רקע
משה בילינסון
ואדי חוארית

את אדמת ואדי חוארית רכשוּ היהוּדים מתוֹך התאמצוּת גדוֹלה, לפי כּל דרישוֹת החוֹק. שילמוּ לא רק את מחירה לבעליה אלא גם את הפּיצוּיים לערבים, אשר ניהלוּ על האדמה את משקם העלוּב. חלק מן האדמה – כּעשׂרת אלפים דוּנם – הוּחכּר מיד לבדוּאים. ואף על פּי כן לא פּסקוּ הסכסוּכים, ואדרבּא: היה יסוֹד מספּיק להניח שיש מישהוּ הרוֹצה בּסכסוּכים אלה וּמפיח אוֹתם. על האוֹפי המלאכוּתי-פּוֹליטי של “סכסוּכי ואדי חוארית " מעידים גם המוֹעדים אשר בּהם היוּ מתפּרצים: בּזמן ישיבוֹת ועדת שאוּ, בּזמן בּיקוּרוֹ של ד”ר שילס בּארץ-ישׂראל, ערב פּתיחת הועידה המוּסלמית. הסכסוּך האחרוֹן הסתיים, לפי סיפּוּרי העתוֹנוּת הערבית, בּזה שאנשי השלטוֹן המקוֹמי, אשר הממשלה המרכּזית אישרה אחר כּך את התנהגוּתם, סירבוּ להרחיק את הערבים שעלוּ על אדמת היהוּדים בּשעת החרישה הראשוֹנה, ואדרבּא הפסיקוּ את חרישת היהוּדים ואחר כּך באוּ אל המוֹסדוֹת היהוּדים בּהצעת סידוּר, אשר לפי ההוֹדעה הממשלתית טרם לבשה צוּרה מוּחלטת.

התנהגוּת זוֹ של השלטוֹן עוֹמדת בּסתירה לכל עקרוֹנוֹת החוֹק והסדר. מה ערכּם של סדרי-חברה, מה טעמה של פעוּלה חקלאית, אם מוּתר להתפּרץ לתוֹך גבוּלוֹתיך וּלהפסיק את עבוֹדתך, והשלטוֹן רוֹאה וּמשלים עם מעשׂי-אַנַרכיה אלה? מה שהיה בואדי חוארית יכוֹל לחזוֹר כּל שעה בּכל חלק של האדמה העברית. ואין כּל סיבּה לכך, שהאנשים המוּסתים לא ינצלוּ את סבלנוּתה של ממשלה זוֹ כּדי לעבוֹר מגבוּלוֹת הכּפר גם לערים וּלהעמיד על-ידי כּך בּסכנה את כּל עבוֹדת היהוּדים, בּכל מקוֹם שהוּא. והן אין ספק, שהסבלנוּת הזאת מתגלית אצל השלטוֹן רק לגבּי הערבים המתפּרצים אל אדמת היהוּדים, ומעוֹלם לא היתה הממשלה נוֹהגת בּשיטה זוֹ אילוּ היה הדבר נוֹגע לאדמוֹת הערבים אוֹ אילוּ היוּ המתפּרצים יהוּדים. הסבלנוּת הזאת בּאה לנצל את המצב המיוּחד שהיהוּדים נתוּנים בּוֹ. יסוֹדה בּהנחה שהיהוּדים לא ירצוּ בּסכסוּכים קשים, יהיוּ מוּכרחים לוַתר פּן יאשימוּ אוֹתם בּ“נישוּל הערבים” אוֹ פּן יסיתוּ את רוֹב תוֹשבי הארץ למעשׂי-אלִמוּת נגדם, שהם מיעוּט בּארץ. הסבלנוּת הזאת יסוֹדה בּחוּלשת היהוּדים, אשר לרעתם ועל חשבּוֹנם מרשה לעצמה הממשלה “להתחשב עם הבּדוי הדל”.

"סכסוּך ואדי חוארית " איננוּ חדש אתנוּ. הוּא נמשך זה שנים. בּחלקוֹ הגדוֹל נמצא לוֹ סידוּר. כּיצד קרה הדבר שהשלטוֹן לא ידע למצוֹא סידוּר גם לשאר הבּדוים שישבוּ עדיין בּקרבת המקוֹם? כּיצד קרה, שבּמשך ארבּע שנים לא ידע השלטוֹן למצוֹא בּין כּל האדמוֹת הפּנוּיוֹת, הממשלתיוֹת אוֹ הפּרטיוֹת, קרקע מתאים להתישבוּת הערבים האלה? הן אין ספק שהיה מקבּל כּל עזרה וכל סיוּע מצד המוֹסדוֹת היהוּדיים למאמץ ישר-לב זה. וּבכל זאת לא נעשׂה דבר בּמגמה זוֹ וּמספר משפּחוֹת אלוּ נשארוּ בּמקוֹם, סכּנה תמידית ליהוּדים, נשק אשר אפשר להשתמש בּוֹ כּל רגע נגד היהוּדים. כּלוּם לא בּרוּרה לממשלה הסיטוּאַציה הזאת?

