בתנאים הצבוריים בירושלם נכשלים כל היוצרים וכל העסקנים, האומרים לברוא בעיר הזאת ערכין לאומיים. ערך לאומי ­­– פירושו: דבר, שבתועלתו ובנחיצותו יכירו ויודו כל שדרות הלאום איש איש לפי מדרגתו, כל חד וחד לפום שעורא דיליה. יצירת ערך כזה אינה נעשית מתהו ובהו, ורק זקוקה לבסיס, לגוש, לצבור,­ – ובירושלם אין עוד צבור עברי, אך קבוצות קבוצות, כוללים, אין עוד היכל כללי, ורק במות במות. סבות ההופעה השלילית הזאת מונחות בתולדות הישוב העברי הירושלמי, במאה האחרונה ביחוד. ממקומות שונים בתפוצות הגולה באו ירושלימה אנשים שונים ברוחם ובדרכי חייהם ובכל מנהגיהם והשקפותיהם, ויהיו האנשים האלה בודדים ועזובים לנפשם, וכל מי שהיה ברגשותיו הצבוריים יותר מפותח השתדל לרכז סביבו קבוצת אנשים הנשמעים לו; וברבות הימים וכאשר התגדל היקפו, נתן את לבו באחד המרכזים, ויהי באמת כח פועל, חיובי או שלילי, בחיי עדת ירושלם ועניני קהלתה. מרכז אל מרכז לא התקרב, העדות מתחרות זו בזו, כי לפעמים גם אחדות מהפכות בחררה אחת, ומעטים מאד היו המרגישים בצורך של יצירת צבור אחד. והנה לפנינו ירושלם בשלל קהלותיה ומוסדותיה! עדות עדות לעשרות, ומוסדות צבור לכל אחת מהן, וכל עדה ועדה שומרת על “זכויותיה” להיות נפרדת, לבלתי החשב אל הצבור הכללי. ותמיד הן מפחדות פן חלילה לא ירגישו את ישותן הפרטית בתוך הצבור המאוחד והכללי של הישוב העברי. והתוצאות: אין לנו קהלת ישראל אחיו בבירת ארצנו, הקהלה בת הרבה עשרות אלפים חברים. ועוד רע מזה: יש אשר תבוא קבוצה בודדת, ומעל הבמה אשר בנתה היא לעצמה וברוחה, דבר בשם ירושלם, אשר לא שלחה ואין לה כל יפוי-כח לדבר בשמה.

על קלקלה זו עמדו עסקני הישוב לא פעם, וגם נסו לתקן את הדבר ולא עלתה בידם. בירושלם הפרוץ מרובה על העומד, היסודות לפירוד ולהתבדלות רבו על גורמי האחוד והתחברות. וראו נא והתבוננו, כי גם אותו המוסד המרכזי, שנוצר לכתחלה לשם מרכז כללי ומאוחד, הולך ונעשה רק לאחד המרכזים, נוסף על הקימים ונמצאים, ונוספת במה חדשה על הבמות העומדות ומשמשות.

כונתנו אל ”ועד העיר ליהודי ירושלם“. ועד זה נוסד בראשית הכבוש הבריטי, והמשתדלים בדבר יסודו היו הד”ר טהון ומר א. ס. הופין, שהיו בעת כבוש ירושלם ע"י הבריטים מתושביה. יסוד הועד הזה עלה בידי אלה על נקלה, לא מפני שבעת ההיא כבר הכירו אנשי ירושלם בכל הערך הלאומי של הסתדרות הקהלה אצלם, או מפני שהעריכו את העסקנות הצבורית של שני המשתדלים הנזכרים. חלליה. ממוני ואמרכלי ירושלם היו מוכרחים בעת ההיא להשמע לפקודתם של טהון והופין, מפני ששני אלה היו אז הממונים על הקופות, שירושלם הייתה ניזונה מהן. ובעלי המאות קבלו את כל הדעות, ולא היה חפץ, שלא היו הבוחרים אל הועד ממלאים אותו, אם אך זה היה משאת נפשם של העסקנים הנזכרים. להלכה – זהו “ועד העיר ליהודי ירושלם” עם בוחרים ונבחרים מכל שדרות הצבור והעדות השונות. אבל למעשה, לא נעשה זה למוסד צבורי, כי רבו המשתדלים לעשותו לענין של קבוצה, במה של אנשים אחדים, אשר יעמדו ויקטרו עליה כל זמן שיהיה להם צורך בה. בלבות יחידים מבני העדה, ביחוד מבני הישוב החדש, בודאי ובודאי איתן הוא הרצון לעשותו למה שהוא צריך להיות – לועד העיר, לעבדו של הצבור ולשליט; אבל אין רצון זה בא לידי ביטוי לרגלי רוב המפריעים שבירושלם עיר קדשנו. והנה יוצא מזה: ועד העיר, – ואין לו השפעה כל שהיא אפילו על צד אחד מחיי הצבור. אינם כפופים ונשמעים לועד העיר לא מוסדות החנוך, לא מעשי החסד והצדקה, לא משרדי בתי הדינים והמשפט העברי, לא חברות קדישא, ואפילו איזה ועד אנונימי, נעלם ונסתר הנקרא “ועד השחיטה”, אדון לעצמו ועושה את מעשיו מבלי תת דין וחשבון לועד העיר. הכזה צריך להיות ועד העיר נבחר מאת התושבים? הגידו נא לי מי מן הבמות הרבות אשר בירושלם מתחשבות עם ישותו של ועד העיר, מי מן המוסדות מחויב לקבל עליו את מרותו של זה? והנה הכנסותיו דלות ולא בטוחות, הערכותיו הן, באמת, אך קבוץ נדבות ולא הטלת מסים, ויש שהיה ועד העיר סוחר במכולת, מוכר מצות, ולמרות הרשמיות שלו, אין התושבים היהודים בירושלם מרגישים בנחיצות ישותו ואינם חוששים פן יעדר. ובאין צרכים חיוניים קשורים בועד העיר, אין השאלה אם יהיה או יחדל מטרידה את הצבור הירושלמי. וזקוקה השתדלות מיוחדת, בצורת אספות והרצאות ויתר סגולות תעמולה, כדי לעורר את הקהל ללכת אל בחירות של ועד העיר, עצם הקבורת, חוט השדרה, שבלעדו לא יצויר כל צבור בכל מקום!…

“כל צבור בכל מקום” – מלבד ירושלם כי צבור אין בקרבה ורק קבוצות. האם ישנה אפשרות לדרוש מאת העדה העברית הירושלמית השתתפות בהחזקת בית-חולים, בית-ספר, מוסדי-חסד, והאם יכול ועד העיר ליהודי ירושלם להתחייב להשתתף בכאלה כמו שהדבר היה צריך להיות, כמו שהוא באמת כך בכל עיר ועדה, כמו שמתחיבת וגם משתתפת עדת יפו תל-אביב? לא, לא יוכל ועד העיר להתחייב, ואם יקבל עליו – לא תהיה כל אפשרות למלא. הן פרוצה עדת ירושלם, וכל הרוצה הולך ופותח לו מוסד, ומאסף אליו קבוצה, ושולחים מודעות וכרוזים ואין אשר יכהה בהם, ואין אשר ידרוש חשבון ובקורת, ואין אשר יאשר את המוסד או יבטל אותו.

ועוד יותר מזה.

בסוף המלחמה נעזבו כמעט כליל מוסדות חשובים אחדים, שתועלתם מרובה והצורך בהם גדול. הנה – מושב זקנים וזקנות המאוחד. שני גבאיו הראשיים, הרי“מ פינס והרי”ד פרומקין, הלכו לעולמם, והמוסד פשט את הרגל, ובמוסד זה זכה ועד העיר בהוסדו כמעט מן ההפקר. הועד מנה מתוך חבריו ועדת-גבאים לנהל את המוסד ולפקח עליו, כמובן, בשם “ועד העיר ליהודי ירושלם”. טבע הענין מחייב והדעת נותנת, כי המוסד הזה נמצא תחת שלטונו של ועד העיר. ואולם רוח הקבוצה גוברת בירושלם על הטבע ועל הדעת, והנה השתחררה גם ועדת הגבאים של מושב זקנים מעולו של ועד העיר, וקבוצת הגבאים עושה במושב זקנים ככל העולה על רוחה וכראות עינה מבלי לחכות להוראות ופקודות של בעל המוסד האמתי האדון “ועד העיר”, ומבלי לתת לפניו דין-וחשבון על פעולותיו ומצבו וחייו של מוסד זה. הגבאים החזיקו בו, ובכח “החזקה” הם נעשו אדוניו, מנהליו, בונים בנינים חדשים וסוחרים ישנים, כאנשים העושים בשלהם. וגם ועד העיר עצמו שכח על דבר זכותו להשמיע קול ולחות דעה בעניניו. אפשר מאד, שהמוסד “מושב זקנים” לא סבל ממצב זה כלום; נכונים אנו להאמין בישרם ובצדקם של הגבאים, וקרוב לודאי, בפרט לפי הסדר החדש, כי ועד העיר באדישותו ובחוסר מרצו לא היה מביא כל תועלת למוסד בהתערבותו בעסקי ההנהלה. כל זה בגדר האפשרות. מן הנמנע הוא רק, כי ועד העיר מותר על זכויותיו וקניניו, על מוסד השייך לו, וכי הגבאים, שהוא בחר בהם והוא שלח אותם לנהל את המוסד, בועטים בו ושוכחים את ישותו ואינם שמים אליו לב. ולמה באמת לא שכחו הגבאים את ועד העיר, אם גם ועד העיר שכח גם הוא כי מושב זקנים זה היה שייך לו והוא בעלו ואדונו? ואך נסה ועד העיר להזכיר לגבאי המוסד על ישותו, והנה הלכו הגבאים ויצרו להם אדונים חדשים – את משרד הרבנות, ונוצר המשפט עם הרב שור וכל “העסק” הנחיל ליהודים “כבוד” רב, ונגמר “איך שהוא” – ושדהו של ועד העיר נסתפחה כלה… הופעה כזו ויחס כזה אפשרים רק במקום שאין צבור ומוסד עליון להנהלתו ורק קבוצות. קבוצה זו שולטת במוסד הנקרא ועד העיר, וקבוצה שניה שולטת במוסד הנקרא מושב זקנים, וזכויותיהן של שתי הקבוצות שוות, ואין אחת צריכה להיות נכוית מחופתה של חברתה.

