רקע
דוד בן־גוריון
לשאלת השלטון העצמי

(מתוך תזכיר שנשלח לוועידה השניה של פועלי האימפריה הבריטית על ידי הסתדרות העובדים ואחדות העבודה בתשובה על השאלון שערכה הוועידה הראשונה של פועלי האימפריה).

לסעיף “עמים משועבדים”.

שאלה 1.:

הינתן לעמים אלה שלטון עצמי מיד? למען ענות על שאלה זו יש לתאר בקיצור את המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי המיוחד שבו נמצאת ארץ-ישראל כיום. מטופס סעיפי המנדט על א“י יוצא, כי למנדט יש בעיקר שתי מטרות: 1) לסייע לעם היהודי לבנות הארץ את ביתו הלאומי; 2) פיתוח של המוסדות לשלטון עצמי. שתי המטרות האלו מקושרות קשר אורגני במידה כזאת, שבלי פתרון המטרה האחת אין למצוא פתרון למטרה השניה. לפי המפקד הממשלתי משנת 1922 נמצאו בארץ 757,128 נפש מהם 590,890 מושלמים, כמעט כולם דוברי ערבית ו-73,024 נוצרים, המתחלקים לעדות שונות: אורתודוכסים 33,369, קתולים-רומאים 14,245, מלכיתי0 11,191, אנגליקנים 4,553, ארמנים 2,939, מרוניטים 2,392 ועוד מספר עדות קטנות. כ-10,000 מהנוצרים האלה הם בני אירופה – אנגלים, גרמנים, יוונים, איטלקים ועוד. יתרם הם ילידי הארץ הדוברים ערבית. משלוח היד העיקרי של התושבים הוא חקלאות, העומדת על מדרגת התפתחות נמוכה. למעלה מ-50% של כל התושבים יושבים בכפרים – אלה הם הפלחים. חלק מהם בעלי האדמה שהם מעבדים, חלק מהם אינם אלא אריסים על אדמת בעלי האחוזות הגדולות המרכזים בידיהם שטחי קרקע עצומים. הרוב הגדול של הפלחים אינם יודעים קרוא וכתוב וחיים בדחקות גדולה, כחלק הששי של התושבים הערבים – למעלה מ100,000 נפש – הם בידוים נודדים, החיים בעיקר על המרעה. גם תושבי הערים הערבים, כ-200,000 נפש, חיים בחלקם על חקלאות, ורק בחלקם על המסחר והמלאכה. החרושת הקיימת בתוך הישוב הערבי היא חרושת פרימיטיבית של סבון, קדרות ואריג. פועלים החיים בקביעות רק על עבודה שכירה מעטים בערך בקרב הערבים. במפקד הממשלתי של ספטמבר 1922 היה מספר היהודים בארץ 83,794 שהם 11,06% מכל האוכלוסים, ב-1 ספטמבר 1926 עלה מספר היהודים לפי הודעת הממשלה, ל-158,000 שהם בערך 18% מהאוכלוסים שמספרם עלה עד אז ל-887,000. בערך 100,000 יהודים עלו לארץ בשנות 1927–1919. מהתושבים היהודים 30,500 הם תושבי כפרים, ז.א. 20–19 אחוז; התושבים היהודים יושבים ב-130 נקודות חקלאיות; בידי היהודים נמצאים 1,2–,000 דונם קרקע (4 דונם – 1 אקר), מהם 224,000 שייכים לקרן בקיימת ו-429,000 לחברת פיק”א. ע“י ההנהלה הציונית נוסדו עד 1927 (כמעט כולם אחרי המלחמה) 41 ישובים חקלאיים חדשים על אדמת הקרן הקיימת. ב-1927 נוספו עוד 8 נקודות. בנקודות אלה התישבו 5,763 נפשות על שטח 142,038 דונם. גם בשטח העירוני, בנין ערים ותעשיה, ניכרת התקדמות בשנים האחרונות. העיר תל-אביב, שנוסדה בשנת 1908 והתקיימה לפני המלחמה רק כפרבר של יפו עם מאות אחדות של תושבים, התפתחה בשנים האחרונות לעיר של קרוב ל-40,000 תושבים. גם בשאר הערים החשובות של הארץ: ירושלם, חיפה וטבריא, התפתח הישוב העברי באופן ניכר וניבנו שכונות יהודיות רבות. חרושת לא התקיימה כמעט בארץ לפני המלחמה, אבל בשנים האחרונות התפתחה תעשיה ניכרת בעיקר ע”י היהודים. לפי ספירת ההנהלה הציונית התקיימו בארץ ביולי 1926 – 592 בתי-חרושת יהודים, שבהם הושקע הוֹן בסכום של 1,840,227 לירה ואשר העסיקו 5,711 עובדים. מאז התפתחה התעשיה שוב למרות המשבר הזמני ששרר בארץ בשנה האחרונה. בין מפעלי התעשיה יש לציין: בתי-חרושת למלט, לחמרי בנין, לשמן, לטכסטיל, לשוקולדה, לסיגריות, לנעלים, לבשמים, לספירט, יקבים, טחנות קמח, תוצרת מלח, תחנות כוח חשמלי וכו'. עם גידול העליה היהודית והרחבת ההתישבות גדלה בארץ תנועת הפועלים ונתחזק ארגונה. לפני המלחמה היו בארץ מאות אחדות של פועלים מאורגנים, בעיקר בחקלאות. ההסתדרות המקצועית הראשונה נוסדה ב-1911 ע“י הפועלים החקלאים היהודים, שבאו הנה מארצות אירופה. בדצמבר 1920 נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא”י. הפועלים היהודים שהיו אז בארץ הגיע מספרם עד 6,800 איש, מהם 4,443 חברים לההסתדרות בשעת יסודה, ז.