עוֹר אַרְיֵה עָטָה הַחֲמוֹר לוֹ כַּבֶּגֶד,
כִּי אָמַר: אִמָּלְטָה מֵעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ;
וַיְהִי כָּל רֹאֶה וַיָּנָס מִנֶּגֶד,
וַיָּגָר וַיֹּאמַר: אֲרִי בַּדֶּרֶךְ!
אוּלָם בִּבְדַל אָזְנָיו (הָהּ כִּי אָרָכוּ
וַיֵּצְאוּ מִנִּקְבֵי הָעוֹר וָמַעַל)
הִכִּירוֹ הַבַּעַל;
אָז מַהֲלֻמּוֹת כַּמָּטָר עָלָיו נִתָּכוּ
וּלְבוּש עוֹר הָאַרְיֵה שָׁב אֶל סִבְלֵהוּ.
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיִּתְמַהּ כָּל רֹאֵהוּ –
נַעַר קָטֹן נֹהֵג אֲרִי בֵּית הָרֵחָיִם!
יֵש רַב אָדָם לָבוּש אֵטוּן מִצְרָיִם,
לוֹ יֹאמְרוּ: חָכָם הוּא, בֶּן-רָמֵי יַחַשׂ!
הוֹרֶד-נָא עֶדְיוֹ וּרְאֶה כֻּלּוֹ כַּחַש
וּבְעוֹר הָאֲרִי חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם.