רקע
יוסף חיים ברנר
רְגָשׁים וְהִרְהוּרִים [על "מחפשי אלוהים"]

[על “מחפשי אלוהים”]

זה כמה בשנים שנתרחקתי מעל אדמת רוסיה ואין אני בקי בזרמים האחרונים שבספרותה ובחיים הקולטוריים של האינטליגנציה שלה. אולם מצלילי ההדים המגיעים לפעמים אלי, הריני לָמד, שרבו שם בתוכה עכשיו “המחפשים הריליגיוזיים”, “המבקשים דבר ה'”, “השואפים אל האלוהים”, “המוצאים את האלוהים”; רבים ומתרבים שם הדברים והמדברים בכמו אלה, והמֶרֶז’קןבסקים והרוֹזאנוֹבים, והבֶּרדיאַייבים והבּוּלגאקובים שלהם – מבלי שתהא לזה, כמובן, השפעה על חייהם אפילו כחוט השערה – כותבים מאמרים, מונים את העמודים, מקבלים פשיטי דספרי, אוכלים ושותים והולכים אל התיאטרון ואל השיעורים ואל הקריאות הציבוריות; אלא שבמאמרים דנים הם על המסתורין הדתיים והגעגועים המוסריים והמרידה בשכל ובעולם על מנת לשוב ולקבל פני היושב בסתר עליון, וכמו כן בשעת האכילה והשתיה והשיעורים והקריאות הציבוריות ובין מערכה למערכה בתיאטרון מדברים על המסתורין הדתיים והגעגועים המוסריים – וגומר.

כאמור, מפאת ריחוק-המקום וריחוק-העניינים, איני יכול לעמוד על בוריה של התנועה הזאת מבלי לטעות בפרט זה או אחר; אבל בדרך כלל ברור לי, שאין החזיון הזה עלול להעיר בתוך נפשו של אדם נאמן-לב אלא התיחסות מפקפקת לאותם האדונים היפים, גיבורי העט והדרשה הפילוסופית. כי אכן מובנים הם ההמונים הגדולים, החשוּכּים ם והעיוורים, עם האינסטינקט של אמונה שלהם ועם נטייתם הטבעית לצרמוניות דתיות ולעשיית נחת-רוח בהמון ליושב במרום; מובנים וגם מכובדים, אם כי רחוקים וזרים, אותם האנשים הפשוטים היחידים מתוך העם – המעטים מאד – שיש להם באמת קורבה ודין ודברים עם אביהם שבשמים וצורך פנימי לעשות רצונו; ברם, סופר נאור, מודרני, הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את האלוהים, על געגועיו לאלוהים, על מציאותיו באלוהים – מה פני האיש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?

אנכי, כותב הטורים האלה – גם כן מושך בשבט-סופר – אינני איש-המדע; לא שקדתי על דלתי בתי שבת תחכמוני ואינני לא ראציונאליסט ולא פוזיטיביסט, ואיני חושב לעילא מכל עילא לא את “השכל הישר”, לא את משפט החברה והנאתה, ואפילו לא את אמיתת הנסיון שלנו; אדרבה, להפך, יודע אני ויודע, ככל פשוט שבפשוטים, אשר נשמה לו, את כל קוצר-כוחו ואפסותו של השכל האנושי, את כל טעויות ותעתועי-הנסיון של חושינו, ויחד עם זה את כל הקושי שבחיים ושבצירופי החיים, את כל מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים, ויחד עם זה את כל הפחד והרטט ואי-המוצא של תעלומת חיינו ומותנו… אולם – אולי דוקא מפני שכאבי זה הפשוט והאלמנטרי חודר ונוקב אצלי עד תהומי – איני מבין, היאך באים אנשים, המתאמרים לנאורים, ואינם מתביישים להשליך לתוך הלוע הנורא הפתוח פתותי דברים לא מעלים ולא מורידים, דברים שבשום אופן לא ירככו כלום, לא יחממו כלום ולא יגלו כלום, על-דבר איזו פיקציה – פיקציה בכל המובנים – שהם מחפשים אחריה ומתגעגעים אליה ומוצאים אותה, על-דבר איזו פיקציה דמתקריא אלוהות.

ומן ה“נשגב” שלהם אל המגוחך – אפילו לא צעד אחד! הרוב שב“מחפשים הריליגיוזיים” אינו מסתפק באמונה גרידא, אלא דורש גם “דבר-ה'”, הַינו, צורך בדת, בחוקים רליגיוזיים, במצוות מעשיות, שכל כך הרבה בהם, כביכול, התרוממות-נפש, שירה, פיוט, וכו' וכו'.