אנוּ עוֹמדים בּתקוּפת “הפּיתוּח”. הוֹדעוֹת, הכרזוֹת, איגרוֹת פּירסמוּ עליו, בּלוֹנדוֹן, בּג’ניבה, בּירוּשלים. פּקיד גבוֹה מיוּחד נתמנה לעבוֹדת הפּיתוּח. הקצבה מיוּחדת ניתנה לוֹ. וּפיתוּח החקלאוּת, פּירוּשוֹ – שימוּש מכּסימלי, שימוּש רציוֹנַלי בּיוֹתר בּאדמה. כּאן, בּמקרה ואדי חוארית, היתה ההזדמנוּת המתאימה בּיוֹתר לגלוֹת את דרכי הפּיתוּח, את תוֹעלתוֹ, את בּרכתוֹ. היהוּדים קנוּ שטח-אדמה גדוֹל וּברוּר היה שישתמשוּ בּאדמה זאת מתוֹך רציוֹנַליוּת גדוֹלה הרבּה יוֹתר מזוֹ שמצאוּ על השטח הזה. עצם העברה זאת של האדמה מידי הבּדוים לידי חקלאי, המזוּין בּכל כּיבּוּשי זמננוּ, יש בּה משוּם פּיתוּח, והממשלה המבקשת דרכי-פיתוּח היתה צריכה על כּל פּנים לא לשׂים אבני-נגף על דרך הפּיתוּח. אילוּ היתה מעבירה את הבּדוים לשטח אחר, ואפילוּ על מנת שימשיכוּ שם בּמשקם העלוּב הקוֹדם, גם אז היה יוֹצא מזה בּסך-הכּל ריוַח גדול לארץ וּלחקלאוּתה. אלא שאין ספק כּי היתה אפשרות, תוֹך כּדי העברת הבּדוים למקוֹם חדש, בּעזרת הפּיצוּיים שקיבּלו מהיהוּדים, ואוּלי בּתוֹספת ממשלתית ידוּעה, להשבּיח את משקם. אילוּ היוּ הדברים מסתדרים כּכה, היה בּזה מעשׂה-יוֹשר, לגבּי הערבים וּלגבּי היהוּדים, היה בּזה צידוּק להכרזוֹת המצלצלוֹת הללוּ בּדבר הפיתוּח, והיה בּזה אמצעי להשקיט את הרוּחוֹת בּארץ המעוּנה הזאת. הממשלה לא הלכה בּדרך הזאת. היא לא מצאה לסידוּר הבּדוים אדמה אחרת מזוֹ של הקרן הקיימת לישׂראל, של מוֹסד יהוּדי עממי וּלאוּמי, של מוֹסד הדלים והאביוֹנים, של מוֹסד המַלאים את הקרקע, והיא עוֹמדת להוֹציא אדמה, אשר אלפי פּוֹעלים חקלאים מצפּים לפיתוּחה מידי המפַתחים, אשר זה חטאם כּי יהוּדים הם. הממשלה בּהתנהגוּתה אישרה את זכוּת-ההסתה ונתנה תוֹקף חדש למסיתים, ולא חששה לעשׂוֹת פלסתר את רעיוֹן הפּיתוּח. האין עלינוּ להסיק מזה, גם מזה, שאין לה לממשלה כּל ענין בּפיתוּח-אמת, בּברכּת הארץ, ושהסיסמאוֹת הללוּ לא בּאוּ כּי אם כּדי להלבּיש בּלבוּש “פּרוֹגרסיבי” את שׂימת המכשוֹלים על דרך היהוּדים?

