כששב מן הקונגרס, מיהרתי לבוא אליו.
– הרואה אתה, – קידם הוא את פני – נבואתי נתקיימה.
– נבואת פּסימיסטים מתקיימת תמיד – העירותי.
– פּסימיסטים? עקיצה, הא? אבל לא, חביבי. כן, אנכי הנני פּסימיסט! אנכי אומר זאת בגאון. נבואתי נתקיימה כמעט בכל דקדוקיה ופרטיה. הזוכר אתה מה שאמרתי לך שבועות אחדים לפני החתונה? אנכי חזיתי הכל מראש. רשות גמורה יש לי להחליט, ואני, אמנם, מחליט זאת בגאון, כי עיני ראו את כל הבאות עוד לפני עידן ועידנים. מעולם לא אביתי להתמכר לתקוות כוזבות והנני – יכול לאמור בבטחה – פּסימיסט גמור מן השעה הראשונה. הדברים האלה ממש היו על לשוני עוד לפני הקונגרס הששי.
כי באמת, מי פתי יאמין, שפלשתינה תינתן ליהודים, ובכלל, מה האושר בזה? מה להמון ולפלשתינה? ההמון צריך ללחם…
– והארציוּת, – נכנסתי לתוך דבריו – כסבור אתה…
– לא! – שילם לי הוא מידה כנגד מידה – אנכי יודע את שגעונך. אנכי כבר שמעתיו: אידיאל עממי, גאולה… אנכי אינני מאמין בזה, פלשתינה, טריטוריאַליוּת שכמותך – כל זה לאנשים אשר המציאות אינה נגד עיניהם. אנכי, בתור ציר לקונגרס, נחשבתי על האגף הפוליטי. לעשות פוליטיקה תיכף – אלה הם כבר דברים אחרים! זהו ריאליזם. ואולם, לדאבון-הלב, השכל הפוליטי זר למנהיגינו, – על המוננו כבר אין מה לדבר – ואנכי מתיירא, או יותר נכון, אנכי בטוח, כי עלי, לדאבוני, למשוך את ידי מעתה מכל וכל ולהתפטר לגמרי. נו, הגע בעצמך: היש יכולת לאיש כמוני לעבוד ביחד את הנבערים, מותר לומר, האידיאוֹטים האלה? לעבוד עמם ובשבילם – פֶה! אמור אתה: היכול אני לתת כבודי לכלימה במידה כזו? אנכי הן לא דרשתי מאלה חברי ה“אגודה”, כביכול, שישאוני על כפיים. התנשאות והתנפחות רחוקות ממני. אנכי רק אראה להם לדעת, כי בלעדי עוד לא עשו דבר ובלעדי לא יעשו דבר, ועל זאת, על ההבדל הגדול, מותר לומר, התהום שביני לביניהם. הלא עליהם, לכל הפחות, להודות, הלא את זאת עליהם להבין ולהכיר, הלא זה, כמדומני, לא כבד מהם להשיג!
הוא הגיש לי פפירוסה.
– רואה אנכי, חביבי, – הוסיף איש שיחי אחרי אשר הבית מלא עשן – כי הפּסימיזם שלי מדאיב את נפשך. ואולם הבה ואגיד לך, כי בימים האחרונים נוכחתי למי שעל אנשים כמוני ניטל להסתלק מחיי החברות ה“אידיאליות” ולשבוע “מר-הבדידות”, כמו שאומרים המשוררים. נוּ, לאחר שאנכי עושה חשבון ברור – מה נתן לי הקונגרס, מה? אנכי כבר איני מדבר על השערוריות, אשר – להוי ידוע לך – דעתי הפרטית על אודותיהן שונה מדעת הכל. מצד אחד, כמעט שהייתי בטוח, כי גם עד מהלומות יגיעו הדברים, כי הן לא תדע, חביבי, ולא תאמין, אם אומר לך, עד כמה גדולה תאות הנצחון המפלגתי. ולאידך גיסא: אַבּסטרוקציות, ריב, דבּאַטה – סימן לחיים. אנכי כבר אמרתי בבאַזל, כי גרוני הניחר, אין לי עֵד יותר טוב ממנו, שחיי שוטפים ברעש. ובכלל סכסוכים, ויכוחים, מתפלפלים, מדיינים, גילה, רינה…
בבותיו כוּסו עצבת.
