משא ומתן, שהתנהל זה כבר, בא עתה לידי גמר. הבארון אדמונד רוטשילד מסר את הנהגת מושבותיו בארץ-ישראל לאגודת הישוב היהודית ( Jewish Colonisation Association).

המאורע הזה הוא מענין למדי, כדי לעורר מחשבות בלבנו. מר אדמונד רוטשילד התחיל, כידוע, במפעל-הישוב הזה בהתלהבות רבה, לא כדרכם של אי-אילו יהודים עשירים. לא בנדיבות הקרה הרגילה לקח את גורלם של היהודים בידו, כי אם התאמץ ליסד מוסד בכיר ולהכין עזרה קימת לדורות. והנה כאיש עיף וחדל-אונים מסר את מפעלו ליד מוסד, שעל פי החק הנהו יורש מחשבותיו הרצויות של הבארון הירש, והמכונה בראשי-תיבות “יק”א".

הופעתם של שני נדיבי-הישוב היהודים האלה, הירש ורוטשילד, היתה אחת התופעות היותר נפלאות ומשמחות שבימינו. הלך-רוח אידיאלי היה נִכָּר בפעולות שני האנשים. אנחנו, אשר בבקרתנו להנהגת מעשה-הישוב הזה לא עצרנו ברוחנו מעצור כל שהוא, ובלי משא-פנים הראינו על כל השגיאות שנעשו בה; אנחנו, אשר לפעמים קרובות מאד גלינו את דעתנו בכל תֹקף, כי ענין עממי גדול יכול להפתר רק מתוך נקודת-השקפה עממית גדולה; אנחנו רשאים גם כן להלל ברגע הזה מה שראוי לתהלה. שום איש לא יחשדנו בחניפות ועבדות כלפי עשירים. ולפיכך, בשעה שאדמונד רוטשילד מושך את ידו מן המפעל, שעסק בו בכונה רצויה, אל-נא נעבור בשתיקה גם על הטובה שאנו חושבים על פעולתו, אף אם אינה מספיקה. לעתים רחוקות נוצר איזה מוסד כביר לעזרת העניים האמללים באֹפן יותר צנוע ובענותנות יותר גדולה מזו של אדמונד רוטשילד בעבודתו בארץ-ישראל. הוא לא חפץ כלל, שידעו מי הוא המיסד. שנים רבות הסתתר, ואם הזכירו את האיש הפועל במסתרים, רשאים היו לדבר רק על “הנדיב” סתם. בזה מתבטא גם יתרונן גם חסרונן של שאיפותיו. אולת היא לחשוב, כי אפשר לעזור למיליוני אדם במעשי-צדקה, כביכול, לו גם בידי עשירים כרוטשילד. שגגה היא שיצאה מלפני איש, שלבו טוב אבל אינו צופה למרחקים. בכל אֹפן עשה טובה – אולי יותר עם ביתו מאשר עם היהודים בעניים. כי בית רוטשילד זה, שרק בעשרו בלבד הוא מעורר שנאה כה מרובה נגד כלל ישראל, הראה למצער בדבר הזה באחד מבניו, כי צר לו בצרת הכלל.

אמנם, מה יכול להועיל מר אדמונד רוטשילד בכל רצונו הטוב והמצוין ובמיליונים הרבים שהוציא? מספר אחד, אשר נודע בשבוע שעבר בועידת “האגודה האנגלית-היהודית”, נותן לנו תשובה על השאלה הזאת. עלה בידו של אדמונד רוטשילד להושיב בארץ ישראל 470 משפחות, קרֹא וכתֹב: ארבע מאות ושבעים משפחות יהודיות! ההרים מתחוללים ויולדים עכבר. 470 משפחות! ברחוב אחד בקראקא או בווינא, בבוקרסט או בוורשה, באיסטנד שבלונדון או בניו יורק יושבים הרבה יותר משפחות זקוקות לעזרה ונמקות בעֹני-היהודים. ואפילו לארבע מאות ושבעים המשפחות האלה, שנִטעו בידי אדמונד רוטשילד כנטעי-שעשועים, לא היה בידו להושיע, כי העזרה היתה רק אז שלמה, לו הגיעו הקולוניסטים האלה לעמוד ברשות-עצמם. ומה נודע לנו עתה? זאת אומרת, יודעים היינו זה כבר, אבל באֹפן רשמי נודע לנו עתה, כי מושבות הנדיב עודן זקוקות לתמיכתו של הבארון. הנן למשא כבד על כיסו, והוא חפץ לשים גבול לקרבנותיו בזה, שהוא מוסר את ההנהגה ליד “יק”א“. אמנם, הבטיח להשתתף בתמיכתן עוד כמה שנים, אבל הקולוניסטים צריכים לדעת, כי אין להם עוד לשים את מבטחם בו. כל הענין מוקף בתנאים הרבה, אבל זה הוא הגרעין שבדבר. במלה אחת: אדמונד רוטשילד בא לידי הכרה, כי בשטת-הצדקה לא יוכל להועיל אפילו למושבותיו שעלו לו בעמל רב, אפילו לת”ע המשפחות – ומכל שכן לפתור את שאלת-היהודים.

לנו לא חדש הדבר. אותנו איננו מפתיע. אנחנו הציונים המדיניים הגדנו זאת מראש ברור באספותינו, בקונגרסים, בעתונים, ובמכתבים זה ימים ושנים. לי עצמי היו שיחות עם שני נדיבי הישוב. שבהן נבאתי להם מראש כבר לפני שנים אחדות את ההתפתחות העתידה, באופן שנתקימה עתה בפועל. לבארון הירש בררתי, כי נסיונו בארגנטינה אינו אלא מין קבר למלכים. הוא מציב לו מצבת-זכרון בצורת כפרים יהודים באמריקה הדרומית, אבל אין זה פתרון לשאלת-היהודים. לרוטשילד הגדתי, כי גם הוא לא יועיל כלום בישוב הפעוט שלו. בדברים גדולים אי-אפשר לעסוק באופן פעוט. מה שהוא בתור ענין עממי ערב לעצמו שיצליח, אין לו תקנה להתקים, אם יתחילו לעסוק בו באופן נדיבי פעוט כזה.

שנים מועטות עברו. הנבואה נתקימה במלואה. את נסיונו הארגנטיני של הבארון הירש כבר הכירו, שאי אפשר להוציאו לפעולה; היק"א עצמה הכירה, כי אי אפשר הוא – ויושבי הכפרים מיסודו של הבארון הירש בארגנטינה הנם ציונים נלהבים! ואדמונד רוטשילד מוכרח למסור את הנהגת מושבותיו בעתיד לידי אחרים. ואין צריך להאמר, כי גם במושבותיו משתרר הרעיון הציוני שלנו.

אם אותם האחרים, שבידיהם מסור עתה גורן של מושבות רוטשילד, הם הנכונים, על זאת עוד לא נוכל לשפוט היום. בכל אֹפן הננו מברכים אותם שיצליחו, ובחפץ-לב נתמוך את מפעלם בכל אשר יהיה לאל ידנו. תקונן וקיומן של המושבות האלה הם, כתקונן וקיומן של יתר המושבות בארץ-ישראל, דבר שצריך להיות קרוב ללבו של כל ציוני אמתי. למכירת התבואות, פרי עבודתם של החלוצים האכרים היהודים על האדמה הקדושה, יכולה רק להועיל תעמולתנו הגדולה הנפוצה בכל הארצות. אם נעזור לפּרי עמלם החרוץ שיהיה נמכר בשוק, נעזור גם לאכרינו החרוצים שבארץ-ישראל לעמידתם ברשות עצמם, הדרושה להם, כדי שיהיו לאנשים שלמים בחֹמר וברוח. מדת-הצדקה, השביאה לידי יסוד מושבות-הנדיבים, גרמה לכך, שמביטים על האכרים מגָבֹהַ. אבל יש להדגיש, שאסור להביט על אנשים עובדים כעל מקבלי-נדבות. אם עשה נידב כזה, העוסק בישוב, את מעשיו מתוך סבות אידיאליות שאין להטיל בהן ספק, אז בודאי עשה כזאת גם הקולוניסט עצמו. האנשים, אשר הפרו את האדמה הנשמה מכבר בעבודתם הנלהבה, אשר נלחמו בבצות ובתחלואי-הקדחת, אשר הקריבו כחותיהם וחייהם ויוכיחו, כי יכֹל היהודי לעבוד את האדמה ורוצה הוא לעבוד את האדמה בארץ-ישראל, – האנשים האלה ראויים באין ספק להחשב לאידיאליסטים לא פחות מן המיליונירים, שהזילו כסף הרבה מכיסם. גם אם תמכו ביד הקולוניסט בעת התישבותו, שונה הוא בכל זאת מן המקבל-נדבות בזה, שיש לו האידיאל המוסרי של העבודה.

אזר על כן עלינו להתפלא ביתר שאת על הטעם שנתנו לדבריהם נואמים אחדים, כאשר דנו על מסירת המושבות של רוטשילד באגודה האנגלית-היהודית. האגודה הזאת מושבה בלונדון ובידיה נמצא חלק ממניות היק"א, ולכן יש לה האפשרות להביע את שעתה בענין מושבותיו של רוטשילד. הנשיא קלוד מונטיפיורי נשא נאום, שרבים שמו אליו לב ויבארוהו כסמן נִכר להתקרבות אל הציונות.