א. קרוב ל-64 אחוזים פועלים מאורגנים. מאז גדל מספר הפועלים העברים בארץ ועלה ל-32,000 ומספר חברי ההסתדרות הגיע ל-25,000, בערך 78 אחוזים פועלים מאורגנים. ההסתדרות המקצועית הכי גדולה בהסתדרות הכללית היא גם כיום ההסתדרות החקלאית, המונה 9,500 חברים, אשר 3,000 מהם התישבו במשקים קומונליים וקואופרטיביים עצמיים של הפועלים וכ-6,000 פועלים שכירים במושבות של נטיעות פרטיות. יתר הפועלים מאוגדים באגודות פועלי בנין, עץ, מתכת, חשמל, רכבת, דואר וטלגרף, הסתדרות פקידים ומספר של אגודות מקצועיות מקומיות. כ-3000 פועלים עסוקים בבתי-חרושת. להסתדרות יש מוסדות קואופרטיביים שונים: בנק הפועלים עם הון של 100,000 לא“י; חברה קואופרטיבית להספקה ומכירת תוצרת של משקי הפועלים “המשביר” עם מחזור שנתי של 130,000–200,000 לא”י; קופת חולים עם 15,000 חברים המחזיקה בתי חולים, מרפאות ובתי הבראה משלה; עתון יומי “דבר”; וועדת תרבות המנהלת של הפעולה התרבותית והחינוכית של הפועלים הבוגרים, הנוער העובד וילדי הפועלים. את שאלת השלטון העצמי בארץ אין להפריד משאלת הבית הלאומי היהודי ופיתוחה הכלכלי, התרבותי והחברתי של הארץ בכלל. בארץ זו אסור להתחשב רק את הקיים והמצוי כבר אלא חייבים לקחת בחשבון את המתהווה. ארץ זו עומדת בראשית התפתחותה, והתפתחות זו קשורה בעיקר בעלית היהודים והתישבותם בארץ. בארץ זו קשור גורלם לא רק של 800,000 האיש הנמצאים כבר בתוכה, אלא גם של אותם המיליונים של העם היהודי שהובטח לו פה בית לאומי ושכל עתידם הכלכלי והלאומי תלוי בארץ הזאת. העם היהודי שאיבד את קוממיותו הלאומית ונתפזר בכוח בעולם לא חדל אף לרגע לשאת נפשו לארצו ההיסטורית. אולם לא רק קשר היסטורי בל ינתק מקשר העם העברי לארץ-ישראל – חזרת העם העברי לארצו והתאחזותו בה בתור אומה חפשית, שבידיה לעצב בעצמה את גורלה ההיסטורי, היא שאלת החיים והמות בשביל העם היהודי בן 15 מיליונים. בארצות הגולה, ביחוד בארצות מזרח אירופה (פולין, רוסיה, רומניה), שבהם מרוכזים המוני יהודים, משוללים היהודים בסיס כלכלי ולאומי בריא. בתוקף התנאים ההיסטוריים נעקרו היהודים מהקרקע והורחקו מהעבודות החשובות והפרודוקטיביות ביותר, ומשנה לשנה הולך מצבם הכלכלי והחברתי ורע. במשך 50 השנה האחרונות נדדו ממזרח אירופה מיליוני יהודים למדינות הים. מיליונים חדשים עומדים שוב במקל ביד מוכנים להגר, אך יותר ויותר נסגרים בפניהם שערי ארצוץ הקליטה – ארצות הברית באמריקה הצפונית, קנדה, דרום אפריקה, אבסטרליה ועוֹד. בשביל המיליונים האלה נחוצה ארץ שבה יתיישבו ויאחזו, לא בחסד אלא במשפט, לא כאורחים וזרים ועוברי אורח – אלא כבני בית החוזרים למולדתם ומייסדים בה את עתידם הלאומי. זה יותר מ-40 שנה שהיהודים מכל ארצות תבל החלו לחזור לארץ מולדתם הישנה, אשר נשארה מאות שנה בשממותה, במטרה כפולה: לחדש בארץ הזאת את חייהם הלאומיים ועצמיים ע“י התישבות עממית רחבה ולחדש את נעורי הארץ הזאת ע”י פיתוח אפשרויותיה הכלכליות ובנין נשמותיה. אחרי פעולה חלוצית רבה בארץ במשך עשרות שנים בפני מכשולים עצומים של המשטר התורכי, הוכרה סוף-סוף המשפט הגלוי של אירופה החדשה זכות העם העברי לכונן שוב בא"י את ביתו הלאומי. על ממשלת המנדט הוטלה מטעם חבר הלאומים התעודה לסייע להקמת הבית הלאומי הזה. ממשלת המנדט חייבת איפוא במדה שווה להגן על אינטרסי אלה שכבר יושבים בארץ, כמו על האינטרסים של אלה העומדים להתיישב בתוכה ושבכוחם הולכת הארץ ונבנית. לשם שמירת השלום בארץ, לשם הגנה על המוני הפלחים העובדים מפני בעלי האחוזות הגדולות, לשם הבטחת העליה והתישבות של יהודים וזכות הבית הלאומי העברי יש הכרח בהמשכת הפיקוח של ממשלת המנדט הפועלת בשם חבר הלאומים, ואשר עליה להגשים את סעיפי המנדט, המבטיחים גם את זכויות היהודים וגם את זכויות הערבים.

