רקע
בנימין תמוז
הבלדה של גולדן

 

א    🔗

במשרדו של שלמה גוּלדן, מול שולחן העבודה הכבד בעיטורים ובפיתוחי־עץ, היה תלוי פורטרט של אביו, מעשה ידי הצייר פסטרנק, אשר עיצב הרבה דמויות מעולם הרוח ועולם העשיה של יהדות אירופה, בשנות העשרים של המאה. היתה זו דמות פטריארכאלית, שהביטה מגבהי הקיר אל עבר הבן והמשיכה לצוות ולנזוף, אם גם ללא כעס, ואפילו מתוך קורטוב של בת־צחוק נסתרת, ספק סלחנִית ספק לגלגנית.

בקיר המזרחי של המשרד היה קבוע חלון. ביום בו פתח גולדן לראשונה את דלת משרדו צעד ובא מיד אל החלון, הציץ בנוף המשתרע למרחק קילומטרים רבים ובו במעמד צווה להרחיב את הבקע שבקיר ולעשותו רחב מידות ופרוץ לרווחה. ההרים החשופים של מדבר יהודה, בתי האוניברסיטה שעל הר הצופים ופיסת־תכלת של ים־המלח נעשו אף הם קניינו באותה שעה.

שתי דלתות היו במשרד. האחת הוליכה אל חדר המזכירה, ומשם אל משרדי ״ש. גולדן ושות׳, עורכי־דין״. הדלת השניה נפתחה אל חדר־רחצה בהיר. ״אשרי מי שבית הכסא סמוך לשולחנו״, היה שלמה גולדן מצטט מגירסא דינקותא שלו באזני חבריו, שלגלגו על תאוותו המשונה לקום לעתים קרובות מעל שולחנו וליטול את ידיו בסבון ובמים.

בחדר הרחצה היה ראי קבוע מעל לכיור, וכשהשאיר גולדן את הדלת פתוחה יכול היה להתבונן בראי ובדיוקן אביו, בעת ובעונה אחת. משנה לשנה גדל והלך הדמיון בין האב לבנו ושלמה גולדן, יותר משנתפס לצער־ההזדקנות, היה מתמלא שמחה על תהליך ההתקרבות וההזדהות עם האב, כאילו ראה עצמו מתקרב אל נצחון סמוי מן העין וזוכה במערכה ממושכת.

שלשה בנים היו לגולדן הזקן. לפי מסורת יהודית עתיקת־יומין היתה המשפחה מועידה בן אחד לתורה, כשאחיו תומכים בו כל ימי חייו. כאשר הודיע האב לשלמה, כי הוא רואה בו את המיועד לתפקיד זה, נתגלה, בכל חריפותו, אותו מאבק נסתר שהיה קיים בין האב לבנו, מאז שחר ילדותו. שלמה ידע כי אביו מועידו ללימודים, לא מפני שהוא רואה בו עילוי, אלא מפני שהוא כופר בחוש־המעשה שלו וסכנה להפקיד בידיו את ענייניה החמריים של המשפחה.

ויכוח זה, שלכאורה נסתיים משכבר הימים, נמשך, למעשה, ובא על ביטויו בכל מבט שהיה שלמה גולדן זורק אל עבר הפורטרט שעל הקיר. הוא הוא שנעשה המוציא והמביא בעסקיה של המשפחה והוא שנעשה גדול עורכי־הדין במדינה, בעוד שאחיו הקשיש ממנו, אשר האב ראה בו את ממשיך המסורת הפינאנסית, נעשה מלומד ידוע־שם, הלא הוא הפרופסור אברהם גולדן, חוקר שירת המזרח הרחוק, מגדולי הסינולוגים שבדור.

האח השלישי מת בבחרותו, ועל שמו קרוי המכון לחקר סיבי־הכותנה, שהוא אחד מענפי הסחר של המשפחה.

רוב לקוחותיו של גולדן ושות׳ היו אנשי־התעשיה, המסחר, מוסדות פרטיים וצבוריים, ואפילו משרדים ממשלתיים. לא כל לקוח זכה להגיע עד לחדרו של שלמה גולדן עצמו. רובם נשתבצו על ידי מנגנון של חוקרים ומודיעים ונקלעו לאחד מן החדרים הרבים שלאורך המסדרון, ובחלק גדול מן המקרים לא ידע שלמה גולדן אלא את פרטי החשבון, שהועמד לפרעון.

אבל אירע שגם נמושות, אשר התעקשו בכל מחיר ולא נרתעו מאיומי יום־הפרעון, הגיעו אליו וישבו באחת מכורסות־העור העמוקות שליד שולחנו. היו אלה עסקי־ממונות זעירים או סכסוכי־שותפות רצופים בזיונות, קרבנות המגרסה חדלת־הרחמים, אשר שחקה אנשים ועשתה אותם לצחוק.