כמעט אותו הדבר קרה במוסד צבורי אחר, שגם בו זכה “ועד העיר” ואינו מוצא כח להחזיק בו. זהו – “חנוך עורים”. גם הוא “שייך” לועד העיר, וגם למוסד זה מנה הוא ועד להנהלתו, והנה כמעט מבלי משים, וכמובן מבלי שאלת פיו של ועד העיר עבר לידי גבאים מבני אמריקא. ועוד הפעם לא היינו אומרים כלום נגד הגבאים החדשים האלה; אפשר ואפשר, שהמוסד היה מרויח מאת הגבאים האמריקאים ומשטרם החדש. אופיי הוא רק זה, שכל מי שרוצה לזכות מרשותו של ועד העיר – הרשות בידו, יען וביען כי ועד העיר איננו, כי גם הצבור בוחרו ושולחו גם הוא איננו בירושלם.

והיו ימים, עם כניסת האנגלים ושחרור יהודה, והתחילו בירושלם בסדורה של הקהלה, אמרו לאחד את קרעיה ולעשותה לגוף צבורי אחד, ולהעמיד בראשה ועד נבחר אחראי. העסקנים אמרו להכניס לרשותו של הועד את כל המוסדות הקיימים, לסדר בקורת על פעולותיהם ולהיות גם אחראים על הכספים הנכנסים והיוצאים, וליסד מוסדות צבור חדשים. אמרנו, כי הועד, הרשאי ומדבר בשם ירושלם יהיה בא-כחו של הצבור גם כלפי הממשלה, והוא יוכל לתבוע את זכויותיו של הצבור העברי ויעמוד על המשמר הצבורי, אפילו הלאומי. מובן כי ועד שכזה זקוק להכרה מצד הקהל, לאמון בו, וכי הקהל הזה יקבל גם את מרותו ויהיה נשמע לתכנותיו ולסדריו. ואז ממילא תבוא גם ההכרה מצד השלטונות, והועד יוכל לדבר בשם הקהל בכל הנוגע לעניני הצבור העברי בירושלם, הצבור היהודי בעירנו הראשה.

אבל, לצערנו, “השטן הבוחר בירושלם” מפריע תמיד, תמיד. והנה דוגמא אחת, שאין כמוה בכל העדות היהודיות – הרבנות הירושלמית, הרבנות הראשית אפילו.

גם הרבנות הראשית איננה יצירת הצבור הירושלמי, כמו שבכלל אין בירושלם רבנות מקומית, שעליה נוכל להראות באצבע: אלה הם הרבנים, שהעדה מנחה אותם, שהם רבנים של הקהלה. כמו שאמרנו, פרוצה הקהלה, וכל קבוצה ממליכה לה רבנים ומו“צים, או רבנים ומו”צים מוצאים להם קבוצה ומולכים עליהם, – וקוראים לעצמם רבנים ירושלמיים, אם כי ירושלם, בתור קהלה, בתור צבור מאורגן ומסודר, אינה יודעת אפילו את ישותם של אלה. וכל-כך גדלה הקלקלה במקצוע זה, עד כי היו נמצאים פה, בירושלים, גם כאלה, שאפילו התרת ההוראה וסמיכות הרבנות שלהם היתה מוטלת בספק, ובכ“ז היו פותחים לעצמם משרדים של בית דין, מזמינים להם חותמות, ומוציאים פסקי-דין ותעודות, ושולחים זה על פני חוץ, ורבה העזובה מאד. אדונים אין להם, ועד-קהלה מסודר, אשר יוכל למנוע ולהרוס מכשולי-צבור כאלה, אין בירושלם, – ומי יאמר להם מה תעשו. נבראה הרבנות הראשית, שלכאורה מטרתה, בין יתר הדברים, גם הפקוח על הסדרים במעשי בד”צ שלנו, – אבל מה לעשות והיא עצמה, הרבנות הראשית הזאת, לא מאת הקהלה יצאה, כי אם מעשי ידי קבוצה אחת. ולמרות השתדלותם של המעונינים בדבר להדגיש את ערכה של הרבנות הראשית ולתתה עליון לכל הצבור הירושלמי, – אין הדבר הזה עולה בידם. קבוצת “ת”ת וב“ח” (תלמוד תורה, בקור חולים), אשר יצרה את הרבנות הירושלמית של הרב קוק, ושהשתדלה להכתירה ברבנות ראשית, ושהיא אולי גם המכסה את ההוצאות הכרוכות בזה, – קבוצה זו היא יאנה הצבור הירושלמי בכל רחבו. היא מוגבלה בחוג מוסדותיה, והיא השלטת והיא גם המשתמשת במוסד הרבנות הירושלמית, ואולי גם הראשית, לעניניה היא מבלי אשר תקח הקהלה חלק בכל זה.

וחבל. הרבנות הראשית – הן כזו, הנשענת על הצבור ולא על איזה קבוצה, יכולה להתפתח למוסד לאומי ממדרגה עליונה. הן זהו קורטוב של סנהדרין, ולמה לא תהי גם הרבנות הזו לאחת החוליות שבשדרת תחיתנו הלאומית. והן הדבר הזה אפשר ואפשר; לא ביום אחד, אך לאט לאט, צעד אחר צעד; יהיה נא אך הגרעין בריא, תהי נא רק הסביבה הצבורית מתאימה. הזכויות של הרבנות הראשית היו מתרבות מתקופה לתקופה בדרך ההתפתחות של התחיה הכללית של ענינינו בארצנו. ואולם אימתי דבר זה נעשה, אם המוסד נשען על צבור,ההולך וגדול ומתרבה וכחותיו מתוספים. אך הרבנות הראשית בירושלים משעת יצירתה לא חפצה כלל להשען על הצבור הרחב בירושלים את שרשיה אל עמקיו. ירושלם נשארה נאמנה למסורת שלה בכל דבר, וגם במוסד חדש ולאומי זה, והרבנות הראשית חפצה דוקא להצטמצם בקבוצה, בפלוגה, לבנות לה במה מחוץ לקהל, – ונשמטה הקרקע מתחת רגליה. היקפו של צבור הולך ומתרחב, בעת שהקבוצה הולכת ומתכוצת עד כדי פעוטיות. והגיעו הדברים לידי כך, שלפעמים אנו רואים גם בנולותה של הרבנות הראשית, בהעשותה כלי תשמיש בין שנים מתחים זה בזה. זה מטריף את המלון או את המצות וזה מכשירי והכל במודעות צעקניות בעתונים, מודעות שאין יודע מי משם בעד הדפסתן. בודאי כך דרשה “הקבוצה”, ולאו אוריתא קא מרתחא בנידון זה. ובאופן זה איזה הדרך יֵרָאֶה הדרה של הרבנות הראשית על החיים הצבוריים שלו, על החיים הלאומיים המתפתחים, אפילו על מוסדות החנוך שלו? לא רק בתי הספר של ההסתדרות הציונית, שהם אולי חולין לגבי הרבנות, אך גם אלה מיסודם של החרדים לכל מיניהם, כמו “המזרחי”, של כולל אמסטרדם, ואפילו הישיבות השונות ובתי היתומים הפרטיים, – גם אלה נמצאים מחוץ להשפעתה של הרבנות הראשית ואינם נשמעים לה.