שאלה 2.

אם לא – כיצד יותאם העיקרון של הגדרה עצמית פוליטית לעמים אלה?

שלטון עצמי בארץ זו צריך לבוא בהדרגה ובשמירת סעיפי המנדט והצהרת בלפור. בשורה ראשונה צריכה לבוא אבטונומיה מוניציפאלית בכל עיר וכפר ואבטונומיה לאומית לכל עדה וכנסת בשביל הנהלת החינוך והתרבות הלאומית ושר הענינים הפנימיים של העדה המיוחדים לה. לפני שנתיים ענשה ע“י הממשלה צעד ראשון לשלטון עצמי בהנהגת העיריות, אולם שיטת הבחירות וסמכות העיריות שקבעה הממשלה היא ריאקציונית, כי היא מוסרת את כל השלטון בידי בעלי הרכוש בלבד. זכות אקטיבית יש רק לגבר נתין א”י מבן 21 ומעלה, ששילם מס על נכסי דלא-ניידי השייכים לו בסך חצי לא“י או מסי עיריה אחרים בסכום של לא”י אחת. זכות בחירה פסיבית יש רק לבןחר מבן 30 ומעלה ששילם לא“י אחת מס נכסי דלא-ניידי או 2 לא”י מסים אחרים. רשימת הבוחרים היא קוריאלית: ליהודים לחוד, לנוצרים לחוד ולמושלמים לחוד. יחד עם זאת יכולה כל עדה להצביע בעד או נגד המועמדים של העדה השניה. המגרעות של שיטת הבחירות: הגיל הגבוה, צנם המסים והנכסים, שלילת הזכות מהאשה, שלילת הזכות מהיהודים שעלו לארץ ולא הספיקו או לא יכלו עדין להתאזרח. ועידת הסתדרות העובדים דרשה, שזכות הבחירה תנתן לכל תושב קבוע מבן 20 ומעלה בלי הבדל לאום, מין ומעמד ושהבחירות תהיינה יחסיות. צעד שני נעשה ע"י הממשלה לפיתוח מוסדות של שלטון עצמי – במתן החוקה לסידור האבטונומי של העדות בארץ (15 לפברואר 1926, עתון רשמי גליון 157) שעל פיה הוסמך הנציב העליון להתקין לכל עדה תקנות מיוחדות המתאימות למסיבות המיוחדות ולארגונה של העדה הנוגעת בדבר. תקנות אלו תוכלנה לכלול הוראות בנוגע להרכבת מועצות דתיות ותרבותיות של העדה, ליתן למועצות הנזכרות את הכוח להטיל על חברי העדה לצרכי העדה תשלומים או מסים. על יסוד חוקה זו אושרו בסוף שנת 1927 התקנות של כנסת ישראל, אולם גם חוקה זו ותקנות אלה נושאות אופי ריאקציוני והן משליטות את המוסדות הדתיים על חיי העדה ופוגמות באפייה החילוני והמתקדם של הכנסת העברית.

