סָגְרָה עַל הַחֹרְפִי מַלְכֹּדֶת מִרְשַׁעַת.
לַשָּׁוְא בָּהּ הַמִּסְכֵּן פִּרְפֵּר וְהִתְחַבֵּט;
וְיוֹן אֶחָד צָעִיר לָעַג לַמִּתְלַבֵּט:
"מָתַי תִּלְמַד בִּינָה וָדַעַת?
כְּלוּם לֹא תֵּבוֹשׁ: לִפּוֹל פִּתְאֹם
בְּפַח-יוֹקְשִׁים לְאוֹר-הַיּוֹם!
הוֹי,תַּם! אוֹתִי מִכָּל-מָקוֹם
צַיָּד-נוֹכֵל לֹא יְרַמֶּה כָּךְ!"
אוּלָם, אֲבוֹי! עוֹדֶנּוּ סָח –
וּכְבָר גַּם הוּא נָפַל בַּפַּח.
וְכָךְ יָאֶה לוֹ! זֶה הַלֶּקַח:
אַל נָא תִּשְׂמַח
לְשֶׁבֶר אָח!