ירושלם היא עיר הקדש, ויפו היא חולין, ותל-אביב הלא בודאי ובודאי חולין שבחולין, ובכל זאת ימצאו אנשי יפו-תל-אביב למלא תוכן צבורי אפילו את הרבנות בקרבה. והיו בטוחים, כי משרד הרבנות התל-אביבי לא יהיה לעולם מדרס לבעלי מלונות מתחרים ולא לבית חרושת לתעודות בשביל ויזות. הרבנים עוזיאל ואהרנסון יכירו וירגישו כי כשהם לעצמם, בלי האחריות הצבורית הקשורה בהכרח עם משרתם, מה הם, וכבוד העדה כבודם. והקהלה היפואית גם היא מצדה תדאג לכבוד רבניה, שהמליכה עליה מרצונה הטוב, שבחרה בהם, שאחריותם עליה. במה שלא נוגע לרבנותם לא יתערבו, אבל לא יהיה מנין צבורי ביפו, שלא יתחשב עם ישותם של הרבנים, אם רק נמצאות נקודות מגע בינו ובינם. הרבנים בתל-אביב-יפו נשענים על הצבור, ירגישו את עצמם כחלק בלתי נפרד ממנו, שהם קשורים אל טבורו וממנו הם יונקים את מזונם הרוחני דוקא.

והנה לפנינו עובדה אחת מענינת, המוכיחה באופן בולט את ההבדל בין ירושלם לתל-אביב.

בירושלם אין בית כנסת מרכזי. בכל שכונה בתי-תפלה לרוב, בעיר הקדושה “מנינים” כמובן, אינם חסרים, אבל בית-תפה לכל עם ישראל היושב בירושלם, כיאות וכראוי לעירנו הראשה – אין בתוכה. ביהכ"נ הנקרא בשם “חורבת” יהודה חסיד אינו ממלא את הצורך הזה לא על פי מקומו, בתוך העיר העתיקה, ולא לפי כמותו ואיכותו. זהו בית-כנסת רגיל, שהרבה כמוהו בערי המושב של אחינו בגולה. אגב: אפילו גבאיו מתאוננים, שאין הקהל הירושלמי מבקר אותו, וישנם גם ימי שבת ומועד, שבקושי מסדרים בו עבודת התפלה, מחוסר אנשים… ומובן הדבר לכל איש, כי לבית לאלהי ישראל בתוך בירת ארץ ישראל, בית תפלה מתאים למקומו, יש ערך לאומי גדול, אשר יקח נפשות רבות מישראל. אחת הוא אם יבנה הבית הזה על יד כתלנו, הכתל המערבי, אם יקציעו לבנינו את מקום מגדל-דוד (הן המגרש הזה הוא להממשלה, ולמה לא נעיז לדרוש אותו בשבילנו, בפרט לתכלית לאומית וקדושה כזו?…), או יתרומם ויתנשא על אחד הערים הנשקפים על פני ירושלים, – לא המקום יקדישנו, כי אם הוא יקדיש את המקום, כמו שהקדיש את גורן ארונה היבוסי, את ההר הנחמד לעולם. קדוש וברוך כבוד הבית ממקומו, באשר הוא שם. אבל בירושלם, במקום שאין צבור ישראלי, ורק אנשי במות, כהני במות ועסקני במות, אין דואג לבנות בית תפלה מרכזי, אין חולה לקומם היכל, שיהיה מקום כנוס ותפלה לכל הכתות והמפלגות והדעות הרבות בעיר הזאת, ואשר אליו גם מרחוק ינהרו, וגם על כל פני הלאום יקדש ברבות הימים. ולעומת זה נגשו בתל-אביב לבנות בית-כנסת, שבנינו עלה לעשרות אלפים לירות מצריות. ובית כנסת בתל-אביב זהו רק אחד מן הצרכים התרבותיים של העדה המקומית, אין לזה ערך לאומי כללי. וגם הצורך במוסד זה בעיר ההיא אולי לא היה חיוני חלילה. ובכל זאת הוא נבנה בכח הצבור המקומי, והוא עומד על תלו. ובירושלם במקום שבית-כנסת מתאים היה עוטה הוד קודש על כל האומה, אין חולה ואין דואג, כי צבור אין בעיר הזאת.

מאד מאד יֵצר לנו לראות את ירושלם שלנו נאבקת עם הצלמות ואי הסדרים, בעת אשר יפו-תל-אביב מתפתחת, בהתאם לאותה ההדרגה הענקית של ההתעוררות הלאומית. ואולי באמת נכון הדבר, כי רבה תהי התועלת המעשית לעניני ישובנו, אם העבודה הישובית, ואפילו הלאומית, תבחר לה מקום אחד לעשותו למרכז לנו, ביפו-תל-אביב או בחיפה, עד אשר תתעורר ירושלם משפלותה הצבורית.

ירושלם או יפו?

וצריכים אנו להוסיף, כי הכתיב הוא “יפו”, אך הקרי הוא “תל-אביב”, זאת העיר הצעירה שגדלה והצליחה לעלות במעלת עיר יהודית גדולה, בלעה אל קרבה את עדת יפו ושכונותיה שהיו לה, וגם נתאשרה מאת השלטונות בתור עיר עם כל הזכויות והחובות של זו.

אין כל ספק, כי מן ההשקפה הלאומית לא תוכל גם לעלות על הדעת כל שאלה ביחס לזכות ההיסטורית. אחת היא ירושלם לעם ישראל, ירושלם לעולם תשב, ועמנו לא יחליף ולא ימיר את עיר קדשו, ודור לדור יחזיק במעוז העיר הראשה, אשר ימיה כימי עמנו, ואת גורלה יחלק העם העברי לעולם. אחת היא לנו, ואת כבודה ותפארתה לא תירש אחרת לעולם. ועוד דבר אחד: אין כל ספק, כי כל מנין ישובי קטן או גדול, בהתרכזו בירושלם, הולך ונעשה גם גורם נוסף בבנין עירנו הראשה, עוזר בעצם הויתה לקומם בה את הריסותיה הצבוריות, המכאיבות לנו עד מאד ומדכאות את נפשנו הלאומית. אבל מה לעשות, ומן ההשקפה המעשית, הריאלית, אנו נוכחים כי הרבה יותר קל להביא תועלת רצויה לעניני הישוב, אם הם נעשים מחוץ לירושלם, וכי בסביבה זו הירושלמית תנאי צמיחתם הם בלתי מתאימים. מה לעשות, ועד אשר יצלח בידנו להאיר את מחשכי ירושלם, ילכו להם תמס קוי האור הבודדים הנראים לנו, מבעד עבודתנו הישובית, ויאבדו בחללה של ירושלם האפלה.

והדרא קושיא לדוכתא: מה נדחה מפני מה, – אם הצורך הלאומי לחדש את כבודה של ירושלם, או התועלת הישובית, שאינה יוצאת בתנאי החיים הצבוריים בירושלם?

ועוד דוגמא אחת:

שנים על שנים עברו למן היום הגדול שהניחו את אבן הפנה לבנין האוניברסיטה. היה ביום ההוא, ט"ו באב, המון חוגג והפומבון היה גדול ונהדר. הבהילו צירים מכל ארץ ישראל הנכבשה, גם ממצרים באו לכבוד החגיגה, והלורד אלנבי כובש הארץ השתתף בנוכחותו. והיו מונחות להן אבני הפנה, קבורות וטמונות האבנים באדמה, נרדמות על הגבעה בהר הצופים. ואין בונים, וגם הבנינים האחרים הנמצאים במגרש ההוא והשיכים לאוניברסיטה היו משמשים לכל דבר, אך אוניברסיטה לא היתה… במשך הזמן הזה נבנו בתים למאות בתל-אביב, העיר הגדלה והתרחבה פי חמש, אולי יותר. והיו בטוחים: הצבור התל-אביבי לא היה נותן לאבני פנה של אוניברסיטה עברית ראשונה לנוח על מקומן במנוחה. תחת השפעת הצבור היו האבנים צומחות, הצבור לא היה נותן דמי לראשי הציונות, לכל טובי התחיה, והיו בונים, היו בונים את האוניברסיטה. אפילו בחיפה, במקום שהצבור הוא עודנו רך, אך יצא מחתוליו, ונפתח התכניקום קודם לאוניברסיטה. ובירושלם – מי הוא הצבור פה אשר ידאג לזה? והנה גם עתה ישנה רק איזה תחלה של אוניברסיטה, במה קטנה, ומעליה מטיפים חכמים חכמת ישראל – ומכריזים על אוניברסיטה, והוי הוי על קריקטורה כזו. זו היא במה אחת נוספת על הבמות הנמצאות, הממלאות את ירושלם בכל הופעות חיינו. נתקבצו מאה-מאתיים צעירים לשמוע הרצאות של “פרופיסורים” במרכאות ושלא במרכאות, ונוספה עוד ישיבה אחת, ישיבה בלתי חרדית, על מספר הישיבות הפיקטיביות שבירושלם. האם אל אוניברסיטה כזו ינהרו תלמידים מארצות הגולה, ואם יבואו המתאוים לתורת ישראל ולמדעי המזרח לרוות צמאונם באוניברסיטה ירושלמית זו. לא כן היא תל-אביב. בתריסר ילדים וילדות נוסדה הגמנסיה “הרצליה”, ותהי לכח מושך בשביל הגולה, ושנים אחדות אך עברו ותלמידיה היו למאות רבות, ותכנית למודיה היתה למופת לבתי ספר רבים בארץ וגם בגולה הגדולה.