שאלה 3.

כיצד למנוע את ניצולם הכלכלי ולהגן על הקנין והשימוש הקרקעי של ילידי הארץ ובאילו אמצעים יש לאחוז למען מנוע עבודת אונס ועבדות ביניהם?

עבודת אונס ועבדות אינה קיימת בא“י, אולם חוסר חוקי הגנת העובד מניח מקום לניצול בלתי מוגבל, המגיע למדרגה של עבדות, ביחוד של נשים וילדים ערבים. הפועלים היהודים ברובם המכריע ומיעוט של הפועלים הערבים הם מאורגנים ובכוח ארגונם הם נלחמים נגד הניצול המופרז. אולם רוב העובדים הערבים שאינם מוכשרים עדיין לארגון מופקרים מחוסר חוקת הגנת העבודה לניצול בלי גבול אפילו בעבודות הממשלה. עד היום השגנו בארץ אחרי פעולה ממושכה חוק פיצויים לפועלים למקרה אסון, הנופל בטיבו מכל החוקים הקיימים בנידון זה בשאר הארצות, וחוק הגנת האשה והילד המבטיח הגנה מוגבלת לענפי תעשיה אחדים לילדים. בענפים העיקריים שבהם עסוקים ילדים ונשים בארץ הזאת – בחקלאות ובעבודות ציבוריות, אין כל הגנה. כל דרישות ההסתדרות מהממשלה להחיש ולקדם חוקי הגנת העבודה לא נענו עד היום הזה. לא טוב ממצבו של הפועל מצבו של אכר העובד. שיטת המסים התורכית הקיימת עדיין בארץ, ביחוד מס העשור, מעיקה בכל כבדה על שדרת העובדים החקלאיים ומעכבת בעד פריחתה הכלכלית של הרץ, שמקור עשרה הראשי הוא עבודת האדמה. בעלי האחוזות (האפנדים) שולטים בשטחים רחבים, שחלק גדול מהם אינו מעובד וגמרי או במידה זעומה מאד ע”י אריסים, והם חפשים כמעט לגמרי מעול המסים, ואחוזותיהם משמשות להם רק אמצעי של ניצול ע“י ספסרות קרקעי. יש צורך להקל את נטל המסים מעל לחקלאים העובדים, ולעבד שיטת מסים מדריגה ועולה לפי גודל ההכנסה הנקיה וערך הקרקע ולהטיל מס מיוחד על האחוזות הגדולות שאינן מעובדות. למען הקל על עיבוד בקרקעות השוממים ע”י מתישבים עובדים יש צורך לשחרר לשנים אחדות את המתיישבים החדשים ממסים. בהתאם לחוק הקיים, המחייב את הבטחת עניני האריסים במקרה של מכירת אדמה מוחכרת, נוהגת הקרן הקיימת בקנותה שטחי אדמה כאלה, להניח או להמציא במקום אחר אדמה לאריסים הקודמים כדי מחיתם, או לפצות פיצוי של כסף בסכום מתאים, לפי הסכם עמהם.

שאלה 4.

