(מהוויכוח הפוליטי בוועידת עין-חרוד)

החבר ק. העמיד לפנינו דילמה: שלטון אבסולוטי של ממשלת המנדט או ממשלה לאומית. עד שאנו באים לתת תשובה לשאלה זו ולקבל איזו הצעה שהיא בדבר משטר פרלמנטרי, עלינו לברר לעצמנו היטב מהו תכנה האמתי של דרישת הממשלה הלאומית שאנו שומעים מפי האפנדים הערבים. אין זו דרישה לשלטון דימוקרטי, למשטר פרלמנטרי. יודעים אנו את שיחם ושיגם של האנשים האלה. הם רוצים בכוח הממשי, הפיסי לשלוט בארץ; הם רוצים להיות אדוני המצב, מכריעי הגורל של הארץ. ולדרישה זו עלינו לקבוע עמדה. וקודם כל אל נרמה את עצמנו – אין כאן שאלה של צורת הממשלה, של משטר וסדר, אלא של אדנות ושליטה ממשית. ובכלל זה גם הכוח והשלטון המוחלט להכריע בשאלה זכותנו לבנות את הארץ ולהאחז בה. זכות זו לא נוכל להפקיר בידי אלה הרוצים לעקרה ביסודה. מסירת גורל הארץ כלה לידים אלה סותרת את כל מאוויינו וחותרת תחת קיומנו ועתידנו. נגיד זאת בגלוי בפני כל העולם, בכל האומץ הדרוש נשמיע זאת באזני פועלי אנגליה ובאזני פועלי כל העולם. חלילה לנו להאפיל או לטשטש את העיקר הזה אף במשהו. אנו מאמינים בזכותנו ובצדקתנו ואנו דורשים את עזרתם של כל בני בריתנו בעבודה.

ביחסנו את הערבים עלינו להיות ישרים וגלויים. ההיסטוריה ציוותה עלינו לחיות יחד את הערבים – וביחסים היסטוריים אין הונאה. אל נפחד מהודות בגלוי, שבינינו הפועלים היהודים, ובין מנהיגי התנועה הערבית כיום – בין האפנדים, אין כל שפה משותפת. האפנדים רואים בנו לא רק מתנגד לאומי, אלא בעיקר שונא מעמדי. הדבר הזה הוא אולי רע מאוד – אולם כן הוא, ועלינו לראות את האמת כמו שהיא, נכוחות. מהמציאות לא נתעלם – היא לא תעלם. גם הח' ק. אינו בטוח אם יקבלו מנהיגי הערבים את הצעתו. אולם – מתנחם הוא – נבוא אליהם בהצעה דמוקרטית זו; יקבלו או לא יקבלו – אנו את נפשנו הצלנו. סטרטגיה זו היא מוטעית. בהצעות כאלו אנו משמיטים מידינו את הנשק, מבלי שנקבל תמורתו דבר. לא אותם נחייב בהצעה זו – אלא את עצמנו.

בוודאי יש לישוב הערבי בארץ הזכות להגדרה עצמית, לשלטון עצמי. לא יעלה על דעתנו לקפח זכות זו או להמעיטה. האבטונומיה הלאומית שאנו דורשים לעצמו אנו דורשים גם לערבים. אבל אין אנו מודים בזכות שלטונם על הארץ במידה שהארץ אינה בנויה על ידם והיא מחכה לעובדיה. אין להם הזכות והמשפט לאסור ולגזור על בנינה של הארץ, על הקמת הריסותיה, על הפרחת אוצרותיה, על הרחבת שטחיה המעובדים, על פיתוח תרבותה, על גידול ישובה העובד.

בכלל נעשה משגה היסטורי כבד. אם נבוא עכשיו להתוות תכנית מדינית אשר תקבע את גורל הארץ לדורות, או אפילו רק לעשר השנים הבאות. כל תכנית פוליטית שתקבע ותקובל עכשיו מוכרחת על פי ההגיון והטבע הפנימי של הדברים להיות שקולה לפי יחסי הכוחות של שעה זו. תכנית כזו מן ההכרח שתהא לרעתנו. עלינו לקחת בחשבון את הגורמים ויחסי הכוחות לא רק לפי משקלם ברגע הזה – אלא בשנים הבאות.

שערו בנפשכם שציבור הפועלים היה קובע לעצמו קו-פעולה לדור שלם לפני חמש שנים, בראשית יסודה של “אחדות העבודה”, לפי משקלו ברגע ההוא. אז היינו אלפיים פועלי מאורגנים. עכשיו אנו מונים 12.000 פועלים מאוחדים בהסתדרות – גדלנו פי ששה. אילו התקשרנו אז לתכנית הנשענת רק על אלפיים פועלים – היינו עכשיו מפסידים יותר משמונים אחוזים של השפעת כוחנו הממשי במשקל יחסי הכוחות של שעהזו. הנעשה את המשגה הזה לפני חמש השנים הבאות? נזהר מקוצר-הראות, כי בנפשנו היא.