בשיחותיו עם שכמותם נמנע גולדן מדיבור, והיה מקשיב בשתיקה, שנפסקה אחת לחצי דקה, במלת ״כן״ קצרה, מהומהמת, מאנפפת, חוזרת ונשנית בקצב קבוע, וסופה שהיתה טורדת מנוחתם של הלקוחות וקובעת בתודעתם את ההרגשה שבעצם הם מציקים כאן וגוזלים זמנו של גולדן ואם אין הוא משלחם לעזאזל, הרי זה מפני שהוא מקבל שכרו ונכנע למשימה שלשמה משרד זה קיים.

לאחר שיצא לקוח כזה מן המשרד, היה שלמה גולדן זורק מבט קצר לעבר דיוקן אביו, כאומר: אני סומך עליך שאינך דן אותי לכף חובה.

אבל היו גם אחרים, כגון היועץ המשפטי לממשלה, או שר המשפטים, שהיו סרים לכאן לשם שיחה מקצועית. בצאתם מן המשרד היה גולדן מלווה אותם אל הדלת, נועלה אחריהם, פורש לחדר־הרחצה, נוטל ידיו ומציץ בראי. ומן הראי, בעד הדלת הפתוחה, אל דיוקן אביו.

והיה חוזר אל שולחנו ואל ניירותיו.

ברם, לא באלה הגיעו תענוגותיו הקטנים לשיאם. בשעות המועטות, שבהן נראה היה כאילו הכל אץ למישרים, כמו מאליו, ואין דבר טורדני מציק, היה גולדן מרים את שפופרת הטלפון המחברת אותו אל מזכירתו, והיה אומר:

״אסתר, שלחי אלי, בבקשה…״, ומשתהה.

״כן, אדוני״.

״שלחי אלי את…״, ושוב משתהה, שעדיין לא החליט את מי הוא מבקש הפעם.

״כן, אדוני״.

״שלחי אלי את גולדשטין״.

״כן, אדוני״.

מקץ רגע נכנס עורך־הדין גולדשטין, בן גילו של גולדן, ממושקף, מקריח מעט ושפתיו קפוצות.

״שב בבקשה. אתה מטפל בתביעה של ׳אבני גזית׳?״

״כן, מר גולדן״.

״למתי נקבעה ישיבת בית־הדין הראשונה?״

״עדיין לא קבענו. בתי־הדין עמוסים ואני מנצל זאת לאגירת חומר נוסף ואולי גם להבאת עדים נוספים״.

״מדוע?״

״מפני שבין כה וכה יש זמן ומצאתי שכדאי לנצלו לביסוס התיק. אני סבור שכדאי היה…״

גולדן מניח לגולדשטין למלמל והוא שולח ידו אל שפופרת הטלפון: ״אסתר, את שילוני. תודה״. טררח!

גולדשטין נבהל מן ההטחה שהטיח גולדן בשפופרת ולבו מנבא לו רעות.

״מה אמרת?״, חוזר גולדן לשיחה.

״חשבתי שאולי היה כדאי…״

״כן״.

״בתנאים של בתי הדין ברגע זה, ולפי מצב התיק של ׳אבני גזית׳…״

״כן״.

״יש פנאי לביסוס נוסף ולמה לא לנצל…״

״כן. יבוא!״

שילוני מופיע בפתח. גולדשטין משתתק, אך גולדן מעודד אותו בתנועת־יד שימשיך; אך ברגע שהוא פותח את פיו, פונה גולדן אל שילוני:

״שב בבקשה. אתמול מסרת לי שגולדשטין ביקש דחיה במועד שנקבע לישיבה ראשונה בענין ׳אבני גזית׳״.

״כן. ביקשנו דחיה״.

״מדוע לא אמרת לי זאת, מר גולדשטין? אני רוצה תשובות ברורות לשאלותי… לא שאלתי אותך על מה שנראה לך כדאי. שאלתי מדוע לא נקבעה הישיבה. ממך שמעתי שבתי־הדין עמוסים. משילוני שמעתי שביקשת דחיה״.

״אין בכך כל סתירה״, מגמגם גולדשטין. ״גם זה אמת וגם זה. בקשת־הדחיה היא ענין פורמאלי״.

״להבא, מר גולדשטין, אבקש להשיב ברור לשאלותי. הגש את הבקשה לישיבה מיד. אני מודה לכם, רבותי. אתם יכולים ללכת״.

ראשון יוצא גולדשטין, מפני ששילוני חש עצמו מלשין והוא מבקש לחפות על כך בגינוני נימוס; הוא מפנה את הדרך אל הדלת לפני גולדשטין ומתוך מבוכה הוא מבצע אפילו השתחוויה.

