש”), למשל; ולכאורה, מי כברדיצ’בסקי יודע, עד כמה אין “יהדותם” של אחד-העם וחברייא במציאות בשביל יהודי אירופי מודרני, ש“הפך את כל קערתו על פיה” ושככל האירופים הקולטוריים, היהודים והבלתי-יהודים, אינו עומד על “פרשת-דרכים”, אלא עובר כל התחתיות והעליות… לכאורה, מי כמוהו השיג, שאם יהודים אנו, אין זאת מפני שיש איזו יהדות, המתחננת לפני השואלים הידועים, כי ישאלו לקיומה, אלא מפני שבהכרח אנו ובנינו נמצאים באלפי מצבים מיוחדים ספציאליים, גופניים ונשמתיים, אקונומיים וקולטוריים, המניחים עליו חותם מיוחד, והשאלה לנו היא לא מה נעשה ליהדות אלא: אנו, היהודים, מה נעשה לעצמנו, שנמצא איזה מקום-מנוחה, שלא נידחף מגבולות התרבות האנושית, מגבולות היצירה, באפנים ידועים, לאומיים, שלא נישאר במקום שאנו עומדים עתה עם תרמיל-דלותנו בכל הענפים… לכאורה ולכאורה… והרי הדבר מציק: ברדיצ’בסקי, ש“עתיד” אין לו, אבל שאלות יש לו מקדמת דנא, שאלות שהוא שאלן, הראשון, והוא לא חדל מהן, היחידי, בא להשיג על אחד-העם ודעותיו ברשותם של אלה, של בעלי “העתיד” ולפעמים גם בלשונם של אלה… יוצא, כמובן, “לא הא”…

הזכרתי “כובד-ראש”, ולא לשבח, והקורא התמים – הן קוראים בלתי-תמימים כמעט שאין לנו בעברית! – ודאי שיתמה ויאמר: הא כיצד? עזות של פיליטוניסט! קלות-ראש, שכובד-ראש חסרון הוא לגבי דידה!… כן, יקירי, את כובד-הראש… את כובד-הראש שבמאמרו של ברדיצ’בסקי הזכרתי לא לשבח, אבל בכל אופן איני יכול להתיחס אליו בזלזול,יען שבכל אופן אינו זה כובד-הראש, המרחף על כל ספר “העתיד”, זה כובד-הראש המעיר בגרוני כבר את נימי הלגלוג-בקול…

כובד-הראש שבמאסף “העתיד” מעורב בעיני מרצינות של קוראי-שיעורים המחילים: “את הנדון שלנו, רבותי, אפשר לחלק לשתי מחלקות” ומהתנפחות של בעלי-בתים העומדים בכותל-המזרח. כובד-ראש זה – אנו יודעים, היאך הוא נעשה: אזנינו שומעות את צפצופו, איך שהוא מזיע וקורא: דרך-ארץ לפני! אני חוללתי את המאסף העבה! הריני כובד-ראש! הריני מדבר על בחינת היהדות ההיסטורית! הריני עוסק בהכרה המוסרית!…

“ההכרה המוסרית”… כוח שלטון-השכל של ההורוויצים הראציונאליסטים וכוח ההכרה המוסרית של הברנפלדים המוסריים ביותר ונקיי-הנפש ביותר, כידוע – בד בבד ישָׂאוּ!

אולם הורוויץ בעצמו, כפי הנראה, שמח בחלקו ובהשקפתו ה“ראציונאלית” על העולם וההיסטוריה, ולפיכך במאמרו על ר' יהודה הלוי הוא לוקח תחילה תחת אפיטרופסותו את אותו הראציונאליסט הגדול מישראל, שאיחד את רב אשי ואת אריסטו ושאיחד י“ד כרכים גדולים הלכות עם “חכמת-הפילוסופיה” ו”חיובי-המופת“. בעיקר-הדבר, הענין בכללו אינו נוגע ביותר, ובכל זאת יש חפץ להעיר, שאף על פי שלפי הוכחתיו של בעל-המאמר לא עמד הלוי על מרום פסגת-הפילוסופיה של זמנו ולא רצה להטעות בחכמה יוונית, בעוד שר' משה בן מַימוֹן היה שלם בזה, אבל חיי-נפש עמוקים, חיי-נפש של נשמה גדולה באמת, אין אנו מוצאים אצלו בשום מקום, בעוד שר' יהודה הלוי היה – ר' יהודה הלוי!… “ים יזעף ונפשׁו תעלוז”… אם שׁד”ל הִרבה “דברים על-דבר האברהמיסמוס והאטיצימוס, מבלי דעת לכרוע על ברךְ נגד רוח-ההֶלֶנים הגדול, הנה בפיו שׁל ר' יהודה הלוי, בשעתו, זה מצלצל באופן אחר לגמרי”. בשביל זה לא היה צורך כלל להפיח מאמר גדול כזה ב“העתיד”. ואם בחלקו הראשון, כשמר הורוויץ מדבר על התיאולוגיה של הלוי, עוד יש פה ושם איזו דברים של טעם, הנה כשמר הורוויץ בא בפרקים האחרונים ל“בקר” את פיוטו של הלוי, והוא מביא ציטאטות שונות וקורא: “זו אינה שירת-החיים, זוהי שירה גלותית”, וכדומה, אז הוא מעורר גם קריאות מעין אלו מצדנו: זוהי בטלנות השׂבֵעה-רצוֹן מעצמה! כמה אין הבנה לאיש בחבלי-יצירה של משורר,וכדומה, וכדומה. סגנונו של הורוויץ חד וברור, והוא מזכיר ומזכיר שכתב ב“השחר”. ב“השחר”, אמנם, צריך הוא לכתוב גם היום!

