הַזְּאֵב – זוֹלֵל, יוֹדְעִים הַכֹּל.
כְּשֶׁמַּתְחִיל הוּא לֶאֱכוֹל,
לִבּוֹ אַף פַּעַם לֹא יָשִׂימָה,
אִם בַּבָּשָׂר אֵין עֶצֶם פְּנִימָה.
וּזְאֵב אֶחָד, אָמְנָם, הֵמִיט עָלָיו אָסוֹן:
עָמְדָה לוֹ עֶצֶם בַּגָּרוֹן –
לֹא לְהָקִיא וְלֹא לִבְלוֹעַ.
אֵינוֹ יָכוֹל לִנְשׁוֹם: אַחַת דָּתוֹ – לִגְווֹעַ!
לְמַזָּלוֹ רָאָה: הוֹלֶכֶת חֲסִידָה.
מִיָּד בִּלְשׁוֹן תְּנוּעוֹת, בִּקֵּשׁ עֶזְרַת-חַסְדָהּ.
תָּקְעָה זוֹ בִּגְרוֹנוֹ חַרְטֹם לְכָל הָאֹרֶךְ,
עָשְׂתָה בַּלֹּעַ כֹּה וָכֹה,
חָלְצָה הָעֶצֶם מִתּוֹכוֹ –
וּלְפִי תֻּמָּהּ בִּקְשָׁה שְׂכַר-טֹרַח.
"הוֹי, חֻצְפָּנִית עַרְלַת-הַלֵּב!
כְּפוּיַת-טוֹבָה!" – צָוַח הַזְּאֵב –
"עוֹד שְׂכַר-טִרְחָה הֵעַזְתְּ לִתְבּוֹעַ?
וְזֶה לֹא-כְלוּם כִּי בְּשָׁלוֹם
חִלַּצְתְּ, שַׁטְיָה, אֶת הַחַרְטֹם
וְאֶת הָרֹאשׁ מִתּוֹךְ הַלֹּעַ?
לְכִי – וְאוֹי לָךְ, חֻצְפָּנִית,
אִם בְּכַפִּי תִּפְּלִי שֵׁנִית!"