כזאת היתה הטכניקה של האב, בשכבר הימים, לגבי בנו. העימות, עם כל ההשפלה שבוֹ, הוא האמצעי הנמרץ ביותר ליעל את העבודה ולעקור מלב האנשים את הרשלנות, את השקרנות ואת השתמטנות. יש בכך מידה של יושר, אם כי זהו יושר הניקנה באכזריות. מאביו למד גולדן לבוז לכל הבלתי־יעיל ולהעלות על נס את הפריון, הבא מעבודה נאמנה וקשה, ללא רחמים־עצמיים, ללא בריחה מן הקשה אל הקל. אסור לטפח באנשים את ההרגשה שמתפעלים מכשרונותיהם. אלמלא היו מוכשרים, לא היו מתקבלים לעבודה אצל גולדן ושות׳. עצם היותם כאן – הוא שכרם. בכל הנוגע לשאר – שׂוּמה עליהם לשאת בעול. נכון, אבא?

מגבהי־הקיר גבר החיוך; ההיה זה חיוך אבהי־מַשלים, או חיוך לגלגני? בלבו של גולדן־הבן עלו ספקות קשים.

יום־העבודה שלו לא נסתיים במשרד. עוד היו ישיבות של אחר הצהרים וישיבות־ערב ואף ישיבות־לילה. רק בשעה מאוחרת היה חוזר אל דירת־הרווקים שלו בטלביה, ואת פניו היתה מקדמת סוכנת הבית הזקנה, רומזת באצבעה לעבר המטבח, לאות כי ארוחת־הערב מצפה לו על השולחן. לרוב כבר היה לאחר־סעודה, שהיתה חטופה, בין פגישה לפגישה. כדי שלא לפגוע בזקנה היה ניגש בפיזור־נפש אל השולחן ונוטל נתח מן הנקניק החביב עליו, או בדל־ביסקויט. לאחר מקלחת חמה היה פורש לחדר־משכבו ונוטל עמו ספר מקצועי למטתו. אך עד מהרה היה מניח את הכרך ותוחב ידו בכוננית שליד המטה. שם היו מצויים אהובי־לבו, אשר שום עין זרה לא שזפתם; כרכי־שירה, קטנים עם גדולים, תרגום ומקור וספרי־השוואה למיניהם. היו כאן גם שני הכרכים רבי־המידות של שירת־סין, ששלח לו אחיו; אך בעוד שידע להתבשם גם מאלה, – שכן לא היה שום תחום בשירה שהיה זר לו – הלך לבו שבי אחרי הרומנטיקאנים האירופיים של תחילת המאה התשע־עשרה, וכן דבק מאד בבלאדות האנגליות והסקוטיות, שראו אור הדפוס כבר בתחילת המאה השבע־עשרה ושמקורן בתקופות קדומות יותר, ושורש־נשמתן באבירות ימי הביניים. גולדן ביכר את הנוסח הסקוטי על הנוסח האנגלי והיה משעשע עצמו בהשוואות. הוא אהב את הבלאדה על שלושת העורבים, אשר לפי נוסחתה האנגלית היא מספרת כך: שלושה עורבים ישבו על אילן ועיניהם תרות אחר נבלה, לאכלה. והנה ראה האחד גווית־אביר מושלכת בשדה; אלא שכלביו רבצו על המשמר וניציו התעופפו והבריחו את העיטים, בעוד אהובת לבבו מופיעה, כורה לו קבר, ובטרם תבוא החמה הריהי נפטרת, גם היא, לבית עולמה.

והנוסח האנגלי מסיים בדבקות:

God grant to every gentleman,

Such hounds, such hawks, and such leman1.

בעוד שהנוסח הסקוטי מספר:

His hound is to the hunting gane.

His hawk to fetch the wild-fowl hame.

His lady’s ta’en another mate,

So we may make our dinner sweet.2

וגולדן היה מחייך עגומות וסוגר את ספר הבלאדות, בפעם האלף, מתוך תחושת רפיון נעימה. עולם־היעילות והפריון־בעבודה היה שוקע וצונח לתוך אפילה מסחררת ולנגד עיניו קפצו ועלו שורות־דפוס חריפות־מבע, נוצצות ויוצאות במחול. דמות־הדיוקן שבמשרד היתה מעלה תמהון בפנים הפטריארכאליות, שהרי סוף סוף צדק אבא: הבן שנועד לתורה, הוגה בה ושוגה בה.

 

ב    🔗

יום אחד הודיע שילוני, בטלפון הפנימי, כי גברת אחת בשם וואן־אֶמדאֶן עומדת בתוקף על כך שתביא את עניינה לפני גולדן אישית.

״איזשהו קשר עם פרופיסור וואן־אֶמדאֶן?״, שאל גולדן.

״אשתו״.

״קבע לה היום בארבע אחרי הצהרים״, צווה גולדן ורשם בפנקסו. מכל מקום, סבר, תהיה זו אשת־שיחה נעימה, ככל מה ששמע עליה ולפי מה שנתרשם, כשראה אותה בכמה וכמה הזדמנויות.

בשעה הידועה הכריזה המזכירה על בואה של הגברת. בפתח הופיעה אשה צעירה, מהדקת ארנק קטן בכף ידה השמאלית ומחייכת, כאלו קידמה היא את פניו של גולדן בחדרה שלה. הוא קם לקראתה, הודה לה על בואה וכוון כורסה לקראתה, אך לתמהונו היא חלפה על פניו, תוך נענוע־ראש לברכתו, ונצבה לפני החלון הרחב הפונה מזרחה.