כאל דבר חשוב ומדעי באמת צריך, כמובן, להתיחס להתחלת ספרו של ד"ר יוסף קלוזנר, זה הישר והמתמיד. אמנם, הוא בעצמו מזהירנו על זה בסוף-ההקדמה: הרבה שנות-עמל רצופות. את סגנונו ממש בזה לא רשמתי לי. חבל. כדאי היה לרשום. –

בנעימות רבה נקראת התחלת ספסרו של ש“א הוֹרודוצקי על-דבר הבעש”ט. ש“א הורודצקי הוא סופר תמים, והמלחמה שלו בעד החסידות, שהוא נוטשה בספרותנו על ימין ועל שמאל, יש שהיא מעלה צחוק-שפתים קל: יותר מדי הוא בוטח באמיתו, והבנתי את הפרובלימה של המסתורין היא שטחית ופרימיטיבית עד מאד. ואולם את הנכון צריך לומר לו בפניו: הוא מבין מה שמתנגדיו אינם מסוגלים להבין, כי נשמותיהם של הבעש”ט והדומים לו, כפי שהן מתגלות לנו בפסוקים השונים, קרובות לנו יותר מנשמותיהם של, למשל, לילינבלום וכו‘. הבעש"ט, אמנם, היה בעל-מופת, אדם שלא ידע כלום מחוקי-הטבע ומפילוסופיית-הטבע, כפי שהיא נלמדת בתי-ספר, אדם מלא משפטים קדומים, ירא-אלוהים ובמצוותיו חפץ מאד, ואת זימל על-דבר פרידריך ניטשה לא קרא מעולם, ובכל אלה, רואים אנו ברור, שבחיי-נפשו, בחדירתו אל מסתרי-החיים, העולם, ההוויה, היופי, האור, בשמחתו ובתוגתו, בנדודיו על הרי-הקארפאטים ובמחשבותיו הבודדות על הרי-הקארפאטים, הוא יותר קרוב לנשמת היהודי המודרני – מבעלי “דרך-תשובה” וכו’.

בחלק “בחיים ובספרות” סובב הציר שוב רק על אותה השאלה, אותה הנרגא של השואל-המתיאש הגדול ש"י איש הורוויץ. בחיינו ובספרותנו, כנראה, אין כל פרובלימות אחרות. פרובלימת-הורוויץ – זהו הכל. משה קליינמאן מצד זה ויוסף ליאוֹן מצד אחר. הראשון מנחם את הורוויץ ואומר לו: אבל הפוליטיקה הציבורית, מר הורוויץ, הפוליטיקה הציבורית תוכל להציל. תרופה בדוקה! השני רוקד לפני הורוויץ ואומר: אבל היהודי החדש, היהודי החדש, והרי אפיגראף מגרמנית…

הביבליוגרפיה של ש.ב. עוסקת בשני ספרים מיסיונריים. ועוד פעם הויכוח הישן: היהדות או הנוצריות? איזו דת מעולה? אותו המיסיונר נגע בברנפלד בפירוש. ואני, הכותב, אומר: אותם המיסיונרים הלונדונים והמתפלפלים עמהם – צורה אחת להם בעיני בנדון זה. כולם עומדים על אותה הנקודה התיאולוגית. אל האדם האירופי לא יגשו מיסיונרים.

אנו האירופים המתקדמים, נפטרנו מן החיתולים והקיפולים הללו ואיננו מתחרטים.

***

וזה הכל? כל התוכן? לא, כמדומה. היו שם, כמדומה, עוד איזו דברים. איני זוכר. בכל אופן, אין סכנה בדבר. בין כךְ וכךְ, דברי נתארכו ועת לסיים. די ברַבותינו, חכמי “העתיד”! יהיו אלוהיהם עמהם! יחכמו לאחריתם!


[“הד הזמן”, אייר תרס"ח; החתימה: י.ח.ברנר]


  1. [המפלגה הסוציאליסטית הפולנית]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!