אולם אפשר לשאול אותי: מה אתה מציע בכל זאת לעשות כרגע? במה נבוא עכשיו לראשי התנועה הערבית? על זאת נאי עונה בלי עקיפין: עם ראשי התנועה האלה לא נבוא לידי הסכמה. הדרך הקצרה והקלה לאפנדים ולרודי העם הערבי – היא לא דרכנו.

עלינו לחפש דרך יותר ארוכה ויותר קשה – את הדרך לעובד הערבי. אין כל מצע משותף בינינו ובין המעמד השליט בעם הערבי. אולם יש מצע משותף בינינו ובין העובדים הערבים, אם כי המצע הזה אינו קיים עדיין בפועל – אלא בכוח.

העובד הערבי אינו קיים עדיין בתור כוח וגורם מדיני העומד ברשות עצמו. המוני העובדים, ביחוד הפלחים, אינם יודעים קרוא וכתוב, הם שקועים בבערות. הם נלחצים ונדכאים ע"י בעלי האחוזות והספסרים ומלוי ברבית. הפועל הערבי אינו מאורגן, חסר הכרה מעמדית. באי-כוח המעמד השליט בעם הערבי מנצלים את רפיונו זה של ההמון בעובד ומופיעים בשמו בדרישות ובתכניות המתנגדות לצרכיו ולעניניו האמתיים.

אבל מצב זה ישתנה – ובשינוי זה נמלא אנחנו תפקיד מכריע.

אני מאמין שיש לנו תעודה היסטורית גדולה בהרמת העובד הערבי. רחוק אני מ“רעיון התעודה” הידוע – כרחוק מזרח ממערב. אנו – מטרה לעצמנו, ולא אמצעי לאחרים. באנו לארץ לבנות את חיינו אנו. לשם כך אנו בונים את הארץ. ומתוך כך אני אומר: יש לנו תעודה היסטורית בהרמת העובד הערבי. אם נבנה אתה ארץ – נבנה גם את העם העובד היושב בארץ. העובד הערבי הוא חלק אורגני בלתי נפרד, של הארץ,ממש כמו אחד מהרריה ומעמקיה. עבודתנו בארץ היא לא עבודת שעה. זוהי עבודה היסטורית, לדורות. ועלינו לדעת שבלי הרמת ערכו ומצבו של העובד הערבי – לא נבצע את מפעלנו ההיסטורי. לא נצעיד את חברת העובדים שלנו אם לא נקדם גם את העובדים הערבים. גורל הפועל העברי קשור בגורלו של הפועל הערבי.

יחד נעלה או יחד נרד. הפועל העברי לא יעבוד 8 שעות ביום אם הפועל הערבי יאולץ לעבוד 12–10 שעות. הפועל העברי לא יקבל 30 גרוש ליום אם הערבי ימכור את עבודתו ב-15 גרוש בפחות מזה.

היחסים שלנו את העובד הערבי לא יקבעו רק מתוך מידת התועלת. לא עוברי-אורח אנחנו פה. באנו להתערות ארץ – ואנו נפגשים עם עובדיה המעורים בתוכה, והשרשים שאנו מכים באדמה נפגשים את שרשיהם הם במעבה האדמה, והם נאחזים יחד ויונקים ממקור אחד. – בנים אנחנו, העובדים העברים והערבים, לארץ אחת, ודרך חיינו נצמד לעולם.

אמנם גדולים ורבים ההבדלים המפלים בינינו כיום, ובקבענו את דרכי הפעולה המשותפת את הפועל והפלח הערבי לא נוכל להתעלם מהם.

בהצעה שפרסמתי בקונטרס על ברית עובדים עברית-ערבית¹, נסיתי לציין את הצורה הארגונית הפדרטיבית המאפשרת את הפעולה המשותפת, למרות שינויי התוכן ומדרגות ההתפתחות שיבדילו עוד זמן רב בין תנועת הפועלים היהודית והערבית בארץ. אפשר אולי לערער על צורה זו בכללה או על כמה מפרטיה. אבל דבר אחד ברי לי: את ההסכמה וההבנה את העם הערבי עלינו לחפש אך ורק דרך העובד הערבי, ורק ברית העובדים העברים והערבים תכונן ותקיים את ברית העם העברי והערבי בארץ.

עין-חרוד, ט' אייר, תרפ"ד.

(קונטרס קע"ב)