״רבון העולמים, איזה מראה!״, קראה. אחר כך הפנתה אליו עינים אפורות, גלויות ונבונות, והביטה בו כאילו ראתה אותו רק עתה.

״ואתה יושב כאן יום יום ורואה זאת, מר גולדן?״

״לא זו בלבד״, אמר גולדן, והיה תמה על מה שהוא עתיד להשמיע עתה, ״אלא שחלון זה היה קטן יותר, ואני הוריתי להרחיב אותו. הנוף הזה, מבחינה מסוימת הוא מעשה ידי. מעין תמונה שציירתי, באמצעים העומדים לרשותי, כמובן״.

שניהם צחקו וגולדן מיהר והוסיף:

״סבורני שזוהי יצירתי הטובה ביותר, אם לדון לפי התרשמותך״.

״אה, אם נכונה השמועה ששמעתי על כשרונותיך בתחום המשפטים, לא אתפלא אם אתה מצייר תמונות בגניבה. אנשים מוכשרים, מוכשרים לכל דבר. הנה אני, למדתי ספרות וסופי שיצא שמי כמומחית לכלכלה״.

״לכלכלה? סלחי על בורותי, אך לא היה לי הכבוד לדעת זאת״.

״מיד תשמע ותדע. אשתדל שלא לשעמם אותך… אתה רגיל כל כך בדרמות אנושיות, עד שעלי להתאזר בכל כשרון־הסיפור שבי, כדי להסב את תשומת לבך לענייני. הרשני רק להציץ עוד פעם אחת בחלון שלך… בתמונה שלך, מר גולדן… הדרמה של ימי נעורי התרחשה שם, על הר־הצופים… תודה, הנה נשב ונשוחח״.

״האוכל להציע משהו?״, גולדן פנה אל הבאַר ופתח דלתותיו.

״תודה, מה יש לך שם?״, היא קמה והציצה מעל שכמו. ״מכל טוב… אשתה ברצון וורמוט. עלי להיות צלולת־דעת. אני מרגישה כמו לפני בחינה, במקצת…״

״לחיי עניינך, גברת וואן־אֶמדאֶן״.

״לחיים… ובכן, כיצד אפתח? שמי הלנה וואן־אֶמדאֶן ואני אשתו של הפרופיסור וואן־אֶמדאֶן ואנחנו עומדים להתגרש. הנה כל הסיפור: מצחיק ועצוב״.

״למה מצחיק?״

״מפני שיכולת לחשוב בצדק כי אני בתו… סלח לי על הוולגאריות. אני מחפשת דרך לקצר ככל האפשר ומכאן הלשון הזאת. מזוג לי בבקשה עוד כוסית. הענין הוא בזה שהוא נשא אותי לפני שמונה שנים, מיד כשסיימתי את למודי באוניברסיטה. אני למדתי ספרות והוא היה פרופיסור לסוציולוגיה וכלכלה. הוא היה אז בן חמישים ושתיים. סבורה אני שאתה שמעת עליו, ואפשר שאתה מכיר אותו״.

היא תלתה עיניה, מעל ראשו של גולדן, בארון הספרים שלרוחב הקיר ומבטה שוטט בין המדפים.

״נו, כן״, קראה לבסוף, ״כך שיערתי. הנה שני הכרכים שלו בארונך. כמובן. אחרת לא יתכן. פתחת אותם אי פעם?… סלח נא, מר גולדן; אינני מתכוונת לבחון אותך. אני שואלת, מפני שאם פתחת, אולי שמת לב להקדשה שעל הספר. פרט זה חשוב לענין שלשמו באתי אליך. אנא, קח לידיך את הכרך הראשון… הנה, בעמוד השני. קרא, בבקשה… זו איננה הקדשת־נימוסים סתמית. בלי עזרתי באמת שלא היה כותב את הספר. כלומר, חלילה לך להבין מדברי שתרמתי משהו לתכנו של המחקר הזה. אבל הייתי מזכירתו בעבודה זו, שש שנים רצופות. הכשרתי את עצמי לכך על ידי קריאה רבה ועבדתי בהתלהבות, שהשפיעה הרבה גם עליו; ביחוד חשובה היתה עזרתי בשנים הראשונות, אחרי 1949, כשנפל בנו במלחמה. בשנים ההן הייתי גם אשה, גם מזכירה, גם אחות רחמניה ואפילו אם, אם אפשר לומר כך. והנה אנחנו עומדים להפרד, ואני באתי לקבל את עצתך. זהו כל הסיפור כולו. ועתה עלי להסביר לך מה אני מבקשת כאן אצלך״.