– ואולם הטורח, העמל, הנדודים – מה אומר ומה אתאר לך? חביבי! התוכל לשער בנפשך? והעיפות שהשאיר אחריו הקונגרס האחרון? ובכלל, בריאותי… חוץ מזה – שִני… הלא איני יוצא מפתח-ביתי. עוד טוב שמצבי הפינאנסי מרשה לי להשתמש בזה הדאנטיסט ה… ה… הוי, שד, שכחתי את שמו… היודע אתה, אתה שני בשורה העליונה תיקן באופן היותר נעלה, ורק מלתעותי עדיין לא העלו ארוכה. בכלל, אין שוה לדבר על כל זה. דעתי הלא ידועה לך: החיים אינם אלא פיקציה… שעמום ושממון… מה אתה מביט? השרשרת? קניתיה בפאריז… שרשרת יפה, אבל השעון, אהה, הוא רק של כסף!.. אל תקנא בי, חלילה, רק של כסף! היודע אתה, בימים האלה פרעתי הרבה מחובותי. ומה אתה אומר לחליפתי החדשה? הלא תצחק: דבר אחד טוב בזכות הקונגרס! איני יודע, אם שוות היו ההכנות… בכלל, ראיתי ונתתי אל לבי – אתה חשבתני תמיד לאגואיסט, ואנכי, אמנם, איני מכחיש את זה. הפכי: אני מתגאה בזה. האדם, על פי הכרתי האמיצה, צריך להיות אגואיסט. פסימיסט הנני יותר מדי להאמין באלטרואיזמוס ובשטותים כיוצא באלו. האדם הוא חיה. האדם דואג לנפשו – חוק הוא בהתפתחות-הקולטורה. ואנכי מוסיף ואומר: ידאג כל איש ואיש לגרום אושר לעצמו ויהיו כל בני האדם מאושרים. הנה, למשל…
הוא נפסק רגע מעצמו. גץ יצא מעיניו.
– כמובן, – אמר – לעת-עתה אין עוד מה לקנא בי… אנכי מתלוצץ, רֵע!.. מאותו הביקור, אשר נדברנו על אודותיו, הייתי אצלה רק עוד פעמים מספר… אביה – הלא הגדתי לך כבר – אינו עשיר… בס“ה בוכהאלטר ראשי בחברה לאחריות. הנהגת הבית – לא על המדרגה הראשונה. והענין בכלל – אהה, עודנו רחוק מגמר, עודנו במצב-ההתהוות, בבחינת ה”הסתובבות" – אם הורשה להביע כך. כל סימנים חשובים עוד לא נראו. אך, איך שיהיה, אמור מה שתאמר, חביבי, איך שאנכי, בתור, בן-אדם מודרני, מתייחס בסקפטיציזם אבסוׁלוּטי אל כל מיני הרגשות הרומאנטיים (הלא על כך אינני ציוני-ציון, חה-חה-חה!), הנה בזה הלא אי-אפשר לכפור, האין זאת? “האהבה! האהבה!”, כמו שאומרים המשוררים. והיא, רעי חביבי, – מה אומר לך? במלה אחת: נחמדה, במיטב שנותיה, פורחת… יודעת פרק בשיר… אגב-אורחא: התאמין, רק זה לא כבר קראתי איזה תרגום מ“הסונאַטה הקרֵיצֶרית”. מה אתה אומר על הזקן? פּסימיזם אשר אין תרופה לו. אף שלאידך גיסא: בשעתו נהנה גם הוא ממנעמי החיים. לעת-זקנה לא קשה להיות צדיק. כן, עיקר שכחתי: מה דעתך על רוסיה? פרוגרס, חי-נפשי!
[תרס"ו, “המעורר”]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.