כיצד להבטיח את עודף התוצרת בשביל התצרוכת והשימוש של עמים אחרים וכיצד לשמור על חילופי סחורות נורמליים ביניהם ובין העולם כולו?

כדי להבטיח עודף של תוצרת לצרכי חוץ ולשמור על חילופי סחורות נורמליים בין הארץ ובין ארצות אחרות יש צורך בפיתוח האפשרויות הכלכליות של הארץ שלא נוצלו עד עכשיו בלי כניסת כוחות עבודה חדשים מזוינים במדע ובהון – לא תתכן התפתחות כזו בארץ. ארץ זו מסוגלת להוציא לשור העולמי פירות (תפוחי זהב, בננות, לימונים, שקדים, יין משי, קני סוכר, וכמה מיני ירקות).אולם לשם כך צריך ליַבש את כל הביצות שבארץ, ולהתקין השקאה מלאכותית, והכשיר לעיבוד את הקרקעות השוממים והבלתי מעובדים, לפתח כוח חשמלי זול, ולהתקין דרכי חיבור טובים ולבנות נמלים. חלק מהעבודות האלה נעשו כבר ע“י המתישבים היהודים ובשנים האחרונות גדל האכספורט של הארץ הזאת. שנת 1913: 745,413 לי”ש, ב 1921 – 1,420,104 לי“ש, ב 1927 – 2,289,810 לי”ש. כדי להגדיל את כוח הקניה של הארץ לסחורות חוץ צריך להרים את הניבו בכלכלי והתרבותי של תושבי בארץ ולהגדיל את היהו בארץ ע“י עליה גדולה, כדי כשרון הקלט המכסימלית של הארץ האינפורט בשנת 1913 עלה 1.321.695 לי”שבשנת 1921 – 6,013,567,ל“יש, בשנת 1927 – 6,588,142 לי”.

שאלה 5.

בארצות המיושבות ע“י אומות שונות – כיצד ובטח הבן השלום והשוויון, וכיצד יכולה תנועת הפועלים לעזור למטרה זו? תנאי מוקדם לשמירת השום בארץ המיושבה כמו א”י ע"י גזעים שונים אנו רואים בהבטחת שוויון גמור לא רק לכל יחד מהגזעים האלה, אלא לכל יחידה גזעי ולאומית, מתן אבטונומיה לכל אומה לנהל את כל עניניה הפנימיים, ביחוד עניני החינוך ברשות עצמה. דבר זה יקטין את שטח החיכוכים הלאומיים ויאפשר יחסי שלום. תנועת הפועלים יכולה לעזור בנידון זה באירגון של עובדי כל העמים והגזעים לשם פעולה משותפת להרמת מצבם התרבותי והכלכלי, לתיקוני המשטר האגררי, לחקיקת חוקים סוציאליים. הארגון הזה צריך לכבד את הזכיות והתרבות של כל עם וגזע על יסוד של שוויון גמור.

לסעיף סוציאליזציה.

שאלה 1.

הקיבלה תנועת הפועלים בארצכם את הסוציאליזציה של אמצעי התוצרת, החלוקה והחילופין בתור המטרה שלה?

תנועת הפועלים בארץ שואפת להקמת חברת עובדים חפשית שבה יהיו כל אוצרות הטבע, האדמה, אמצעי התוצרת להנחלה הכללית של העם העובד.

שאלה 2.

אם כן – מהו הקשר של הפוליטיקה המשקית והמדינית שלה בהווה ובין מטרה הזאת?

בארץ-ישראל שהיא בלתי מפותחת ועומדת בראשית בנין משקה הארצי – עומדת לפני תנועת הפועלים לא כל כך השאלה ע“ד הסוציאליזציה של המשק הקיים (מסילות ברזל, דואר והטלגרף הם כיום רכוש המדינה), אלא שאלת ההשפעה על בנין הארץ ברוח השאיפות הסוציאלסטיות של הפועלים. תנועת הפועלים שואפת שהמשק שהולך ונבנה בארץ יוקם על אשיות סוציאליות חדשות המוטבעות בחותם העבודה היוצרת. במובן זה יש לתנועת הפועלים לציין כיבושים חשובים, ביחוד בשדה ההתיישבות החקלאית. מתוך הכרה שהזכות היחידה המקנה ארץ לעם בצדק ולצמותות היא זכות העבודה, הצליחה תנועת הפועלים הא”י להגשים בהתישבות חדשה שנעשתה בארץ ע"י ההסתדרות הציונית את העקרונות האלה: א) הלאמת הקרקע, ב) עבודה עצמית בלי ניצול עבודה שכירה, ג) עזרה הדדית ואחריות משותפת של המתיישבים, ד) קשר מתמיד של המתיישבים העובדים עם מעמד בפועלים המאורגן בכפר ובעיר.