ההוֹדעה הממשלתית מדבּרת על “חכירת האדמה”. לכאוֹרה, מה בּכך אם האדמה שנוֹעדה להתישבוּת -יהוּדים תישאר עוֹד זמן-מה בּידי חוֹכרים ערבים? אכן, אם יש סדר וּמשפט בּארץ, אין בּכך כּלוּם. אך, לצערנוּ, כבר נוּסינוֻ בּכך. נוּסינוּ וראינוּ: הערבים היוֹשבים על אדמה חכוּרה אצל היהוּדים אינם חוֹשבים כּלל לפַנוֹת אוֹתה. ולמה יפַנוּ? הממשלה אינה ממריצה אוֹתם לכך, ואדרבּא אין לך בּכל הארץ תנאי-חכירה כּל כּך נוֹחים כּתנאי-הערבים על אדמה יהוּדית. היהוּדים הנם, כּנראה, עשירים מוּפלגים, והממשלה מטילה עליהם גם את תשלוּם המסים והקנסוֹת בּעד החוֹכרים, וּגביית דמי-החכירה קשה היא כּקריעת ים-סוּף. בּאוירה זוֹ של הטלת איוּמים, ישוּביים וּפּוֹליטיים, של הפרעת החוֹק, של אימוּץ להפרעת החוֹק, של שַנטַג ' פּוֹליטי מַתמיד, כּלוּם יש מה שימריץ להחזיר את האדמה לידי היהוּדים? אם המשא-וּמתן אשר עליו הוֹדיעה הממשלה הסתיים בּחוֹזה-החכירה, התדאג הממשלה לכך שהחוֹזה הזה לא יהיה כּסוּת-עינים יוּרידית-פוֹרמַלית, להפקעה המעשׂית? התדאג לזה, שדבר החכירה לא יבוּשׂר לבּדוים כּפי שתוֹאר בּ“פּלשׂתין”, כּבשׂוֹרת-גאוּלה, אלא בּרוּר יהיה לכוּלם, גם לבּדוים וגם למאַרגנים אוֹתם, שאין זה אלא סידוּר זמני וכעבוֹר מוֹעד החכירה שוּב תעמוֹד השאלה בּכל חריפוּתה – אם לא ידאגוּ, בּינתים, לסידוּר מוּחלט של הבּדוים האלה בּמקוֹם אחר – ואז לא תוֹסיף הממשלה לעשׂוֹת פּלסתר כּל חוֹק וכל סדר? התהא הממשלה אחראית לכך, שלאחר חוֹזה-החכירה הראשוֹן לא יוּטל על הקרן-הקיימת חוֹזה שני וגם שלישי, ולא יִוָצר מצב עוּבדתי השוֹלל מן היהוּדים את הזכוּת להשתמש בּקנינם?

אנוּ רחוֹקים מלהאשים בּמשהוּ את המוֹסדוֹת היהוּדיים – את הקרן-הקיימת ואת הנהלת הסוֹכנוּת. אין לנוּ ספק שהם הבינוּ, מן הרגע הראשוֹן, מה ערך השאלה אשר לפניה עמדוּ, מה חשיבוּת התקדים הזה, אשר אפשר לכנוֹתוֹ בּלי הפרזה כּתקדים מכריע לגבּי כּל עבוֹדתנוּ העתידה. גם בּלי הוֹדעוֹת המוֹסדוֹת קל להבין את הלחץ אשר תחתיו עבדוּ. הן אנוּ כּוּלנוּ, כּוּלנוּ יחד, נוֹשמים את האוירה הכּבדה הזאת – עוֹד מעט ונאמר: כּבדה ללא נשוֹם – של סגירת הארץ, של הסתה ועיווּת-הדין. אלא הכּאב המשוּתף לנוּ ולמוֹסדות לא ימנע אוֹתנוּ מאמירת האמת, בּכל מקוֹם שקוֹלנוּ יגיע. נילָחם נגד סגירת הארץ בּפני היהוּדים, נגַלה את הזיוּף, אשר בּאַרגוּמנטציה של “כּוֹח הקליטה”. נילָחם נגד כּל נסיוֹן להשמיט את קרקע ארץ-ישׂראל מתחת לרגלינוּ ואם גם הנסיוֹן יבוֹא לא בּצוּרת חוֹק מיוּחד, הראוּי לרוּסיה הצארית (כּשם שהדבר עמד להיעשׂוֹת לפני חדשים מספר), אלא בּצוּרת “סבלנוּת” נפסדת אוֹ “פּיתוּח מזוּיף”. נתנסינוּ יוֹתר מדי בּיחסינוּ עם ממשלת ארץ-ישׂראל, ולמדנוּ לדעת את ערך הסבלנוּת הזאת ואת תפקיד הפּיתוּח הזה. יֵאָמר לה בּגלוּי לממשלת המנדט: אם הגענוּ לכך שהארץ סגוּרה לפנינוּ, האפשרוּת להיאָחז בּקרקע ניטלת מידינוּ, וקניננוּ הקרקעי נתוּן בּסכּנה, אם לכך נהפכוּ לנוּ זכוּיוֹתינו שבּמנדט, – הרי גם המנדט עצמוֹ יהיה בּעינינוּ לתעוּדת לעג אכזרי.

י' שבט תרצ"ב (18.1.1932)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!