שובו, בני אדם, לבתי כנסיות עם הדממה והנגינה והקטורת שבהם! שובו לעבודת הבורא!

– אפס, לא! – יאמר האדם הנאור האמיתי, עמוק-הרוח וישר-הלב – ישובו אל התפילות והמצוות אלה, אשר בהונאה נפשׁית שָׁמֵן חלקם. יבואו אלה ויתחברו עם העדר הגדול שׁל ההמונים הגדולים הבוּרים וגם של ה“אינטליגנטים”, שלמרות ה“השכלה” שקיבלו בבתי-ספר, אין כוח הביקורת שלהם עולה על זה של הגלב או של הז’אנדארם; יתחברו הללו בשמירת חוקים ריליגיוזיים עם אלה השומרים להנאתם את סדרי החיים ההווים ומוצאים את תועלתם בבערות ובדת. אנחנו – לא נלך עמהם. כי האומנם יש לנו צורך לשאת בעול הסיכלות הכללית בשׁביל להדַמות לכל? האומנם פסקה האשׁ היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואתם גם חוקיהם, פקודיהם ו“מצוותיהם המעשיות”….

––––––––

ד“ר יוסף קלוזנר בסוף מאמרו הראשי “העברי הצעיר” בחוברת ה' של “השילוח” שנה זו משביענו, שלא נחשדהו, כי באידיאה הראשית של מאמרו זה הוא משתעבד ל”זרם המודרני בספרות הלועזית". נוּ, בל נחשדהו! קלוזנר הרי הוא נאמן-בית-ספרותנו, סופרנו המובהק, שעבד כל כך הרבה לטובת הספר שלנו במקצועות שונים – נאמין לו הפעם על דיברתו! נאמין לו, שהאידיאה, שהביע כאן, שלו היא, שלו… מהו אומר?

הוא אומר:

“כבר היה למשל, שבשעה שכבר הושלכה מוֹדה ידועה לתוך האשפה בפאריז עדיין היא שלטת באישישוק. וכן הדבר אצלנו. כל העולם כולו מלא עתה מבקשים את ה' (הכּוונה היא לא לאותו ‘הזרם המודרני בספרות הלועזית’?…) והמשכילים שבעמנו, שהשם ‘עם-האמונה’ יאה לו אולי הרבה יותר מן השם ‘עם-הספר’ (איזה אושר!) מדמים, שאין להם עוד לבקש כלום, שהרי כבר מצאו את – ‘הכפירה בעיקר’”.

זהו הציר שעליו סובבת כל ה“אידיאה”, ובאמת, חרפה!….. כל העולם כולו מבקש אמונה, בפאריז עכשיו המוֹדה היא על אמונה, ואנחנו, האיישישוקים, איננו מתבּיישים לבלי לבקש כלל ולצאת במגבעת הישנה שלנו של “כפירה בעיקר”. ולא עוד, – מוסיף בעל-המאמר להחרידנו – הכפירה נעשתה לנו “לדוגמה נוקשה ומאובנת”. והחרדה על הסכנה הקרובה כל כך רבה היא, עד שמפניה שוכח ד“רנו הנכבד מניה-וביה מה שכתב בעצמו לפני שני עמודים באותו מאמר, בשעה שצייר את תכונתו של המשכיל בן הדור, כי הלז “אין יחוסו אל הדת נכנס לתוך הפורמולה (הנחוצה כל כך!) של תיזה, אנטיתיזה וסינתזה”, אלא, שהוא פשוט, מסיח את דעתו הימנה, וחסל. כאן מוצא כבר הד”ר קלוזנר, כי לאסוננו, לא די שאנו מסיחים את דעתנו, אלא שהכפירה נעשתה לנו ל“עיקר” גדול, שהרי אלמלא שכך לא היתה הסכנה מסוכנה ובתי הספר בארץ-ישראל לא היו משוללי דת, בעוה"ר, כיום הזה…

עד כאן דברי החרדה: אבל מענין ביחוד הוא מה שמעלה הד"ר הנכבד בחקירתו, בתור היסטוריקן על החדש “החבוי, הגלום והמדומדם” בתוך הישן עצמו – על העברי הצעיר ותעודתו ההיסטורית.

בתור היסטוריקן מתחיל קלוזנר את מאמרו מן הימים ש“היהדות והדת הישראלית היו שמות נרדפים”; הלאה, בשנות הששים והשבעים, נתגלה ניגוד לדת הישראלית בשם החיים; אחר-כך, בשנות השמונים, באו הימים של רומאנטיקה דתית-לאומית; מכאן ואילך, משנות התשעים ואילך – ימי בינים, שני מגניטים, שתי רשויות, פייאֶרברג, ביאליק; לאחרונה – “הדור החדש גם בתוך הקהל וגם בתוך יוצרינו”: טשרניחובסקי, יעקב כהן, אלה העברים הצעירים, “היהודים הלאומיים הגמורים”, “היהודים השלמים”, “העברים ההיסטוריים”, אשר רק “במקום י”ג העיקרים של הרמב“ם, הם באים ומעמידים את היהדות על שני עיקרים: על הלשון העברית ועל ארץ-העברים”.