״הוא מסרב לתת לי גט. לא סרוב פראי בכל תנאי וללא פתח־תקווה; אלא סרוב עיקש, סרובו של אדם בודד ולא צעיר. על כך אתגבר. אני מאמינה אפילו שיסכים בסופו של דבר. אבל בשלב האחרון בוודאי יאחז וואן־אֶמדאֶן באמצעים שאינם לפי כבודו, והוא ינסה לשלול ממני את המגיע לי ברכוש. הוא יעשה זאת מפני שיקווה כי אפחד לצאת אל העצמאות בלי פרוטה בכיסי״.

״שני הכרכים האלה, שאצלך הם מצויים, משום מה, בתרגום צרפתי, יצאו לאור בארבע שפות. הם רכושנו המשותף, ואני רוצה לקבל את חלקי. האם יהיה זה מופרז מצדי לחשוב שעלי לקבל רבע מן ההכנסה? והאם יכול אתה להשיג למעני חלק זה?״

גולדן קם והחזיר את הכרך למקומו שבארון והניח לה שהות לומר דברים נוספים, אם תרצה בכך. אבל מאחר ששתקה ותלתה בו עיניה, אמר שעליו לקבל ממנה פרטים נוספים, וכן עליו לראות מסמכים אחדים ורק אחר כך יוכל לחוות דעה.

״אבל מן הבחינה המוסרית, כלום נראה לך שאני מפריזה?״, היא פתחה את ארנקה הקטן, הוציאה ממחטה והשתעלה לתוכה שעול עצבני.

״אני מבין שבחינה זו חשובה בעיניך מאד, מאחר שאת שואלת. עליך להבין שלא זו הבחינה הקובעת את הצלחת התביעה שלך״.

״אני רוצה לשמוע את דעתך״.

״לפי מה ששמעתי מפיך, – ולצערי עלי להשמיע הסתייגות זו, כמשפטן, – מתקבל הרושם שאת זכאית לדרוש מה שאת דורשת״.

״אם כן, טוב ויפה. אני זכאית. לא הסתרתי ממך שום דבר שיש בו כדי להפריך את הרושם הזה. אם לא דברתי על פרטים העשויים לעניין אותך, אתה רשאי לשאול. בעצם, הענין כל כך פשוט: נערה צעירה מעריצה פרופיסור מהולל, גבר נאה, כמעט במיטב שנותיו; ואחר כך הנערה נעשית אשה צעירה והגבר, גבר זקן; והחוקים המניעים אותנו אכזריים ופשוטים כמו… אינני יודעת כמו מה; אבל הם איומים בפשטותם. הנה, זה הכל״.

״עוד שאלה אחת, לעת עתה, ברשותך. האם יש גבר שלישי, כגורם? ביתר דיוק: האם בעלך יודע על גבר אחר, כגורם לדרישתך לגירושים?״

״גבר, כגורם ישיר? הו, לא, לא. הגורם הישיר… וכי איך אפשר לכנותו בשם? זו אני, אני לבדי, עכשו; ושום דבר זולת זאת. כלום אין זו סיבה גדולה ומספקת?״

״כן. כן. כמובן. כמובן״.

״מר גולדן, לפני שאלך מכאן… אגב, הנה הטלפון שלי. אני אחכה לצלצול… לפני שאלך מכאן, הייתי רוצה לומר שאני יודעת כמה מגונה הדבר מצדי, שאני מוצאת בי עוז להציף אותך בפרשה פרטית, רק מפני שאתה מקבל שכר על כך… אנא, שוב וולגאריות, אבל הפעם מחוסר ברירה… שהרי אלמלא מקצועך, כלום הייתי מעיזה להטריד ככה את זולתי בעניני שלי? סלח נא, מר גולדן והרשה לי להציץ עוד הפעם בחלונך. הנה, שם התרחש הדבר ומכאן, ממרחק שמונה שנים, אני מחסלת את הפרשה, מתוך קשר־עין עם המקום ההוא. שלום, מר גולדן, ותודה לך״.

גולדן ליוה אותה אל הדלת, קד קידה ונפרד מעליה. בהוותרו לבדו לא שב אל כורסתו, גם לא פנה אל כיורו, אלא קרב ועמד אצל החלון המזרחי.

כתמונה, מעשה ידי צייר – חשב בלבו, – הרי זה נוף של קיטש מוחלט. אבל בחיים, הו, בחיים הדברים שונים לחלוטין.

 

ג    🔗

למעלה מחצי שנה חלפה מאז.

