אַרְיֵה זָלַל טָלֶה לְפַת-הַצָּהֳרַיִם,
וְעָל יָדּוֹ סָבַב כְּלַבְלַב.
פִּתְאֹם תָּפַס גַּם הַשּׁוֹבָב
קְצָת מִן הַטֶּרֶף בַּשִּׁנַיִם.
אַךְ מֶלֶךְ-הַחַיּוֹת נָהַג בּוֹ רַחֲמִים;
קָטָן הָיָה הַגּוּר, פּוֹתֶה וְעוּל-יָמִים.
רָאָה אוֹתָם זְאֵב. מִיָּד הִסִּיק בַּמֹּחַ:
"אִם הָאַרְיֵה כֹּה רַךְ וְנוֹחַ,
סִמָּן מֻבְהָק, כִּי אֵין לוֹ כֹּחַ;
וַדַּאי זָקֵן הוּא אוֹ חוֹלֶה".
וּבְכֵן, הוֹשִׁיט גַּם הוּא כַּפּוֹ אֶל הַטָּלֶה.
אַךְ הָאַרְיֵה מִיָּד דָּרַס אוֹתוֹ בְּזַעַם.
“לַשָׁוְא חָשַׁבְתָּ, יַקִּירִי” –
אָמַר בְלַעַג הָאֲרִי –
"כִּי גַּם לְךָ אֶסְלַח הַפַּעַם:
זֶה הַכְּלַבְלַב עוֹד גּוּר תָּמִים,
אוּלָם אַתָּה – לֹא עוּל-יָמִים.