ורבים רבים עוד ההבדלים שבין ירושלם לתל-אביב, שבין הצבור ובין הכולל. הכולל – זרת ארכו וזרת רחבו, בעת אשר הצבור מלוא כל הארץ כבודו.

אין עוד צבור בירושלם, ואין אנו רואים שאיפה לברוא כזה. הנה לכם המופת של השכונות הרבות והשונות אשר נבנו בארבעים חמשים שנה האחרונות. האנשים כבר נחנקו בין החומות של העיר הישנה, עד צואר כבר הגיע הצורך לבנות עיר חדשה מחוץ לחומה. ולא נבנתה עיר חדשה, רק שכונות שכונות, אחת גרועה מחברתה, שכונות מכל רוחות העיר, שלעולם תשארנה רק שכונות בודדות, נטיה להן לבלי להתחבר להיות עיר, צבור עברי שלם, צבור אחד. והנה לנו בירושלם “מאה שערים” המפורסמת בזוהמתה, שכונת האונגרים עם בתי הכסא “המתנוססים לתפארתה”, “נחלת שבעה” שהיתה מיוחדת לבתי-הבושת, וכאלה וכאלה שכונות לעשרות עם ועדים ורבנים, – ועיר ירושלם חדשה, עיר עברית מודרנית ובריאה בסדריה, איננה. וגם בתקופה החדשה שאנו חיים בה תקופת תחיתנו. והצורך בבנינים חדשים גדול בירושלם לא פחות מאשר ביתר הערים, – גדולה השאיפה, ותנועת הבנין חלשה עד מאד. ומתבטאת השאיפה דוקא לבנות שכונות ולא עיר. וצצות “קבוצות”, כוללים. קבוצת “בצלאל”, קבוצת “מהנדסים”, קבוצת “מזרחי צעיר”, “קבוצת שכנים” קבוצת קרן מונטיפיורי, קבוצת יהודי פרס, קבוצת “בני ברית”, והרבה –הרבה עוד כאלה. שכונה אחת במזרח העיר, והשניה במערב, וישנם גם דרום וצפון, וקרני זויות שונות. השאיפה לשכונות, אך לא אל יצירת עיר. כי הצבור איננו, ולא הוא הבונה, רק סרסורים בקרקעות הולכים ומאספים להם קבוצה כל אחד, ונכנסים אל הקבוצה אחדים בעלי מרץ, והם נותנים מרוחם על השכונה הנוסדת, ואין הרוח הזה מוצא לו התנגדות מאת הצבור, כי זה האחרון איננו. ונשארת הקבוצה סגורה ומסוגרת בגבוליה, ואדוניה גם שומרים על גבוליה לבלי יתרחבו לבלי תהי חלק של הצבור.

וכל זה אחרת הוא ביפו, כלומר: בתל-אביב. בששים חבר נוסדה תל-אביב לפני עשרים ואחת שנה, ועתה גדלה ונהיתה לעיר, ובמובן הצבורי וגם במובן הרשמי בלעה את יפו העברית. ואל תשכחו, שבינתים היתה המלחמה העולמית, ובהתפתחותה של עיר זו באה הפסקה גדולה. גם ליסודה של תל-אביב קדמו השכונות “נוה-שלום” ו“נוה-צדק”; ואולם גם בשכונות האלה היו החלוקנים מן הטפוס הירושלמי בטלים ברוב התושבים, שלא היו מאוכלי לחם החלוקה. חברי שכונת תל-אביב היו כלם מבני הישוב החדש ומטובי משפחות הספרדים, ואלה יסדו את הצבור העברי, זה הגוש המוצק, שהאחד נושא עליו את אחריות הכלל, והכלל מגין על האחד. אמנם גבאי “נוה-שלום” ותקיפי “נוה-צדק” לא על נקלה השלימו עם השכונה החדשה הזאת בשנים הראשונות לקיומה, עם סדריה הקשים; אבל הכח הצבורי הלך והתגבר, רכש לו מכירים ומודים בערכם של הסדרים אפילו מבין השכנים הגרמנים שעל גבול תל-אביב.

וסוד הצלחתה של תל-אביב מונח בצבוריות שלה, שלעתים קרובות מתרוממת עוד למדרגת לאומיות. אין בתל-אביב קבוצה, רק צבור, והעסקנים שבתוכה הם אנשי צבור, שאינם רוצים לבנות במות. למרות העובדה, שמר דיזנגוף הוא ראש ועד תל-אביב מיום הוסדו, אין הוא יכול, אפילו כשהוא רוצה, לסדר לו קבוצה סביבו, והוא נשאר מבחירות לבחירות רק נבחר מאת הצבור, ולא משל קבוצה. את זה מוכיחים לו בכל בחירות חדשות באותות ובמספרים. כל פעם בוחרים בדיזנגוף, מפני שהוא ראוי ומוכשר, אבל אינם נותנים לו להמצא בקבוצה שהוא רוצה בה, ואינם נותנים לטשטש את הצורה הצבורית של הועד. במשך זמן קיומו של ועד תל-אביב כמה היו “כוכבים” שהאירו על שמיו, ואשר ידם היתה “בכל, מכל, כל”, ושחשבו אחרים, ואולי גם הם בעצמם, כי בלעדם אין הועד יכול להתקיים; ובאו הבחירות, והכוכבים של הועד אספו נגהם, ובכל זאת המוסד כמנהגו נוהג, ולא חלים ולא מרגישים בהעדרם של העסקנים. כן רואים אנו בועד תל-אביב עולים לשלטון מתוך אלה, שהיו תמיד מתנגדי הועד, אופוזיציה בלע"ז, ואדוני הועד היו מביטים עליהם בעין רעה כעל מבקרים, “נקרנים”; ואלה הם היום השליטים על המצב, ואין פוצה פה, ואין הענינים סובלים, וראש הועד יושב עמהם בכפיפה אחת ואינו מרגיש כל אי-נעימות.

הצבוריות – כח פורה ומפרה, בעת שהקבוצה, הבמה, היא אגם עומד, נוטה להתהפך לבוץ. וכמעט בתקופה אחת נוסדו הגמנסיות העבריות גם ביפו וגם בירושלם. ביפו הצליחה מפני הצבוריות של הסביבה להעשות מוסד חנוכי ממדרגה ראשונה, קודם הכרזת המלחמה היתה לתל תלפיות להרבה תלמידים מן הגולה, בעת שבירושלם היתה משרכת דרכיה מפני חוסר הצבוריות שבה. בירושלם אומרים: בית יתומים דיסקין, בית חולים ואלך, אצל מיס לנדו, אצל מיוחס. האם שמעתם דברים כאלה ביפו?

הנה הזכרתי למעלה את הגמנסיה “הרצליה”. אולי תאמרו: אין מביאין ראיה מן הגמנסיה ביפו, שזכתה לבנין מתאים. אבל, הן נדבתו של המנוח מוזר היתה בראשיתה רק שמונים אלף פרנק, וסכום יותר גדול מזה, מאה אלף פרנק, הכניס המנוח ד"ר ציפר לבנין הגמנסיה בירושלם. ההבדל הוא רק בזה, שביפו נמצא תיכף הצבור, שקבל על עצמו את העבודה והתחיל בבנין, בהיותו בטוח בכחותיו שגם יכלה את אשר החל, תחת אשר בירושלם אין הקבוצה בטוחה מעולם בכחותיה; הן מי כהקבוצה יודעת, שאין לה קרקע מוצקת תחת רגליה, באשר קבוצה היא ולא צבור.