הלנה וואן־אֶמדאֶן נתגרשה מן הפרופיסור שלה, אך תביעתה לרבע שכר־הסופרים עלתה בתוהו. גולדן הסביר לה בהרחבה את סיבות ההפסד במשפט, אך היא הקשיבה אך מעט להסבריו ולבה אמר לה שלא היתה צריכה להעמיד אותה דרישה כלל. מתוך פיזור הנפש מלמלה משהו על הצפוי לה מעתה, אך בענין זה היו לגולדן דברים מפורשים יותר להשמיע באזניה. הוא סבר כי מאחר שסייעה בחיבורו של אותו ספר, אין ספק שגולדן ושות׳ ישמחו להציע לה משרה במשרדם, גם יפיקו תועלת רבה מנסיונה. היא החזירה פניה מן הנוף הנשקף בחלון הרחב ונתנה בו עינים מבריקות ומכווצות:

״מר גולדן, מדוע וויתרת על שכר־הטרחה שלך?״

אך מיד חזרה בה, ובנימה שוקטת המשיכה: ״הידידות שנתקשרה בינינו גרמה לי לחשוב שבין ידידים זה מתקבל על הדעת… ועדיין אני סבורה כך… אף על פי שבלבי החלטתי כי כאשר אזכה, ואני הייתי בטוחה שנזכה, גם מפני כוחך שלך, וגם מפני צדקת דרישתי… החלטתי שאשלם לך. דבר זה היה ברור לי. אל נא תעלב, מר גולדן; אני מדברת עכשו על דבר שלא יקום ולא יהיה… אבל מדוע הפסדנו במשפט? מדוע הפסדת אתה, שאינך מפסיד לעתים קרובות?״

״עליך רק לנקוב בשמו של כל עורך דין שתרצי, ואני אממן את הערעור. אני עומד על כך״, אמר גולדן יבשות.

״סלח לי, לא נתכוונתי להטיל ספק; אני פשוט חוזרת ולא מבינה… האמנתי כל כך שאזכה״.

״אני חוזר בי מן ההצעה שהצעתי לך… אני מתכוון להצעת המשרה אצלנו. הצעתי השניה עומדת בעינה״.

״אתה נוזף בי עכשו. וזה לא נאה. לגמרי לא נאה״.

היא פסעה מאצל החלון לעבר שולחנו ונעצרה באמצע החדר.

״זוהי תמונת אביך, לא כן?״

הוא נענע בראשו.

״עלי לפצות אותך״, אמרה, והעלתה חיוך על פניה.

״נלך לסעוד הערב, ואחר כך נלך לתיאטרון״, אמר, וקם ממקומו, ולפתע נקט נימה חדשה, מבודחת, ואמר ששניהם צריכים לפיצוי; אשה שהפסידה משפט ועורך־דין כושל, מן הדין שיבדרו עצמם להשכיח את רישם.

באותה שעה חשה כי ניטלו ממנה החסות והבטחון שאותם חיפשה ומצאה, לפני שמונה שנים, תחת כנפיו של הפרופיסור וואן־אֶמדאֶן. ובבת אחת נתגלה לה שאיש זה, הניצב מעבר לשולחנו הכבד והמפואר בפיתוחים, מחזיק בידו מפתח אל ישותה המיותמת, שחזרה ונעשתה ילדותית, חסרת ישע. היא חזרה והציצה בתמונה שעל הקיר ורעד חלף בגופה.

 

ד    🔗

הלנה, שלמדה ספרות ולא כלכלה, נדהמה למצוא בגולדן בקיאות רחבה כל כך בשירה האנגלית, שהיתה מקצועה הראשי. לעתים נדמה לה שרק עתה, במחיצתו, עמדה על משמעותן של פרשיות נסתרות, אשר מוריה באוניברסיטה לא השכילו להאירן והשתמטו מלטפל בהן. גולדן מצא סמוכין בין תופעות שמעולם לא ניחשה כי יש קשר ביניהן, וביחוד היה משעשע אותה הרגלו להניח לפניה ספר פתוח בדף מסויים, ולבקש ממנה שתעיין בשיר שלפניה. מיד, כשסיימה, היה גולדן שולף מהכוננית ספר אחר, בלשון שונה מן הראשון, ומפרי עטו של משורר אחר, והיה מצווה עליה ללא אומר, כשעיניו מחייכות, ערמומיות, לחזור ולקרוא.

״איום ונורא!״, היתה הלנה קוראת בהשתוממות למראה הזהות המדהימה בין שני השירים.

אז היה גולדן מביט בה, כשמעיניו המנצחות נשקפת חומרה, כאילו היא שנתפשה בפלאגיאט.

אהבתו של גולדן לשירה, אשר מתחילה הפתיעה את הלנה, הפכה להיות לה למקור תענוגות. היא חזרה לאוירת ימי נעוריה, האוירה שלפני הנישואים ולפני שש שנות העמל בספר הכלכלה. הידידות שנרקמה בין השניים, בחדשי המשפט, ידידות ללא הצהרות, קבלה עתה משמעות חדשה, ופזרה כליל את מבוכתה הראשונה לנוכח גילויי נהייתו אחריה. שוב לא התגנבה אל לבה תחושת ביזוי עצמי, בהתרצותה לו.

ואשר לשלמה גולדן, דומה שהחל מוותר, בלי שידע מתי ומדוע, על העימותים שהיה מעמת במשרדו את גולדשטין ושילוני, כדי לשסותם זה בזה ולגלות חרפתם. אפשר שחדל מכך, מפני שעשה אותו הדבר במחיצת הלנה, בהפגישו שני משוררים, מעל דפי ספריהם, ללא כל יכולת מצידם להסביר את הגנבה הספרותית שגנבו איש מרעהו.