הרי לפנינו בקצרה דברי ימי החזיון החדש של העברי הצעיר, שכבר יש לו יוצרים וקהל, אם כי עדיין לא רוב-הקהל, והרי “ההשקפה החדשה, המתגשמת גם בחינוך העברי שבארץ-ישראל”. טוב זה או לא-טוב?

לראשונה נראים הדברים, כאילו בעל-המאמר החריף נוטה לענות על שאלה זו בכעין חיוב… טוב או לא-טוב? כן…לכאורה, לא-רע… מצד היוצרים והקהל, למרות “הסחת דעתם מן הדת” (“הדוגמה המאובנה” באה אחר-כך בעוד שני עמודים!), הרי אנו מוצאים בהם “אמונה ומסירות-נפש ואהבה עזה וגדולה ללשון העברית ולתחיה בארץ-ישראל”… ומצד החינוך החדש, הנה “בבתי-הספר שבארץ-ישראל מן הטיפוס החדש נוטעים מורי ארץ-ישראל שני דברים בלבות תלמידיהם: אהבה לעברית ולארץ, ואהבה אמיתית, לא מופשטת, וכו' וכו'…וכך נתחנך דור שלם על היהדות החדשה, שנאה לה יותר שם עבריוּת מיהדות” (ע' 402–403). הרי שגם שם נאה יותר נמצא, תודה לאל, ליהדות החדשה: עבריוּת. ומה חסר עוד?…לכאורה, לא-רע…

“אבל… מה אנו רואים בפועל?” בפועל, סוף-סוף – לא-טוב! היוצרים של ההשקפה החדשה השפעתם מועטת על הקהל העברי הרחב, כלומר, על אותו הקהל של “שני המגניטים”; ובעוד שביאליק, המשתחווה ומודה לפני שתי הרשויות ושהוא ביטויו ובא-כוחו של הקהל ההוא, נתחבב עליו כל כך וקנה בתוכו שם גדול כל כך, מפני שהוא דומה לו, הנה יעקב כהן, “המשורר העברי האנושי הטיפוסי”, כמו "זר הוא לקוראינו ולרוב סופרינו (?? ואפילו מתוך הקהל שלו, קהל-“ההשקפה החדשה”?)…. כך… וגם בנוגע לתלמידי בתי הספר בארץ-ישראל – “הדיבור העברי משתכח מהם בצאתם מבית-הספר, וגם בנקל הם מחליפים את הארץ בשויצאריה או בצרפת או באשכנז” (ע' 403–403).

ומכיון שכך, מהי הסיבה? – מעמיק הד"ר לחדור לתוך הגורמים הפנימיים של המחלה – פשוט: “העובדות מוכיחות למדי, כי לאומיות טהורה בלי דת יהודית אינה מכה שרשים עמוקים בנפש ואינה עושה את העברי החדש לממלא מקומו של היהודי הישן, של אותו היהודי, שלא נתיירא מפני כל הרדיפות והיסורים שבעולם וכו' וכו'” (שם).

כלומר: לא טוב… לפנינו עובדות מעציבות… ומפני מה לא-טוב? מה הנה סיבותיהן של העוּבדות המעציבות?…סיבותיהן של העובדות המעציבות הנן, שהעוּבדות המעציבות מוכיחות לנו למדי, כי… כי רק חסרון דתיות בעוכרינו!

ואם רוצים אתם בעוד ראיה לדבר, שלאומיות לא דתית אינה כלום, הרי המופת החותך, הידוע, המקובל, הקלאסי: המצב בתורכיה נשתנה וכו' וכו', והלאומיים שלנו (כל אותם שאנו מוצאים בהם “אמונה ומסירות-נפש ואהבה עזה” כנ"ל…) אינם מתעוררים ואינם מקריבים על מזבח לאומיותם את כל ממונם ואת כל נפשם, כמו שהיו אבותינו מקריבים לפנים על מזבח-הדת… שמע מינה? שמע מינה, אליבא דאחד-העם ב“מכתב שני”, שבלי עבודת רוח קודמת בתוך העם אי-אפשר לפעול כלום, ושמע מינה, אליבא דקלוזנר, שרק הכנסת דת לבתי הספר בארץ-ישראל (כמו שהחברות הידועות עושות!) תציל את חניכיה מעזיבת הארץ, ושרק חינוך דתי יתן לנו את הגיבורים האמיתיים, אשר יקריבו הכל, כאבותיהם חניכי הדת – – –

כל זה נדפס ב“השילוח” שנה זו, חוברת מאי!