ובמקום שאין צבור אין גם מקום לועד העיר, שהוא המדבר בשם הצבור, שהוא האורגן שלו, הפועל בכחו. ועד העיר ליהודי ירושלם לא היה יכול אפילו להתרומם עד כדי להציב מצבה לחללי הפרעות, ולא יהיה לפלא כלל אם יבאו גבאי החברה קדישא וידרשו מאת מי שהוא, מאת ההנהלה הציונית למשל, מחיר הקרקע של קברות הקדושים האלה… הן הקבוצה חסרה תמיד את הרגש הצבורי. האם החברה-קדישא לא היתה תובעת מאת אלה שעסקו בהלוית אליעזר בן יהודה מחיר מקום קבורתו, והסריסים הצבוריים האלה אינם מרגישים כלל את ההוד, שהקבר הזה עוטה על בית-עולם שלהם. והאם לא צדקו אלה, שהציעו לכרות קבר לבן-יהודה בתלפיות? ואם הצבוריות חסרה, – לאומיות מאין תבוא? צאו וראו את היחס אל החלוצים בכל מקום בארץ. הן אלה הם בנינו-בונינו הטובים, אשר לפני מרצם וקרבנותיהם עלינו לכרוע ברך, אשר עולותיהם וזבחיהם ברצון נותנים את ריחם הטוב, ובכל מקום מקטר לשמם. ואולם בסמטאות ירושלם שם “חלוץ” הוא לחרפות. כי מה עשתה ירושלם, היא ומוסדותיה, לקדם את פני החלוצים? – והועד הלאומי, ואספת הנבחרים, וכל נסיונות לארגון לאומי, – אך מכשולים ואבני נגף יודעים תקיפי הקבוצות למיניהם להניח, כי לבנות לא ידעו אנשי ירושלם ממוני הכוללות. אויר הצבור מטהר, ואויר הקבוצות והכוללים מחניק, מטמא. גדול, גדול באמת היה בשבתו ביפו הרב קוק; גדול בתורה. בטהרה ובאהבת ישראל, שלא רבים כמהו. וראו נא עתה את הסביבה אשר יצרו גבאיו סביבו, את הפסל והמסכה שהם משתדלים להעמיד על יד צלו, את פומבון “פישל”, “תורת כהנים”, “מרכז הרב” וכל הלהטים האלה שכל נפש יפה סולדת בהם. והן לא מקרה הוא, שכל העתונות הצהובה והצעקנית מימין וממרכז ומשמאל התאזרחה ותקעה לה יתד אך בירושלם, ושם נבנו המזבחות לקטר מור ולבונה לכל נותני לחמה, צמרה ופשתה. עשרות אלפים לירות השקיע אחד ממעולי הציונים בבנין הארץ, את הבית לאוניברסיטה בהר הצופים נדב מכספו, אלפים אחדים הוזיל לצרכי ספרותנו החדשה, – האם יצאו ביפו ובתל-אביב בתופים ובצלצלי שמע לספר תהלתו, כמו שעושים אנשי ירושלם לכל “נדיב” הנותן ח“י פעמים ח”י – – אין לנו חפץ לגמור את הפסוק הידוע משל י"ל גורדון… מבאישה הבצה, והטומאה בוקעת…

ירושלם מניחה על הכל את חותמה המיוחד, חותם של קבוצה סוגרת ומסוגרת, מבלי לתת לצבור הרחב ולא לכחותיו הטובים להשפיע, להבקיע אל תוך עניניה הצבוריים.

הנה ההקדשות הרבים, אשר לעדת ישראל בעיר הקדש, החצרות שבנו נדיבים בזמנים שונים, הכספים שהשאירו נדיבי עם אלהי אברהם לצרכים ולמטרות שונים, – מי המנהל אותם, מי המפקח עליהם, מי הוא הרואה את חשבנותיהם? כל זה מתכנס לתוך כולל זה או אחר, לתוך מוסד זה או אחר; והמוסדות והכוללים הם נמצאים בידי אנשים פרטיים, יחידים, שהיו נאמנים בשעתם על המנדבים. והרכוש וההשפעה וההנהלה ולפעמים גם הקנין הרשמי – עוברים מדור לדור מאבות לבנים, ולאט לאט נעשה הרכוש קנין יחיד, אצל העדה הספרדית הענינים קצת יותר מסודרים, – קצת ולא הרבה. וראוי היה הדבר, ונחוץ היה כי ועד העיר, בא-כח הקהלה העברית, יקח את כל הענינים האלה אל תחת ידו, יביא סדרים אל כל הרכוש הצבורי הזה, ילמד את תנאי המנדבים לשמור עליהם, והיה הרכוש הזה קנין העדה, רכוש הצבור בכללו.

אבל אך ינסה ועד העיר לעשות כזאת, ועד מהרה יסתערו עליו המלאכים, השומרים על הדרך אל גן הצבור ולהט חרבם בידיהם. כל קבוצה שומרת על בת-מלך שלה, לבל יהרסו “זרים” אל מקדשה. הנה זה יותר מארבעים שנה קימת בירושלם לשכת “בני ברית”. חברה כל-עולמית שבעיר הבירה לעם הברית צריכה היתה ויכולה היתה לפתח עבודה רבה, לתפוס מקום מיוחד במינו. הן הלשכה הזאת רשאית גם לשאוף להיות הלשכה הגדולה, בירת הלשכות. ואלם לשכת ירושלם, אך נוסדה, נכנסה לידי קבוצה, ואחר כך תפס את הרסן אפרים כהן, עבד החברה “עזרה” הברלינית, והוא השתדל לעשות את הלשכה יצירה קבוצתית. ונהיתה הלשכה כאחד המוסדות בירושלם, גן נעול, שכל עניניו אינם מתפתחים באופן צבורי, ונשארו יגעים, מדולדלים כל הענינים, שהלשכה עסקה בהם, כמו הישוב של “מוצא” והספריה הלאומית, – שני הדברים של האקטיב שלה. כי הענינים הישוביים והתרבותיים מתפתחים ועושים פרי רק בסביבה צבורית, ולא בתוך ד' אמות של קבוצה. אפילו דבר רענן ועץ עושה פרי כמו הספריה הלאומית שהלשכה זכתה בה בהיסח הדעת של מיסדה, כמעט מן ההפקר, אבלה ונבלה תחת שלטון הלשכה הירושלמית ושבה לפרוח רק לאחרי שהשתחררה קצת מאפטרופסותה של זו. פנים אחדות, פני צבור חי ופועל, ללשכת “בני ברית” ביפו תל-אביב למן היום שנכנסו אליה עסקני תל-אביב ויתנו על הלשכה מרוח הצבורית התל-אביבית, עליה ועל עניניה. נפתחו שערי הלשכה לכל בחור וטוב במובן הצבורי, והכחות החדשים מפרים מרבים, והיא אשר בודאי תשפיע גם על הלשכה בעיר בירתנו לההיותה ולהיטיבה ולתת לה את הצביון המתאים לה, שירושלם ראויה לה.

והדברים האלה וכאלה כתובים בדמע, בדם הלב, כי הלא זאת העיר – ירושלם, השם הגדול והיקר, אשר נפשנו הומה לו. ואיך נהיה כדבר הזה, שהישוב העברי הירושלמי עוד טרם התחבר והתאחד להיות גוש צבורי, ומה הן הסבות שגרמו וגורמות למצב של קבוצות ופלוגות? ירבו הדברים וסבוכות הן השתלשלויות המקרים הרבים והשונים, אשר בנו את הישוב הירושלמי. ואלם אופי הוא, שהישוב הירושלמי התרגל להביט על כל הופעה צבורית כעל חזיון עובר; כעל תקופה, שימיה קצובים ולא ימשכו, כעל אפיזודה, שפעולתה זמנית, פחות או יותר, – אבל לא עולמית. גלוי וידוע לפני הישוב הירושלמי, שהעולם נקנה בשלשה דברים: בכסף, בכסף ובכסף, – ועיניו נשואות תמיד אל מקורה של מתכת זו. וגם זה ראה הישוב הירושלמי ונתן אל לבו: אין המקור מפכה לעולם ועד, וחדשים לבקרים מתחלפים. מקור הולך ומקור בא, – והישוב כורע ומשתחוה ומזמר זמירות למי שמהנאהו בשעה זו. זוכר הוא את תקופת לונדון – מונטיפיורי; את שנות הנדיב והפקידות; חברת “כל ישראל חברים” ויק“א; המנוח ענתבי מזה, ואפרים כהן מזה; בזמן המלחמה נגלתה אמריקה וסיועיה; ועכשיו, בתקופה שאנו חיים בה, יושבת לכסא הציונות. ולמדו אנשי ירושלם להסתגל אל כל תקופה, אל כל שיטה, אל כל תורת ישוב, לקבל בסבר פנים, פחות או יותר יפות, את כל תקיף לאותה שעה, שמפתחות הזהב נתונים היום בידו. אין האנשים חדורים כל הכרה לאומית או ציונית, והם מביטים על זה, שאנו קוראים לו תחיה רק כעל אחד הזרמים בחיי ירושלם, שהיום שוטפים בשעון ומחר הם הדלים, ורק מפני הכלל “תעלא בעידניה סגיד ליה” רוקדים המה היום נגד ההנהלה הציונית. וזאת היא סבת כל הסבות, שבגללן פוגשת עבודת התחיה התנגדות מרובה במקצועות-צבור שונים בירושלם. אספת הנבחרים, הועד הלאומי, סדור הקהלות, משפט השלום, השפה הלאומית, החנוך, – כל אלה הם בעיניהם רק כַוָנים למלכת הציונות, היושבת היום לכסא. ואולם, לפי השקפתם, הממשלה הזו הוא חזיון עובר, היום ישנו ומחר איננו, אחת בכל האפיזודות אשר ראו בחיי הבלם, אפיזודה שמתחשבים עם ישותה, אבל אינה מכריע עד לידי קפיטולציה, אינה משעבדת לעולם. וכאשר אך ירגישו בדבר שהקופה של הממשלה הציונית מתרוקנת קצת, מקמצת, שאין כסף רק לאדונים האלה, – הם יהיו גם הראשונים לבעוט בה. הנה אך יזמין ועד העיר ליהודי ירושלם אל הבחירות וכבר ימצאו מכריזים שלא ילכו אל הבחירות, שלא ישתתפו בהן. יורדי הים באניות מספרים שהעכברים הם תמיד הראשונים המרגישים כי סערה נכונה לבוא. הרבנים והבד”צים אשר בתחתית הצבור הירושלמי ירגישו כי סר צלם של השלטון הציוני, כלומר, שאין להם תקוה לקבל מפתבג הציונות כלום, ובכן – סרו כלם מעל ועד העיר, מכל אורגן מסודר, מכל יצירה צבורית. לא יעיזו לצאת בכרוזיהם, לו אך ידעו כי יש תקוה ליהנות מקופתה של הציונות. והן הגיעו הדברים לידי כך, שבהסתדרות לאומית אחת התעוררה השאלה: אם הכרת הפרוגמה הבזילאית, הכרת תחיתנו הלאומית, היא חובה על ההסתדרות…

ככה היא העיר ירושלם, וזה רוחה בקרבה.