לעומת זאת יש באגודה זו חברים, שעודם מלאים התמרמרות נגד שאיפותינו והם חששו, פן תתראה קבלת ההנהגה של מושבות בארץ-ישראל כעין הכנעה בפני הציונות. מצַיֵן ביותר הוא מצד מתנגדינו, כי הולכים הם בדרכים שהתוינו להם אנחנו, אלא שהם מתאמצים בכל כחם להכחיש, כי דרכינו הם. והנה די לנו בזה, שאנו רואים אנשים הולכים בדרך הנכונה. לאהבה עצמית ולעקשנות אין מקום בענין כזה. רק בדרך אגב אנו רוצים להביע צערנו על שאפשר היה להוציא בהזדמנות זו באגודה האנגלית-היהודית משפט, הידוע לכל לאי-נכון: הציונות הביאה נזק ליהודים ברוסיה ובגליציה. הכל יודעים, כי לא אמת הדבר. האמת הוא ההפך מזה: אמנם לא הוטב המצב החמרי בשום מקום על ידי הציונות – ובזה היא דומה לשאיפות מתנגדינו השונות ממנה, – אבל הן לא הגענו אל המטרה, הננו רק בדרך המובילה אליה. להטבת המצב החמרי הן אפשר לפי השכל לקוות רק אז, כשתגיע הציונות אל החוף. ובכל זאת יכולים להכיר כבר עתה, כי הועילה הרבה מאוד לתקון המוסר בקרב המונינו. לציונות יש כבר היום ערך של התעוררות, של תקוה, אשר בכחה להביא את התחיה. אמנם כל מי שיכול להתבונן אל מצב היהודים המנוסים ביסורים במבט יותר רחב וחפשי, אי אפשר לו שיחליט, כי צריכים היהודים להתביש בציונות, או כי הציונות הביאה לידי נזק.

אדרבה, יש מקום לסבור, כי הטעם שנתנו לדבריהם נואמים אחדים באגודה האנגלית-היהודית יכול לפגוע ברגש היהודי, וכי איננו עלול להרים את כבוד היהדות כלפי חוץ. איש אחד, הרמן לנדא שמו, דבר על פלשתינה בגאוה ובוז כעל “ארץ הקבצנים”. והרב הראשי אדלר הרכין את ראשו בהכנעה יתרה לפני “השם האדיר רוטשילד”. המלה “אדיר” מחוברת אל “כסף” אמנם שגורה מאד בפי הכל, אבל בפיו של רועה-נפשות ממדרגה זו היא עושה רֹשם לא נעים.

ובכל זאת יש תועלת בדבר, כי נִכָּרים מתנגדינו על פי דברי עצמם. העם הלא ידע באפן זה את אשר לפניו. קבצנים אולי מוכרחים לסבול טוֹן כזה, אבל אנשים עובדים ושואפים לא יסבלו אותו. הלא כל הרעיון הנשא שבמפעל-הישוב יאבד בתהו, אם יקבלו אכרינו את תמיכת עבודתם רק במחיר עלבון כבודם. יש בארץ-ישראל עוד מושבות אחרות מלבד המושבות של רוטשילד. אלה לא עלו בדמים כך מרובים, ובכל זאת הקדימו לעמוד ברשות-עצמם, ובמושבות האלה החפשיות יותר מתפתחים אנשים יותר אמיצים. די להזכיר את המושבה “רחבות”, שכל מי שראה אותה יודה בהכרח, כי עולה היא בערכה על “ראשון לציון”, שנוסדה בהוצאות מרובות.

מן הנסיונות שנעשו במושבות המיליונירים יש ללמוד הרבה. בלי תכלית הוציאו כסף רב, שהיה יכול להועיל לטובת הכלל באֹפן שונה לגמרי, אלמלי השתמשו בו בדרך תבונה. היו ימים, שבהם דברו על ההתחרות במעשה-הישוב שבין הירש ובין רוטשילד. אמנם היתה התחרות זו יותר נדיבה מאשר לוּ התחרו במרוצת-סוסים או באיזה ענין אחר של מותרות. אולם יותר נבון היה, לו נתנו ידיהם זה לזה מראש ונעשו שותפים לעבודה על פי איזה תכנית. חבל על אבוד-הזמן. עתה באה ההתאחדות בכח התנאים שבזמן. מפעלו של רוטשילד נבלע בתוך ירושתו של הירש. אולם בשום אופן אין זה גמר הדבר אלא תחלתו. כל מוסדות הישוב היהודי צריכים להתאחד. זה מונח בטבע הענין, ועל כן היה יהיה. כל המפעלים צריכים להיות למפעל אחד, ורק אז יצליח.