״אני בטוחה שאתה כותב שירים בסתר״, אמרה הלנה ערב אחד לגולדן. ״נכון? הודה על האמת!״

״הֶלָה שלנו היא ילדה חכמה ונבונה״, גולדן התכופף אל הספה, שעליה שכבה, והעלה בפניו העוויה של התפעלות אבהית למראה תינוק שהשמיע חכמה. ״הֶלָה עשתה חשבון פשוט: שתים ועוד שתים הרי הן ארבע. ואם הוא קורא שירים, והוא מכיר כל כך הרבה מהם, איך זה יתאפק ולא יוסיף עוד משהו משלו לערימה הגדולה? אבל, הֶלָה הקטנה, עדיין איננה גדולה במידה מספקת, ואיננה מבינה כי רק מי שאיננו מבין את גדלותם של אלה שקדמו לו, רק הוא יעז להוסיף משלו. ואני, המסכן, יודע יפה יפה מה עוללו לי אלה שהקדימו אותי. לא, לא הֶלָה; אינני כותב שירים. אמרי עלי מה שתאמרי, אבל שוטה אינני״.

״סאלי הגדול משקר משקר״, חיקתה אותו הלנה, ״וסאלי הגדול כותב כותב. הנה שם, במגרה הסגורה ההיא זה מונח״.

״מה?״ מחשבה אבסורדית חלפה לרגע בראשו של גולדן, אבל מיד הבין כי אין היא עצמה יודעת מה שפיה מדבר.

״למה נבהלת?״, קראה הלנה, מנצחת. ״קולך הסגיר אותך. פתח, דודי, פתח את המגרה ותן לי להביט״.

גולדן החוויר. האמנם הציצה באותה מגרה? שכן רק אמש סיים שיר שהחל במלים: ״פתח אהובי; אנא, פתח והבט״. אבל לא ייתכן. משום בחינה לא ייתכן. היא לא היתה עושה זאת; וחוץ מזה, מתי יכלה לעשות זאת? הן לא היתה כאן הלילה, ונכנסה רק לפני שעה קלה, והוא לא עזב את החדר מאז נכנסה; ואילו השיר נכתב אמש, בשעה מאוחרת.

גולדן בא וישב אצלה, נטל סנטרה בידו ושאל, כשהוא מישיר מבט בפניה:

״מה אמרת עכשיו, הֶלָה? חזרי על דבריך״.

במבוכה שאחזה אותה, מלמלה:

״וכי מה אמרתי? האמנם פגעתי בך?״

״לא, לא. כמובן שלא. אבל חזרי על המשפט שהשמעת זה עתה״.

״איזה משפט?״

״כיצד אמרת לי שאפתח את המגרה?״

״וכי כיצד אמרתי? אדוני השופט״, ניסתה להתבדח, ״אתה חוקר אותי חקירת שתי וערב?״

גולדן לא המיש עיניו מפניה, ושורות שורות זכר את הבלדה שכתב אמש. הייתכן שאין לו להסתירה ממנה? שהרי נכתבה למענה, מתוך דחף אמיתי, ואולי אפילו יש בה ממש, שהרי לא מן הראש בלבד נבעה, לא מצוות אנשים מלומדה, ואפשר שהצליח הפעם.

״רוצה לראות?״, אמר רכות.

״נורא!״, קראה הלנה בעליצות ונשמה לרווחה.

הוא קם, שם ידו בכיסו והוציא צרור מפתחות, ניגש אל המגרה, שעליה הצביעה הלנה קודם לכן, ומלווה מבטה הנרגש והחוגג נעץ מפתח בחור המנעול, שלף את המגרה והוציא דף נייר. חזר ונעל את המגרה, בא אל הספה והושיט את הנייר נכחו.

״זה נכתב אליך. בבקשה״.

הלנה נטלה את הנייר ביד רועדת וקראה:

״פְּתַח, אֲהובִי; אָנָא פְתַח וְהַבֵּט:

הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ יָדַיִם חוֹבְקוֹת״.

אֵין קוֹל מִן הַבַּיִת. אֵין צַעַד נִשְׁמָע.

רַק אוֹר בַּחַלּוֹן וְרוחוֹת רְחוֹקוֹת.

״פְּתַח, אֲהובִי; אָנָּא פְּתַח וְהַבֵּט:

יָדַי פְּצוּעוֹת וְדָם בָן שׁוֹתֵת״.

אֵין קוֹל מִן הַבַיִת. אֵין צַעַד נִשְׁמָע.