אין כל ספק, שברבות הימים יקום גם בירושלם צבור עברי, צבור חי ובריא, אשר יתן ברצון את צוארו בעול התחיה הכללית, תחית עמנו וארצנו, אשר יתחבר לגוש אחד וירגיש את כל האחריות הלאומית המוטלת על עירנו הקדושה בתנאים החדשים, המיוחדים, את כל ערך התפקיד הגדול, המוכן לעדת ישראל בירושלם. יִבָרֵא, יִבָרֵא הצבור גם פה, – הוא כבר הולך ונברא. ואין לפניו דרך אחרת מבלעדי הדרך, אשר בה הלך והצליח הישוב העברי ביפו. – יצירת מרכז חדש, העברתו למקום חדש: לתל-אביב. על ידי קנסים ועונשין וגזרות אולי יעלה בידם לטהר קצת את הסימטאות של שכונות ירושלם ולהצניע גם את בתי-הכסא בשכונות האונגרים, אבל הצבור זקוק למרכז שיבנה איתן מראשיתו, שיסודותיו יהיו בריאים. לגלגו לכם על החולות של תל-אביב, והנה המרכז הזה משך אל היקפו את נוה צדק, הראה את השפעתו הצבורית גם על נוה-שלום, ואפילו על שכונת התימנים. אותו הדבר יהיה, מוכרח להיות גם בירושלם. לא רב עוד מספר הבתים, שנבנו בתלפיות, לעשרות הם בבית הכרם ואך עשרות בתים במגרש רחביה, ואולם הביטו וראו, כי כל הטוב והנבחר במובן הצבורי, סוחרים, מורים, פקידים, אומנים, בעלי מקצועות שונים, כל אלה אשר לא אכלו מעולם מלחם החלוקה, ואינם נושאים עיניהם אלי שלחנות קדושים. – הם הבונים, הנקבצים אל השכונות החדשות האלה. שאיפה טמירית בקרבם, אצל אחדים אפילו מעבר לסף ההכרה, להשתחרר מן המסורת השלילית של חיי הבמות והכוללים בירושלם, שאיפה אל חיי צבור. אלה אינם רוצים להיות יותר נקודים וברודים בתוך השכנות הקימות, להיות בטלים שם בששים, להיות קולם בלתי נשמע.

וכאלה יש לנו כבר בירושלים הרבה; למאות ואולי גם לאלפים. ומהם צריך הצבור להבנות, מקרב אלה יוסד ועד העיר. הברכים אשר לא כרעו אל החלוקה, הפיות אשר לא נשקו לממוני הכוללים. יקרא ועד העיר אל בני השכונות החדשות, אל כל בחור וטוב באנשי העדה. וכמו אשר נואש מסיעת זוננפלד כך לא ילך לחפש לו אנשים בועד הכללי ובמשרד הרבנות ואפילו בין זקני הספרדים. יהיו הבוחרים בועד העיר החדש מעטים במספרם, אך יהיו בעלי הכרה, היודעים מה זה צבור, אופן יצירתו וערכו. וקו יצא מתלפיות, ועבר את רחביה ויגיע לבית-הכרם, קרית משה מזה, ובית וגן מזה, וגם בני “רוממה” ואפילו אנשי “גבעת שאול” יתחברו, בהרגישם את כל הכח אשר בצבור. עוד מעט, עוד שנים אחדות, – ועיר חדשה תציץ, ירושלם חדשה. כל צעיר בימים מן המערב ומן המזרח – לנו הם. הן כל אזרח חדש, המתישב בירושלם – לנו הוא, והתושבים האלה ינערו מעל רגליהם את מסורת הבמות, את האבק הירושלמי מעל שכבת החלוקה הישנה, והם יתנו גם לירושלם את הצבור בה"א הידיעה. ועד תלפיות, ועד בית-הכרם. ועד בית-וגן קרית משה ועד רוממה, ועד רחביה – כולם לא יהיו ביורדים אחרי מנהיגי ירושלם דהאידנא, ויוציאו את הישן מפני הוד רוממותו של הצבור החדש אשר יבוא.

הוא כבר הולך ובא. הקשיבו ושמעו את פעמי צעדיו בהלמות הבנאים ובשירת הפועלים העברים, בוני השכונות. הביטו וראו אותו באספות צעירי המזרח ההומות משוקקות חיים. זו הדרך לביאת הצבור בדרך הזה בא ליפו; בדרך הזה הוא הולך ובא לחיפה; אך גם בוא יבוא ירושלימה. אנו מחכים לו.

ובכן?

סכום כל הסכומים, שצריכים אנו, מוכרחים אנו לארגן את הצבור העברי בירושלם, ואין לפניך דרך אחרת של ארגון זה לעת עתה מבלעדי “ועד העיר ליהודי ירושלם”. מר איתמר בן אב"י אומר, כי אין לנו צורך בועד העיר ליהודי ירושלם, אחרי שבאמת, לפי מספרנו הכמותי ולפי זכיותינו, הננו אנחנו כלנו בני העיר ירושלם. אבל הנה כל הדברים האלה, הנכונים והצודקים להלכה, הם למעשה רק טענה ותביעה אל מי שהכח בידו, ואנו טוענים, תובעים ואין עונה, ואין שומע. והעיריה הירושלמית היא מסוגרת בפנינו היום, ועד אשר נבקע אלינו את החומה הבצורה הזאת, חלילה לנו לשבת בחבוק ידים לבלתי התארגן. הן רק מלח אתם זורים על הפצע, אם אתם מיעצים לנו ללכת אל הבחירות של העיריה, בעת שהמשטר שם נוסד על מנוי ולא על בחירה – ואתם הלא יודעים כי אין ממנים יהודי לראש בלדיה, כי דוחקים שם את רגלינו, כי עלינו להלחם בבלדיה על קבלה כתובה עברית, על איזה טופס להדפס בעברית, על פנס למאור בשכונה עברית, ובנוגע לכל מיני קבלנות וחלק בעבודה עברית עוד לא זכינו להצליח.

היהודים בתור שליטי העיר – מנגינת העתיד היא בשבילנו. אנו מקוים, שהעתיד הזה יבוא, קרוב לבוא. אבל הן לא נשלח את הצפור מידנו בשביל הנשר ברקיע השמים. לא נוכל לעזוב את עניני צבורנו הפקר מפני התקוה, הנראית לנו מרחוק לקחת את עניני העיר לרשותנו. ועוד: הן מי הוא המקרבנו אשר יוכל לצאת חוצץ לקראת כל משיגי גבולנו בועד העיריה, אם לא ועד העיר, כלומר צבור עברי מאורגן ומסודר! הבודד בשדה לא יאסור מלחמה, ורק היהודים כלם, הטובים והבריאים, המרגישים בזכיותיהם והמאורגנים בועד אחד, – אלה ילחמו בעד זכיותינו, ואלה ינחלו לנו את הנצחון המקוה גם בועד העיר הירושלמי.

ובשביל זה עלינו כולנו ללכת תמיד אל הבחירות של ועד העיר. על כולנו, המרגישים צורך בהתארגנות של הכחות. ועלינו לבחור מתוך ההולכים, מתוך אלה המכירים בנחיצותו ובכחותיו של הצבור. אל נא יחזרו עסקני הבחירות לועד העיר אחרי הממונים של הכוללים, ואל נא יתרפסו לבקש היתר מאת הבד“צים, אפילו מאת הרב קוק ומאת יתר הרבנים הטובים והמרגישים. לא יש צורך בדבר לבקש היתרים לבחירות. אל תתנו לכל “עסקני” ירושלם אלה כל הנחות וכל ותורים. יתכבדו המכובדים וישבו להם בבתיהם ואל ילכו אל הבחירות. העסקנים האלה אינם נושאים בכנפיהם שלום ואחדות, וכחות-בנין לא היו ולא יהיו. יבדלו להם. יהיו להם לבדם הזוננפלדים, ו”האשכנזים" במרכאות, והספרדים עם ה“חכמים” שלהם. אל תתחננו אליהם, ואל תקריבו להם קרבנות. האומנם אין אתם רואים, כי בני העבר הם כלם, כי שריתם הושרה, תפקידם הולך ונגמר, הם הולכים לעולמם, – והאם מחומר תחוח זה אתם אומרים לבנות את האורגן החי לעדת ירושלם? חדלו מן האנשים האלה. יקברו המתים את המתים, וכל הכתוב לחיים בירושלם יחיה ויפעול ויהיה חבר לחבת התחיה. תש כחם של גבאי החלוקה נס לחם, סר צלם. לפניהם בעתיד הקרוב שני דרכים: הר הזיתים או אמריקה, ויש עוד דרך שלישי, – דרך החיים, ובו בוחרים באמת כל הטוב והבריא. והם ילכו עמכם, עם הבוחרים לועד העיר ליהודי ירושלם. חלוצי המזרח, צעירי המזרח, אפילו הדוגלים בשם “המזרחי” יצאו להתגרות בכל המטילים אסורים על הבחירות לועד העיר. האומנם אינכם רואים,כי רבים הם אשר אתנו מאשר עמהם?