בסוף המאמר הדתי הזה, שאם למחוק ממנו שנים שלושה מבטאים ארעיים, היו ספרי “הניר” שלנו, עם האב“ד קוק בראשם, חותמים עליו בשתי ידים, יחד עם החשש, שלא יחשדוהו, כי נסחף בזרם של הספרות הלועזית, מביע מורנו הד”ר גם את אי-רצונו, אם יובנו דבריו, כאילו נעשה שותף לחסידי פראנקפורט, לא! הוא, כפי שאמר כבר, אינו מטיף לתשובה, אינו מראה את הדרך לקנוֹסה, אינו דורש חזרה אל ה“שולחן ערוך” וה“חיי-אדם”. אלא? מה הוא דורש מהעברי הצעיר? “יצירה בנוגע לאמנות ישראל” (ההטעמה של המחבר!) וגם מעט מצוות מעשיות מן הדת הישנה… כן, לדאבון-הלב, ודאי שקשה “להחיות תפלין, ציצית ומזוזה” (מדוע קשה?…), אבל “ראוי ואפשר להחיות סעודת ליל שבת, סדר בפסח, אתרוג, לולב והושענא בסוכות, ירקות בשבועות, תקיעת שופר בראש השנה, תפילת נעילה ביום-הכיפורים (בלי “תענית” או עם “תענית”?) וכיוצא בזה”… רק זה… איזו שותפות, חס ושלום, יש בכאן עם חסידי פראנקפורט!…

ורכות, רק רכות, ידבר הד"ר על לב העברי הצעיר. ראה- נא! הסתכל בדבר זה. כשרונו של שניאור ודאי שקטן הוא משל פייאֶרברג, ואף-על-פי כן הרי לא זהו הטעם היחידי מפני מה פייאֶרברג יותר חביב על הקהל משניאור… הטעם האמיתי, לפי עשירות דעתו, היא, שבפייאֶרברג, כמו בביאליק ובפרץ, יש ריח של אמונה – ולשניאור אין… והרי לך גם ראיה מפרחים… התפלל גם אתה תפילת נעילה – ותפריח גם אתה פרחים לאומיים…

– להתפלל… – מתחיל, לאחרונה, לגמגם איזו דברים גם העברי הצעיר – שומע אני, אדוני! אבל…. למי להתפלל?..

– אה!… – מגלגל קלוזנר ועוקץ – ובכן, הכפירה-בעיקר היא לך לעיקר, לדוגמה מאובנת… אה, ובכן הרי אתה איישישוקי, המדמה בתומתו, שכפירה היא עכשיו מוֹדה בפאריז… שמע, איפוא, למה שאני אומר לך, אני רק זה עכשיו משם: בפאריז ובמוסקבה ובפטרבורג הגיעה עכשיו שעה של מבקשי ה', של עורכי סדרים בפסח ושלא בפסח… זוהי המוֹדה!…

ומה? מה עוד?! עברי צעיר! מה אתה אומר עוד בנוגע לפרחים הלאומיים? אני מקשיב! כיצד? אתה אומר, שלא לבד הדת, אלא שגם הלאומיות גופה, בעצמה ובכבודה, אין לה בשבילך ערך מוחלט ושאם היא דבר הדורש טלית ותפלין, אינך רוצה בה מעיקרא… אה, ובכן גם לאומי אינך, כפי שאני שומע, אלא רק מפני שאתה רוצה סתם בחיי אדם משוחררים, מלאים עבודה אנושית יצירתית על-ידי האינטנסיביות של כל כוחות-הלאום… והנה – מה? גם היצירה אינה יקרה עליך לפי טעמך, אלא רק אם היא חפשית, אם היא גילויה של רוח האדם העמוק, החודר, התהומי – ולא של האוכל דוקא “לוקשין” בסעודת ליל-שבת?… כך?… אֶה, הרי אתה אינך נכנס כלל, איפוא, אל הפורמולה של תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה – ואיך זה אפשר?… ובכלל, לא הבנתני, כנראה… כל מה שאמרתי דורש עוד בּירור וליבּוּן, כפי הנראה. ואפשר שעוד אשוב אל הענין הגדול הזה… – – –

התבשרו, עברים צעירים, היושבים על החרבות! ד"ר יוסף קלוזנר אפשר שעוד ישוב אל הענין הגדול הזה!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!