רַק אוֹר בַּחַלּוֹן וּבָרָק מְשׁוֹטֵט…

ולהלן חזר משפט הפתיחה בכל בית ובית ותחינותיה של האשה גברו והלכו. היא סיפרה על קוצי־הדרך ששרטו בבשרה, על איתני־הטבע שהתנכלו לה, בדרכה אל אהובה, ולבסוף לחשה: ״כיפרתי חטאי ביגון ובדם.״ אך הפזמון על העדרה־של־תשובה מן הבית חזר ונישנה ללא הרף. הבלדה נסתיימה בכך שלעת בוקר הלכה האשה, הלוך ובכה, ואילו בבית צנח האהוב, מת על הסף.

הלנה הרימה ראשה מעל הנייר ועיניה, אפורות וקרות, נחו על גולדן, שישב חיוור ותלה בה מבט בוהה.

״אתה הפסדת את המשפט בכוונה״, לחשה וקולה צרוד ומרוסק.

דממה, משובשת במבטים אילמים, עמדה ביניהם ובטרם תהיה לו שהות לנסח תשובה המשיכה הלנה, ועתה חזר קולה ונעשה צלול כתמיד, אך רחוק וצונן.

״יכולתי להבין כי המניע שגרם לך לחרוץ את דיני היה אנושי. מה שקוראים אנושי. אבל לגבי אני היה זה פסק־דין של שעבוד. לא שאלת לדעתי ובחרת להחליט במקומי. וזכר הפשע הזה; כן, הפשע הזה; אינני מוצאת מלה אחרת לכך; זכר מה שעשית לי רדף אותך ובקשת לך דרך למחות את כל העקבות, בכל התחומים. ועשית מעשה פשוט בתכלית: החלפת את זהותי בזהותך. במקום שתספר בבלאדה שלך כי אתה הוא שבאת אל סף ביתי שלי לבקש מחילת־עוון, הנחת לי לעמוד בחוץ ולבקש ממך סליחה ומחילה. הנחת לי להגיד כי כיפרתי חטאי ביגון ואפילו בדם. איזו בלהה! ובמקום שאני אנעל את הדלת בפניך, – לפי ההגיון המשפטי, לפחות – הכרזת כי אתה הוא המסרב לסלוח ולפתוח את הדלת ועוד נואלת לאיים כי תמות מרוב צער. אתה… אתה עצמך גילית כל זאת… ובצורה, שאפילו מבחינה ספרותית היא בנאלית עד לזוועה… למה עשית זאת, מר גולדן? אתה שותק… כן, מוטב כך… מדוע קר כאן? ההסקה איננה פועלת?… הרשה נא לי לקחת את מעילי, בבקשה״.

 

ה    🔗

בבוקר יום המחרת, כשהגיע גולדן למשרדו, עבר כסופה לאורך המסדרון, מבלי לברך לשלום אף אחד מן הפקידים שחלפו על פניו, ופרץ לחדרו.

הוא פשט מעילו בחפזון ושיקע עצמו בכורסה. שעה ארוכה ישב ללא נוע, כשעיניו עצומות, והרהר באשה אשר תחילה גרמה לכך שיעטה כלימה על הפירמה שלו, שעה שהפסיד משפט, אשר אפשר היה לזכות בו, ולא להתבזות בפיותיהם של המתחרים, האורבים לכשלון שלו; ואחר כך קבעה בלבו לעולם את שידע ולא ביקש לשמוע, את שהדיר שלום מלבו, אך רבץ בכוכים עמוקים שבנשמתו, ולא תמיד הציק; ומעתה נֶאמר ואין להחזיר.

הוא פקח עיניו והביט נכחו. בעד החלון נשקף מראה נהדר על העיר העתיקה. כל האגף המערבי של החומה, מדורמיציון ועד מגדל־דויד, היה חשוף לעין. למעלה מזה, מעל כיפות־האבן של הבניינים העתיקים, נתמשך רכס הרי יהודה, שבאפקו נזדקר מגדל טור־מלכה, זקוף כאובליסק, והמגדל המגושם של בית החולים הגרמני, המתנשא ימינה להר־הצופים ומשקיף אל בנייני האוניברסיטה העזובים. בימים של ראות טובה ניתן לראות את האד הכחלחל העולה מים־המלח ומשקף את מימיו, כבמקסם־שרב. אבל עיניו של גולדן לא נדדו אל העבר ההוא ונשארו תקועות בציבור הבניינים של האוניברסיטה. הוא שלח ידו אל שפופרת הטלפון:

״אסתר, האם שילוני בחדרו?… אמרי לו שלא יעזוב את הבנין. מיד אקרא לו. בינתיים שלחי אלי את גולדשטין מיד״.

והוא לפת בשתי ידיו את מסעדי כורסתו ושילח את צפרניו בציפוי הקטיפה, מחכה בעינים עצומות לדפיקה המהססת אשר עוד מעט ותשמע על הדלת.


  1. יתן האל לכל אדם כלבים כאלה, נצים כאלה ואשה כזאת.  ↩

  2. כלבו הלך לצוד לו ציד, / נצו – להשיב את העוף שנצוד, / ובחירת לבבו מצאה לה אחר. / על כן תמתק ארוחתנו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!