צריכים לסדר את הבחירות ולכונן את ועד העיר, אפילו אם יהיו הבוחרים לא רבים במספר. יהי נא הגרעין בריא, והועד הנבחר יראה פעולות ומעשים, ואז הועד ליהודי ירושלם לא יהיה במצב “מלך אסור ברהטים”, שעליו לשאת פנים היו לקבוצה זו, וביום מחר לכולל זה, לעשות נחת רוח לתקיף זה או אחר. אז יראה הדרו. ואז יאדיר כח, וישפוך את שלטונו על הענינים הצבוריים, שלטון צדק ומועיל, מאחד ומאגד. אל תרדפו אחרי הרבים, הנסחפים בזרם הכוללים. יסדרו להם ועדים לבדם, יבנו להם במות “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ”: במגרש הגרמנים, במאה שערים ואפילו בועד הכללי. ועד העיר ליהודי ירושלם רק אחד יהיה, הועד שאותו יבחרו גם אנשי תלפיות, גם בוני בית-הכרם, גם בני רוממה, וכל המאות והאלפים, שאינם תלויים ואינם זקוקים לפקודות, לקולות מ“היכל”. בחפץ לב, הנובע המכרת הנחיצות והאחריות של ועד העיר ליהודי ירושלם, יתנו כל אלה את צוארם כעולו של ועד זה, וישאו ויסבלו את משאו ויכלכלו את צרכיו. והממשלה, בכל כרכריה ולהטיה להטות את כף המאזנים לכאן ולכאן לא תכיר בועדים אחרים, והועד הנבחר הוא יהיה הועד.

ועד העיר ליהודי ירושלם הקים, אין מה לדבר, לא מלא את תפקידיו. “תפשת מרובה – לא תפסת”, והד"ר טהון ומר הופין חפצו לברוא אותו מתחלת יצירתו לכלי גמור ומתוקן בכל. ובשביל זה הכניסו לתוך הועד את רבים מחלקי הסותר, הבלתי מתאחדים, המפרידים, – מאלה, שקהלה מסודרת ומאורגנת סכנה בשבילם. התולעת נולדה עם התפוח. ואולם – גם זה עלינו להודות – הפעם מצאה התולעת תפוח בריא, והיא לא אכלה אותו, לא שלחה בו את הרקבון. ועד העיר ליהודי ירושלם חי וקים, וצריכים רק להבריאו, לזרוק אל עורקיו דם חי, להוציא מתוכו את חלקיו הרקובים. וראה זה פלא מפלאות החזיונות הטבעיים: מאליה הולכת ונעשית “הבחירה הטבעית”, מאליהם נושרים העלים הנובלים, – הם אינם חפצים יותר להשתתף בבחירות. יהיה ד' אלהיהם עמם ויעלו מעל ועד העיר, והיתה למוסד זה הרוחה.

ואין אנו חושדים במר בן-אבי בכונה זרה לחתור תחת ועד העיר, אם כי קרוב מאד היה עתונו לכל אלה החוגים השחורים אשר ישתדלו תמיד להפריע בעד הבחירות. נכונים אנו להאמין בהתלהבותו של העתונאי הזה למראה החזיון הנהדר, המרחף לנגד עיני רוחו, בשבת נבחרים מבני ישראל בועד העיריה בירושלם ומכלכלים את עניני העיר כלה. ואל מול פני מלחמה קשה עלינו החובה לשים את הבלדיה, את הממשלה, את כל המון הגורמים החוצצים בעדנו מקחת את זכויותינו בהנהלת העיר ירושלם. אך מאת ועד העיר היהודי נחדל. אסור לו להסתלק, לאבד את עצמו לדעת מפני התקוה, כי יום יבוא וכל הבלדיה תעבור לידינו עם כל עניניה, ובכללם גם עניני התושבים היהודים. אסור לנו לעזוב את העמדה, שרכשנו לנו ברב עמל ובעבודה רבה. להפך, עלינו לקרוא קול גדול אל כל אשר לא נאטמה אזנו הצבורית בירושלם: – הסתדרו, בחרו לכם ועד הקהלה, ועד העיר ליהודי ירושלם, ושמרו עליו. הוא ישמור גם על עניניכם.

ומובן הדבר מאליו, כי ועד העיר מאורגן ונבחר צריך לדעת גם את חובותיו הוא כלפי הצבור. אין זכויות בלי חובות. ועל ועד העיר הקיים, הנבחר בתוקף התקנות לאחרי הכבוש הבריטי, עלי לדבר דברים אחדים לזכותו ולחובתו.

משתדל ועד העיר להדגיש את ערכו הצבורי של מוסד, המאחד את כל בני הקהלה לגוש צבורי מסודר, אשר את סבל הצבור הוא נושא, והוא גם משתדל ומתאמץ להספיק את צרכיו. ועד העיר רואה את עצמו בתוך מוסד צבורי עליון, העומד על המשמר לתבוע את תביעותיו הצודקות של הצבור היהודי בירושלם ולהגן על זכיותיו. ודורש ועד העיר, כי כל אחד מן התושבים ישתתף בתשלום ההוצאות. יעריך את עצמו עד כמה בכחו להכניס מס שנתי לטובת ועד העיר להוצאותיו.

איש אין בקרבנו, אשר לא יכיר בצדקת הדרישה של ועד העיר ליהודי ירושלים. אי אפשר לעזוב את עניני העדה כי יהיו פרועים, כי לא יהיה להם סדר, וכי כל הרוצה יקפוץ בראש ויעשה בעסקי הצבור כחפצו. ואם יש ועד לעדת ישראל בירושלם, והועד נבחר מאת הצבור פחות או יותר באופן עממי, ובהשתתפות די-רחבה של הצבור המקומי, אז הדין נותן, כי על בני העדה לשלם את הוצאותיו ואת צרכי החזקתו של ועד זה. ואין כל ספק, כי רבים מבני עדת ירושלם יקבלו עליהם את מס ההערכה, שתקבע הועדה המיוחדת לסדור הערכה זו לפי סוגי התושבים, מצבם החמרי ועסקי פרנסתם. אין תושב בלי חובה, והיהודים היושבים בירושלם צריכים למלא את חובתם אל המוסד, שבחרו בו לדבר בשמם כלפי פנים וכלפי חוץ ולתת בידו את האמצעים הכספיים הנחוצים לו.

ואולם חוק ברזל בעולם: “תן – ואתן”. וכשם שחובה על התושבים לתת לועד העיר בירושלם את כל הנחוץ להחזקתו, כן החובה מוטלת על הועד הזה להגן על זכויותיו של הצבור העברי ולשמור כי לא יעשקו יחידים, בודדים, את זכיות הצבור כלו. ועד העיר – זאת אומרת הכח המרוכז של כל הצבור, ומה שאין ביכלתם של הכחות המפוזרים לעשות, בהיותם מפוזרים ומפורדים, יעשה ועד העיר, הכח הקבוצי של כחות הצבור. הן זהו הרעיון העקרי של באת כח וערכה. אין באת כח מחלישה את זכיות הכלל, כי אם, להפך, מגבירה אותן, שומרת עליהן ביתר שאת וביתר עוז, מאשר יכול כל פרט לעשות זאת. ולכן, אם אנו באים לדון על דבר זכיותיו של ועד העיר ליהודי ירושלם, לבוא בדרישה אל הצבור הירושלמי כי יקבל עליו את המסים ואת ההערכה, עלינו להוכח עד כמה מלא גם הועד הזה את חובותיו כלפי הצבור, עד כמה ועד העיר נאמן ומסור לעניני העדה הירושלמים וזכיותיה ושמר עליהן.