שאלה 3.

מהן התוצאות שהושגו עד היום?

בהגשמת הדרישה לביטול קנין פרטי בקרקע שימשה גורם חשוב הקרן שנוצרה ע“י ההסתדרות הציונית בשם “קרן קיימת לישראל” לשם רכישת קרקע. מתוך הכרה שהגשמת הציונות אינה אפשרית בלי יסודות סוציאליים חדשים בבנין החברה העברית בארץ, קבעה ההסתדרות הציונית בתור יסוד בל-ימוט, שהקרקע הנרכש ע”י הקרן הקיימת נשאר לצמיתות רכוש האומה. ואינו נמכר לעולם ליחידים אלא נמסר למתיישבים עובדים בחכירה לזמן ארוך בזכות ירושה; במשך הזמן רכשה הקרן הקיימת למעלה מ-200,000 דונם קרקע; על האדמה הזאת יצרו הפועלים המאורגנים בארץ בעזרת ההון הלאומי (קרן היסוד) שניתן בהלוואה למתישבים העובדים, משקים חקלאיים המהווים גרעין של חברת העבודה החדשה, שלה שואפת תנועת הפועלים הסוציאליסטית. רוב המשקים האלה הם קומונליים ונקראים “קבוצות”. כל העבודה במשקים אלה נעשית בשותפות, העבודה מתנהלת ע“י וועד נבחר שלתוכו נכנסים כרגיל הפועלים הכי מנוסים. המשק הוא קנין הקבוצה כולה. חבר המשק מקבל את כל צרכיו מקופת הקבוצה. המטבח הוא משותף, הילדים מתחנכים במכון משותף על חשבון הקבוצה. חלק מהמשקים בנוי על יסוד אינדיבידואלי. אלה נקראים “מושבי העובדים” – כל מתיישב מעבד על חשבון עצמו חלק של אדמה, אולם כל אנשי הכפר קשורים בקשרים קואופרטיביים אמיצים וחייבים בעזרה הדדית. כל המתיישבים הם חברים להסתדרות החקלאית המסונפת להסתדרות הכללית. ל”חברת העובדים" – הקואופרציה של פועלי כל הארץ, שבה משתתף כל חבר שהוא חבר להסתדרות הכללית, זכות הפיקוח וההדרכה בכל משקי הפועלים. גם במקצוע הבנין והעבודות הציבוריות – סלילה, יבוש, נקוז ויעור – התופש בארץ ההולכת ונבנית את המקום השני אחרי החקלאות, פיתחה ההסתדרות פעולה קואופרטיבית גדולה. סולל-בונה, קואופרטיב לבנין, בת ל“חברת העובדים”, הוציא לפועל במשך 7 שנות קיומו עבודות שונות על סכום של 1.500.000 לירות; בנה שכונות עירוניות, בתי-חרושת, סלל כבישים, גשרים, מסילות ברזל, יִבש ביצות, חפר תעלות ועוד – וכל העבודה נעשתה באחריות העצמית של הפועלים ומנהליהם הנבחרים על ידם. סולל בונה העסיק בזמנים שונים מ-2000 עד 3000 חברים. ההסתדרות הקימה גם שורה שלמה של בתי-חרושת קואופרטיביים למתכת, עץ, דפוס, חמרי בנין ועוד, המעסיקים 600 פועלים – יותר מ-20 אחוז מכל הפועלים המאורגנים בחרושת. פעולתנו הוכיחה לנו, כי אפשר לקדם בהרבה את הסוציאליזציה לא רק ע“י פעולה פוליטית מוסדות המחוקקים, כי אם ע”י פעולה משקית ישרה של תנועת הפועלים, ביחוד בארץ של התישבות חדשה כמו ארץ-ישראל.

תל-אביב כ“ז סיון, תרפ”ח “דבר” 929–927

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!