לדאבוננו, אין תחת ידינו שום חומר, שעל פיהו יכולים היינו לדון על מעשי ועד העיר ליהודי ירושלים ופעולותיו. בירושלם, בעיר המלאה לה ספרות צבורית יתר על הצורך; בירושלים, המפיצה על פני חוץ עד לבחילה חוברות ומכתבים ורפורטים על כל הנעשה בתוכה וגם על מה שלא נעשה; בירושלם, השכיחה כל-כך אצל מעשי הדפוס ומהירה בכל מיני ספרות, – ועד העיר לא מצא לנחוץ לפרסם שום דין-וחשבון על אודות פעולותיו ועבודתו במשך השנים שהוא עומד ומשמש. לא זכינו לראות עד היום אפילו דין-וחשבון כספי, חשבונות פשוטים של הכנסות והוצאות, שכל מוסד צבורי מחויב לפרסם. אין אנו מטילים ספק חלילה בישרו ובאמונתו של מי שהוא מכל עסקני ועד העיר וגזבריו; אבל חובה יסודית זו, לתת דין בדבר הפעולות וחשבון הכספים הכנסים והיוצאים, חלה על כל מוסד צבורי, באין יוצא מן הכלל. את החובה הזאת על ועד העיר ליהודי ירושלם למלא גם טרם ידרשוהו, – בפרט שכפי שאנו זוכרים נשמעה בזמנה גם דרישה כזו מצד הצבור, דרישה שלא נמלאה. והאמנם אין עסקני ועד העיר יודעים, כי רבים-רבים יכולים להשתמש בנמוק זה, כדי להשתמט מתשלומי ההערכה? הצבור לא רק רשאי, אך גם צריך הוא לדעת את סכומי ההכנסה ואת סכומי ההוצאה של המוסד, הבא בכחו, כדי שיוכל למלא את החסר בהכנסותיו ולקבע את המיותר בהוצאותיו. גם זוהי אלפא-ביתא צבורית, שגם ועד העיר ליהודי ירושלם זקוק לדעתה. אין לועד העיר ליהודי ירושלם אפילו ספר תקנות, שעל פיהן המוסד מתנהל. בזמנו הודיעו בקהל, כי ועד העיר ליהודי ירושלם נתאשר מאת הממשלה, ובכן בודאי הגישו אז המשתדלים אילו תקנות; ואולי גם אלה לא נתפרסמו, וכמובן אין תקנות רשמיות כאלה יכולות להיות היסוד, שעליו צריכים לבנות את הבנין הנחוץ מאד לחיינו הצבוריים בארץ ישראל, הנקרא בשם ועד העיר ליהודי ירושלם. ואיה איפוא הוא ספר התקנות הנכון, ספר החוקים, שעל פיהו מסדרים תקציבים ומטילים מסים על הצבור הירולשמי לכסות את התקציבים? הן ספר תקנות כזה אינו יכול להיות תורה שבעל-פה, קבלה איש מפי איש, ואך חרות על הלוחות, כתוב וחתום בהסכם הצבור, גלוי ומפורש!

ולמה לנו לכחד תחת לשוננו, – לא נעים היה לנו לשמוע מפי הקול-הקורא אל הצבור היהודי את התהלות והתשבחות, שועד העיר ליהודי ירושלים מפזר לעצמו. מוטב היה לו באו הפעולות והמעשים במקום פרזות ומלים ע"ד מרכז ותלפיות ועמדה צבורית, אפילו על אודות האחוד בין חלקי הצבור, שעודנו ממנו והלאה בירושלים עד היום. לו באו המעשים והפעולות, לו היו באמת המעשים הממשיים והפעולות המוחשיות, כי אז, – כי אז אולי גם לא היה צורך בכל הקול הקורא הזה, המעורר את הצבור הירושלמי לקבל על עצמו את מסי ההערכה. אז היו באים הסכומים הנחוצים מאליהם לקופת ועד העיר.

ועד העיר ליהודי ירושלם. – אילו מוסדות צבור הוא מכלכל, הוא מנהל, הוא שולט בהם? הן לא יאומן כי יסופר, כי גם רב ראשי חדש הושיבו לכסא בירושלים, ואת פי העיר לא שאלו. אלה, אשר מצאו לטוב להם להביא את הרב החדש ולהמליכו, לא מצאו גם לנחוץ לשאול את פי ועד העיר, להשתדל לקבל את הסכמתו. והנה “ועד השחיטה”, תרגום ירושלמי של המושג הידוע בשם “מכס הבשר”. ועד השחיטה הוא קנינם הפרטי של אנשים אחדים, קבוצת אנשים אנונימית, המאכילה את התושבים היהודים בירושלים עצמות בשר ופושטת ממנו את העור. וועד העיר ליהודי ירושלים זה המתפאר בערכו ובכחו גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, קצר אונים הוא לעומת הקבוצה הזאת, ואין ביכלתו של הועד, לכל הפחות, לעשות את הענין הזה, מכירת בשר כשר, למקור הכנסת לצרכיו הצבוריים. הן “מכס הבשר” בעיר בירושלים הי הדיו לכסות חלק הגון מאד מכל ההוצאות, שעל ועד העיר להוציא, כמו שהיה המקור הזה מעין לא-אכזב בערים רבות ברוסיה. ואנו בטוחים, כי לו הצליח בידי ועד העיר לקחת את הדבר הזה לרשותו, כי עתה ידע גם לקבוע חוקים ותקנות, שעל פיהם היו נשמרים גם האינטרסים החמריים של התושבים, ולא היו מוכרים בשר כשר במקח כפול, אך ורק מפני שהבשר כשר. ומה הם המכשולים הגדולים, המפריעים בעד ועד העיר ליהודי ירושלים לבוא ולהתיצב במקום “ועד השחיטה”, ומה הוא המצור, השומר על ועד השחיטה הזה, עד כי כל כלי תותח לא יצלח נגד?

ועוד משל אחד, מהמון השאלות והמראות, שכל תושב יהודי מתקשה בהם והיה רוצה למצוא את פתרונם בפעולות ועד העיר ליהודי ירושלים.

הנה חברה “גומלי חסדים של אמת”, “חברא קדישא”. מדוע בירושלים בתי קברות שונים, חברות אחדות ולא בית-עולם אחד, חברא קדישא אחת? ואם מפני סבות שונות מפני הפרוד הגדול שבין העדות פה, כבר נגזרה גזרה כזו על עם ישראל להיות מפוזר ומפורד אפילו במיתתם, – הלא הדעת ניתנת, כי בתי הקברות והחברות יהיו מרוכזים בועד העיר ליהודי ירושלים, זה המוסד, המביא, לפי דברי הקול-הקורא, “אחוד בין חלקי הצבור ועדותיו השונות”. כהיום הזה נמצאים בתי הקברות ברשותם של יחידים, והדברים ידועים, כי אלה עושים עושר במסחרם עם המתים: גבאי גחש“א נעשו למשל ולשנינה בתוך צבורנו באכזריותם, בהשתמשם במצב קרובי המת לעשוק אלמנות ויתומים, ובכל העדות המסודרות ראו עסקני הקהלות לראשית חובתם להביא סדרים בעסקי חברא קדישא. מדוע איפוא תהי ירושלים עיר הקודש האחרונה לדבר הטוב הזה, ומי הוא אם לא ועד העיר ליהודי ירושלים המוסד הצבורי, אשר עליו לקחת בידו את השלטון על הח”ק השונות פה? והלא גם עניני הקבורה מביאים הכנסות רבות לקופות החברות, והיו ההכנסות לצרכי ועד העיר, לצרכי המוסד המאחד את כל העדות השונות.

אולי יראו הדברים כעין פרדוכס אם נאמר, כי ועד העיר ליהודי ירושלים הנוכחי הוא בא-כחו של הצבור היהודי הירושלמי יותר כלפי חוץ, מאשר כלפי פנים. הממשלה אולי באמת מתחשבת עמדו. כולי האי ואולי, – מפני שהיו ימים, ואפשר עוד לא עברו, שהשלטונים שלנו התחשבו גם עם הועד השני, אשר לא נדע לכנותו, הועד מיסודם של דיסקין-זוננפלד. במובן זה, היו השלטונים שלנו נוחים עד מאד, ואינם חוקרים ודורשים הרבה למנדטים, הרמנא ורשותא מאת הצבור. ואולם אפילו אם נניח, כי הממשלה נכונה לבכר את ועד העיר ליהודי ירושלים על פני כל יתר הועדים, המתחרים בו בעירנו, – הנה לא לועד-עיר כזה אנו מתפללים. אנו זקוקים לועד-עיר לא רק כלפי חוץ, כי אם בעיקר כלפי פנים, בשבילנו אנו, להביא סדרים בעניני צבורנו. אנו צריכים לועד-עיר תקיף בדעתו ואדיר במעשים ובפעולות, לא לשם רפרזנטציה ופגישות ונאומים, אלא לגדור את הפרצות הרבות בדרי עדתנו בעיר הראשי. ועד-עיר כזה לא יהיה זקוק לקולות-קריאה, לבקש כעני בפתח אמצעים להחזקתו; כי הצבור יענה טרם ידרוש, והכנסות לא יחסר.

אל ועד-עיר כזה מחכה עוד הצבור הירושלמי, השואף לסדרים בעדתנו. ועדי-עיר כאלה אולי יתן לנו הועד הלאומי, שאחד מתפקידיו הוא גם לסדר את עניני קהלותינו. מי יתן. –